392
אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי - אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.
(שַׁבָּת קיט:)
אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - עַל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים * וּבִשְׂכַר מַשְׁנִים *.
(פְּתִיחְתָּא דְּאֵיכָה רַבָּתִי)
יְסוֹד הָאֻמָּה בְּיַחַשׂ הֶעָתִיד שֶׁלָּהּ, תָּלוּי בִּיסוֹד הַחִנּוּךְ*. כְּבָר נוֹדַע מִכָּל חַכְמֵי לֵב, כִּי הַתִּקּוּן בַּחִנּוּךְ הוּא תִּקּוּן בַּכֹּל, וְזֶה אָמְנָם נוֹדַע לָנוּ מִפִּי הַנִּסָּיוֹן לְכָל צְדָדָיו, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֶפְשָׁר לָדַעַת מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהַלִּמּוּד. הַחִנּוּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְעוֹלָם מַתְאִים עִם טֶבַע הָאֻמָּה וַאֲמִתַּת תְּכוּנָתָהּ. וּבְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִנְנוּ נִבְדָּלִים הַרְבֵּה מִכָּל הָעַמִּים, מִבַּיִת וּמִחוּץ, בְּמַעֲלוֹת שׁוֹנוֹת וּתְכוּנוֹת נִפְרָדוֹת, וְעִם זֶה גַּם כֵּן בְּחֻלְשׁוֹת שׁוֹנוֹת וְלִקּוּיִם מְיֻחָדִים שֶׁצְּרִיכִים הֲגַנּוֹת מְיֻחָדוֹת "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְצֹרֶךְ שִׁכְלוּל הַחִנּוּךְ תָּמִיד לַעֲמֹד עַל אָפְיָהּ שֶׁל אֻמָּתֵנוּ.
חשיבות החינוך במושבות
זֶה הַדָּבָר נוֹהֵג בְּיִשְׂרָאֵל תָּמִיד, בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, אָמְנָם יוֹתֵר וְיוֹתֵר הַדָּבָר נוֹגֵעַ אֵלֵינוּ יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, וּבְיוֹתֵר יוֹשְׁבֵי הַמּוֹשָׁבוֹת, בּוֹנֵי הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ בְּדוֹרֵנוּ, שֶׁהִנְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת מְלֵאֵי עֹז ד' וְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים. פֹּה צְרִיכָה צוּרָתֵנוּ הָאֲמִתִּית לִהְיוֹת מְפֻתַּחַת בְּחִנּוּךְ הַיְלָדִים יָפֶה יָפֶה, וּכְשֵׁם שֶׁכָּל מַעֲלָה וְכָל תִּקּוּן הָגוּן שֶׁבּוֹ*, הוּא שֹׁרֶשׁ נֶאֱמָן לְתִקּוּנִים הַבָּאִים וְשִׁכְלוּלִים עֲתִידִים עָלֵינוּ לְטוֹבָה בְּעֶזְרַת צוּר יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא, כֵּן כָּל קִלְקוּל וַהֲרִיסָה, כָּל עִוּוּת וְטָעוּת שֶׁבַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, הוּא רָקָב כְּלָלִי הַמְהָרֵס אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לִבְנוֹת, וּמְחַבֵּל אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ.
