אורות הקודש – חזיון המוות + סיפורים על שמונת קדושי הפיגוע | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מצוות

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

"המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא יטמא בעמיו"
(אורות הקודש ב', עמוד שיא - חזיון המות)

היום, לפני תשע שנים נרצחו שמונת חברינו בפיגוע שהתרחש בישיבתנו, ישיבת מרכז הרב. לעילוי נשמתם הטהורה הקמנו את חוברות 'בשביל הנשמה' ובהמשך את מיזם 'לימוד יומי באמונה'. אנו מרגישים שאנו שואבים מהם כוח, הם הצעירים שבחייהם הספיקו כל-כך הרבה.

דורון מהרטה
"אוי, לא!", חשבתי לעצמי, "האוטובוס הבא רק בעוד שעתיים, וזה עוד אחרי שהזהירו אותי שוב ושוב להגיע בזמן. הוא הולך להרוג אותי".
היינו צריכים לנסוע באוטובוס לחיפה, ומשם להתחיל את הטיול. ידעתי שבגלל האיחור שלי נצטרך לוותר על משהו. כשהגעתי לתחנה המרכזית, עם דמעות בעיניי, פתחתי בריצת אמוק לכיוון הרציף. כשהגעתי ראיתי את דורון יושב לבדו ברציף. הוא הבחין בי, עמד עם חיוך מאוזן לאוזן, ואמר מכל הלב: "לא נורא, בינתיים אפשר לדבר קצת". וכך היה.

רועי אהרון רוט
ערב אחד ירדתי אל חדר האוכל בישיבה. ראיתי אותך פונה אל חדר התה שסמוך לחדר האוכל. הספקתי לומר לך: "שלום, ערב טוב", ופתאום ראיתי אותך נופל כפוף ונשען על הקרקע.
מיד נזעקתי לראות מה קרה ושאלתי: "רועי, מה קרה?", ואתה החווית לעברי בידך שהכול בסדר ואין לי מה לדאוג. שאלתי אם הכול בסדר, ובאמת ראיתי שאתה מתחיל להתאושש. אמרת שלא קרה כלום והכול בסדר. בכל זאת המשכתי לשאול, וניסיתי לברר מה קרה. אמרת לי בחיוך שמדי פעם יש לך כאבים שמתפרצים לזמן קצר. התפלאתי. הכרתי אותך בתור בחור חזק ובריא, והתקשיתי לעכל את מה שאתה אומר לי. אז נפלט לי בנימה מתלוננת כביכול על חוסר הצדק: "מה? לך?". אז אמרת לי בחיוך, תוך שאתה כבר עומד על שתי הרגליים, ובמלוא האמונה: "ברוך ה', כך ה' רוצה וזה הכי טוב. אלה הכאבים שה' נתן לי".

יונדב הירשפלד
נשתנה ליל הסדר של שנת תשס"ז משאר לילות הסדר שחווה יונדב. יום קודם לכן הגיע יונדב לבית החולים 'שערי צדק' ועבר ניתוח להסרת האפנדיציט. לאחר הניתוח היה עליו להישאר בבית החולים עד להחלמתו. בשעות הבוקר של ערב החג חשבו הרופאים כי מצב בריאותו מאפשר את שחרורו הביתה, אולם בדיקה נוספת קודם לשחרור העלתה כי חומו של יונדב עלה במעלה בודדה, שקבעה את הישארותו בבית החולים בליל הסדר. הרוח הטובה שבה קיבל יונדב את הניתוח, על כל הכרוך בו, ניכרת בשיר שכתב, ובו תיאר את חוויית הניתוח כטרגדיה איומה:
בעת מנחה, כחום היום עלה כורת בסער
שלף עלי, בשעת שנתי סכין חדה כתער.
פילח גופי, פתח בטני חתך מעי ברגע.
חמס וגזל, שוד ושבר אכן פשׂה הנגע!
...אומרים לי: "שכח, המשך לשמוח" לא אקשיב לעצתן.
היאך אמשיך, כיצד אשמח, ואין לי תוספתן?!

יוחאי ליפשיץ
לאחר שיוחאי לא הצליח בבגרות במתמטיקה, הוא התחיל ללמוד מחדש כדי לגשת במועד חורף ולשפר את ציונו. למרות כל מאמציו, שוב לא הצליח כמצופה. כנהוג לאחר מבחנים, כולם החליפו חוויות מהמבחן – איך היה, מה היה קשה ומה קל, מי הצליח ומי פחות. כולם ידעו שיוחאי השקיע רבות לקראת המבחן הזה, ובכל זאת לא הלך לו. כששאלו אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה שאין לו שום סיבה להיות עצוב. יוחאי אמר שהוא מרגיש שעשה מה שהיה צריך, ומבחינתו הוא עמד במשימה.

