בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
5 דק' קריאה
שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ', ד') לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב''ם ז''ל. (סהמ''צ ל''ת ד') ודעת הרמב''ן ז''ל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חיב בדבר אלא מלקות. והוא ז''ל כתב, שכל פסוק זה דלא יהיה לך נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזלתו בין שיקבלנו לאלה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסרות, או בעבודתו המיחדת לו. אבל המניעה בעשית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא י''ט, ד') דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב''ם ז''ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקימא לן משלח פטור.
שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים (עבודה זרה).
דיני המצוה, כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מתרת. וחלוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (מ''ג, ב') (י''ד קל''ט ק''מ קמ''א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד, לוקה.

מצווה כ''ז–שלא לעשות פסל
המצווה הכ''ז היא שלא לעשות שום פסל שייעבד והעשייה עצמה האסורה אפילו אם הוא אינו עובד אותה בעצמו, ואיסור זה הוא בין שעשה את הצלם בעצמו ובין שציווה לאחרים לעשותו, שנאמר 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' (שמות כ' ד') .

ויש לחקור אם איסור זה הוא איסור על הגברא או איסור על החפצא, והיינו האם האיסור הוא על כל אחד ואחד מישראל שלא לעשות ע''ז וכדמשמע ממה שכתב החינוך ''ואפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה להרחיק המכשול'', או שהאיסור הוא שלא יגרום שייעשה דבר שיעבדוהו כע''ז וכן משמע ממה שכתב 'ואיסור זה הוא בין שעשה את הצלם בעצמו ובין שציווה לאחרים לעשותו' דמזה משמע שהוא איסור על החפצא שאסור שייעשה דבר שהוא יעבוד אותו כע''ז, ואם כן צריך עיון איזה מהם הוא עיקר המצווה.

ועי' ברמב''ם (פ''ג ה''ט מהל' ע''ז) שכתב "העושה עבודת כוכבים לעצמו אף שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנא' (שמות כ ד) ''לא תעשה לך פסל וכל תמונה'', וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה שנאמר (ויקרא יט ד) ''ואלהי מסכה לא תעשו לכם'', לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים'', עכ"ל:

ומבואר בדברי הרמב"ם שהכתוב 'לא תעשה לך כל פסל' שנכתב בספר שמות, והכתוב ''אלהי מסיכה לא תעשו לכם'' שנכתב בספר ויקרא, אף שעניינם קרוב, הם שתי מצוות נפרדות לגמרי, ונמנים הם לשתי מצוות במנין המצוות (והחינוך מנאה במצווה רי''ד ). הראשונה היא המצווה שנמנית כאן שהיא מצוה על החפצא, ונאסרה בה עשיית ע''ז לעצמו ובכלל זה מי שעושה ע"ז על ידי שליח ואפילו שליח גוי כולם עוברים משום 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'', והמצווה השניה היא המצווה שמנה החינוך להלן (מצוה ריד) שהיא מצוה על הגברא ועל המעשה והיא המצווה שלא יעשה ע''ז עבור אדם אחר ואפילו עבור גוי, ומצווה זו נלמדת מקרא ד'אלהי מסיכה לא תעשו לכם'.

והנה יש בענין זה קושיא גדולה, דהנה הרמב''ם כתב שמי שעשה ע''ז לעצמו חייב מלקות וחייב אף שלא עשאה בידו, ותמה עליו בספר החינוך מהא דקיי''ל דאין שליח לדבר עבירה, וזה לשונו ספר החינוך ''ותמה אני על הרמב''ם זה לשונו שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור'' , ובלח''מ תמה על הרמב"ם איך יתכן שיהיה חייב מלקות אם לא עשה מעשה .
ובמנחת חינוך כתב ליישב וזה לשונו: "ותראה מס' הר''מ דאם מצוה לאחר אין מטעם שליחות, חדא דקיי"ל (קידושין מ''ב ע''ב) דאין שליח לדבר עבירה , ועוד, דלא חילק בין אם מצווה לישראל דהוא בר שליחות או דמצווה לגוי דאינו בר שליחות, אלא על כרחך דגזירת הכתוב כן היא דעל ידי ציווי כיוון דגורם לזה עובר בלאו הזה...'', עיי''ש שדעתו דבמצווה לגוי או לקטן לאו משום שליחות הוא כלל אלא דכך אסרה התורה שייעשה הדבר עבורו , ונראה דהוא כמבואר לעיל שאיסור זה הוא איסור על החפצא שלא ייעשה עבורו שום חפצא של ע''ז.

