- פרשת שבוע ותנ"ך
- מטות
122
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הנושא הראשון בפרשת מטות הוא נדרים ושבועות. התורה מחדשת לנו שאדם יכול ליצור איסורים שיהיו כאיסורי תורה. לדוגמה אדם שנודר לאסור על עצמו אכילת פירות מסויימים, כי הוא מרגיש שהוא נמשך מדי לאכילה, וזה לא בריא ולא טוב לו גם רוחנית וגם גשמית - יש עליו איסור תורה לאכול אותם: 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ'. הוא יצר איסור! ומלבד זה יש עליו גם מצוות עשה לקיים את דבריו, 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' (ל, ג). לכן אם הוא לא מקיים את הנדר הוא עובר בעשה ובלא תעשה. הדיבור שלנו יכול ליצור איסורים.
הגמרא במסכת תמורה (ג.) אומרת שאף על פי שבאופן כללי עבירות שאינן מעשה לא לוקים עליהם, יש שלוש עבירות שלוקים עליהם למרות שהן לאו שאין בו מעשה: הממיר, הנשבע, והמקלל. ממיר הוא אדם שהקדיש בהמה מסויימת, והוא מתחרט ורוצה לתת בהמה אחרת במקומה. הוא אומר 'זו תהיה תמורת זו'. יש איסור תורה להמיר בהמה שהוקדשה בבהמה אחרת, ולמרות שזה איסור שעוברים עליו רק בדיבור – הוא לוקה. הגמרא אפילו אומרת 'בדיבורו עשה מעשה'. מהו המעשה - הוא מקדיש. לעשות דבר לקדוש - אין לך מעשה גדול מזה. זאת אומרת שהתפיסה של הגמרא היא שלהקדיש דבר חול זה ממש לעשות לו שינוי במציאות. הקדושה היא לא רק הגדרה מופשטת ורוחנית. אדם שמקדיש – הוא משנה, הוא כאילו עושה כאן דבר אחר, חדש. למרות שהוא לא רואה בעיניים את ההבדלים, במציאות האמתית הכול השתנה והתחדש.
יש נפקא מינא הלכתית נוספת להגדרה שהקדושה היא ממש מציאות. אדם שלוקח בהמת קודשים ובהמת חול וחורש איתן יחד - עובר באיסור כלאיים, למרות ששניהם שוורים (הלכות כלאיים לרמב"ם ט, ז). יתר על כן, אפילו אם אותה בהמה היא חצי קדושה וחצי חול, כגון 'שור פסולי המוקדשים', שהוקדש ונפסל - מי שחורש בשור הזה לבדו עובר על איסור כלאיים! כי יש בשור הזה שתי מציאויות נפרדות (שם יא). זה כבר חידוש מיוחד במינו כי אפילו מי שחורש בפרד, שחציו סוס וחציו חמור, לא עובר באיסור כלאיים כי פרד הוא עצמו מין חדש. אבל קדושה וחולין לא מתחברים ביחד, ולכן שור פסולי המוקדשים הוא כלאיים.
והארץ נתן
כך גם הנדר. אדם שנודר נדר ממש יוצר קדושה מסויימת באותו חפץ או מאכל, ו'יש דין מעילה בקונמות' (שבועות כב.), כלומר, אדם שעובר על נדרו ונהנה מהפירות שאסר לעצמו - עובר גם באיסור מעילה. איסור מעילה הוא איסור להנות מחפצים ששייכים להקדש והתורה אומרת שיש קדושה גם בנדרים. אדם שנהנה מקרבן חייב קרבן, כך גם אדם שאסר על עצמו פירות, ולא הקדיש את הפירות הללו, לא התכוון להביא אותם לה', או שישתמשו בהם לצרכי הקודש - נוצר איסור מעילה. צריכים להתבונן בזה, למה שייך כאן איסור מעילה, הרי האדם שעובר על האיסור לא מועל בקדשים!
יש דין מיוחד נוסף של מעילה. חכמים אומרים לנו שכל מי שנהנה מהעולם הזה ללא ברכה – מועל (ברכות לה.). זאת אומרת, שכל דבר שקיים בעולם הזה שייך לקב"ה, ואם אתה נהנה ללא ברכה - שהיא סוג של נטילת רשות - יש בזה גדר של מעילה. כמובן שכאן אין הכוונה למעילה ממש, מי שאוכל בלא ברכה אינו מתחייב מלקות או קרבן, וכל הברכות למעשה הן מדרבנן בלבד, אבל חכמים אומרים שמי שאוכל בלי ברכה - מועל.
