אמונה חלק י"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

461

4 דק' קריאה

תוצאות הגלות
הַגָּלוּת וְהַפִּזּוּר הַנּוֹרָא, אָבְדָן הַמֶּרְכָּז וּמִעוּט הַיּוֹעֲצִים וְהַשּׁוֹפְטִים הַמּוֹרִים הַטְּהוֹרִים הַמְּאִירִים אֶת דֶּרֶךְ ד' לְפָנֵינוּ, "אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ, אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה", הוּא שֶׁגָּרַם לָנוּ שֶׁנִּתְקַיְּמָה בָּנוּ הַמְּאֵרָה* שֶׁל "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה". עַל כֵּן רַק בְּעָמָל רַב וּבְצַעַר וְיָגוֹן וּבְדֶרֶךְ מְלֵאָה חַתְחַתִּים* בָּאוּ לָנוּ כָּל הַקִּנְיָנִים הַשִּׂכְלִיִּים שֶׁבְּהַרְחָבַת חָכְמַת הַמּוּסָר. כִּי אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְפִי מַצַּב הָאֻמָּה הַנִּרְעָשָׁה וְהַנֶּהֱרָסָה שֶׁיִּהְיוּ הַדְּבָרִים מְסֻדָּרִים בְּסֵדֶר נָכוֹן, וְשֶׁיִּהְיֶה הַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן*, כַּאֲשֶׁר בְּעֵת הָיָה אוֹר ד' עִמָּנוּ בִּנְבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ בָּאֵי בְּסוֹד ד'. עַל כֵּן בָּאוּ לָנוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִנְנוּ הַיּוֹם נֶהֱנִים לְאוֹרָם בְּמַכְאוֹב. וְרַק אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ דּוֹרוֹת וְנֻסֵּינוּ בְּמַסָּה*, נֵדַע אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הַצַּדִּיקִים וְחַכְמֵי הָאֱמֶת, שֶׁהַדֵּעוֹת הַטּוֹבוֹת וְהָאֲמִתִּיּוֹת, שֶׁהֵן בֶּאֱמֶת נְטִיעוֹת טוֹבוֹת בְּכֶרֶם ד' צְבָאוֹת*, הֵם נִשְׁאֲרוּ לִפְלֵטָה וְלִבְרָכָה, וְכָל עַם ד' עוֹנִים אַחֲרֵיהֶם מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, הִנְנוּ יְכוֹלִים לְהִוָּכַח מִפִּי הַנִּסָּיוֹן אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵמָּה רְאוּיִים לִהְיוֹת לָנוּ לְקָו וּלְמִשְׁקֹלֶת בְּחָכְמַת הָאַגָּדָה וְהַמּוּסָר, עַל פִּי פְּעֻלָּתָם שֶׁעָשׂוּ לְקָרֵב לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְהַרְבּוֹת תּוֹרָה עֲבוֹדָה וְיִרְאַת ד' בְּיִשְׂרָאֵל.

תורת החסידות
גַּם בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁהִתְעוֹרְרוּ יְחִידִים בִּתְחִלָּה, גְּדוֹלֵי-חִקְרֵי-לֵב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, לְהַרְחִיב אֶת תּוֹרַת הַמּוּסָר עַל פִּי יְסוֹדוֹת הַחֲסִידוּת, אֲשֶׁר גַּם הִיא הֵטִילָה סַעַר גָּדוֹל בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל*, גַּם כֵּן מִדְּאָגָה מִדָּבָר, מֵאֶפֶס בְּחִינָה לָדַעַת מַה יִּהְיֶה דֶּרֶךְ רוּחַ חֲדָשָׁה כָּזֹאת בְּהִכָּנְסָהּ בִּלְבָבוֹת שֶׁל רִבְבוֹת עַם. עַל כֵּן הָיְתָה הַהִתְנַגְּדוּת וְהַמַּעְצוֹרִים דְּבָרִים מֻכְרָחִים, שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ רַב טוּב וְחָשְׂכוּ מִנֵּזֶק רַב שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לָבֹא מִסִּבַּת מִתְלַמְּדִים שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּם, שֶׁלִּפְעָמִים גַּם דֵּעוֹת הַיּוֹתֵר קְדוֹשׁוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת מִתְקַלְקְלוֹת וְנֶהְפָּכוֹת לְרוֹעֵץ* עַל פִּיהֶם. אָמְנָם עַתָּה אַחֲרֵי הָרַעַשׁ, הִנֵּה נוֹלְדוּ לָנוּ גַּם כֵּן עַל פִּי תּוֹרַת הַחֲסִידוּת גִּדּוּלִים חֲדָשִׁים, אֲשֶׁר גַּם מֵהֶם נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ד' אֱלֹהֵינוּ, וּלְהַרְחִיב דִּבְרֵי אֱמֶת וָצֶדֶק בְּתוֹרַת הַמּוּסָר וְהָאַגָּדָה לִהְיוֹת לָנוּ לִמְאוֹרוֹת, כִּי עַל פִּי רִבּוּי הַשִּׁטּוֹת יִרְבּוּ בֵּרוּרֵי הַדְּבָרִים. וּבִזְמַן שֶׁכֻּלָּן פּוֹנוֹת לְמַטָּרָה אַחַת לַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, הִנֵּה אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הַמּוֹסִיפִים עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וּמְחַדְּשִׁים בְּכָבוֹד פָּנִים מְאִירוֹת בְּתוֹרַת אֱמֶת לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאְדִּירָהּ.
(עין אי"ה, הקדמה- המשך)

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

74 - אמונה חלק י"ג

75 - אמונה חלק י"ד

76 - מצוות חלק א'

טען עוד

______________________
הַמְּאֵרָה – הקללה. חַתְחַתִּים – הפרעות. הַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן – גרגירי החיטה בלי התבן (=הפסולת) המעורב בהם. בְּמַסָּה – בניסיונות. בְּכֶרֶם ד' צְבָאוֹת – עם ישראל. לְרוֹעֵץ – לדבר שמקלקל ופוגע.

