שרצים | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

ספריה
כשרות ב המזון והמטבח

קטגוריה משנית

824

42 דק' קריאה

א - איסור שרצים
מצווה מהתורה שלא נאכל שרצים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". שלושה סוגי שרצים ישנם: שרצי המים, שרצי הארץ, ושרצי העוף, ועל כל אחד מהם הוסיפה התורה וצוותה בנפרד.
שרצי המים, שנאמר (שם, י-יא): "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ". בכלל שרצי המים: סרטנים, עלוקות, תולעים שבמים ואף כלבי ים. אבל הנראה כצורת דג ושט במים כדג, אם אין לו סנפיר וקשקשת, אסור משום דג טמא ולא משום שרץ המים (רמב"ם מאכ"א ב, יב).
שרצי הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא-מד): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם... וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". בכלל שרצי הארץ: תולעים, עכבישים, נמלים, חיפושיות, לטאות, נחשים, עקרבים ועכברים. אבל הנראה כחיה או כבהמה, אם אין לו סימני טהרה, אסור משום חיה טמאה ולא משום שרץ הארץ.
שרצי העוף, שנאמר (דברים יד, יט): "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ". ובכללם: זבובים, יתושים, יבחושים, דבורים, צרעות, חגבים טמאים וכיוצא בהם. אבל הנראה כעוף ופורח כעוף, אם אינו מהעופות הטהורים, אסור משום עוף טמא ולא משום שרץ העוף.
מכך שכפלה התורה את איסורי השרצים פעמים רבות ובלשונות שונים, למדו חכמים, שעונשו של אוכל שרץ המים - ארבע מלקויות, שרץ הארץ - חמש מלקויות, שרץ העוף - שש מלקויות (מכות טז, ב). ובזה איסור שרצים חמור משאר איסורי אכילה, שהאוכל דג טמא, או חיה טמאה כחזיר, או עוף טמא כעורב - חייב סדרה אחת של ל"ט מלקות, ואילו האוכל שרץ - חייב כמה סדרות. בנוסף לכך, בדרך כלל רק האוכל כשיעור כ'זית' חייב בעונש שקבעה התורה. אולם בשרץ יש חומרה מיוחדת, שהואיל ומדובר בבריה שלמה, כל האוכל אפילו שרץ קטן - חייב בעונש שקבעה התורה (משנה מכות יג, א; שבועות כא, ב). 1

ב - המצווה להתרחק ממיאוס
מצווה נוספת למדנו מאיסור שרצים, שאסור לאדם לעשות דברים מגעילים ומאוסים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". כלומר, בכלל האיסור לאכול שרצים התכוונה התורה להרחיק אותנו מכל דבר שנחשב מאוס בעיני הבריות. לפיכך, אסור לאכול מאכלים מאוסים, או לאכול באופן שמעורר תחושת גועל (רמב"ם מאכ"א יז, כט-ל; שו"ע קטז, ו; פנה"ל ברכות יג, ה-ו; יג). 2
כל המאכלים האסורים נקראים טמאים ואכילתם מטמאת את הנפש, ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר (ויקרא יא, מג-מה): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". אמרו חכמים (ב"מ סא, ב): "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים - דיי". מפני שאכילת שרצים מאוסה ביותר, שהם גדלים במקומות מזוהמים ושריצתם מגעילה את הנפש, ובהימנעות מאכילתם העלה ה' אותנו מטומאת מצרים. היינו הטומאה שמביאה את האדם לוותר על ערכיו למען סיפוק תאוות גופו, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף (עפ"י מהר"ל; פנה"ל פסח א, ג-ד).
אפשר לבאר, שאצל השרצים לא ניכרת תכונת אופי ייחודית, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המגעילים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אמנם, יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם. אולם ישראל קדושים שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, ולגלות בכל דבר את הערך האלוקי, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה. 3