לכאורה מתעוררת כאן שאלה גדולה: רק התקנה של חכמים לברך יצרה את איסור המעילה הזה, האם לפני שחכמים קבעו לברך היה מותר להנות מהעולם ללא ברכה - לא מסתבר לומר כך. לכן צריך להסביר שחכמים רק תיקנו צורה מסודרת ומעולה להבעת התודה שהיתה נהוגה גם לפני כן. כל מי שאוכל משהו ידע שזה שייך לקב"ה, וידע שצריך להודות לו, אך כיוון שיש 'ירידת הדורות', אנשים כבר לא ידעו מה להגיד או איך להגיד - חכמים באו ותקנו לשון קבועה. ככל שהדורות יורדים אנחנו מוצאים יותר הדרכות מפורטות מה לעשות. בדורות קודמים אדם הבין באופן טבעי מה לעשות, והיום לכל דבר יש הדרכה. זה נכון בכל מיני תחומים: היום יש מדריכי חתנים, מדריכי הורים, מדריכי צחוק... פעם זה לא היה כך, הכול היה באופן טבעי. גם בנושא של הברכות, דורות הראשונים היו מאמינים, ידעו שהכול בא מהשמיים, ומעצמם היו מברכים. אחר כך באו חכמים, וכמו שהם תקנו תפילות מסודרות כך גם תיקנו ברכות.
הלימוד החשוב כאן הוא שכל דבר שקיים בעולם שייך לקב"ה. גם אם אדם עמל עליו, והוא מרגיש שזה שייך לו – ריבונו של עולם נתן לו את הכוח לעמול, ונתן לאדמה את הכוח והיכולת להצמיח פירות. ריבונו של עולם הוא שותף מלא בכל מה שאנחנו עושים בעולם. לכן העולם הוא קדוש ושייך לריבונו של עולם. יש דברים שמיוחדים רק לריבונו של עולם, כמו בית המקדש או הקרבנות, ובהם יש קדושה מלאה, ויש דברים שהם חצי-קדושים. ובאמת כל העולם שייך לריבונו של עולם.
לפי זה אנחנו מבינים שאם בא אדם ונודר נדרים, הוא בעצם אומר בכך שהוא מבין שהדבר הזה שייך לריבונו של עולם, והוא לא משתמש בו באופן הנכון, ולכן הוא מפריש את זה מעצמו –ואם הוא אחר כך משתמש בזה הוא מועל. מי שנודר מונע מעצמו את האפשרות לברך וליהנות מהדבר בצורה המותרת, הוא משאיר את החפץ או המאכל 'בידיים' של הקדוש ברוך הוא.
ישמח ישראל בעושיו
ראינו שהתורה מלמדת אותנו שיש לנו כח לעשות מעשים וליצור יצירות בכח הדיבור שלנו. 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ' (ישעיה נא, טז). כלומר, נתתי לך את התורה לדבר בה ולעשות בזה יצירה. אדם לומד תורה והוא בעצם מקיים את העולם. כוח הדיבור של האדם לא חלש מכח המעשה, אדרבה הוא כוח יותר חזק מכוח המעשה. הפעולות החיצוניות נראות יותר לעיניים אבל כוח הדיבור של האדם גדול יותר. זהו כוחם הגדול של ישראל, 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב', כוחו בפיו, 'והַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' זה כוח המעשה, ולישראל יש את כוח הדיבור (בראשית כז, כב).
אנחנו, ששוקדים בלימוד התורה, צריכים לדעת שהתורה שאנחנו לומדים פועלת בעולם. לומדי התורה יחד יוצרים את קיומו של העולם. אדם שלומד תורה שנה הוא מתעלה. למד שנתיים – מתעלה כפל כפליים, וכן הלאה. אם אדם לא מעריך את זה, ואומר 'נו, כמה כבר למדתי, מי אני ומה אני', הוא לא רק מזלזל בעצמו, הוא מזלזל בתורה. הוא אומר שהתורה לא פועלת. וזה לא נכון, כל מי שעוסק בתורה התורה מקדשת אותו. ומתוך שאדם עוסק בתורה כדי להתרומם, ולא כדי שיהיה לו קרדום לחפור בו או תואר 'רב', כך התורה יותר פועלת עליו.
