- ספריה
- ארץ מדינה ומשפט
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
סוגיית קליטת פליטי אויב בארץ עלתה במספר הזדמנויות. למשל: פליטים שברחו מחבל דארפור שבסודן כדי להינצל מטבח, ופליטים שברחו מרצועת עזה בשל מלחמות פנימיות בין ארגוני המחבלים. אכן כואב וקשה לראות אנשים, נשים וטף במצוקה כה קשה. השבתם המידית למקומם או השארתם במצבם הן לעתים גזרת מוות, או קרוב למוות. קליטתם במדינת ישראל, או לפחות סיפוק צורכיהם המיידיים (מזון, תרופות וכדו') יכולים בוודאי לסייע להם ולהקל עליהם. אולם מכיוון שמדובר באזרחי מדינות אויב מתעוררת דילמה. הפלשתינים הם אויבים פעילים, ורצועת עזה הוגדרה כמדינת טרור. אמנם אין לקבוע בהכרח שהאזרחים הללו שותפים במעשי טרור, אך קשה להתעלם מהעובדה שהם באים מתוך קבוצה של אויבים הרוצים בהשמדתנו ופועלים לשם כך מדי יום. סודן נחשבת כמדינת אויב בהיותה מדינה אסלאמית, וחייליה אף השתתפו במלחמות נגד מדינת ישראל. האם נכון להגיש להם עזרה, או לקלוט אותם ואפילו באופן זמני עד שיימצא להם מקום אחר בטוח? 1
ועוד יש לשאול: בעבר עם ישראל היה נתון לרדיפות ולפרעות, ויהודים ביקשו וגם קיבלו מקלט בטוח במדינות מסוימות. עם זה, יהודים רבים הופקרו למוות אכזרי בידי מדינות שסירבו לקלוט אותם (אחרי גירוש ספרד, בתקופת השואה באירופה). האם עם ישראל ומדינתו צריכים להציב לעצמם נורמה הומניטרית גבוהה ולקלוט בכל מקרה פליטים, גם אם הם פליטי אויב?
מדינת ישראל אפשרה לפלשתינים לעבור את הגבול והשאירה אותם בארץ ואילו את הפליטים מסודן שחצו את הגבול, קלט הצבא קליטה ראשונית, ואחר כך, גופים פרטיים – אזרחיים - סייעו להם ומצאו להם סידור כלשהו. האם נהגה מדינת ישראל נכון?
מיעטנו להציע כאן סוגיות הלכתיות, פוסקים ושו"תים לפתרון העניין. ננסה ללמוד מתוך המסופר במקרא כיצד ראוי לטפל במצבים כאלה. אין למדים הלכה ממקרא, אך ניתן לקבל כיוון על מנת להציע את ההלכה בסוגיה. 2
א. סיוע לאויבים בפסוקי המקרא
1. בקשת הגבעונים
יהושע בן נון כבש את הארץ משבעת העממים. על פי מסורת חז"ל, הוא הציע לעמים הללו כמה אפשרויות: לעזוב, להשלים או להילחם (ויקרא רבה יז, ו; ירושלמי שביעית ו, א; רמב"ם הל' מלכים ו, ה)
הגבעונים אמנם השלימו עם ישראל, אך בעורמה. הם הציגו את עצמם כבאים מארץ רחוקה (יהושע ט, ד-ט). לדברי הרמב"ן (דברים כ, י), בשל היותם מארץ רחוקה יש לקבלם למס ועבדות אם רצונם לחיות בארץ, אך אין צריך לדרוש מהם שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח. לדעת הרמב"ם (הל' מלכים ו, א-ה) נדרשת גם קבלת שבע מצוות בני נח.
הגבעונים לא הציגו עצמם כפליטים, אך בעקבות מה שאירע איתם, ניתן ללמוד שגויים הרוצים להיקלט בקביעות בארץ ישראל, עליהם לקבל את מרות השלטון בארץ (=מס ועבדות), וכן את שבע מצוות בני נח. כיום לא ניתן לקבל את שבע המצוות בפני בית דין מפני שהדבר תלוי בקיום מצוות יובל (ערכין כט ע"א), אך אם ידוע על אנשים מסוימים שהם אינם עוברים על שבע המצוות, ניתן לאפשר להם לחיות בארץ (ראב"ד, הל' עבודה זרה י, ו).
