תפילה חלק ז' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

127

5 דק' קריאה

תורה ותפילה
"רָבָא חַזְיֵהּ* לְרַב הַמְנוּנָא דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ*, אָמַר מַנִּיחִין* חַיֵּי עוֹלָם* וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה*, וְהוּא* סָבַר זְמַן תּוֹרָה לְחוּד וּזְמַן תְּפִלָּה לְחוּד" (שַׁבָּת י.). הַתּוֹרָה תִּתֵּן לָאָדָם תָּמִיד הַשָּׂגוֹת שִׂכְלִיּוֹת הַנּוֹבְעוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל עֵת וַאֲמִתִּיּוֹת* קַיָּמוֹת לָעַד מִמָּקוֹר הָאֲמִתִּי*, שֶׁהִיא חַיֵּי עוֹלָם. הַתְּפִלָּה תַּעֲסֹק לֹא בְּהוֹדָעַת יְדִיעוֹת חֲדָשׁוֹת וְהַעֲשָׁרַת שֵׂכֶל הָאָדָם בַּאֲמִתִּיּוּתָן, כִּי-אִם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקָן שֶׁל הַיְדִיעוֹת הַיְדוּעוֹת וּקְבוּעוֹת, וּלְהַעֲמִיק* בְּכֹחַ הַהֶרְגֵּשׁ אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁל הַיְדִיעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת עַל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ.

תארי ה' בתפילה
עַל כֵּן הֻתְּרוּ* בַּתְּפִלָּה תְּאָרִים לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֵם מַתְאִימִים וּמְכֻוָּנִים לְמִדָּה זוֹ שֶׁיַּרְגִּישׁ הָאָדָם אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁל הָאֲמִתִּיּוֹת, שֶׁהֵן בְּרוּרוֹת וּגְלוּיוֹת לוֹ כְּבָר, וְיִתְפַּעֵל מֵהֵן בְּרִגְשֵׁי הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ יְלִיד הַחֹמֶר* יְעוֹרְרֵהוּ לִפְעָמִים דַּוְקָא צִיּוּר שֶׁאֵינוֹ מְזֻכָּךְ מִצַּד עַצְמוֹ. וְהִנֵּה הַשֵּׂכֶל מִצַּד עֶרְכּוֹ הָרוּחָנִי מַסְפִּיקָה לוֹ הַרְחָבַת הַדַּעַת בְּעַצְמָהּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַהִשְׁתַּדְּלוּת הַזֹּאת שֶׁל הַעֲמָקַת הָרֹשֶׁם הַנַּפְשִׁי, אֲשֶׁר אָמְנָם הַסִּיּוּעַ שֶׁלָּהּ צָרִיךְ הוּא מִפְּנֵי הַכְבָּדָתָם שֶׁל כְּלֵי הַגּוּף עַל תְּעוּפַת הַשֵּׂכֶל.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

101 - תפילה חלק ו'

102 - תפילה חלק ז'

103 - תפילה חלק ח'

טען עוד

לימוד מה שלִבו חפץ
עַל כֵּן תָּכְנָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה הוּא לֹא בְּעֶצֶם הָאֲמִתִּיּוֹת הַנִּצְחִיּוֹת הַקַּיָּמוֹת, מִצַּד חַיֵּי עוֹלָם, כִּי-אִם בַּהַשָּׂגוֹת הַמְחֻבָּרוֹת לְמִקְרֵי הַגּוּף, שֶׁהֵם חַיֵּי שָׁעָה, וְלֹא יִתָּכֵן לַעֲזֹב חַיֵּי עוֹלָם מִפְּנֵי חַיֵּי שָׁעָה. אָמְנָם בְּכָל עִנְיְנֵי הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה כְּלָל מוּנָח הוּא, שֶׁלְּעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, כִּי הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית הַפְּנִימִית תַּנְחֶה אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַמֵּישָׁרִים*, וְכֵיוָן שֶׁנְּטִיָּתוֹ נִמְשֶׁכֶת הִיא לְחֵלֶק זֶה שֶׁבַּתּוֹרָה אוֹת* הוּא, שֶׁהַחֵלֶק הַזֶּה יִהְיֶה יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹת לוֹ לְעֵזֶר רוּחָנִי לְפִי מַצַּב נַפְשׁוֹ. וְכֵן הוּא גַּם בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה.