אדם צריך לדעת את מקומו. זו אינה גאווה אלא שמחה. אדם שהוא למד עוד ועוד שנים, עוסק בתורה, וזה ממלא אותו באושר, הוא מבין את הגודל של התורה שהוא למד. הוא לא 'מתנפח' בגלל זה, הוא עושה את זה מתוך תחושה שזה מה שהוא צריך לעשות. אין בו גאוה, הוא שמח בשמחה של ריבונו של עולם. הוא יכול להיות מאושר ושמח, להרגיש טוב מאוד, וזו אינה גאווה. גאווה זה כאשר אדם מחזיק מעצמו, עוסק בעצמו, מתרברב. אבל אם הוא עוסק במגמה, להתעלות במעלות הקודש, להוסיף קדושה – זו שמחה אמתית וראויה.
אנחנו עוסקים בתורה בארץ ישראל, 'אין תורה כתורת ארץ ישראל' (בראשית רבה, טז), ואנחנו עטופים כל הזמן בכמה וכמה עטיפות של מצוות בכל רגע: מזוזה עוטפת את מי שנמצא בתוך בית, טלית עוטפת את גופו, ברית מילה בבשרו, ותפילין על ידו וראשו - כל הזמן נמצאים באטמוספירה מאוד רוחנית. אנחנו בעצם נמצאים במקום של קודש, ואנחנו עוסקים במציאות קדושה, שזה הדבר הכי גדול שיכול להיות - וכמו שאמרנו קדושה היא מציאות. כשאדם מקיים מצווה, אומר בעל התניא, אור ה' מקיף אותו מסביב. כשאדם עוסק בתורה, הוא לא רק מוקף אור הוא גם מלא אור. התורה היא לא רק מלבוש לנפש היא כמו המזון שלה. ואשרי מי שהוא מחובר כל הזמן לאור ה' הזה.
יחד כולם קדושה
מצד שני מהפרשה אנו לומדים על הזהירות בדיבור. גם דיבורים שליליים פועלים, ולכן הדיבור צריך להיות שקול: מה שצריך להגיד – להגיד, ומה שלא - לא להגיד.
הגמרא אומרת 'כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן' (נדרים כב.). מאז שהוקם המקדש אסור להקריב קרבנות לה' בבמות, והנודר נחשב כאילו בנה במה. מה הבעיה באיסור הבמות - אדם רוצה לעבוד את ה' והוא גר רחוק, אין לו יכולת לבוא לבית המקדש שבירושלים, אז הוא עושה מזבח בבית שלו, וכך כל יום שהוא רוצה הוא יכול להקריב קרבן. מה החיסרון בדבר, הוא רק רוצה לעשות את רצונו של הקב"ה, ויכול להיות שיש לו אפילו כוונות מיוחדות יותר מלכהן שמקריב את הקרבנות בבית המקדש, והוא רוצה לעבוד בדרך שלו לאט ובכוונה. ובכלל, למה שמישהו אחר יעשה את המצווה הזו במקומו, הוא רוצה בעצמו לעבוד את ה'! אלא שהתורה מלמדת אותנו שעבודת ה' צריכה להיות עבודה של כלל ישראל. אל תעשה לך דרך מיוחדת, אל תיפרד מהכלל.
כך מי שנודר, עושה לעצמו מצוות נוספות. ואם תשאל, הרי התורה נתנה את האפשרות לנדור נדרים, אז איך היא אומרת שכל הנודר כאילו בנה במה. התשובה היא שיש מצבים חריגים. יש אדם שיש לו קושי גדול להתגבר על משהו והוא חייב לנדור. למדתי תקופה מסוימת עם חבר במקום שרבים שם היו מעשנים והוא נמשך לזה. לכן הוא קיבל על עצמו בנדר או בשבועה שהוא לא מעשן. זה נדר טוב, כי אדם נודר מחשש שהוא ידרדר לדבר לא טוב. ועדיין - זה לא הסדר, זה משהו חריג. אדם מזרז את עצמו על ידי שבועה לעשות איזו מצווה, כמו שאמר דוד 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' – זה בסדר אבל זה חריג. התורה מדריכה אותנו לא לנהוג כך, לא להגיע למצב שבו כל אחד מתפרד ועושה לעצמו סדר עבודת ה' משלו. כך מסביר המהר"ל.
