- פרשת שבוע ותנ"ך
- יתרו
109
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת יתרו, פרשת מתן תורה. נאמר בפרשה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א) אני רוצה לפתוח בדברי 'אור החיים'. הוא שואל: הרי הקב"ה כל כך אוהב את ישראל ורוצה לתת להם את התורה, למה הוא המתין עד החודש השלישי, בלשונו:
הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה, תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי? כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבוא לחשוקתו.
'אור החיים' מביא אפשרות שאולי הדרך הייתה ארוכה ודוחה אותה:
הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צה ע"א) בלכתו לקחת אשה ליצחק, ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה. אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב.
לא מפני שהקב"ה לא אוהב מספיק את ישראל חלילה נדחה מתן תורה, אלא בגלל שהיה צריך להכשיר את החתן, שיהיה מוכן לחתונה, היו צריכים לעבור חמישים יום כדי להזדכך ולהיטהר מהמצב שישראל היו במצרים. זה מה שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הם יצאו ממקום שהיו בו טומאה וקלקולים, וברגע שהיה אפשר, אומר הפסוק: "בַּיּוֹם הַזֶּה", מהו ביום הזה? אומרים חז"ל, ביום שהם יצאו בו באו (שבת פז ע"ב) מיד, בו ביום. ובלשונו של ה'אור החיים' (שם ב):
באומרו "ביום הזה באו" וכו', הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק, ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקוותה.
כל הבריאה הייתה על מנת שבני ישראל יקבלו את התורה.
נמשיך לפסוק הבא: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב). לכאורה הפסוק הזה לא נמצא במקומו. הרי כבר נאמר בפסוק הקודם שהם באו למדבר סיני, למה עכשיו הפסוק חוזר ואומר שהם נסעו מרפידים ובאו למדבר סיני - אלא גם הפסוק הזה בא לבטא שהגיע הזמן שישראל ראויים לקבל את התורה. הקב"ה חושק בהם לתת להם את התורה, וישראל חושקים לקבל את התורה, אז מיד הפסוק אומר "ביום הזה באו מדבר סיני". בהמשך נספר את הדרך לשם, אבל ראשית כל יש לציין את העובדה שהנה הגיעה השעה, ושאמנם ישראל יוצאים ומגיעים באותו יום. "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". חזרנו כמה פעמים על הדברים הללו, כי אלו דברים חשובים מאוד מאוד.
אומר 'אור החיים' שכדי לזכות לתורה צריכים להיות מוכנים מבחינת המידות והאופי. איך זוכים לתורה - דבר הראשון, לא ברפיון, לא בעצלות, "ויסעו מרפידים", לזכות לתורה צריך לרצות לעמול, להיות מוכנים להתמסר, להקריב ולהשקיע. התורה נקנית רק באופן כזה, התורה היא גדולה ועצומה, היא עמוקה, וצריך להתאמץ על זה. כשהתורה אומרת "ויסעו מרפידים" הכוונה היא לא רק לספר לנו מאיפה הם נסעו אלא על המקום הרוחני שהם יצאו ממנו כדי לקבל את התורה:
לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים.
זה הדבר הראשון, לדעת להשקיע ולא להתעייף. אומרים בשם הבעל שם טוב על הפסוק: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" (תהלים עא, ט) וכי צעיר לא צריך עזרה מהקב"ה, רק זקן צריך לבקש "אל תשליכני" - אלא הכוונה במילים 'עת זקנה' עת מזדקנת, שהאדם מתעייף, האדם מבקש: אל תשאיר אותי במצב של עייפות, בעת המזדקנת. כלומר, אדם התלהב ולמד קצת, התקדם והחליט החלטות לנצל את השבוע וכדומה, ואחר כך פתאום ההחלטה 'מזדקנת', על זה מדבר הפסוק, שלא יהיה מצב כזה, שכל הזמן תהיה התחדשות, שלא יגיע למצב כזה שאדם רוצה משהו ומחליט ומתקדם ואחרי זה פתאום הכוחות נחלשים, מזדקנים. מבקשים מריבונו של עולם "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה". וכשמבקשים צריך לעשות גם השתדלות קטנה, לא רק שהקב"ה יסייע, כי הקב"ה מסייע למי שמשתדל. צריך להיות במוכנות להתגבר, להתעצם, להשתדל בלימוד התורה. הגמרא אומרת במסכת שבת (סג ע"א): 'למימינים בה', לא בשמאל שהיא היד החלשה. כלומר, מי שמשתדל בכל הכוחות, הוא מצליח בלימוד התורה.
