לב רך ופה גוזר | עודד מזרחי | בית המדרש

מדורים
סיפורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

903

3 דק' קריאה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הודיע השלטון הרוסי כי על כל תושב גרמני להתייצב בפניו.
גרמנים שהיו בקרבת גבול גרמניה הועברו אל תוך רוסיה, כדי שלא יוכלו לעזור לבני מולדתם במלחמה נגד רוסיה. ישיבתו של החפץ חיים בראדין הייתה בקרבת הגבול, ולמדו בה שלושה בחורים מגרמניה. הם חששו פן יגורשו, ולכן לא צייתו לפקודת השלטון ובחרו להסתתר בישיבה.
באחד הימים הגיע לראדין צעיר ליטאי, שנקרא בפי בני הישיבה "הבורסקי", כי סיפר שהיה סוחר בעורות. הוא התרועע עם בחורי הישיבה ובמיוחד עם הבחורים מגרמניה.
בצום י"ז בתמוז תרע"ה יצאו הבחורים מגרמניה להינפש בגבעה סמוכה. איתם יצא לטיול גם 'ידידם, ובליבו מזימת רשע שנועדה למצוא חן בעיני השלטון הרוסי.
כשנחו הבחורים על הדשא, תחב הבורסקי דף מקופל לכיסו של אחד הבחורים שנקרא אפרים ליבוביץ', מבלי שהלה ירגיש. הבחורים חזרו ללימודם, והבורסקי דיווח למשטרה על דף שעליו צייר אפרים ליבוביץ' מישיבת ראדין את תוכנית המבצר הרוסי בעיר קובנא כדי למוסרו לגרמנים המעוניינים לכובשו.
באמצע הלילה הקיפו שוטרים רוסים את הבית שבו התגורר אפרים ולקחוהו לחקירה. הם חיטטו בכיסיו ומצאו את הפתק שחיפשו.
חשד כבד של ריגול לטובת האויב נפל על אפרים, על הישיבה ועל החפץ חיים. שני הבחורים האחרים מגרמניה הצליחו לברוח. כיוון שנתפס אפרים כמרגל בימי מלחמה, התכוננו הרוסים להוציאו להורג בלא משפט, אולם בהשתדלות רבה הצליחו ראשי הישיבה לדחות את הגזירה, ואפרים נשלח לתוך רוסיה כאסיר שנאשם בריגול ומקומו לא נודע. בקושי הצליחו השתדלנים לחלץ את החפץ חיים ממעצר.
כעבור זמן עברה הישיבה לפנים רוסיה, ואז הצליח החפץ חיים לגלות את מקום מאסרו של אפרים ואף קיבל ממנו מכתבים. בשמיני עצרת תרע"ז נתקבל מאפרים מכתב ובו נאמר כי משפטו ייפתח בקרוב.
למחרת, בשמחת תורה, עלה החפץ חיים על בימת בית הכנסת לפני קריאת התורה ואמר בבכי: "ריבונו של עולם, אתה הוא בעל הרחמים. הנה מונחת לפניי התורה שבה למד אפרים בהתמדה, ואיך ייתכן שיסבול זמן כה רב מעול הגויים למרות שלא עשה כל פשע?!".
השומעים פרצו בבכי, והחפץ חיים נאלץ להרגיעם באומרו: "הלוא היום עלינו לשמוח בשמחת התורה!".
לאחר מכן שלח החפץ חיים שליח לפטרבורג אל עורך הדין היהודי המפורסם גרוזנברג, שהצליח במשפט דומה, וביקש ממנו לסנגר על אפרים. גרוזנברג סירב משום ששנאת היהודים ברוסיה הייתה באותה עת בשיאה.
רבי ישראל מאיר החליט לנסוע אליו בעצמו.
"האם יכול הרב להעיד בביטחון כי אפרים חף מפשע?", שאל גרוזנברג.
"ברור לי כשמש", ענה החפץ חיים, "והראיה שאני אדם זקן וחלש, והסתכנתי ונסעתי מרחק כה רב כדי לנסות להצילו...".
"בליבו של הרבי פועם לב רך ורגיש כשל ילד קטן", ענה גרוזנברג, "ואילו אני הזקן, משום שבליבי אין די רחמים על נפש מסכנה כשל אפרים. מצטער, לא אוכל לעשות זאת כי יאמרו שאני עוזר למרגל".
לבסוף ביקש מהחפץ חיים שיברך את בנו הצעיר.
"יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים", בירך הצדיק, "שלב בנך יהיה יותר מסור להצלת נפש מאחיו מאשר ליבו של אביו".
המשפט התקיים בחודש טבת בעיר הרוסית ויטבסק לפני שלושה קציני צבא ששימשו כשופטים. ביום המשפט שלח החפץ חיים לכל הישיבות ברוסיה שיאמרו תהילים ויתפללו לשלומו של אפרים, ובישיבתו הכריז על יום צום.
כעדי ההגנה שימשו החפץ חיים, חתנו ר' צבי ותלמידו ר' אלחנן וסרמן.
ה'חפץ חיים' נשאל בעדותו: "המוכן אתה להישבע על כך שאפרים לא ביצע את הפשע שבו הוא נאשם?".
השיב העד: "מימיי לא דיברתי שקר, אך להישבע אף לאמת לא אוכל!".
כשסיים ר' ישראל מאיר את עדותו, אמר הסניגור הנוצרי: "שופטים נכבדים! אסביר לכם עד כמה רחוק העד הזה מדבר שקר. מספרים עליו כי בהיותו פעם בוורשה חטף גנב את ארנקו וברח. העד רדף אחריו וצעק כי הוא מוחל לו בלב שלם על הגניבה, והסביר: 'בוודאי העוני הביאו לידי הגניבה, ואם כן, מדוע שיאכל מן הגזל? מוטב שאמחל לו'...".
שאל השופט את הסניגור: "אתה בטוח שהסיפור אמיתי?".
"לא", ענה הסניגור בכנות.
"אם כן, מדוע השמעת אותו באוזנינו?!", תמה השופט.
"מדוע עליי או עליך אין מספרים סיפורים כאלה?", השיב הסניגור, "אדם שמספרים עליו סיפורים כאלה, כנראה שיש דברים בגו".
למרות עדותו האמינה של החפץ חיים הורשע אפרים בריגול, ונפסקו לו עשר שנות מאסר עם עבודת פרך.
כאשר סיפרו זאת לחפץ חיים, אמר: "עשר שנות מאסר גזרו עליו? ומי הבטיח להם ששלטונם יתקיים אפילו עשרה חודשים? ואולי לא יימשך אפילו עשרה שבועות?".
מששמע רבי חיים מבריסק את דברי החפץ חיים, אמר: "בדבריו אלו הוריד החפץ חיים את הצאר ניקולאי מכיסאו".
כעבור חודשיים התחוללה מהפיכה ברוסיה, ובעקבותיה הודח הצאר ואסירים רבים שוחררו ובתוכם אפרים.