חינוך חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

217

5 דק' קריאה

כוחות החינוך
נָשׁוּב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּאן אָנוּ מוֹצְאִים שְׁלֹשָׁה כֹּחוֹת יְסוֹדִיִּים*, שֶׁעַל כָּל אֶחָד מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּנוּיִים מוֹסָדוֹת שֶׁל חִנּוּךְ וְשֶׁל חֶסֶד וַעֲבוֹדָה.

הכוח העתיק
הָאֶחָד הוּא הַכֹּחַ הָעַתִּיק הַמֻּחְזָק בְּיִשּׁוּבֵנוּ הַקָּדוֹשׁ הַיָּשָׁן מִקִּדְמַת דְּנָא*, הַכָּנוּס הַרְבֵּה* בִּקְדֻשָּׁתוֹ הַפְּנִימִית, הַזּוֹרֶה הָלְאָה* כָּל שִׁכְלוּל חָדָשׁ בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁיִּהְיֶה, הָאוֹסֵר בַּחֲדָרָיו וִישִׁיבוֹתָיו כָּל שָׂפָה זָרָה, וַאֲפִלּוּ שְׂפַת הַמֶּמְשָׁלָה וְהַמְּדִינָה, וְכָל לִמּוּד שֶׁל חֹל, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר מֻכְרָח בַּחַיִּים, הַמְנַהֵג אֶת חֲנִיכָיו בְּתַכְסִיס חִיצוֹנִי* יָשָׁן נוֹשָׁן, וְאֵינוֹ נִזְקָק לְשַׁנּוֹת בּוֹ כָּל-דְּהוּ לְפִי דְּרִישׁוֹת הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ לְרַגְלֵי הָמוֹן רַב שֶׁל אַחֵינוּ הַבָּאִים מִמַּעֲרָב וּמֵאֵרוֹפָּא בִּכְלָלָהּ, שֶׁטַּעֲמָם דּוֹרֵשׁ כְּבָר בְּחָזְקָה גַּם מִיִּרְאֵי ד' וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ, לְהַבִּיט עַל הַתַּכְסִיס הַחִיצוֹנִי הַיּוֹתֵר מְיֻשָּׁן, שֶׁהָיָה מְקוֹמוֹ מַכִּיר אוֹתוֹ* בְּעֵת אֲשֶׁר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה פִּנָּה נִבְדֶּלֶת מִכָּל הֲמוֹן הַחַיִּים, בְּעַיִן* שֶׁל תִּמָּהוֹן וְהִצְטַמְּקוּת שֶׁל צַעַר, בְּצֵרוּף הַרְגָּשָׁה שֶׁל עֶלְבּוֹן.

הכוח החדש
הַכֹּחַ הַשֵּׁנִי הוּא הַבָּא מֵחָדָשׁ, וַאֲשֶׁר הִתְגַּבֵּר* לְרַגְלֵי הַמְאֹרָעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁהֻכְּרוּ בְּיוֹתֵר מֵעֵת אֲשֶׁר הֲחִלּוֹתִי אֲנִי הַצָּעִיר לִפְעֹל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּפִי כֹּחַ קָטְנִי אֲשֶׁר חַנַּנִי ד', הוּא הַכֹּחַ הָאוֹמֵר שֶׁחוֹבָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הִיא לִתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְרוּחַ ד' אֲשֶׁר עַל עַמּוֹ, וּלְרוֹמֵם בְּכָבוֹד אֶת דֶּגֶל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, עַל יְדֵי רְכִישָׁתָם שֶׁל כָּל הַכֹּחוֹת הַתַּרְבּוּתִיִּים הַנְּהוּגִים בָּעוֹלָם, הַמְאַמְּצִים אֶת בַּעֲלֵיהֶם וְהַנּוֹתְנִים אוֹתָם לְחֵן וּלְכָבוֹד בְּעֵינֵי רוֹאֵיהֶם, וּבְיִחוּד הַמַּכְשִׁירִים אוֹתָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים בְּרוּחַ אֵיתָן. אֲשֶׁר עַל כֵּן עִם הַשְּׁמִירָה הָעִקָּרִית וְהָרָאשִׁית, לְהַעֲמִיד בָּרֹאשׁ אֶת קוֹמְמִיּוּת הַתּוֹרָה, הָאֱמוּנָה, הַמִּצְוָה וְהַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה, נִקַּח אֶת כָּל נֵתַח טוֹב, מִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר נִמְצָאֶנּוּ, וּנְעַטֵּר בּוֹ אֶת רוּחֵנוּ וְאֶת מוֹסְדוֹתֵינוּ. בְּמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה אַחֲרֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נְלַמֵּד אֶת בָּנֵינוּ וַחֲנִיכֵינוּ אֶת הַלִּמּוּדִים הַשִּׁמּוּשִׁיִּים, הַנְּחוּצִים לָאָדָם בַּחַיִּים. נַרְגִּילֵם בְּרוּחַ אַמִּיץ וּבְתַכְסִיס נָאֶה, נְשַׁגֵּר* בְּפִיהֶם אֶת הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה* שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד וָעֹז לְיִשְׂרָאֵל* בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹסָף עַל צַד הַקֹּדֶשׁ וְהַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. נְיַסֵּד בָּתֵּי מְלָאכָה בְּעַד הַנְּעָרִים הַמֻּכְשָׁרִים* לָזֶה, וְגַם בַּבָּתִּים* הָאֵלֶּה נַשְׁפִּיעַ אֶת הָרוּחַ הַחַי וְהַפּוֹעֵל, הַמַּכִּיר אֶת הַדּוֹר וְהַמֻּכְשָׁר לְחַבֵּב עָלָיו בְּאַהֲבָה אֶת כָּל קֹדֶשׁ ד' אֲשֶׁר אָהֵב.