העניין השני זה השפלות והענווה. זה שאומר הפסוק: "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי" עניינו של המדבר שהוא ריק ופתוח, הוא לשעצמו כלום, כך האדם הניגש לתורה. צריך לבוא מתוך מוכנות לקבל את התורה ולהיות מושפע מהתורה, להתמלא מהתורה, להיות פתוח לחלוטין להשפעתה של התורה עליו, ואז כמובן שהאדם מתעלה בתורה. ממשיך 'אור החיים':
וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב: "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים" (ירמיהו נ, לו), יחד, "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".
אפשר להבין את זה, שכדי לקבל את התורה שהיא עצומה, אז כגודל הכלי כך אפשר יותר להכניס בו. "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", אם כל ישראל מאוחדים בקבלת התורה, אז התורה מופיעה בכל גדלותה ושלמותה, כי כלל ישראל מאוחדים יחד. אין לך כלי המחזיק ברכה אלא השלום (עוקצין ג, יב) "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", שאז ישראל יכולים באמת לקבל את התורה.
אך לא רק במובן של כללות האומה, אלא יש כאן לימוד כמו שמדקדק 'אור החיים', אם יהיו יחד, אז "יתוועדו יחד, ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה". כשהיחיד עוסק בתורה לבדו, אז התורה היא פרטית. ליחד יש עוד מעלה שאחד מחזק את השני, האווירה, היחד. המהר"ל מסביר שבחברותא אין לימוד פרטי של כל אחד, אלא יש כאן משהו יותר כללי, לימוד בתוך כלל נעשה פחות אישי. בשביל זה הקימו את הישיבות, כי ביחד מסייעים זה לזה, הציבור מתגבש לשבת יחד, וזה עניינה של הישיבה. זאת אומרת שכמו שכל אחד צריך את האווירה שהאחרים יוצרים, הוא גם צריך לתרום בשביל האווירה הזו. כל אחד צריך להבין שאם הוא לא נמצא ביחד זו לא רק בעיה שלו, לא חסר רק לו אלא חסר גם לאחרים, וכשכולם מחוברים יחד ורוצים לעזור זה לזה, אז התורה מתמלאת. זה מה שאומר לנו כאן 'אור החיים'.
עניין הסגולה
נמשיך בפרשה:
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (שמות יט, ג-ד).
הקב"ה הביא אותנו אליו, לא ישראל בחרו בה'.
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם ה-ו)
זו פתיחה לקראת קבלת התורה. הקב"ה רוצה לכרות אתנו ברית ורוצה שאנחנו נהיה סגולה מכל העמים, "כי לי כל הארץ". סגולה מכל העמים פירושו של דבר שיש עוד עמים, יש בריאה שלמה, וישראל יהיו הבולטים והחשובים בתוך כל הבריאה הזו. ישראל יהיו סגולה מכל העמים. אנחנו חוזרים על זה הרבה פעמים, וצריך להבין את עומק העניין. הקב"ה בוחר בעם ישראל ועושה אותו לעם סגולה. 'אור החיים' כותב שעניינו של עם ישראל הוא לקבץ את כל ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם. להיות מין מגנט כזה, ריכוז של קדושה שמושך אליו את כל ניצוצות הקדושה שמסביב. זה הפירוש של "מכל העמים", להוציא מכל העמים את הסגולה ואז היא תופיע בשלמותה ולא מפוזרת ונמצאת בגלות. זה עניינם של ישראל, לגלות את הקדושה הנמצאת בכל העולם, להוציא אותה מהכוח אל הפועל.