התורה היא כלל ישראלית. יש קרבן אחד שמביאים כל כלל ישראל, ואדם אחד הכהן מביא בשביל כולם: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר' (במדבר כח, ד), לא שניים ולא שלושה כי האחד מבטא את האחדות. התורה רוצה שכל ישראל יהיו מאוחדים בעבודת ה' כי התורה ניתנה לכלל, 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים לג, ה).
זה לימוד מאוד חשוב - האחדות. יש אנשים שחושבים שפירוד לשם שמיים זה הכי טוב והכי נכון. כך מי שמתפרד לא מושפע מאחרים, הם עושים את עבודת ה' בדרך המיוחדת שלהם וללא הפרעות. ה'ביחד' מטשטש, בתוך הכלל יש גם לייטים, יש כאלו שלא מקפידים, לכן עדיף להתחלק. אבל התורה מדריכה שצריך לעבוד את ה' יחד, עד כדי כך שהגמרא אומרת 'תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית' (כריתות ו:). אם יש קבוצה שרוצה לעשות תענית ציבור, ונאספים עשרה ראשי ישיבות צדיקים לעשות תענית בשביל לתקן את הדור, זו לא תענית ציבור, זו תענית יחיד. תענית ציבור זו תענית שיש בה צדיקים, בינוניים ורשעים. למה צריך דווקא שיהיו גם רשעים - משום שזה המצב השלם. אדם שלם זה לא אדם שיש לו רק ראש ולב, יש לו גם ידיים וגם רגליים ואפילו מקומות לא נקיים שבלעדיהם הוא יהיה אדם חסר.
השלמות זה הגודל לא ההפרדה. כל האיברים יחד זה שלמות של עבודת ה'. לכן 'כל הנודר כאילו בנה במה'. תמיד צריך לזכור את ה'יחד' הזה. יש אדם שאומר שאם הוא מתפלל לבד יש לו התרוממות. ויש אנשים שקשה להם להתפלל בכותל כי יש שם בלגן. דווקא בבית הכנסת שלהם יש להם התרוממות. כשיש המוני עם ביחד הם לא מרגישים שהם מצליחים לבטא את המיוחדות שלהם עד הסוף. אבל חכמים לימדו אותנו כלל, שככל שיש יותר אנשים שם ה' מופיע יותר. שלושה שמברכים מזמנים בלי שם, עשרה מזמנים עם שם, ויש דעה במשנה שלמאה שמזמנים יש נוסח אחר, אם כי לא נפסק כך. ובאמת כך הדבר, ככל שיש יותר אנשים יש יותר הופעת שם שמיים. אם יש קהל גדול ועצום, אף על פי שיש שם קטנים ורעש וקשה לכל אחד להתרכז, השכינה מופיעה. אחד שעוסק בתורה השכינה מתגלה אצלו, אם שניים לומדים יחד יש גילוי שכינה יותר גדול, ואם מאות אנשים לומדים יחד – יש גילוי עוד הרבה יותר גדול.
בחיי הגלות לא היינו עם ולא היינו ציבור, היינו מפורדים ומפוזרים, עכשיו אנחנו חוזרים לארץ ישראל, ואנחנו צריכים לשאוף להיות יחד. השונמית אומרת: 'בתוך עמי אנכי יושבת'. אל תפעילו לי פרוטקציה, פגישה מיוחדת עם השכינה, אני רוצה להיות דווקא חלק מהכלל, שם השכינה נמצאת. זה התפקיד שלנו, ללמוד וללמד את הדבר הזה, לא ליצור מחלוקות, ככל שיותר נהיה יחד תהיה יותר השראת שכינה.