יונתן אלדר
שעת לילה מאוחרת, כבר אחרי חצות. אני, יונתן ועוד שני חברה שוחחנו ביציאה מבית המדרש ופנינו לחדרים, לישון. לפתע אמר יונתן: "וואי, בא לי איזה ניגון". רצינו לישון ולא כל כך התחשק לנו, אבל אז יונתן התחיל לשיר ולרקוד והצטרפנו אליו אחד אחד. המשכנו ככה לשיר ולרקוד כמה דקות והחלטנו לעשות 'התוועדות חסידית'. יונתן הביא עוגה ובקבוק מים (0% וודקה). שרנו ורקדנו, סיפרנו סיפורים חסידיים, שתינו מים וניגנו ניגונים אל תוך הלילה. השמחה הייתה בשמים. בשיא הריקודים יונתן התחיל לרקוד ולקפוץ לבד בהתלהבות, בפנים זורחות מאושר, וחיוך שמח נסוך על פניו.

שגב פניאל אביחיל
מתוך הסדר והדקדוק שלו, האכפתיות כלפי הסובב, והאחריות הגדולה שנשא על כתפיו תמיד, בלא פשרות, זכינו ושגב היה בוועד המחזור הראשון בתחילת כיתה ט'. בסביבות חודש כסלו של אותה שנה היה עלינו להרים פרויקט לכלל הישיבה. לשם כך חילקנו בינינו תפקידים, ושגב קיבל את האחריות על מחזור מסוים. זמן מה לאחר שחשבנו שסיימנו את הפרויקט, גיליתי שנותרו בידיי כמה חורים ארגוניים, וחובות כספיים לכמה אנשים בישיבה. הדבר נדחה ונדחה, וכאשר חזרנו לישיבה לשנת הלימודים הבאה, גיליתי כמה העניינים הלכו והסתבכו, ועכשיו יהיה קשה יותר לתקן את המעוות. אני הלכתי ושקעתי בדבר עד שמתוך ייאוש, כבר לא היה לי חשק לטפל בזה.
ביקשתי את עזרתו של שגב, כי הרגשתי שהנטל גדול מכדי שאוכל לשאת אותו לבדי. ישבתי אתו על הנתונים שבידינו, והוא מיד חש כמה הרגשתי רע מהעניין. מיד אמר לי מחויך ובטון מרגיע: "למה אתה דואג? מה שהיה–היה, ועדיין אפשר לתקן!". אולי זה יישמע מוגזם, אבל באמת המשפט הזה שינה אצלי הכול. כל המועקה בלב נעלמה, ושגב הצליח לטעת בי הרגשה של שמחה, של תקווה בתוך כל הבלגן הזה! ההקלה היתה כה רבה, שהרגשתי מיד צורך לפתוח את פנקסי, ולרשום בו את מה ששגב לימד אותי.

אברהם דוד
לאברהם דוד היו חברותות שלא השתוו לו ברמתו בלימוד, ולא תמיד הבינו. למרות זאת, ולמרות שהוא כבר ידע משניות בעל פה וגם סיים כמה מסכתות בגמרא והיה כמה רמות מעליהם, הוא היה מסביר שוב ושוב. בחיוך.
פעם אחת לא הבנתי משהו שהרב אמר בשיעור. אף על פי שלא הייתי חברותא שלו, פניתי אליו שיסביר לי. אברהם דוד הסביר פעם אחת, ועדיין התקשיתי. בגלל הקושי, שאלתי שוב, הפעם ברוגז. אברהם דוד לא ענה לי ברוגז, אלא השיב שוב בנחת ובמאור פנים. שוב לא הבנתי, והפעם אף הרמתי את קולי, ושאלתי בצעקה, אך אברהם דוד בשלו – לא התרגז ולא הרים את קולו, רק הסביר ברוגע, כאילו יש לו כל הזמן שבעולם לענות לי, וחיוכו התמים נסוך על פניו.

נריה כהן
בכיתה ח', כשערכנו בחירות לוועד כיתה, היה ברור שנריה השמח והתוסס ייבחר. כשהוועד נבחר, הם נתקלו בבעיה: לא היה כסף. כמובן שאת הכסף ילדי הכיתה היו צריכים לשלם, אבל הם לא היו מוכנים לשלם בלי לקבל תמורה בצורת פעילות. לנריה היה פתרון: הוא הודיע שהוועד יגבה חמישה שקלים מכל אחד, ומחר ילכו לברֵכה. התלהבנו והסכמנו לשלם. למחרת, הכיתה התכנסה לפעילות בגן העצמאות, ולתדהמתנו, גילינו שה'ברֵכה' שהבטיחו לנו היא ברֵכה של ילדים קטנים, מלאה בשקיות. כולנו התאכזבנו וכעסנו על הוועד, אבל נריה פשוט החליף לבגד ים, קפץ למים, ומיד התחיל להשפריץ על כולם עם השקיות. תוך דקה התחילה מלחמת מים, וככה, עם הצחוק והשמחה שלו, הוא הדביק את כולנו.

ת.נ.צ.ב.ה