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", תמיד צריך לדבר ולהזכיר לבני ישראל את הדברים האלה. לזכור שאנחנו עם סגולה, שיש לנו את הפוטנציאל הגדול להוציא המון כוחות של קודש מתוכנו. ואין בכלל אלא מה שבפרט, בכל אחד יש עוצמות רוחניות פנימיות, יש קדושה ועוצמה פנימית. צריך להתחזק בביטחון הזה, להיות בטוחים שיש לנו המון כוחות פנימיים שמבקשים לצאת מהכוח אל הפועל. "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", כל אחד צריך לדבר באופן אישי אל עצמו: 'אני אדם מישראל, הקב"ה טבע בכל אחד מישראל יסוד של קדושה ונתן לו המון כוחות, והוא כל הזמן מסייע'. אלה הדברים שכל הזמן צריך לחוש ולחיות אותם. זה היסוד, ההכרה הסגולתית. מתוך הסגולה באות המידות, ומתוך המידות באים המעשים.
ה' בחר בנו לעמו מכל העמים
אנחנו מגיעים למתן תורה:
וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ, א-ב).
אין כאן ציווי, אין כאן מצווה, אלא יש כאן אמירה: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך'. יש דיון בראשונים האם צריך למנות את מצוות האמונה בתוך תרי"ג מצוות, האם לפני שמאמינים אפשר בכלל לצוות, ואם כבר מאמינים לא שייך לצוות על האמונה, שהרי כבר מאמינים?
אין כאן ציווי, זו עובדה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ריבונו של עולם קבע את העובדה המציאותית הזו שהוא אלוקינו, והוא המולך עלינו, אין לנו האפשרות לפרוק את עול מלכותו, כמו שאומר הפסוק: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ, לג) זו עובדה קבועה שישראל שייכים לה', ההכרה והדביקות בריבונו של עולם זו מציאות. ריבונו של עולם הוא אלוקי העולם כולו והפסוק אומר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וה' בחר בישראל וקבע שהוא אלוקינו.
המדרש בספרי (פיסקא לא) אומר:
"ה' אֱלֹקֵינוּ" (דברים ו, ד), למה נאמר? והלא כבר נאמר: "ה' אחד", מה תלמוד לומר 'אלקינו'? עלינו החל שמו ביותר. כיוצא בו: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כג), מה אני צריך? והלא כבר נאמר: "את פני האדון ה'", מה תלמוד לומר "אלקי ישראל"? על ישראל החל שמו ביותר. ...כיוצא בו אתה אומר: "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ אָנֹכִי" (תהלים נ, ז), עליך הוחל שמי ביותר.
ה' הוא אלוקי עולם, אבל על ישראל הוחל שמו ביותר. המהר"ל אומר בפרק לז בתפארת ישראל:
כי קדושת ישראל - במה שהם אומה קדושה. אין דברינו רק בקדושת ומדרגת העם במה שהם, ואין דברינו באדם פרטי.
המהר"ל רוצה להסביר לנו שהקדושה מתחילה מהכלל, כלל האומה. כשמדברים על כלל האומה מדברים על כלל האומה לדורותיה, כל הדורות כולם. עם ישראל הוא עם ה'. ההופעה הכללית שלו היא כעם ה' שנושא את דגל ה' בעולם. הוא היחידי שנושא את הדגל הזה מאז אברהם אבינו ועד סוף כל הדורות. זה המייחד את עם ישראל בכל הדורות שהוא עם התורה, עם ה'.
אומר המהר"ל:
ומה שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר 'אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. נראה כי מלת "אנכי" מורה על עצם המדבר בכל מקום, כאילו אמר אנכי בעצמי, ובא לומר כי השם יתברך בעצמו הוא אלוקי ישראל. ואין השם יתברך אלוקי ישראל מצד התואר, רק מצד עצמו יתברך הוא אלוקיהם. כי אם היה אלוקותו יתברך על ישראל מצד התואר בלבד, ואינו מצד עצמו, הרי התארים הם מצד הפעולות אשר יפעל, והפועל הוא בזמן מיוחד. כי פעם יפעל דבר זה, ופעם יפעל דבר זה.