צריך לכבוש דרך ייחודית לישראל
עַל כֵּן בְּאַהֲבַת עַמֵּנוּ וְאַרְצֵנוּ, אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר לְיַסֵּד הַחִנּוּךְ שֶׁבַּיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ הֶחָבִיב, עַל הַיְסוֹד הַיִּשְׂרְאֵלִי הַטִּבְעִי, עַל יְסוֹד כָּזֶה שֶׁנִּהְיֶה בְּטוּחִים שֶׁהַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי יִהְיֶה עַל יָדוֹ כְּשֶׁיִּגְדַּל אִישׁ יְהוּדִי שָׁלֵם, טוֹב לְעַצְמוֹ, גַּם טוֹב לְעַמּוֹ וְנֶאֱמָן לְאַרְצוֹ בֶּאֱמוּנָתוֹ אֱמֶת. הַכְּלָל - טוֹב עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים. היסוד הישראלי הטבעי
אֵיךְ אָמְנָם עוֹשִׂים דָּבָר זֶה, אֵיךְ שׁוֹתְלִים אֶת כֶּרֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאֹפֶן שֶׁנִּהְיֶה בְּטוּחִים שֶׁיֵּלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו יְשַׂגְשְׂגוּ יַפְרִיחוּ וְיַעֲשׂוּ שֹׁרֶשׁ לְמַטָּה וּפְרִי לְמַעְלָה? מוּבָן הַדָּבָר שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַבְּטוּחָה הִיא: כְּשֶׁיִּהְיוּ תְּנָאֵי הַשְּׁתִילָה עַל פִּי הַטִּבְעִיּוּת הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלָּנוּ, שֶׁתִּהְיֶה חָפְשִׁית מִכָּל חִקּוּי שָׁפָל יְלִיד* עַבְדוּת פְּנִימִית*, בְּיוֹתֵר בַּדְּבָרִים הַיְסוֹדִיִּים שֶׁעִקָּרֵי הַצִּבְיוֹן* הַמְפֹרָט שֶׁלָּנוּ בָּהֶם תְּלוּיִים. עַל כֵּן אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַשְׂכִּיל מְעַט אֶל צוּרַת הַחִנּוּךְ וּתְעוּדָתוֹ* בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָז מֵאֵלָיו יִקָּרֵא הַהֶבְדֵּל הֶעָמֹק שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין תְּכוּנַת הַחִנּוּךְ הַכְּלָלִי שֶׁבָּעַמִּים. וְזֶה אָמְנָם יוֹרֵנוּ לָדַעַת, עַד כַּמָּה אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לִהְיוֹת גִּבּוֹרֵי כֹּחַ לִכְבֹּשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ לְעַצְמֵנוּ בְּמַהֲלַךְ הַחִנּוּךְ, וְלֹא לְהֵהָפֵךְ לְקוֹפִים מְחַקִּים, אֲפִלּוּ אִם נְתַרְגֵּם אֶת הַכֹּל עִבְרִית. לֹא הַלָּשׁוֹן הוּא הַכֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מְמַעֲטִים כְּלָל עֶרְכּוֹ* הַגָּדוֹל, אֲבָל הָעִקָּר הוּא הַצּוּרָה וִיסוֹד הַחַיִּים הָעַצְמִי.
(מַאַמְרֵי הָרְאִיָּה, דְּרָשָׁה בְּעֵת חֲנֻכַּת בֵּית הַתַּלְמוּד תּוֹרָה בִּרְחוֹבוֹת ת"ו)
____________________
סוֹפְרִים – תלמידי חכמים. מַשְׁנִים – מלמדים. שֶׁבּוֹ – שבחינוך. יְלִיד – תוצאת. עַבְדוּת פְּנִימִית – שעבוד ליצרים. הַצִּבְיוֹן – הצורה. תְעוּדָתוֹ – מטרתו. עֶרְכּוֹ – של הדיבור בעברית.
ביאורים
בימים הקרובים נעסוק בסוגייה שאפשר לומר שהיא היסודית ביותר בחינוך ילדי ישראל – מטרת החינוך. סוגייה זו משפיעה על החינוך כולו, כי היא מבררת את הנקודה היסודית ביותר – מה אני רוצה להשיג בחינוך הילד? לאן אני מכוון אותו? מנקודה עקרונית זו משתלשלים כל הפעולות החינוכיות שנבצע, ועל כן ההבנה מהי מטרת החינוך היא יסודית ועקרונית בדרכו של עם ישראל. תפיסתו של הרב קוק היא ישנה-חדשה, ובהחלט דורשת שינוי יסודי מתפיסת מטרת החינוך כפי שהיא נתפסת בדרך כלל.
הדרשה שנשא הרב קוק פותחת בשני מאמרי חז"ל, ולקראת סוף הדרשה ובניית העיקרון שמחדש הרב קוק – יתברר עומקם. ייתכן שהרב קוק מוכיח מכך שתפיסתו אינה חידוש פרטי שלו. תפיסתו היא תפיסתם של חכמי ישראל בכל הדורות, מנתינת התורה מסיני עד ימינו. כל שעלינו לעשות הוא לחזור לשיטתם של ראשונים, שירדו לעומקה של סוגיית החינוך.