2. דוד מחיה איש מצרי
במלחמות ישראל במקרא מצינו שתפסו שבויים, ולא זו בלבד שלא הרגו אותם והחזירו אותם למקומם, אלא שנתנו להם מאכל ומשקה והחיו אותם. כך מצאנו אצל דוד המלך ואנשיו, שנתנו מזון לאזרח עמלקי-מצרי בעת מלחמתם בצקלג (שמואל א ל, יא-יט):
וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים. ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלושה ימים ושלושה לילות. ויאמר לו דוד למי אתה ואי מזה אתה ויאמר נער מצרי אנכי עבד לאיש עמלקי... אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה... ואת צקלג שרפנו באש. ויאמר אליו דוד: התורדני אל הגדוד הזה? ויאמר: השבעה לי בא-להים אם תמיתני ואם תסגירני ביד אדני ואורידך אל הגדוד הזה...
בתחילה, דוד ואנשיו מחיים את אותו אדם הנראה כאיש מצרי, ורק אחר כך שואלים אותו מי הוא ומציעים לו לשתף עמם פעולה. ייתכן שהם לא ידעו כלל בתחילה שהוא איש מצרי, והוא נקרא כך על שם סופו (מצודת דוד). מכל מקום, ניתן להפעיל שיקול דעת, ונכון להציל ממוות גם מי שנראה שייך לאויב. לעתים השארתו בחיים תביא תועלת גדולה יותר כמו שהיה אצל דוד.
3. אלישע הנביא מאכיל שבויי מלחמה
דבר דומה מצינו אצל אלישע הנביא. ארם צרו על ישראל, ה' הכה אותם בסנוורים, והם מצאו עצמם לכודים בתוך שומרון, מלך ישראל התייעץ עם הנביא מה לעשות בהם (מלכים ב ו, יד-כ).
ויאמר מלך ישראל אל אלישע כראותו אותם: האכה אכה אבי? ויאמר: לא תכם. האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה? שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם. ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו וישלחם וילכו אל אדוניהם. ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל (שם כא-כג).
אלישע ציווה את יורם בן אחאב מלך ישראל להחיותם, להאכילם ולשלחם לארצם, כדי שגדודי ארם לא יבואו יותר להילחם בישראל, ולפחות לא בתקופה הקרובה.
"ויכרה להם כרה גדולה", הרי הוא אומר: טובה חכמה מכלי קרב. גדולה פסקין (=שלום) שעשה אלישע, יותר מכל כלי מלחמות שעשה יורם בן אחאב, שנאמר: "ויאמר לא תכה". "ויכרה להם כרה גדולה", אין "כרה" אלא לשון שלום, כאדם שאומר לחברו: שלום עליך כירי כירי (ילקוט שמעוני, מלכים ב רמז רלא).
יש לנהוג בחכמה, ובמצבים מסוימים אף להחיות חיילי האויב, ובכך למנוע התקפה. אמנם זה לא החזיק מעמד זמן רב, שהרי בהמשך הפרק נאמר: "ויהי אחרי כן ויקבץ בן הדד מלך ארם את כל מחנהו ויעל ויצר על שומרון" (מלכים ב ו, כד), אבל גם רווח לטווח קצר מצדיק המעשה. על פי זה ייתכן, שיש לספק לאותם פליטים מזון ועזרה ראשונית אחרת, כשהמטרה היא להפשיר את יחסי העוינות והאיבה בינינו ובין אויבינו, ולהשיבם אחר כך למקומם או למצוא להם פתרון אחר. 3
ב. משום איבה
מאחר שמדובר באזרחים ולא בלוחמים, יש אולי מקום להתייחס לכך גם מזווית נוספת. חכמים תיקנו תקנות שונות כדי שלא לגרום לאיבה בין יהודים לשאינם יהודים. 4 וכך נפסק בשו"ע (יו"ד קנח, א):
עובדי גלולים משבעה העממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה... אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות... אם לא היכא דאיכא משום איבה.