ג - האיסור בשרצים שיכולים לשרוץ
שרצי המים האסורים הם שרצים שגדלו בימים, בנחלים ובמעיינות, היינו במרחבים שבהם הם יכולים לשרוץ. כלומר לנוע למקומות גידול נוספים ולהתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון והעמדת צאצאים למשך דורות. אבל שרצים שגדלו במים-עומדים הנמצאים בבורות ובמערות, כל זמן שהשרצים לא יצאו מהם, הם נחשבים כחלק מהמים ואין בהם איסור, ומותר לשתות מהם למרות שהשרצים בתוכם. אבל אם ייטלו משם את המים בכלי, כיוון שהשרצים שבהם כבר יצאו ממקום גידולם - נאסרו, ואסור לשתות את המים בלא לסננם. שרצים שגדלו בתוך מים או משקים שבכלי, גם אם יערו את המים שהם בתוכם מכלי לכלי, יישארו בהיתרם, מפני שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם. ורק מעת שיצאו מהמים לפרוח באוויר או לזחול על דופן הכלי מבחוץ, יחול עליהם האיסור (שו"ע ורמ"א פד, א; ג).
כיוצא בזה, שרצי הארץ ושרצי העוף האסורים הם השרצים שגדלים על הארץ ועל כל מה שמונח על הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל". אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, או בתוך בשר, דג וגבינה, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה - אין בהם איסור, כי הם לא נמצאים במקום שבו הם יכולים לשרוץ, היינו להתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון חדש והעמדת צאצאים למשך דורות. ולכן הם עדיין טפלים לפרי או למאכל שבו הם מתפתחים והם נחשבים כחלק ממנו. ומשעה שיצאו - ייאסרו, הואיל והחלו לשרוץ, היינו להתרבות, על הארץ (שו"ע פד, ד). 4

ד - בריה אינה בטלה
כהמשך להחמרה המיוחדת של התורה, שקבעה שהאוכל שרץ, אפילו הוא קטן, חייב מלקות (לעיל א), קבעו חכמים שאם התערב שרץ במאכל, כל עוד הוא שלם, כיוון שיש לו חשיבות של בריה, אין הוא בטל. לדעת כמה ראשונים (ר"ש, או"ז ורשב"א), אמנם בריה אינה בטלה בשישים, אבל בקרוב לאלף (960) היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם. אולם ככלל נפסק שבריה אינה בטלה אפילו באלף. לפיכך, אם ראו זבוב נכנס לתוך סיר ענק מלא בתבשיל ולא הצליחו למוצאו ולהוציאו, כל התבשיל אסור באכילה. אמנם אם יש בתבשיל מרק צלול, אפשר לסננו במסננת שזבוב אינו יכול לעבור בה, והמרק המסונן מותר. וכן אם יש בתבשיל חתיכות בשר או תפוחי אדמה, אפשר להתירן על ידי שטיפה, שתסיר את הזבוב במידה והיה דבוק בהן. אבל התערובת הסמיכה והחתיכות שקשה לנקות - אסורות (שו"ע ק, ב-ג). כיוצא בזה, אם שרץ קטן התערב בגרגירי חיטה, כל זמן שלא מצאוהו, התערובת אסורה, מפני שאינו מתבטל אפילו באלף.
אם נחתך חלק מהשרץ, אפילו חלק קטן כרגל, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, כפי שמצוי בעת בישול - אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים (שו"ע ק, א). לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12). 5

ה - חובת הבדיקה
התורה אסרה לאכול שרצים ולא פירות שאולי טמונים בהם שרצים, ואם יקרה מצב שאדם יחוש בתוך אכילתו טעם שרץ, יפלוט את מה שבפיו. אולם מדברי חכמים עולה, שכאשר יש סיכוי סביר שיש בפירות שרצים, אין לאכול את הפירות בלא בדיקה (חולין נח, א). ביארו הפוסקים שיש בזה שלושה מצבים:
א) מאכלים שבדרך כלל יש בהם שרצים, כדוגמת מאכלים ששהו במקום מזוהם, נחשבים כמוחזקים בשרצים וחובה לבודקם. וכל זמן שלא נבדקו או נוקו מהשרצים, אסור לאוכלם.
ב) מאכלים שברוב הפעמים אין בהם שרצים, אבל ב'מיעוט מצוי' שלהם יש שרצים, צריכים בדיקה, אולם בדיעבד כשאין אפשרות לבודקם, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלם.
ג) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים, למרות שלעיתים יש בהם שרצים, מותר לאכול בלא בדיקה. וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.
רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות - השרצים מתרבים, ובתנאי קור - מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה. 6
מאכל שידוע כאינו מוחזק בשרצים ונמצאו בו שלושה שרצים, נעשה כל המאכל שבאותו הכלי או האריזה כמוחזק בשרצים, ואסור לאוכלו בלא בדיקה (שו"ע ק, ד; פד, ט). 7

ו - המחלוקת בדין שרצים זעירים
מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. הבעיה שקשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע עליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה, לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך, יתכן שיצליחו לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראיה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, אמנם כשיצביעו עליו, יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים: א) בגודלו. ב) באיכות הראייה. ג) בצבע השרץ וברקע שלו. ד) בהכרת השרצים. ה) במצב השרץ, שאם הוא זוחל - קל יותר לראותו. 8
יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ - מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח). 9
מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים. 10