מצד התואר הכוונה מצד ההופעה האלוקית. הופעה היא גילוי, כל פעם באופן אחר.
ולפיכך אילו אמר 'אני ה' אלקיך וגו'', היה משמע כי מצד שהוא יתברך רחום וחנון הוא אלוקיהם, ומדה זאת אינו פועל השם יתברך תמיד. ולכך אמר: "אנכי ה' אלקיך וגו'.
יש הבדל בין אני לבין אנכי. 'אני' עושה דבר מסוים, הדגש הוא על המעשה, ו'אנכי' הדגש הוא על העושה, לא על המעשה. אנכי ה' אלוקיך זה משהו עצמי.
לכן אמרו חז"ל במסכת ברכות (לב ע"ב) על כנסת ישראל: אמרה לפניו ריבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה: "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (ישעיהו מט, טו). בארו בזה, כי ישראל יש להם חיבור ודבקות עם השם יתברך בעצמו.
אני מוסיף את המילה כביכול.
ולפיכך אמר הכתוב: "ואנכי לא אשכחך". כי אי אפשר לשכוח אותך, אחר שישראל דבקים בו יתברך בעצמו. שהרי בסיני כתיב: "אנכי ה' אלקיך", שדבר זה הוראה כי ישראל - מצד עצמו מלכותו עליהם, והוא יתברך דבק בהם מצד עצמו. ומאחר שדבקים בו מצד עצמו, אין שכחה לדבר זה.
מה זה מצד עצמו - הכוונה שזה במהות, המהות האלוקית כביכול מחוברת עם ישראל, זה הוא, זה לא פעולה שמתגלית מבחוץ, אלא כביכול כלל ישראל וריבונו של עולם אחד.
אני רוצה להסביר את הדברים. המדרש מביא פעמים רבות נוספות שמוזכרת המילה אנכי: "אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל" (ישעיהו מד, כה), "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ" (שם מה, יב). "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו, א) עם אברהם אבינו, עם יצחק: "אָנֹכִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" (שם כו, כד), עם יעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (שם מו, ד), עם משה: "אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ" (שמות ג, ו), "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (שם ד, יב) בעשרת הדברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שם כ, ב). "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג, כג), "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיהו נא, יב). מה בין אנכי לאני, כאשר נאמר: "אני ה' אלוקיכם" ולא כתוב אנכי, יש בזה כוונה, משמעותה: הדגש על ההופעה האלוקית בכל הכוחות. 'אלוקיכם' זה כל הכוחות כולם, כלומר: "אני ה' אלוקיכם" ההדגשה היא על אלוקיכם, היינו שכל ההתגלויות שאתם רואים, הן מתוך: "אני ה' אלוקיכם". הגדולה האלוקית המתגלה בכל המציאות, זו הגדולה של ה'. אתם רואים הופעה ומתפעלים ממנה, זו הופעה אלוקית. כאשר נאמר "אנכי" הדגש הוא לא על הגילויים, ולא על פעולות ה' המתגלות בעולם, אלא על ריבונו של עולם בעצמו כביכול. "אנכי ה' אלוקיך" הכוונה לאני בעצמי. כל הגילויים בטלים לעומת אלוקים עצמו. המלבי"ם מבאר: "'אנכי' מדייק הנושא, 'אני' מדייק הנשוא". כלומר, כשאדם אומר: 'אני הולך' הדיוק הוא על ההליכה, אני רוצה לספר עכשיו שאני הולך. כשאומר: 'אנכי הולך' אני רוצה להגיד שאני בעצמי הולך, הדגש הוא על עצמי, לא על ההליכה. דווקא אני ולא אחר הוא שהולך.