ביאורים
מן הראוי היה שאמונת ישראל תתברר דרך מקור הקודש בלבד. שאלות קשות של דרכי לימוד אמונה ומוסר, שלהן יש לעתים מספר תשובות, נשאלו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, ולא תמיד ניתנה תשובה אחת. דוגמה לכך למדנו אתמול, ששלוש הגישות ללימוד אמונה התבררו דווקא באמצעות המחלוקת, ולא באמצעות בת קול או נביא שגילה לנו את דרך האמת. אין זו דרך המלך, קשה היא דרך זו, כי היא מכריחה את עם ישראל למצוא את דרכו דווקא בהתנגשות ובהתחככות בין הדעות של חכמי ישראל. קורה אף לפעמים שהמחלוקת הזו נהיית קשה ביותר, כיוון שעם ישראל דורש לשמור על קדושת המחנה ועל דרך ישראל סבא.
רק כך מצליח עם ישראל לנפות פסולת מאוכל, ולהשאיר לפלֵטה את הסולת הנקייה. הדרכים השונות בלימוד אמונה 'שרדו' מחלוקות והתנגשויות רבות, ולכן אנו יכולים להיות בטוחים שבכל השיטות נגיע להוספת תורה, לעבודה וליראת שמים. כמובן, לא כל השיטות עברו את במת ההיסטוריה, ודרכים חדשות שנולדו זה עתה זקוקות לעבור את מסך הזיקוק והזיכוך כדי שיוכשרו בוודאות להיות שיטה הראויה לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.
כך גם בדורות האחרונים צמחו שתי דרכים חדשות, שיטת המוסר ושיטת החסידות. אמנם מדברי הרב קוק נראה שעיקר כוונתו היא להתייחס לתנועת המוסר, אך מבין השורות אפשר להבין שהרב קוק מתייחס גם לשיטת החסידות.
לשיטת המוסר קמו מתנגדים, שטענו שתלמידים שלא שימשו כל צרכם ייקחו מדרך זו רק את העבודה החיצונית, המצטיירת כקדושה. לשיטת החסידות גם קמו מתנגדים רבים, אשר חששו מיסודות שליליים העלולים להתפתח בה. היו שחששו גם מתופעת האדמורות, שהזכירה לתלמידי חכמים את המשבר בתקופת שבתאי צבי, שרבים נהרו אחריו בהערצת יתר. ובאמת עִדנו הביקורות הרבות את שתי התנועות האלה, עד שהן התיישבו במקומן כשיטות של ממש, וכל אחת הפכה לזרם גדול ומשמעותי בעם ישראל. כעת, לאחר המהלך ההיסטורי הזה, בוודאי ראוי לקנות גם דרך זו בלימוד האמונה, למען הרחבת דברי האמת והמוסר על כל השיטות והדרכים שעם ישראל קיבל במהלך הדורות.

הרחבות
 חסידות והתנגדות
הַחֲסִידוּת, אֲשֶׁר גַּם הִיא הֵטִילָה סַעַר גָּדוֹל בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. במאמרי הראי"ה מסביר הרב קוק את הסיבה להתפתחות תנועת החסידות ואת הסיבה להתנגדות לה: "החסידות יצאה... מתוך התביעה של ההזרמה הנפשית אשר נרדמה, אחרי הניסיון הבלתי מוצלח של משיח השקר האחרון שבתאי צבי שהוריד את ההזרמה הפסיכית למדרגה של שכרון רשע... אחרי כל אלה היה החשש גדול פן תמאס האומה לגמרי בכל שריד שנשאר בידה מכוח גנוז של ההזרמות הנפשיות החיות, ותשוב רק לשינון אותיות ושמירת המעשים המצוות והמנהגים בגו כפוף ולב רצוץ, וסוף סוף לא תוכל להתקים מחוסר רעננות ורוממות הנפש...". בעקבות התנועה של משיחי השקר, ובראשם שבתאי צבי, שדיברו על קיום מצוות מתוך חוויה גדולה, אך באופן מעוות, שהוביל אותם לשפלות רוחנית ומוסרית קשה, נולד החשש מהתרחקות מוחלטת מעבודת ה' שמלאה ברגש. בשל כך קמה תנועת החסידות להפריח את החיים הרוחניים לחוויה של זהות ושמחה עם קיום המצוות. הרב קוק מסביר שגם בתנועה זו הייתה סכנה גדולה, פן יפרצו הגבולות ההלכתיים, ולשם כך נועדה ההתנגדות, שהשאירה את החוויה במקומה המדויק: "לולי שנתמרקה ביסורים על ידי תבערת ההתנגדות, מהזיו היותר עליון של נקודת הנשמה הישראלית במובן הלימוד והחינוך המעשי, שאמנם כפל בקרבו גם את ההזרמה החיה אבל אצלו היה זה טפל לגבי העיקר" [מאמרי הראי"ה עמ' 6-7].