בלי אמונה – אין מדינה | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

מדורים
רביבים

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

לקראת האזכרה למרן הרב קוק, ובהקשר למלחמה עם האסלאם הלוחמני על הר הבית וזהותה של מדינת ישראל, ראוי לעסוק שוב ביחסו של הרב קוק לרעיון הלאומי וחיבורו לקודש.

הרב קוק והציונות החילונית
עם תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הערכתו הייתה שבלא התחברות אל מקור הקודש, אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם, לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה, לקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באיגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.
מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות הראיה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם... לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).
חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי הציונות ותומכיה חילוניים גמורים, ככלל התנועה הציונית לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, מסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה, ואף החילוניים קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת. כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. אף על פי כן, העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

רביבים (734)

הרב אליעזר מלמד

533 - הלויים ומודל החזקת התורה

534 - בלי אמונה – אין מדינה

535 - מותר לעקור עצים מזיקים?

טען עוד

הסכנה בניתוק המעשה הציוני מהקודש
עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרת קמד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות ובגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית: "שאם לא כן ישתלטו בעלי היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת... העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון. (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

האם הרב צדק?
לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי מרן הרב, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, למרות שמנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.
יש מפרשים את דברי מרן הרב כדברי רבנים רבים, שכדי לעודד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות אומרים תמיד שהצלחתם תלויה בכך. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אנשי ציבור, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במחקריהם. אכן דבריהם נכונים אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת; אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא, אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הקודש הכרחי לציונות
אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות. הוא הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו בידה תעצומות נפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אומנם יש לה זכות בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל בלא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.
הוא אכן צדק. בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה.
על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה בלא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.
לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, הייתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך הייתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת כלפי אומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו בלא להזדקק ללקחי השואה.

כישלונות ההנהגה החילונית
אבל משלא זכינו, הגיעו עלינו משברים נוראים שבלעדיהם מדינת ישראל לא הייתה קמה. מלחמת העולם הראשונה, שהייתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות. ממלכות גדולות התמוטטו. מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, ומתוך כך הגענו להצהרת בלפור (י"ז במרחשוון תרע"ח), לפיה בריטניה קיבלה את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי. הצהרה זו קיבלה לאחר מכן אישור בוועידה הבינלאומית בסן רמו (שנת תרפ).
אולם עובדה היא שבתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית כמעט את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. בתחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לערבים על עבר הירדן המזרחי. אחר כך הסכימה להגביל את העלייה לארץ, תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי בעבר הירדן המערבי ולהקים מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהייתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכול. שישה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. רק לאחר שהתגלו מימדי השואה, כבר רוב העולם הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל.
ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. רק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, שהיו מחוברים יותר למסורת ולערכי הקודש, הבריטים גורשו מן הארץ ואפשר היה להקים את מדינת ישראל.
גם לאחר שקמה מדינת ישראל, מכיוון שהקשר למקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים. גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסין שלא יצטרף למלחמה. לאחר שכבשו את יהודה ושומרון ניסו למסור אותם לירדנים תמורת שלום, ומסרו את ניהול החיים בהר הבית לווקף המוסלמי.
אילו עמדת המנהיגות החילונית לאחר מלחמת ששת הימים הייתה מתגשמת, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, וכל מרכזי האוכלוסייה שלה היו מאוימים תדיר על ידי ישויות טרור מהסוג שקם ברצועת עזה ודרום לבנון. העלייה ופיתוח הכלכלה היו נעצרים, ומצבה של מדינת ישראל היה גרוע עשרות מונים ממה שעכשיו; מפני שפרט להיותה מאוימת על ידי ישויות טרור, המשבר הרוחני שבוויתור על המקומות הקדושים היה מותיר חלל ערכי ורוחני, שהיה פוגע במוטיבציה להישאר בארץ ולהמשיך ליישבה ולפתחה. כפי שאנחנו רואים אצל אותם חילוניים מנותקים שהם הראשונים לרדת מהארץ, ואפילו לברלין.
על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים: כמעט בכל הצמתים המכריעים, שבהם נדרשו תעצומות נפש, ההנהגה החילונית של התנועה הציונית כשלה. רק על ידי ההשגחה האלוקית, שסובבה את המאורעות לעיתים בחסד וברחמים ולעיתים בדין, הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

בזכות אנשי האמונה
חייבים לציין את זכותם של אנשי האמונה שלקחו חלק בתנועה הציונית, רבים מהם בהשראת מרן הרב קוק, שבכל צומת מכריע הייתה להם השפעה. הם לא נתנו לעמדה החילונית לקרוע את הקשר עם ערכי הקודש הישראליים, וכיוונו את המהלכים להמשך בניין העם והארץ. כך קרה על ידי הרב מימון בעת ההחלטה על הקמת המדינה, וכך על ידי הרב גורן במלחמת ששת הימים בהר הבית ומערת המכפלה, וכך על ידי הרצי"ה ותלמידיו ביהודה ושומרון.
בימינו, כאשר האסלאם העולמי מציב אתגר דתי ומוסרי אל מול תרבות המערב בכלל והיהדות בפרט, כאשר מוקד המאבק הוא על ארץ ישראל והר הבית, יכול כל אדם להבין שרק על ידי עמדת הקודש ניתן לבסס את הלאומיות היהודית ולנצח את הדת המוסלמית הלוחמנית, ולהביא אמונה ושלום לעולם.
לתגובות: [email protected]

מתוך העיתון בשבע.

רביבים