הגמרא במסכת שבת בדף קה (ע"א) דורשת נוטריקון מהמילה "אנכי" - 'אנא נפשי כתבית יהבית', אני את עצמי כתבתי בתורה ונתתי לך. ומפרש רש"י: 'אנכי' מדלא אמר אני'. כיוון שלא אמר אני אז מפרשים "אנא נפשי" את עצמי כתבתי.
המהר"ל מוסיף, אני הוא לעומת אתה. ל'אנכי' אין צורה בנוכח כמו אני ואתה. אנכי זה אני בעצמי. בארמית נוכח זה 'אנת', אבל באנכי אין מציאות של נוכח. אז עכשיו אנחנו מבינים את דברי המדרש. המדרש אומר: "אנכי עושה כל" כלומר כללות העולם היא הופעה עצמית, הפרטים אלו הופעות של כוחות. "אנכי עשיתי הארץ ואדם אשר עליה" זאת אומרת הכול. אברהם אבינו שייך כבר לישראל "אנכי מגן לך" אני בעצמי, זאת אומרת שהקשר של אברהם אבינו, של ראשית ישראל לריבונו של עולם הוא קשר עצמי, וכן יצחק ויעקב, וכן יציאת מצרים וכן משה רבינו, הכול זה אותו עניין. כלל העולם או ישראל שהם התמצית של העולם, איתם הקב"ה קשור קשר עצמי "אנכי".
גדולת מעמד הר סיני
אני רוצה להביא כאן מדברי הזוהר (מתורגם ע"י מו"ר) על מעמד הר סיני:
תניא רבי יוסי בר' יהודה אומר: ישראל במעמד הר סיני ראו מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.
כך אמרו חז"ל על קריעת ים סוף (ילקוט שמעוני בשלח, רמד), ובא הזוהר ומוסיף על זה את מעמד הר סיני:
וכולם נדבקו בחכמה עליונה יקרה... על ישראל כתוב במעמד הר סיני: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד) ביחזקאל כתוב: "כְּעֵין" (יחזקאל א) כמו שרואה אחר כתלים רבים.
כלומר יחזקאל לא ראה ממש את השורש והמקור, אלא ראה כאילו אחרי הסתרים רבים.
אמר רבי יהודה: מה שראו ישראל לא ראה נביא אחר, וכל שכן מה שראה משה רבינו לא ראה נביא אחר, אשרי חלקו. יחזקאל ראה כעין חשמל ולא חשמל, ובישראל מה כתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, יד) כל אחד ראה כראוי לו... אמר רבי שמעון: כתוב: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א) בשעה שהקב"ה התגלה והתחיל לדבר נתחלחלו עליונים ותחתונים ויצאה נשמתם של ישראל ועלתה עד כסא הכבוד להידבק שם.
כלומר הדברים היו כל כך מושכים וגבוהים, ה' מדבר והנשמות פורחות, רצו להידבק במקור האור והטוב הזה.
אמרה תורה לפני הקב"ה: וכי בחינם הייתי אלפיים שנה לפני שנברא העולם? לחינם כתוב: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם" (ויקרא יז, י), "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה) איפה הם בני ישראל? באותה השעה החזירה התורה את נשמתם של ישראל כל אחת ואחת למקומה, וזה מה שכתוב: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶש" (תהלים יט, ח), התורה השיבה את נפשם. כל מילה ומילה הייתה מלאכה בכל הטעמים, וכל הגזרות, השכר והעונש, רזין, סתרין, והייתה מופיעה בשבעים ענפים, שבעים פנים לתורה. וכל ישראל רואים עין בעין ושמחים. וכל הדורות אחריהם כולם היו שם, כולם קבלו את התורה, ככתוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד) כולם כאחד, וכל אחד ראה כראוי לו.
הזוהר מתאר לפנינו את גודל המעמד, שהנשמות ספגו בתוכם את הגדולה האלוקית באופן הכי גדול שאפשר לתאר.
'אנכי' ו'לא יהיה לך'
אני רוצה להוסיף עוד דברים מדברי הגר"א בספר התיקונים על הפסוקים הללו. נאמר:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א) 'את כל' הכול נאמר בדיבור אחד מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן.