אין בינינו ובין האזרחים שמגיעים לכאן - אנשים, נשים וטף, יחסי מלחמה, ובוודאי לא באופן ישיר. הם אינם משבעת עמי כנען, ואין מדובר בעובדי עבודה זרה. אסור לרחם על מנהיגי האויבים, המחוללים ומניעים את המלחמה נגד עם ישראל. בשעת המלחמה, גם אין לרחם על חיילים המייצגים במעשיהם את האומה או הקבוצה הנלחמת בנו, וודאי שאין לרחם על מחבלים שהצטרפו לארגוני הטרור מרצונם החופשי, אלא אם כן יש אינטרס אחר שיביא תועלת גדולה יותר לעם ישראל. אך אזרחים פשוטים, שלא בהכרח שייכים למעגל המלחמה, ייתכן שניתן לסייע להם סיוע דחוף וזמני, כל זמן שמסתבר שהם לא ינצלו זאת לרעה.
שיקול נוסף הוא החשש מפני איבה של אומות העולם בכללן, לאו דווקא האומה שאליה משתייכים אותם אזרחים המבקשים עזרה. אלא שכאן צריך להפעיל שיקול דעת רחב ולבדוק אם אמנם תתעורר איבה כנגד מדינת ישראל או יהודים בארץ ובחו"ל, אם לא נושיט יד לעזרה לפחות ברמה הבסיסית. 5 כשמדינה מסוימת שרויה במצב מצוקה כמו אסון טבע, נוהגות מדינות אחרות לסייע לה ומתייחסות בצורה אוהדת. במצב כזה קשה לעמוד מנגד ולא לסייע, ובוודאי כאשר מדובר במדינה ידידה. אכן, מדינת ישראל שולחת מדי פעם משלחות הצלה למדינות שהוכו. אמנם כשמדובר במדינת אויב, גם אומות העולם אינן מצפות שמדינת ישראל תציע את עזרתה, אך ישנם מצבים שבהם אומות העולם אדישות לחלוטין למצוקה של מדינה מסוימת או של קבוצה מתוכה. אם שוררים יחסי עוינות בין המדינות או עם קבוצה מסוימת מתוך אוכלוסיית המדינה, אין ציפייה לסיוע, וקל וחומר, כאשר מדינות אחיות, כמו מצרים ביחס לתושבי עזה, מסרבות לסייע. בסיכומו של דבר נדרש בכל סיטואציה לבדוק ולהעריך היטב, אילו השלכות יכולות להיות למדינת ישראל או אף ליהודים בחו"ל, אם יסייעו או לא יסייעו לאותם אזרחים, ובהתאם לכך לפעול; אם כי יש להימנע מהצגה של מוסרניות נלעגת. ברור גם שאותם פליטים היו רוצים להמשיך ולהתגורר בסביבה התואמת את אורחות חייהם ותרבותם, ורצונם לקבל סיוע נובע מאילוץ, עד אשר יימצא להם סידור מתאים.
ג. יהודים שקיבלו מקלט אצל גויים בפסוקי המקרא
היו מלכים מישראל וכן יהודים פשוטים, שקיבלו מקלט אצל מלכים גויים ואף אויבים. האם העובדה שמלך גוי או מדינה זרה, קלטו וסייעו ליהודים בעת מצוקה, מחייבת גם את המדינה היהודית לנהוג כך? טיעון דומה נשמע לעִתים: אף אנו כעם הגולה מארצו רצינו שיקלטו אותנו בארצות הגויים בעת צרה, בשנות השואה האיומה. מדוע לא נעניק יחס דומה לגויים הרוצים להיקלט אצלנו, או שלפחות נעניק להם עזרה ראשונית?