שכל ורגש
הַשְּׁפִיטָה הַשִּׂכְלִית לֹא תּוּכַל כָּל כָּךְ לָתֵת גְּבוּלוֹת, כַּמָּה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּרְנֵס פַּרְנָסָתוֹ הָרוּחָנִית בְּעִמְקֵי הַתּוֹרָה וּתְנוּבַת הַשֵּׂכֶל וְכַמָּה מֵהַתְּבָלִין שֶׁל הָרֶגֶשׁ, וְגַם בָּזֶה תַּנְחֶה הַנְּטִיָּה הַפְּנִימִית בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֶת הַיָּשָׁר בָּאָדָם. בִּהְיוֹתוֹ לְפִי מַצַּב נַפְשׁוֹ נוֹטֶה לְחֶמְדַּת עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא זְמַן תּוֹרָה, וְהוּא הַשֹּׁרֶשׁ הָעִקָּרִי שֶׁבְּהַשְׁלָמַת הָאָדָם, הַפְּרָטִי וְהַכְּלָל כֻּלּוֹ, וּבִהְיוֹתוֹ מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים, שֶׁהוּא נוֹטֶה לְחֵפֶץ הַגַּעְגּוּעִים הַדְּרוּשִׁים לְהַרְחָבַת הַתְּפִלָּה וּשְׁפִיכַת נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ד', עַל פִּי מִדַּת הַהֶרְגֵּשׁ, הוּא אוֹת שֶׁלְּפִי מַצַּב נַפְשׁוֹ אוֹתָהּ הַתְּכוּנָה נְחוּצָה לוֹ יוֹתֵר מֵהַשְׁלָמָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא רָמָה מִמֶּנָּה בְּמַעֲלָה. זְמַן תּוֹרָה לְחוּד וּזְמַן תְּפִלָּה לְחוּד. אֶלָּא שֶׁהַזְּמַנִּים הַכְּלָלִיִּים הַקְּבוּעִים לִתְפִלָּה נִקְבְּעוּ עַל פִּי מִדַּת הַכְּלָל, שֶׁרָאוּי אָז לִהְיוֹת נוֹטֶה בָּהֶם לִתְפִלָּה*.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, ג)
______________________
חַזְיֵהּ – ראה. דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ – שמאריך בתפילתו. מַנִּיחִין – עוזבים. חַיֵּי עוֹלָם – העיסוק בתורה. בְּחַיֵּי שָׁעָה – "תפילה לצורך חיי שעה היא: לרפואה, לשלום ולמזונות" (רש"י). וְהוּא – רב המנונא. וַאֲמִתִּיּוֹת – ידיעות אמת. מִמָּקוֹר הָאֲמִתִּי – הוא התורה. וּלְהַעֲמִיק וכו' – להַפְנִים. הֻתְּרוּ וכו' – מותר בתפילה להזכיר תארים, אף-על-פי שיש בזה סיכון של הגשמת האלוהות. בִּהְיוֹתוֹ יְלִיד הַחֹמֶר – האדם הוא בעל גוף חומרי. אוֹת – סימן.

