שלא נלך בשבת חוץ לתחום | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

ספריה
חכמת החינוך א'

קטגוריה משנית

193

4 דק' קריאה

פרשת בשלח
ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת.
שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים שנאמר (שמות ט''ז כ''ט) אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. ובא הפרוש עליו (רמב''ם שבת כ''ז א' וב') שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין. והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כננוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר.
משרשי מצוה זו. שנזכר ונדע שהעולם מחדש לא קדמון, כמו שכתוב בפרוש במצות שבת (שם כ', י''א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול וענג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טרח רב.
דיני המצוה, כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, (עירובין ס''א:) וכן מי שיצא חוץ לתחום, לרצונו או לאנסו, או ברשות בית דין, (שם נ''ב:) ואם הקף במחיצה בשבת מה דינו, (שם מ''ב.) ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכמרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר? (שם נ''ה:) ועיר ארכה, מרבעת, עגלה, עשיה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, (שם א') ובאי זה חבל מודדין, וכמה שעורו של חבל, (שם נ''ג, ב') והגיע לגיא או להר או לכתל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחמין, ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא ערובין (שם).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות לוקה, וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן. והרמב''ן ז''ל כתב, (בסהמ''צ ל''ת שכ''א) כי מה שאמר הרמב''ם ז''ל בספר המצות שלו, דאסור תחמין דאוריתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחבורו הגדול, (שבת כ''ז.) שחזר מזה וכתב שהשעור של תורה הוא שלש פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו אסור תחומין דאוריתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו, שהיא גמרת בבל, שאנו סומכין עליה בכל דברינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי''ג (צ''ל שכ''א) מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא איש, כמו אל יוציא. כמו שיש במסכת ערובין (ט''ז:) מאן דמשמע לה הכי.

חכמת החינוך א' (49)

הרב אלחנן פופקו

24 - מצות עריפת פטר חמור

25 - שלא נלך בשבת חוץ לתחום

26 - מצות האמנה במציאות השם

טען עוד

מצווה כ''ד–שלא נצא בשבת חוץ לתחום
המצוה הכ''ד היא שלא לצאת מתחום שבת שנאמר (שמות ט''ז כ''ט) ''אל יצא איש ממקומו ביום השביעי''.
והנה דעת הרמב''ם (סה"מ ל"ת שכא) והחינוך (כאן) שאיסור יציאה חוץ לתחום הוא מצוה דאורייתא ומנאוה במנין המצוות , אמנם דעת הרמב''ן בהשגותיו לספר המצוות (שם) והרא''ש (עירובין פ"א סימן כד) שאיסור דתחומין לאו דאורייתא , ואף לדעת הרמב"ם האיסור מן התורה הוא רק ביצא ג' פרסאות, אבל תחום אלפיים אמה אינו אלא מדרבנן, וכן הם דבריו בפכ''ז ה''א מהל' שבת "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו--ביום השביעי'' (שמות ט''ז כ''ט) מקום זה, הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה, שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה, הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים, שלא ייצא אדם חוץ לעיר, אלא עד אלפיים אמה, אבל חוץ לאלפיים, אסור שאלפיים הוא מגרש העיר''.
והנה בעצם גדר תחומין דאורייתא כבר הקשה הרמב''ן (עירובין י''ז:) דאם אכן איסור תחומין הוא דאו' איך יתכן שיועיל בו עירוב, ועל ידי שהוא נותן לחם בריחוק מן העיר יהיה מותר לו ללכת יותר בשבת ?
ועוד קשה, דאם איסור תחומין הוא מדאו' הוא אם כן מה מקום יש לומר שכיון שיצא חוץ לתחום ''אין לו אלא ד' אמות'' [ועי' במנחת חינוך שכתב שלסוברים שתחומין דאו' כיון שהלך ג' פרסאות לוקה על כל ד' אמות שהולך אחרי זה] , הא כיון ששיעור היציאה מדאו' הוא ג' פרסאות אם כן כיון שיצא צריך להיות שאסור לו ללכת אפילו בתוך ד' אמות.
וכן קשה ממה שמצינו שמי שלא קנה שביתה, וכגון שהוא בא מחוץ לתחום, וכן אפילו מי שישן חוץ לתחום בער''ש ביה''ש דלדעת חכמים דר' יוחנן בן נורי אין לו אלא ד' אמות (עירובין מה.), למה לא נאמר דיש לו ג' פרסאות?
ובאמת יש לחקור באיסור זה של תחומין האם האיסור הוא איסור התלוי במקום וכמו שמוצאים אנו למשל לגבי האיסור של טמא ליכנס למחנה [יש שאסור למחנה ישראל ויש שאסור במחנה לויה ויש שאסור במחנה שכינה] כך גם בשבת יש לכל אדם ג' פרסאות שהם נעשים מקומו והוא אסור לבא במקום שאינו מקומו, או שמא איסור זה הוא איסור דרמי אקרקפתא דגברא שאסור לו ללכת יותר משיעור מסויים אבל הוא אינו דין במקום עצמו.
והנראה לבאר בעזהשי''ת דאיסור תחומין מדאו' גדרו הוא שבאמת יש על כל אחד ואחד מישראל איסור ללכת בשבת כלל וכמו שכתוב בפסוק ''אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'', וגדר איסור תחום שבת הוא איסור שנתחדש דרמי אקרקפתא דכל גברא וגברא שלא לזוז ממקומו. אמנם נתחדש בדין תחומין דין נוסף שעל ידי שיש לאדם מקום יש לו מתיר שמתיר לו ללכת ג' פרסאות לכל רוח, וכמו שחופה וקידושין מתירים את האשה לאיש כך גם זה שיש לאדם ''מקום'' זה מתיר לו את האיסור שלא ללכת ומקום זה הוא עד ג' פרסאות .
ומעתה יובן למה כיון שיצא האדם ממקומו יש עליו איסור דאורייתא שלא ללכת ולא אמרי' שמעתה יש לו עוד ג' פרסאות. וכן מה טעם אמרי' דצריך לקבוע שביתה ביה''ש, דאם האדם לא פועל את החלות מתיר שלו, דהיינו קביעת המקום שהוא נמצא בו ל''מקומו'', אם כן הדר איסורא לדוכתא ואסור לו ללכת כלל.
ומעתה מבואר למה גם למאי דאמרי' דאיסור תחומין מדאורייתא מועיל עירוב תחומין, שכן הטעם שהעירוב מתיר לו ללכת ממקום העירוב אינו רק משום שמציאות מקומו של אדם נקבע בביה"ש והוא ג' פרסאות, והעירוב מאיזה טעם שיהיה גורם שמקומו יהיה ממקו''א, אלא הטעם לזה שעירוב מועיל הוא משום שבשעת ביה''ש אדם צריך לפעול את החלות מתיר שלו שהוא קביעת מקום, ולכן ביכולתו לקבוע את מקומו על ידי המקום שהוא נמצא או שהוא יכול לפעול ולהחיל את מקומו על ידי עירוב, כנ''ל.