יש לזכור שממשלת סודאן אפשרה לעולי אתיופיה לעבור בשטחה בדרכם לארץ למרות למרות שהיא מוגדרת באופן רשמי מדינת אויב, ויש מקום למידה מסוימת של הכרת הטוב כלפי אזרחיה.
1. דוד אצל מלך גת
על הליכתו של דוד לאכיש בזמן שברח משאול, דרשו חז"ל:
"ויקם דוד ויברח... אל אכיש מלך גת"... ועדיין לא נסתפג דמו של גלית! כיון שראו אותו, היה אגיסו בא ברגליו, אמר לו: הרי דוד שהרג אחיך בא אצל אכיש. אמרו לו: נהרוג למי שהרג אחינו. אמר להן אכיש: ולא במלחמה הרגו?!.. (מדרש תהלים לד, א).
דוד הסתכן מאוד בבקשת מקלט מאכיש, שהרי הוא הרג את גיבורם גלית ועוד כמה מהם (רד"ק, שמואל א כא, יג). אכיש עצמו ניסה לגונן עליו, בטיעון שכך היה ההסכם, אך עבדיו לחצו עליו. אפשר אולי ללמוד מ"המתוקנים שבאומות העולם" בהיבט זה, שיש מקום לתת מקלט מדיני לבן עם אויב אף אם היה שותף במלחמה נגדנו, כל זמן שלא חרג מחוקי המלחמה המוסכמים בין האומות ואיננו "פושע מלחמה". אם כי ייתכן שאכיש חשב לתת מקלט לדוד רק מתוך שיקול אינטרסנטי, כדי להחליש את שאול.
2. דוד אצל מלך מואב ומלך עמון
דוד ביקש ממלך מואב מקלט לבני משפחתו (שמואל א כב, ג-ד):
וילך דוד משם מצפה מואב ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי א-להים. וינחם את פני מלך מואב וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה.
אך גד הנביא ציווה עליו לברוח משם (שמואל א כב, ה):
ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה וילך דוד ויבא יער חרת.
ר' ישעיהו מטראני (פירוש הרי"ד שם) הסביר שמלך מואב רצה למסור אותו ביד שאול ועל כן נצטווה לברוח משם. על פי מסורת חז"ל כשדוד עזב את מואב, הרג מלך מואב את בני משפחתו:
...לכך קראו "סיר [רחצי]", מה הבשר מתעכל בסיר כך נתעכלו שם. שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון. ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו. והוא החסד שעשה נחש עם דוד. (במדבר רבה יד, א).
לימים רצה דוד לגמול חסד עם צאצאי נחש מלך עמון ולנחם את בנו:
וימת מלך בני עמון וימלך חנון בנו תחתיו. ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד, וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו, ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון. (שמואל ב י, א-ב [דברי הימים א יט, א-ב])
תגובת חנון ועבדיו הייתה שלילית:
ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדוויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם (שמואל ב י, ד [דברי הימים א יט, ד])
חז"ל ראו במעשה של דוד התנהגות לא נאותה, ובשלה התבזו אנשי דוד:
"צרור את המדינים" (במדבר כה, יז). אע"פ שכתבתי: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י), לאלו [=עמון ומואב] לא תעשו כן, "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כג, ז). את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון, מלחמות וצרור. ואיזה? זה דוד: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש". אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם", ואתה עושה עמם גמילות חסד? "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד? סוף בא לידי בזיון... ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים, ומלכי צובה, ומלכי מעכה, ועם בני עמון - ד' אומות... מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה: "לא תדרוש שלומם", לכך כתיב "צרור את המדינים" (במדבר רבה כא, ה).