איפה עבר הירדן שלנו
דבר נוסף שאני רוצה לגעת בו מתוך הפרשה שלנו הוא קדושת עבר הירדן המזרחית. ראובן וגד מבקשים את עבר הירדן המזרחי לגור בו, ולא רוצים להיכנס ולקבל את חלקם בתוך ארץ ישראל שמעבר לירדן. ה'ישועות מלכו' (יו"ד, סימן סז) נשאל האם יש מצוה לקנות קרקע בעבר הירדן. הוא מאריך בזה ומברר שעבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, לא רק הגולן. עבר הירדן מוכרח להיות חלק מארץ ישראל, ולא יכול להיות אחרת. מצוות היובל לא נוהגת אלא בזמן שכל השבטים נמצאים במקומם בארץ ישראל, ובזמן בית המקדש הראשון היובל נהג כאשר בני ראובן וגד היו בעבר הירדן, ולכן על כרחנו עבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל. בנוסף, נוהגים בו דיני תרומות ומעשרות. אמנם לעניין הבאת ביכורים משם יש מחלוקת. זאת אומרת שיש שם מדרגה אחרת של קדושה.
המשנה אומרת (כלים א, ו): 'עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות שמביאים מארץ ישראל ביכורים ושתי הלחם'. למה המשנה לא הזכירה את התרומות והמעשרות שנותנים רק ממה שגדל בארץ ישראל - מפני שהיא מזכירה את המצוות שקשורות לבית המקדש. המשנה שם באה להראות איך הקדושה של ארץ ישראל מתפשטת מקדושת בית המקדש, שבו נמצאת הקדושה בשיאה. מתוך הקדושה הזו של המקדש מתפשטות הקדושות במדרגות שונות על העזרה, על החיל, על כל הר הבית, על ירושלים, על ערים המוקפות חומה, ועל כל ארץ ישראל. ההתפשטות הנמוכה יותר של קדושת המקדש מתבטאת בכך שמביאים ביכורים מכל ארץ ישראל.
הקדושה הזו שנמשכת מבית המקדש לא שייכת בעבר הירדן, אבל גם עבר הירדן כולו יש בו מדרגה של קדושה. חכמים אומרים לנו (כתובות יג, יא) ש'הכל מעלים לארץ ישראל', ו'הכל מעלים לירושלים'. כלומר, מי שגר מחוץ לארץ אשתו יכולה לכפות אותו לעלות איתה לארץ ישראל. אם מישהו גר בעבר הירדן, ואשתו אומרת לו 'בוא נעבור לעבר הירדן המערבי, ונגור ביריחו במקום ברבת עמון' - זה לא הפרש גדול כל כך של קדושה שבגללו הם יכולים לכפות זה את זה, כי גם עבר הירדן קדוש. אם מישהו רוצה לעשות טיול בעבר הירדן – זה לא נחשב יציאה מארץ ישראל.
לכן, אומר ה'ישועות מלכו', אם יזדמן לאדם לקנות בעבר הירדן שטח גדול בזול, ובארץ ישראל המערבית אותו שטח יהיה מאוד יקר – יש מצוה גם בקנייה בעבר הירדן:
לפי זה, מי שיש לו קרקע לקנות בארץ ישראל, וקרקע אחרת לקנות בארץ סיחון ועוג, מצווה להתחיל לקנות בארץ ישראל, ומכל מקום מצווה איכא נמי לקנות בארץ סיחון, אם אי אפשר לקנות בזול כל כך בארץ ישראל.
עת לחננה
למדנו שהדיבור פועל, אז אם אנחנו נדבר על עבר הירדן בעזרת ה' עוד נזכה לשוב אליה. בשנת תש"ה, הרב אברמסקי שהיה רב בלונדון ועלה לארץ ישראל, כתב חוברת על נחלת עם ישראל. הוא עושה סקירה היסטורית מהתנ"ך, איך שעבר הירדן שייך לעם ישראל כבר מזמן האבות, הוא מפרט את כל המהלכים, מאז שאברהם יצחק ויעקב קונים שטחים בארץ, ועד לימינו אנו עת עם ישראל חוזר ועולה לארץ ישראל. הוא אומר שעבר הירדן אמנם אינו מעיקרה של ארץ ישראל, והוא אינו נחלת אבות, אבל הוא שווה כארץ כנען בהרבה הלכות התלויות בארץ מכוח הדיבור האלוקי: 'רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ' (דברים ב, לא). לפיכך, ערים המוקפות חומה מימות יהושע שנמצאות בעבר הירדן – התקדשו. ושלוש ערי מקלט הבדיל משה רבינו בעבר הירדן שקולטות את ההורג בשגגה. הן לא החלו לקלוט רוצחים לפני שעברו ישראל לארץ ישראל, אבל אחרי שהתקדשה ארץ ישראל והקימו בה ערי מקלט – פעלו גם הערים שבעבר הירדן. לפי זה, משה רבינו לא נקבר בארץ ישראל, כי בשעת קבורתו זו לא הייתה ארץ ישראל, רק אחר כך ארץ ישראל התקדשה. ושוב, כיוון שעבר הירדן נהיה חלק מארץ ישראל כאשר גלו שבטי ראובן וגד וחצי המנשה - בטלו היובלות.