מבאר הגר"א: "את כל" שהקב"ה אמר בבת אחת את כל עשרת הדברות. חז"ל אומרים לנו: שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו (ראש השנה כז ע"א) והפסוק אומר: " את כל הדברים האלה", הכול נאמר בדיבור אחד. ישראל הצליחו לקלוט רק את כללותו של העניין, לא את התוכן הפרטי, "אם כן מה תלמוד לומר: "אנכי" "ולא יהיה לך" אלא מלמד שחזר ופרשם שוב פעם בדיבור אחד", ואת זה הבינו ישראל. כשהקב"ה אמר את הכול ביחד הם לא הבינו, אבל הייתה איזו קליטה רוחנית פנימית, שהיא השורש של הפירוטים של הדברים. צריך להבין שעוד לפני שמבינים את הדברים בפרטות יש הבנה כוללת, הופעה אלוקית, צו ה', דבר ה' הפונה לישראל. קודם ישראל קיבלו את ההופעה הכללית, עדיין בלי פירוט הדברים, עוד לא מבינים את הפירוט. חזר הקב"ה ואמר "אנכי" "ולא יהיה לך" עוד פעם, בדיבור אחד, ואת זה שמעו. ועל זה נאמר: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב) ה' דיבר בבת אחת ואנחנו תפסנו בתוך הדבר הזה "אנכי" "ולא יהיה לך".
זה מה שחז"ל אמרו לנו: בתחילה הקב"ה אמר את כל הדברים בכללות ומתו מזה, והוריד הקב"ה טל של תורה והחיה אותם, ואחר כך אמר לישראל שתי דברות בדיבור אחד, ואז מיד אמרו ישראל למשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו) הם פחדו שלא יצליחו להחזיק מעמד עם דבר ה' הגדול הזה. לכן שתי הדברות הראשונות נאמרו בלשון נוכח "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם ב) "לך" לשון נוכח. מהדיבור השלישי זה כבר בדיבור של משה: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" (שם ו), שאר הדיבורים, עוברים דרך משה, משה אומר בשם ה'.
צריכים להבין ששני הדיבורים הללו כוללים בתוכם את כל התורה, "אנכי" אלו מצוות עשה ו"לא יהיה לך" כולל את כל מצוות לא תעשה. בעל התניא מבאר בהרחבה שבעצם שתי המצוות האלה 'נתקעו' אצלנו באופן מוחלט כזה שישראל מוכנים למסור את נפשם תמיד על קידוש ה', שאם יאמרו למישהו מישראל לעבוד עבודה זרה, חס וחלילה, הוא יהיה מוכן למסור את נפשו. וזה לא רק אנשים יראים וצדיקים, אלא גם אנשים פשוטים. ולא רק אנשים פשוטים אלא גם אנשים שעוברים על התורה ונכשלים בדברי תורה, וכאילו לא אכפת להם, גם הם, כשהם באים לידי הניסיון הזה, הם עומדים בו, הם מוסרים את נפשם. למה - כי זה 'תקוע' מקובע ממעמד הר סיני, '"אנכי ה' אלוקיך" זו מציאות, כמו שהסברנו בשם המהר"ל, וכשנוגעים בשורש, ישראל נאמנים לקב"ה ומוסרים את נפשם.
בעל התניא מרחיב עוד ואומר שכל מצוות התורה הן בעצם ענפים של השורש הזה. אם אומרים לאדם לעבוד עבודה זרה בלי להאמין בה, אלא רק שיעשה פעולה מסוימת, עדיין הוא ימסור את נפשו, למרות שבליבו הוא יכול לצחוק על זה. ואפילו לא ממש עבודה זרה אלא רק אביזרייהו דעבודה זרה, גם על זה הוא מוכן למסור את נפשו. אז כל מצוות לא תעשה הם בעצם אביזרייהו של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי האדם עושה משהו שהוא לא לרצון ה'. אם אדם ישריש בקרבו את הדבר הזה, יגלה את השורש הזה שנמצא בו, הוא יהיה זהיר בכל הדברים. כלומר, מתן תורה, עניינו שלא לשכוח את המעמד הזה. לחיות תמיד את המציאות הזו שאנחנו עם ה', לחיות את המציאות האלוקית הזו באופן מוחשי מאוד, וכך אדם יהיה מלא תמיד באור ה' המופיע עליו.