בדרישת השלום וברצון לנחם את חנון בן נחש על מות אביו, עבר דוד על צו התורה, ועל כן בא העונש בביזוי המנחמים. 6 מכאן, שלא תמיד ראוי להחזיר טובה למי שנתן מקלט לאיש מבני ישראל. אמנם אחיו של דוד ברח וקיבל מקלט אצל נחש העמוני, אך כנגד הטובה הפרטית שנעשתה לאדם מסוים, אף אם הוא אחי המלך, עומדת דרישה עקרונית ורחבה יותר שלא לדרוש בטובתה של האומה הזאת כלל. יש לזכור שאותו נחש העמוני דרש מיושבי גלעד להיכנע לו בתנאים משפילים. ייתכן שנחש קלט את אחי דוד, מאחר שידע שזה נגד רצונו של שאול, שהיה אויב שלו באותו זמן, ולא משום שרצה לעשות חסד עם אחי דוד (דעת מקרא לשמואל ב י, ב). יש לבדוק מה הם השיקולים העומדים בפני עמים אחרים, ובוודאי בפני אויבים, כשהם קולטים לארצם פליטים יהודים. אם מסתבר שיש כאן אינטרסים וחשבונות אחרים לא ענייניים, בוודאי שאין שום מחויבות להשיב להם ביחס דומה.
3. דוד ואנשיו שוב אצל מלך גת
דוד והאנשים שהתקבצו סביבו המשיכו לברוח מפני שאול, ודוד חזר וביקש מקלט אצל אכיש מלך גת (שמואל א כז, א-ב). אולם דוד לא גמל אחר כך טובה או חסד עם אכיש על שהותו אצלו, מאחר שמגמותיו של אכיש היו שונות לחלוטין: "ויאמן אכיש בדוד לאמר הבאש הבאיש בעמו בישראל והיה לי לעבד עולם" (שמואל א כז, יב). הוא רצה שדוד יהיה עבדו, והוא בוודאי לא התכוון לסייע לדוד לבסס את מלכותו. כשמדובר על בניין מלכות ישראל, כשחלק מהבניין נעשה בארצו ובחסותו של מלך אויב, דוד לא ביקש לפצות או לוותר, ובבוא העת הוא כבש את המקום.
אכן הגלות היא עונש, היא מקום לא טבעי לעם ישראל ואף לא לכל יהודי בפרט. עם ישראל לא שאף לריבונות בארצות הגלות, לכבוש את המקום ולשלוט על התושבים הקבועים שם. הגולים רצו לקבל יחס טוב מהשלטון והתושבים הקבועים כדי לנהל את החיים האישיים והקהילתיים על הצד הטוב ביותר, אך שאיפות מדיניות לא היו להם. בני דתות אחרות (אסלאם ונצרות) ראו בנו מורדים, רצו להעביר אותנו על דתנו (מסעי צלב, מסיון, ג'יהאד), וכן עמים אחרים ראו בנו קבוצה לא רצויה, והעלילו עלינו שאנו אשמים בכל הצרות והחסרונות שבמקום (אנטישמיות). לעומת זאת, הפליטים שהגיעו לכאן הם אזרחים של מדינות או ארגוני טרור שהם אויביה של מדינת ישראל, ולכן אי אפשר להשוות בינם לרצון של יהודים לקבל מקלט במקום מסוים עד יעבור זעם.
נוסף על כך, וללא קשר לשאלה אם המעוניינים להיקלט הם אויבים או לא, בתורה ובנביאים יש אזהרות רבות מהשפעות תרבותיות שליליות של הגויים. גויים שאינם שומרים את שבע מצוות בני נח, לא יוכלו להיקלט כאן. העובדה שיהודים נאלצו לבקש מקלט אצל הגויים הללו בארצותיהם עם כל התועבות השליליות שנפוצות בהם, היא חלק מעונש הגלות. ואין זה מחייב אותנו כעם וכמדינה לקלוט כל אחד אם אינו עומד בתנאים הללו.
אך אם מדובר בקליטת פליטים גויים שהם אזרחי מדינות שאינן מוגדרות כאויב - צבאי או רוחני, יש לתת להם עזרה ראשונה, ובוודאי אם מדובר על מדינות ידידותיות, ובמיוחד אם הן סייעו ליהודים בעבר.