הוא כתב את החוברת הזו דווקא בשנת תש"ה כי היו אז דיונים על חלוקת הארץ. בהתחלה הייתה הצהרת בלפור, שכל ארץ ישראל כולל עבר הירדן מיועדת לעם ישראל. אחר כך התחילו דיונים והערבים ניסו לבטל את ההחלטה הזו. לכן בא הרב אברמסקי וכתב חוברת שלמה על כך שעבר הירדן שלנו. מבחינה גיאוגרפית לפי דבריו הגבול של ארץ ישראל נמצא במדבר שממזרח לעבר הירדן. הוא אפילו מונה את החשבון של הקילומטרים המרובעים של השטח ששייך כולו לעם ישראל. גם הרב חיים שטיינר שליט"א בספרו 'טובה הארץ מאוד מאוד' מבאר בפירוט אילו מהמצוות התלויות בארץ נוהגות שם.
אנחנו נמצאים כעת בתוך שלושת השבועות של ימי בין המצרים, ומתפללים לגאולה שלמה. אנחנו זוכרים את הצורך שלנו להשלמה, שכל עוד ארץ ישראל כולה לא בידינו אנחנו חסרים. כמו ספר תורה שחסרה לו אות אחת חסרה השלמות שלו, כך רק כשארץ ישראל בשלמותה, הקדושה מופיעה בשלמותה. וכמו כן כשעם ישראל נמצא בארץ בשלמותו מופיעות כל המצוות בשלמותן. מצוות חלה לא תנהג מדאורייתא עד שיבואו כל ישראל לארץ ישראל, וכדי שמצוות היובל תנהג צריך שכל שבט מישראל ישב בנחלתו, ורק אז מופיעה הקדושה בכל שלמותה.
על זה אנחנו מתפללים ומבקשים מריבונו של עולם שיגאלנו גאולה שלמה. אנחנו יודעים לראות את הטוב שהוא עושה עמנו, רואים איך אנחנו בתהליך מאוד מתקדם, כבר יש לנו בארץ ישראל שלטון שלנו, אבל אנחנו לא מפסיקים ומתפללים שה' ישלים את גאולתנו ונזכה לשלוט בכל ארץ ישראל, כל עם ישראל, עם כל תורת ישראל, במהרה בימינו.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
פרשת מטות תשע"ד
הרב דב בערל וויין | תשע"ד
רבנו בחיי פרשת מטות-מסעי - חלק ב'
הרב חיים כץ | כ"ו תמוז תשפ"ד
מצוות ירושת ארץ ישראל
שיחת מוצ"ש פרשת מטות - מסעי תשפ"ג
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ו תמוז תשפ"ג
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ – במלכות, בגאולה ובמשיח
פרשת מטות תשע"ו
הרב שמואל אליהו | י"ט תמוז תשע"ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
אי אפשר להילחם ברע בלי להביא חלופה!
טעינה למחשבה
שיא השיאים בפסח!
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
זמן הדלקת נרות חנוכה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה ללמוד גמרא?
הדלקת נרות שבת
הרב אליעזר מלמד | שבט תשע"א
"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם"
הרב אביחי קצין | ז שבט תשס"ח
הילולא של רבי מאיר בעל הנס
מתוך "קול צופייך" גיליון 400
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | אייר תשס"ז
ברכת המוציא על הלחם
פרק ג
הרב אליעזר מלמד | אלול תשפ
שלמות האומה מורכבת מארץ ועם
אורות ישראל פרק ז' פסקה ו'
הרב ש. יוסף וייצן | ל' ניסן תשפ"ה
יום העצמאות- החזרה לארץ קודשינו בחודש אייר, מדוע?
הרב מאיר גולדויכט | ב' אייר תשפ"ה
מכות דף י"ט
הרב אלי סטפנסקי | כ"ט ניסן תשפ"ה
