המהר"ל חלק א' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מצוות

קטגוריה משנית

151

2 דק' קריאה

איך מעשים גשמיים מביאים את האדם לעולם הבא – עולם רוחני, לכאורה מעשה גשמי משפיע רק בעולם הגשמי ולא על העולמות הרוחניים.זו היתה דעת הפילוסופים בתקופתו של המהר"ל , נגדה הוא יוצא בתוקף.
"איך המעשים האלו מביאים אל האדם הצלחה עליונה, ועל ידי מעשה הרע מביא עליו עונש נצחי. וכן המצות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כי כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם, מצד כי המצות כלם שכליות אלהיות. שכך סדר השם יתברך, לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסדר השם יתברך בחכמתו. ולכך הדבק במצות, דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת, ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך. וראוים מעשה האדם בפרט להוציא את האדם מן הטבע החמרית.. כי האדם הוא עלהטבע במה שיש לו נפש אצולה מן העליונים. ושוב לא יקשה כלל איך אפשר שיקנה האדם הצלחה העליונה על ידי מעשה המצות. כי אין מעשה האדם מעשים טבעיים, אבל מעשיו הם עלהטבע, ולפיכך על ידי מעשים אלו דבק בסדר השכלי.
ובזה הוסרה שאלתם לגמרי, איך אפשר שיקנה האדם המדרגה הרוחנית על ידי המעשים הגשמיים. כי לא כמחשבותיהם מחשבותינו. כי אנחנו אומרים כי הנפש הזאת היא אצולה מן השם יתברך, והיא בת מלך שנשאת לעירוני. ומפני שעומדת בחומר, צריכה השבה אל המלך, שהוא אביה, ואין צריכה השלמה אחרת. ועל ידי המצות היא שבה אל בית אביה, שאין חסר לה רק זה, אחר שהיא בת מלך העצמה. כי המצות שהם הסדר השכלי מוציאים אותה אל הפעל, עד שתצא מן החומר המוטבע, ושבה אל בית אביה, הוא המלך העליון כמו שאמרנו. כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלהית נבדלת. וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה השכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החמרית, הן גופו הן נפשו. כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלהי שעושה על ידי גופו. ומכל שכן כאשר הוא עוסק בתורה השכלית, שבזה מתדבק נפשו בשכלי לגמרי, ובזה נפשו יוצאת מן הטבע החמרית. ובודאי לדעתם שאינם מודים שהנפש בעצמה עצם אלהי, הוקשה להם איך אפשר שעל ידי המצות תשוב אלהית. אבל דעת התורה כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר ד, ב) שהיא בת מלך נשאת לעירוני, והנפש מוטבעת בחומר, ועל ידי המצות יש לנפש דבוק וחבור בו יתברך, ותשוב אל אביה. זהו עצמו החבור והדבוק בו יתברך, ומוציא את האדם מן החמרי, ולהיות דבק בו יתברך."
(תפארת ישראל פרק ט)