"ישקני מנשיקות פיהו"
נביא עוד מדרש:
רבי יהודה אומר: בשעה ששמעו ישראל: "אנכי ה' אלקיך" נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחין. באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון (שליח) בינותינו שנאמר: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו).
עם ישראל חשבו שהם לא יכולים לחיות עם הגודל הזה.
חזרו להיות למדים ושוכחים. אמרו: מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם: אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא הוא, שנאמר: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיהו לא, לב). רבי נחמיה אמר: בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך, נעקר מלבם יצר הרע. באו אצל משה אמרו לו: משה רבינו תעשה את פרוזביון (שליח) בינותינו, שנאמר: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו).
כשאין יצר הרע, אין תאבון, אין תאווה, כל הכוחות כאילו בטלים, כמו שחז"ל אומרים במסכת יומא שכשביטלו את יצר העריות התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים, אבל צריך את הכוח הזה, הוא כוח החיים.
מיד חזר יצר הרע למקומו. חזרו על משה ואמרו לו: משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שני, הלואי "ישקני מנשיקות פיהו", אמר להם: אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא הוא דכתיב: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל לו, כו) (שיר השירים רבה א, ד).
רבי יהודה אומר שנתקע תלמוד תורה בלבם, שזה נהיה עצמי להם ואי אפשר לשכוח. ורבי נחמיה אומר מדובר על יצר הרע שנעקר בליבם. ישראל אמרו "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב). הגר"א מדייק, הדיברות הראשונות הן שתי נשיקות, "אנכי" נשיקה אחת, "לא יהיה לך" נשיקה שניה, כי את זה שמעו ישראל ישירות, לא דרך משה כמו שאר הדיברות. אז זה כמו נשיקה, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח) הם שמעו מפי ה', וזה מה שנאמר בשיר השירים שכנסת ישראל מבקשת שהקב"ה יחזור וייתן לנו נשיקה.
הגר"א אומר בפירושו על שיר השירים, ששתי נשיקות הקב"ה נישק את ישראל, כמו שנושק האוהב את אהובתו, נשיקה אחת על זה שהם אוהבים ונשיקה שניה שהיא לא בוגדת בו והיא אוהבת רק אותו, הרי היא יכולה לאהוב אותו עם מישהו אחר - "לא יהיה לך". ראשית כל אהבת ה', ושנית לא לבגוד בו. שתי נשיקות הקב"ה נשק לישראל, וישראל לא היו בדרגה הזו באותה שעה, זה יהיה לעתיד לבוא: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיהו לא, לב), "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל לו, כו). לעתיד לבוא ישראל יגיעו למדרגה כזו שישראל יעבדו את ה' עבודה עצמית ומוחלטת, יהיה קישור עמוק שנובע מתוך תוכם. אנחנו לא רחוקים מהעתיד לבוא הזה, אנחנו בדרך למדרגה הזו. זו השאיפה של הדורות האחרונים, לעבוד את ה' מתוך חפץ פנימי, לא כזה שבא מבחוץ, אלא מעומק הלב, כי באמת זה נמצא שם בלב. הקב"ה הראה לנו שאפשר להיות במדרגה כזו, ובשביל זה צריך לעבור שלבים.