הכוח החילוני
הַכֹּחַ הַשְּׁלִישִׁי , הוּא הַכֹּחַ הַחִלּוֹנִי לְגַמְרֵי, הַמְנַעֵר אֶת חָצְנוֹ* מִכָּל קֹדֶשׁ, הַמֵּשִׂים אֶת לִבּוֹ רַק לְצָרְכֵי הַחַיִּים הַזְּמַנִּיִּים, שֶׁל הַיְחִידִים וְשֶׁל הַכְּלָל, וּמִתּוֹךְ שְׁאִיפָה זוֹ הוּא מְיַסֵּד אֶת מוֹסָדָיו, וְאֶת בָּתֵּי סְפָרָיו וְאָרְחוֹת חִנּוּכָיו. מוּבָן הַדָּבָר שֶׁהַסָּחַת דֵּעָה זוֹ מִן הַקֹּדֶשׁ, אֵינֶנָּהּ נִשְׁאֶרֶת רַק פְּעֻלָּה בִּלְתִּי-מְחַיֶּבֶת*, כִּי-אִם שׁוֹלֶלֶת הִיא וּמַחֲרֶבֶת, כְּפִי עֵרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּתָהּ וְכִבּוּשֶׁיהָ אֶת אֵיתַן חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ, וְנוֹטֶלֶת אֶת זִיו הַחַיִּים שֶׁל אוֹר ד' וּקְדֻשַּׁת תּוֹרָתוֹ, מֵהָמוֹן גָּדוֹל עַל הָאֻמָּה, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְיַשֶּׁבֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵין לְכַחֵד, שֶׁעִם כָּל זֶה יֵשׁ גַּם כָּאן תֹּכֶן גָּדוֹל שֶׁל חַיִּים, אַהֲבָה לְאֻמִּית חֲזָקָה וּשְׁאִיפָה בְּרוּרָה וְאַמִּיצָה לְגַדֵּל אֶת הַיִּשּׁוּב הַמַּעֲשִׂי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְאַמֵּץ אֶת רוּחַ הַדּוֹר לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֵּׁר לָאָרֶץ וְלָאֻמָּה, בְּרוּחַ לְאֻמִּי-הִסְתּוֹרִי, שֶׁעִם כָּל נָכְרִיּוּתוֹ* גָּנוּז בּוֹ נִיצוֹץ קֹדֶשׁ חָזָק מְאֹד, הָרָאוּי לְהִתְעַלּוֹת עַל יְדֵי טִפּוּחַ שֶׁל יָדַיִם אֲמוּנוֹת.
(אִגְּרוֹת הָרְאִיָּה, אִגֶּרֶת תכז)
____________________
מִקִּדְמַת דְּנָא – מזמנים קדומים. הַכָּנוּס הַרְבֵּה – המתמקד רק בקודש. הַזּוֹרֶה הָלְאָה – דוחה ומרחיק. בְּתַכְסִיס חִיצוֹנִי – סגנון נימוס ולבוש (סדר, ניקיון וכדומה). שֶׁהָיָה מְקוֹמוֹ מַכִּיר אוֹתוֹ – היה מתאים לאותה תקופה. בְּעַיִן וכו' – כך מסתכלים הבאים מאירופה על סדרי הישוב הישן. הִתְגַּבֵּר – כוחו מתחזק לאחרונה. נְשַׁגֵּר – נרגיל. הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה – לשון הקודש. עֹז לְיִשְׂרָאֵל – כבוד לאומי. הַמֻּכְשָׁרִים – המתאימים. בַּבָּתִּים – בתי המלאכה. הַמְנַעֵר אֶת חָצְנוֹ – מסתייג ומתכחש. בִּלְתִּי מְחַיֶּבֶת – שאין בה צד חיובי ומועיל. נָכְרִיּוּתוֹ – זרותו לרוח ישראל.