ביאורים
הגמרא מספרת שרבא ראה את רב המנונא כשהוא מאריך בתפילתו, וקבל על כך: 'הייתכן שמניחים חיי עולם (תורה) ועוסקים בחיי שעה (תפילה)?!' הגמרא מסבירה שבניגוד לדעת רבא, רב המנונא סבר שלכל דבר יש את זמנו – זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. הרב קוק מבאר את דברי הגמרא ומעמיק בהסברת תפקיד התורה ותפקיד התפילה. תפקיד התורה הוא להוסיף לאדם תוכן מקודש ואמִתי. בכל לימוד חושף האדם עוד ממד של הרצון האלוהי שלא היה ידוע לו, או לא היה ידוע לו באופן זה. תפקיד התפילה, לעומת זאת, הוא לא להוסיף ידע חדש, אלא להעמיק את הידע הקיים, כך שישפיע על האדם. התפילה היא עבודת הרגש, ולכן תיאורי התפילה חווייתיים ומוחשיים – ה' הוא מלך שמולו אנו עומדים. כמובן שהציור הזה איננו כפשוטו, אך הוא משפיע עלינו ומרומם אותנו, וזוהי מעלתו וזהו גם תפקיד התפילה. כאן נכנס יסוד נוסף שקשור ביחס בין התורה לתפילה מבחינת האדם – מתי לעסוק בתורה ומתי בתפילה. גם בלימוד התורה יש תחומים שונים, וכל אחד נמשך לתחום אחר לפי נטיית לבו ונפשו (גמרא, הלכה, מדרש, אמונה, קבלה וכדומה). הנטייה הפנימית היא עדות לכך שחלק התורה שאליו נמשך הלומד הוא החלק שיעניק לו את חיותו ואת התקשרותו לה' ולתורתו. אותו עיקרון מנחה גם ביחס בין התורה לתפילה: לפעמים מתעוררת באדם השתוקקות דווקא לעבודת התפילה, ואף-על-פי שהיא נמוכה ביחס לעבודת התורה (שזו הייתה טענת רבא על מעשי רב המנונא), מה שקובע באותו זמן הוא הנטייה הפנימית. עצם המשיכה שהתעוררה באדם היא עדות לכך שמה שיעניק לו מזון רוחני בזמן זה הוא מה שעליו גם לעשות. זאת המשמעות של דברי רב המנונא, שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. כל זמן מאיר לאדם באור אחר ומושך אותו לעבודה אחרת. זמני התפילות הקבועות (שחרית, מנחה, ערבית ומוסף) נקבעו כדי להתאים לכלל הציבור זמנים שראויים לעבודות השונות, אך יחידים כרב המנונא, שתשוקתם לתפילה עזה, צריכים להאריך בתפילותיהם הרבה מעבר לחיוב, וההוכחה לכך היא הנטייה הפנימית החזקה שלהם להתפלל.

הרחבות
 לפעול על פי נטיותיו של האדם – עד כמה?
הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית הַפְּנִימִית תַּנְחֶה אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַמֵּישָׁרִים. הרב קוק כותב כאן שהאדם צריך להאמין בעצמו ובנטיותיו הרוחניות הפנימיות ולפעול בעקבותיהן. אמנם במקום אחר מסייג הרב קוק: "גם לשאיפותיו הרמות הרוחניות, שהן מיסודי התפלה וענפיה, צריך הוא להגבלה והערכה תורנית... גם תפלתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מכל-מקום באין הדרכה שכלית אלהית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי..." [עין אי"ה שבת א, י]. אף שיש ללכת אחר הנטייה הפנימית, יש לשים לב שהיא אינה נוטה מגבולות ההלכה וההיגיון.

 זמנים קבועים לתפילה
אֶלָּא שֶׁהַזְּמַנִּים הַכְּלָלִיִּים הַקְּבוּעִים לִתְפִלָּה נִקְבְּעוּ עַל פִּי מִדַּת הַכְּלָל, שֶׁרָאוּי אָז לִהְיוֹת נוֹטֶה בָּהֶם לִתְפִלָּה. חז"ל תִקנו שלוש תפילות ביום בזמנים קבועים, משום שאלו הזמנים המתאימים לתפילה באופן כללי, אף שייתכן מצב שלאדם מסוים באופן חד פעמי יתעורר רצון להתפלל בזמן אחר. כתוב בספר הכוזרי : "ככל אשר תתרחק שעת התפילה (=ככל שיעבור הזמן מהתפילה) תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה ובייחוד אם יביאנה ההכרח להמצא בחברת ילדים, נשים או אנשים רעים, ולשמוע דברים העוכרים את זך נפשו דיבורים מגונים או שירים שהנפש נוהה אחריהם עד שאי אפשר להשתלט עליה. אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד". במהלך החיים, במיוחד בזמן התעסקות בחיי המעשה, נחשף האדם לטרדות ולעניינים חומריים ושליליים. תפקיד התפילה הוא לנקות את הנפש מכל אותן הצטברויות שליליות, ולהעמידה במעמד חדש לקראת העתיד. לשם כך יש צורך בשלוש תפילות ביום.
במקום אחר מבאר הרב קוק מדוע נתקנו התפילות דווקא בזמנים אלו – בבוקר, בצהריים ובערב: בבוקר: "אף על פי שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות אבל הם נעדרי השלמות על ידי התגברות השינה בלילה וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה". בצהריים: "תפילת המנחה שהיא באמצע היום בתוקף העסקים והזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בני אדם... התפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שָׁפְכוֹ שיח לה' והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלוהים". ובערב: "תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר" [עין אי"ה ברכות א, ו].

לעילוי נשמת ר' שמריהו בן ר' מרדכי ז"ל
להצלחת טליה חמדה בת אליהו חיים הי"ו