ד. "לא תסגיר עבד אל אדוניו"
צווינו בתורה לקלוט עבד שברח ולא להשיבו לאדונו (דברים כג, טז-יז):
לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. 7
מה ניתן ללמוד מפסוקים אלה על סוגיית הפליטים? פרשני המקרא קושרים פסוקים אלה לפסוקים שקדמו להם, העוסקים במלחמה. מדובר על עבד שניצל את מצב המלחמה וברח מאדונו לארץ ישראל, כשמטרתו להשתנות ולהפסיק לעבוד עבודה זרה:
"לא תסגיר עבד אל אדניו" - בגוי שניצל מעבודה זרה הכתוב מדבר (ספרי דברים רנט, יז). 8
כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל. ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חלול השם (אבן עזרא דברים שם).
הרמב"ן (דברים שם) הציע טעם נוסף:
ועוד, שיתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם.
דהיינו קליטתו היא לטובתנו, לא לטובתו.
ספר החינוך (מצווה תקסח) הדגיש שאין מדובר על חשש רוחני שמא ישוב העבד לעבוד עבודה זרה, אלא שיחזור להיות עבד:
הכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. ועובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק.
לכאורה איסור הסגרת עבד לאדוניו מתנגש עם האיסור להושיב עובדי עבודה זרה בינינו. ועל כן פירשו חז"ל (גיטין מה ע"א) שמדובר בעבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לארץ. בטעם הדבר כתב הרמב"ן (דברים שם):
שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם, וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצוות נוהגות שם.
ולא זו בלבד, אלא אפילו עבד כנעני שלא נימול והוטבל ואין דינו כישראל, גם כן דינו כן.
"אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - לרבות גר תושב 9 (ספרי דברים רנט, טז).
לדברי הרמב"ם, מטרת עבד זה שברח מחוץ לארץ לארץ להצטרף לעם ישראל ולהיות גר צדק (הל' עבדים ח, י-יא; שו"ע יו"ד רסז, פה).
על פי דברי הפוסקים ופרשנים ראשונים, הפסוק אינו מורה הוראה גורפת שבכל מקרה אין להחזיר עבד שברח לאדונו. אם עבד יברח מאדונו שבחו"ל למקום אחר בחו"ל יש להחזירו לאדונו:
שמפני כבודה של ארץ ישראל יצא לחירות. ומאי דכתיב "לא תסגיר עבד אל אדוניו", ההוא בעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל. אבל מי שברח לכל מקום שבעולם לא. הילכך עבד זה שברח מחו"ל יחזור לרבו. 10
אף בעבד הבורח לארץ ישראל, יש ראשונים הסבורים שאם האדון יעלה לארץ וירצה להמשיך להיות אדונו של העבד שברח, לא יהיה חייב לשחררו. 11 יש הסוברים שעל העבד הבורח להימכר לאדון בארץ ישראל,
דאם לא כן, כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ. 12
מכל מקום, הפסוק עוסק בעבד גוי שברח מחוץ לארץ מאדונו היהודי לארץ ישראל, ובכוונתו לחיות בה כגר צדק או גר תושב, או אז: "לא תסגיר עבד אל אדוניו". גם אם בכל זאת יחזירוהו לאדונו בניגוד לציווי התורה, אין חשש שאדונו יהרגנו או יפגע בו, אלא שהוא יחזור לעבוד עבודה זרה, או שהוא יחזור להיות עבד.
הפליטים אינם עבדים (ובכלל לא ניתן לממש את הלכות עבדים כיום, מאחר שהיובל אינו נוהג), והם ברחו לכאן שלא על מנת להתגייר, ויש לוודא שהם שומרים שבע מצוות בני נח. אמנם כן, כאמור לעיל, לוּ יתברר בוודאות שהם מתכוונים לשמור שבע מצוות בני נח, ושהם מקבלים את ריבונות עם ישראל בארץ, ואין להם שאיפות לאומיות, יוכלו להישאר כאן.
החובה להגיש להם סיוע בסיסי היא חובה אנושית פשוטה, אך אין היא קשורה לאיסור "לא תסגיר עבד אל אדוניו". אי אפשר לדרוש את הפסוקים שחז"ל הגדירו בצורה ברורה במה מדובר בהם, וכך הם גם מופיעים בספרות ההלכה (רמב"ם ושו"ע), וללמוד מהם תובנות אוניברסאליות נבואיות, המעקרות את הפסוקים מתוכנם. גם על פי פרשני הפשט (כמו הרמב"ן ואבן עזרא) מדובר על גויים הבאים לכאן על מנת לחבור רוחנית לעם ישראל, ולא כארץ מקלט נוחה.