אבל עי' במנחת חינוך שהוסיף להקשות וז"ל: ''אמנם באמת טעם הר''מ לא ידענא מנא ליה דין זה, דלמא הוא ככל הלאוין שבתורה שהוא לנוכח שבעצמו מצווה על זה ועל ידי אחר הוא מטעם שליחות שריבתה התורה והיכא דלא שייך שליחות אינו חייב'', עכ"ל.
ועי' במהר''ל גור אריה (ויקרא י''ט ד') שהביא מהתורת כהנים על הפסוק ''ואלהי מסכה וגו''' שמרבים לא רק שאסור כשהוא עושה לאחרים, אלא אף כשאחרים עושים עבורו, עיי''ש אבל לא מצאנו ריבוי זה אלא לגבי הפסוק הנ"ל דאלהי מסכה, אבל לגבי קרא דידן בעשרת הדברות אכתי קשה קו' המנחת חינוך מנ''ל לרמב''ם לרבות בעושה על ידי אחר.
והנראה בזה מפשטות דברי הרמב''ם, דקרא ד'לא תעשה לך פסל' שהוא איסור על החפצא ותכלית האיסור הוא שלא לעשות ע''ז לעצמו, איסור זה הוא בין שעשאה לעצמו ובין שעשאוה אחרים עבורו, אבל קרא ד'אלהי מסיכה לא תעשו לכם' שהוא איסור על הגברא שלא יעשה שום ע''ז אפילו עבור זולתו, האיסור הוא דווקא אם הוא בעצמו עושה אותה אבל אם אחר עושה אותה עבורו אינו עובר, וכן מדוייק מלשון הר''מ בהלכות ע''ז שכתב באיסור 'לא תעשה לך כל פסל' שהאיסור הוא גם אם עושה אותו על ידי אחרים אבל בקרא ד'אלהי מסיכה לא תעשו לכם' לא כתב כן, ועל פי זה אם ציווה לאחר — לישראל או לנכרי — שיעשה ע''ז עבור אחר נראה מד' הרמב''ם שאינו עובר כלל .
וכך כתב המנחת חינוך (כאן אות ה') דמדוייק בדברי הרמב''ם דאינו עובר על האיסור במצווה לאחר שייעשה עבור זולתו , והיינו מטעם הנ''ל דקרא ד'לא תעשה לך פסל' הוא דין בחפצא ועובר דווקא במבקש מאחר שייעשה עבור עצמו, אבל קרא ד'אלהי מסיכה לא תעשו לכם' דנאסר בו שלא לעשות לאחרים הוא דין בגברא ואסור דווקא על ידי עצמו.
אבל החינוך כאן דלא אסר כשמצוה לאדם אחר לעשות, סובר דאיסור 'לא יהיה לך פסל' הוא איסור גברא ואינו אסור אלא כשעושה עבודה זרה בעצמו אבל על ידי אחר דינו כשאר איסורים דאין שליח לדבר עבירה, אבל לקמן במצווה רי''ד במצווה ד'אלהי מסיכה לא תעשו לכם' כ' בס' החינוך: "ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים שנאמר (ויקרא יט ד) ''ואלהי מסכה לא תעשו לכם". ומבואר שדעתו דהתם הוא איסור חפצא ולכן אסור גם לצוות לאחרים לעשותה, וכמה שכתב המנחת חינוך (כאן אות ה') והוא ההיפך מדעת הר''מ.


ועי' במנחת חינוך אות ד' שדן איך חייב על איסור זה, האם מיד בתחילת עשייתה או רק בגמר עשייתה, ובמה שציינו 'בשולי המנחה' לירושלמי שאינו לוקה אלא עד גמר עשיית הע''ז , וקשה דגם בגמר עשייתה לא ילקה דהא איתא בגמרא (ע''ז נד:) דאין הקדש לעכו''מ, ואינה נעשית ע"ז עד שיעבדוה ואם כן אף בגמר עשיתה לא עבר על איסור זה.
וייתכן לומר, דבמצווה דאלהי מסיכה לא תעשו לכם שלדעת הר''מ היא איסור על הגברא שייך לומר שעובר במעשה שעושה, ואז שייך שייעבור אפילו בתחילת עשייתה, אבל באיסור ד'לא יהיה לך' שנתבאר שהוא איסור על החפצא יתכן שלא יעבור עד שעת הקניין [והיינו כשקנאה לאחר שעבדוה לע"ז, שבמה שקנאה עשאה ע"ז לעצמו] וכן באמת יש באחרונים (צוין בשולי המנחה כאן 5-7) שאינו עובר אלא על הקניין דאחרת איך שייך שיעבור על איסור זה , ויש לפלפל בזה והשבח ליוצר עולמים שזיכני ללמוד ענין זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il