בתחילת הדברים קובע הרב קוק עיקרון מוסכם – החינוך הוא יסוד הכול . זהו עיקרון שרואים בשטח, והעולם המודרני מסכים איתו ומשקיע משאבים רבים בנושא החינוך. החינוך הוא בניית משאבי העתיד, הילדים שמחר יהיו אנשים. וילדי ארץ ישראל, ילדי המושבות – הם בוני העתיד של הארץ . כיצד עלינו לחנך אותם? מהי המטרה שאנו מציבים לפנינו כשאנו רוצים לחנך אותם?
ראשית, עוד לפני מטרת החינוך, קובע הרב קוק את דרך החינוך – החינוך צריך להתאים עם הטבע . החינוך לא נועד להוביל אנשים למטרות הרחוקות מהם. החינוך נועד לגלות את מה שטמון בפנים. החינוך אינו אלא הצמחה של הטבע הטבעי שקיים בילד.
לעם ישראל ישנו טבע מיוחד , טבע אלוהי. ישנה השלכה ישירה בין המצב הרוחני שלנו לבין מצבנו הגשמי, כפי שמופיע בתורה פעמים רבות, שעם ישראל יזכה לברכה או לקללה בהתאם למצבו הרוחני. נוסף לכך, נשמתנו הפנימית רוחנית ועליונה, וכל פגם רוחני פוגם בהופעתה בנו ובמעלתנו. לכן החינוך בעם ישראל צריך להיעשות בצורה מדויקת, כדי שהוא ישמור על המעלה הרוחנית הגבוהה שלנו.
הדבר נכון במיוחד בילדי ארץ ישראל. מילדים אלה אנו מצפים שבבגרותם הם יגשימו את תקוות הדורות ויבנו את ארץ ישראל מתוך קדושה וטהרה. זוהי משימה מסובכת, שדורשת רוח נישאה וחזקה, שמסוגלת – עם כל רוממותה – לעסוק בענייני חומר ומדינה. המשימה הזו דורשת הכנה מדויקת – כל הצמיחה של השתילים האלה שיפריחו את ארצנו תלויה באיכות השתילה. מהו החינוך שמתאים לילדי ישראל? על כך ירחיב הרב קוק בהמשך.
הרחבות
תפקיד האומה לחנך את בניה
יְסוֹד הָאֻמָּה בְּיַחַשׂ הֶעָתִיד שֶׁלָּהּ, תָּלוּי בִּיסוֹד הַחִנּוּךְ. מדברי הרב קוק אנו לומדים שעל העם לפתוח בתי ספר שבהם ילמדו התלמידים תורה ויראת שמים. אולם מתי עברה חובת החינוך מהאב לקהילה כולה?
בתלמוד הירושלמי מופיעה תקנה קדומה שתיקן רבי שמעון בן שטח: "הוא התקין שלשה דברים: שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר , והוא התקין טומאה לכלי זכוכית" [כתובות ח, יא]. תקנה דומה נוספת מופיעה בתלמוד הבבלי בשם רבי יהושע בן גמלא: "דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע " [בבא בתרא כא, א].
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל מבאר שתקנתו של רבי שמעון בן שטח לא מספיקה כשהיא עומדת בפני עצמה, שכן הוא תיקן שהילדים ילמדו בבית ספר, אבל חובת החינוך עדיין הייתה מוטלת על האב . רבי יהושע בן גמלא הלך צעד נוסף קדימה, והטיל את חובת חינוך הילדים לתורה ויראת שמים על בני העיר כולה [שמעון בן שטח ותורתו, סיני לב].
לרפואת אביעד בן ספירה הי"ו
איך ללמוד גמרא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
קשה עליי פרידתכם
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך נראית נקמה יהודית?
למה עובדים כל כך קשה לפני פסח?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
גאולת מצרים מאז ועד היום
סוד ההתחדשות של יצחק