נוסיף עוד, שיש אנשים וגופים המסייעים בקליטה ובטיפול בפליטים הללו, מתוך רצון ואמפתיה לסייע לאנשים במצוקה. אך יש גם כאלה שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, הם מעוניינים לקלוט כמה שיותר גויים בארץ, זאת בנוסף להעלאת גויים רבים במסווה של יהודים במהלך השנים האחרונות. כך הם רוצים ליצור תשתית למדינת ישראל אזרחית שאין בה רוב ואופי יהודי, ומכך צריך להיזהר. כאמור, יש לתת עזרה ראשונית אנושית, אך לא קליטת קבע.
סיכום
א. האפשרות לקלוט פליטי אויב בקביעות בארץ היא עם קבלתם את מרות שלטונו של עם ישראל בארץ, וכשאנו יודעים שהם מקיימים שבע מצוות בני נח. יש לבדוק אחריהם ולראות אם אמנם הם עומדים בתנאים הללו. אך גם זאת, בממדים מוגבלים.
ב. החייאת שבויי אויב יכולה להיעשות על מנת להשיג הישגים לעם ישראל או למנוע פגיעה בעם ישראל או אף ביהודים בחו"ל, ובהתאם למוסכמות ואמנות בינלאומיות שגם מדינת ישראל התחייבה להן. אין מדובר על שיקולים מטעמים הומאניים ומוסריים, שהרי מדובר על אויבים שרוצים להשמידנו ולפגוע בנו, ולוּ היה הדבר ביכולתם היו עושים זאת גם עתה.
ג. יש מקום לנהוג במידת החסד, בפליטים אזרחי אויב, וכפי שנהגו מלכי ישראל בעבר, ולספק להם אמצעי מחיה בסיסיים עד שיימצא להם סידור מתאים ונאות, ובמיוחד אם תתעורר איבה מצד אומות העולם אם לא ננהג כן.
ד. העובדה שיהודים קיבלו מקלט וסיוע במדינות מסוימות כשהם היו נרדפים ובמצוקה, איננה מחייבת להחזיר לאזרחי אותן מדינות את אותו יחס, ובוודאי לא באופן גורף לכל מדינות העולם, ועל אחת כמה וכמה למי שהוא מוגדר כאויב. תמיכה ועזרה לאויבים יכולה להביא בעתיד לנזקים צבאיים מדיניים ואף רוחניים. כל מקרה יידון לגופו על פי העקרונות שנכתבו למעלה. אך לאזרחים פליטים של מדינות ידידותיות יש לסייע בצורה משמעותית יותר, ואף לשלוח סיוע ועזרה לשם אם הדבר נצרך.
ה. הפסוק: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" עוסק בעבד גוי שברח מחו"ל מאדונו היהודי, ומטרתו לחולל מהפך רוחני, ולהתנתק מאורחות חייו כגוי. רצונו הוא להיות בארץ ישראל כגר תושב או אף כגר צדק. זאת לא הסוגיה שבה אנו דנים. אמנם כן, ניתן ללמוד מהפסוק שאם יתברר שבכל זאת הם שומרים שבע מצוות בני נח, ניתן להשאירם בארץ לאחר שהם כבר נכנסו לכאן (כאמור לעיל בסעיף א).
חשיפת מעשי שחיתות בחברה, בארגון ובשלטון
פרק ד
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
בעלי תפקידים שהרגו בשגגה
פרק ו
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
סיכון אישי במלחמה לטובת הכלל
פרק ז
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
פושט רגל שהשתקם – האם חייב להחזיר חובותיו?
פרק ה
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה הייעוד של תורת הבנים?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הלכות שטיפת כלים בשבת
חידוש כוחות העולם
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"