ביאורים
ישנם שלושה שורשי מחשבה שמתוכם צמחו מוסדות החינוך בארצנו: הישן, החדש והחילוני. הרב קוק מסביר את התועלות והמעלות שיש בכל כיוון. השורש הישן נבע מהתפיסה של בני ירושלים הוותיקים, שלא רצו לשנות אפילו במקצת מהרגלי החינוך שדבקו בהם עד עתה. בני היישוב הישן שומרים על גחלת הקודש, ולצורך מטרה זו מקריבים הם את היכולת להתפרנס בכבוד ולהתפרס על תחומי חיים רבים. בלי עולם של קדושה, החיים יאבדו את ערכם – וממילא לא יהיה בסיס איתן המציב לנו מטרות ושאיפות להתקדמות.
היישוב החדש, שאותו הנהיג הרב קוק, מכיר את מקומו של הקודש כנושא העיקרי של החיים, כי הוא מעניק להם משמעות ותוכן. אמנם לאחר הבנת ההכרח לחיות חיי קדושה, מעניקה דרך זו לבָנֶיה גם את הכלים המתאימים בעבור צרכיהם השונים. מודגש כאן השילוב של חיי החולין בתוך חיי הקודש – בלימוד השפה, למשל, יש גם ערך של מצוה, ויש בו רווח נוסף בחינוך רחב התחומים והאופקים שבו נוהג היישוב החדש.
לעומת דרך זו, שהיא דרך האמצע, עומדת הדרך החילונית ומדגישה ביותר את הצורך בחיי חולין. הפועל היוצא משורש זה של התנגדות נחרצת לחיי קדושה הוא חיסרון באמונה בדרך הקודש של עם ישראל, וניתוק מהמסורת ומטובו של הבורא, שאמורים לשמש כקווים מנחים בחיים. היתרונות שבכל זאת קיימים בחינוך זה הם במכנה המשותף של כל פעולותיהם – הכל מכוון למען חיזוק היישוב בארץ. לימודי החול הם כדי לפתח תחומי דעת מוצקים, הכוח הפיזי כדי שיהיה צבא שיגן על התושבים, המפעלים נועדו לבניית ערים גדולות, וכן הלאה. אהבה זו היא אהבה לאומית שנראית כמרוחקת מעולם הקדושה במובן המיידי, אולם במבט מעמיק אפשר לראות איך דווקא עולם זה, שמתעסק הרבה בריאליזם, נוגע בשורשים הרוחניים של קיומנו בארץ, ועל כן גם לדרך זו יש חלק בהשלמת החינוך לדרך הקודש שלנו בחיים. כל עוד תיווצר הפריה הדדית ברוכה בין החלקים השונים בעם – החול יחזק את הקודש, והקודש יכיר בחול וייתן לו ייעוד ותכלית – כך יתעלה ויתרומם הניצוץ הלאומי הקדוש, הגנוז בזרם החילוני.

הרחבות
 שלושה כוחות באומה
שְׁלֹשָׁה כֹּחוֹת יְסוֹדִיִּים. הרב קוק מנתח את מצב החינוך בארץ ומחלק אותו לשלוש סיעות – אחת הדוגלת בלימוד התורה בלבד, השנייה מלמדת לימודי חול במדרגה שנייה אחרי הקודש והשלישית מזלזלת בכל קודש. סיעות אלו הן חלק ממערכת רחבה יותר, ולכל סיעה יש גם מפלגות, מוסדות חסד, מוסדות תרבות ועוד.
במקום אחר מופיעה פסקה דומה, שבה מונה הרב קוק את שלוש הסיעות בצורה שונה מעט: "שלשה כוחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם... הקודש, האומה, האנושיות – אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם" [אורות התחיה יח].
ייתכן שאפשר להקביל בין השיטות החינוכיות לבין מרכיבי האישיות של האדם והאומה. את הקודש אפשר לזהות עם הסיעה הראשונה, השומרת "בקנאה ובמרירות" על התורה והמצוות. את הסיעה השלישית אפשר לזהות עם האומה , שכן היא מחנכת ל"אהבה לאומית חזקה". הסיעה השנייה אינה שוללת כוח מסוים, ונראה שהיא מאמינה בקודש ובאומה גם יחד. מהי האנושיות? "היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר" [שם]. הרב קוק לא מזכיר תוכן זה באיגרת, וייתכן כי במובן מסוים הוא נכלל בסיעות השנייה והשלישית.
לדברי הרב קוק, שלושת המרכיבים הללו יחד מרכיבים כל חיים – בין של היחיד ובין של האומה – ולכן צריך ללמוד להשתמש בכולם, ולא לדחות את חלקם. כאשר המלחמות הפנימיות בין החלקים הללו ייפסקו, ייוותר לנו זמן לפתח את ההרמוניה ביניהם, והעם כולו ירוויח מכך.