אדם הראשון היה בגן עדן, לא החזיק מעמד וחטא. חז"ל אומרים לנו שאם הוא לא היה חוטא לא הייתה מיתה בעולם. אחר כך חז"ל אומרים לנו עוד פעם שישראל עמדו במעמד הר סיני, ואם לא היו נשברים הלוחות הראשונים הייתה המיתה מתבטלת מישראל, ולא הייתה גלות. זאת אומרת שהיו מגיעים למדרגה האידיאלית של אדם הראשון לפני חטאו. בשתי הפעמים האלה האדם היה בשיא. הקב"ה כאילו מראה לעולם כולו ולישראל לאיזו מדרגה צריך לשאוף להגיע. בהתחלה הקב"ה מראה לכלל האנושות, לאדם הראשון, שזאת המדרגה אליה צריכים לשאוף ולהגיע, אלא שיש דרך, והדרך היא דרך התמודדויות, ולא תמיד מצליחים שלא להיכשל. אחר כך הקב"ה מראה את המדרגה הגדולה שאליה כלל ישראל, שהם שורש האנושות, צריכים להגיע, למצב הרוחני הגבוה של מעמד הר סיני. יש דרך, והקב"ה רק מצביע על הכיוון. הכיוון של הדרך הוא "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיהו לא, לב), המדרגה שהייתה לישראל באותו זמן היא קריאת כיוון, ואנחנו נמצאים בשלבי בניית הכוחות הללו. לכן באים גם הניסיונות הגדולים כדי שאנחנו ננצח אותם ונוציא מתוך תוכנו את הכוח הזה של: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" לפתח את הכוח הזה של עקירת יצר הרע מקרבנו, שלא יהיה יצר הרע, שהיצר הרע ייהפך ליצר טוב. זה צריך להיות מתוכנו, מתוך ישראל, זה לא בא על ידי מתנה מלמעלה.
אנחנו מתקדמים בדבר הזה, זה ענייננו, זו המטרה. כל צעד שאנחנו מתקדמים, אנחנו מתקדמים למטרה, זה לא קורה בבת אחת. כל מה שהאדם בונה בעצמו יותר אהבת ה', שלא נמשך אחרי דברים שמנוגדים לרצונו האמיתי, ובונה את הכוחות הבריאים, הוא מתקרב למטרה של "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיהו לא, לב). בדורות הראשונים העבודה הייתה ברובה על המעשים, ובדורות האחרונים העבודה היא על הלב, הרצון הוא שהלב יהיה טהור, לא רק המעשים יהיו טהורים אלא גם הלב. ואם הלב עדיין לא שלם והאדם מצליח להתגבר זו מדריגה אחת, אבל המדרגה היותר גדולה היא שהלב יהיה טהור ונקי.
את זה אנחנו פוגשים גם בפרשה שלנו. נאמר: "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג) שואל האבן עזרא: אפשר לצוות על מעשים, אבל איך אפשר לצוות על הלב שלא לחמוד - הלב חומד! אז הוא אומר, אפשר, אם האדם מבין ומפנים שהדברים האלה הם לא ברי השגה. למשל, אדם לא יחמוד את בת המלך. אין לו סיכוי, אז לא יעלה בדעתו לחמוד, כי זה לא שייך. אז אם אדם מבין שלחמוד מה שלא שלו, בין בממון, בין בנשים, זה לא שייך, זה לא שלו, אז הלב לא חומד. אם האדם מפנים בתוכו שמה שהתורה אוסרת אי אפשרי, הלב לא יכול לרצות דבר שהתורה אוסרת, דבר שהקב"ה לא רוצה. אדם יכול לעשות צער לשכינה?! להפנים את הדבר הזה שחומדים לעשות רצון ה' ומואסים בדבר שמנוגד לרצון ה'. לפתח כל הזמן את הבריאות הזו שמה שלא נכון על פי התורה, לא רק שלא עושים, אלא שלא רוצים בזה. זה לא טוב, זה מזיק, זה פוגע ומלכלך. זה לא שייך. ולעומת זאת, לעשות רצון ה' זה טוב ומתוק, זה נעים, זה מלא בשמים. זאת המגמה של דורנו שאנחנו צריכים להתקדם ולהתקדם עד שבעזרת ה' נגיע לגאולה השלמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
סוכת עראי דיגיטלית
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
אוי ויי!
מה מברכים על ברקים ורעמים?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך ללמוד גמרא?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