ז - הלכה כדעת המקילים
להלכה נראה שיש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראיה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים. קל וחומר כשהם מצטרפים יחד:
א)הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. וחכמים הם שהחמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה. 11
ב)גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אם יש כנגדם פי אלף - הם בטלים. שכן החמרת חכמים היא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות. 12
ג)כיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת 'מיעוט המצוי' יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של 'מיעוט המצוי', ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב. 13
ד)מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של השרצים הזעירים כתריפס וכאקריות. ואמנם נראה, שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור. 14
ה)אף אם מדובר בשרץ שאם האוכלו לבדו יתרכז, יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו, וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר יש ספק אם הוא נמצא בתוך מאכל אחר, ובעת אכילת אותו מאכל לא יוכלו לחוש בטעמו של השרץ, אין באכילתו איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כעין 'דבר שאינו מתכוון'. 15
ח - הלכה למעשה ושיטת המהדרין
כפי שלמדנו, על פי כמה יסודות, העיקר להלכה כדעת המקילים. אמנם גם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את הימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. וניתן ליישמה בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים, כמו פיתוח סבונים וחומרי ניקוי, שעל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן פיתוח מקררים שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים. ואף נכון לומר, שפעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השרייה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים. אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור לכללי ההלכה ולהורות כדעת המתירים.
הרי שככלל ישנן שלוש שיטות בהלכה: א) כשר, כפי עיקר ההלכה. ב) דרך האמצע, לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה. ג) שיטת המחמירים לרוצים להדר. בהלכות הבאות נבאר לגבי מאכלים שונים את ההלכה לפי השיטות השונות.
ראוי לציין, שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעיתים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף לכך, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, כדי להבטיח שמגיעים לכשרות בסיסית שנדרשת לפי ההלכה, פעמים רבות צריכים להורות למפעלים ולמטבחים גדולים כשיטת המחמירים, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ט - ירקות עלים - שיטת המחמירים
הבעיה בירקות עלים, כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות-עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. אולם את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפתם, שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כל השרצים הזעירים, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לשיטתם אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. וכיוון שבדיקה כזו קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים ישנן למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים:
השיטה הראשונה הומצאה ב'גוש קטיף' בהנחיית רבני 'מכון התורה והארץ', לפיה מגדלים בחממות מבודדות ירקות נקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים ומביצי שרצים, אוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט', מקפידות שלא לרסס מעבר למותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של 'מיעוט המצוי', וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.
השיטה השנייה, גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. אולם בארץ אין מקומות קרים כל כך, ואע"פ כן עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו בירקות שרצים נמוך, עד שגם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

י - ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים
לפי עיקר ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של ירקות העלים במים, ולהתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ - להסירו. אולם כפי שלמדנו (בהלכה ח), נכון ללכת בדרך האמצע ולבצע פעולה שבמידה ויש שרצים על העלים, מסתבר שתסיר אותם. לשם כך יש להשרות את הירקות למשך כארבע דקות במים עם חומר ממוסס כמלח או כחומץ ושטיפתם במים זורמים, כדי שבמידה ויש שרצים על העלים, שרייתם במים עם חומר ממוסס תרופף את הדבק שמחזק את אחיזתם בעלים, ושטיפתם במים תסיר את השרצים מהעלים. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים או ממעטת אותם לשיעור של פחות מ'מיעוט המצוי', ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה. מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות את העלים במים עם סבון, שנמצא יעיל יותר מחומץ או ממלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. וישנם חומרים טבעיים כ'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלא חשש בריאותי.
יש לשים לב שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים, כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם. מפני שלמרות שהחסה והכרוב מגיעים אלינו סגורים, בתחילת גידולם הם פתוחים, ואז השרצים יכולים לחדור לעלים הפנימיים. כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.
לעיתים ירקות-העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין, וכדי לנקותם צריך לשוטפם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים. 16

יא - כרובית וברוקולי
יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית ובברוקולי שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים, שאין אפשרות לראותם בלא לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם השרייה במי סבון ושטיפה לא מועילה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחזקה למקומות שהם נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל, היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוז מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחר שטיפה טובה. או לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.
אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, אלא די לשוטפם היטב, וכל זמן שאין רואים בהם שרצים, מותר לאוכלם. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות ולשוטפם היטב בזרם מים.
אמנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שפעמים רבות אחר השריה ושטיפה אין בהם שרצים זעירים או שהם פחות משיעור 'מיעוט המצוי', בכרובית ובברוקולי השרייה ושטיפה אינה מצליחה להגיע לתוצאות טובות כאלה. אמנם כיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע (כמבואר בהערה 17).

יב - קלחי תירס, תות שדה ובצל ירוק
קלחי תירס: לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל, לחתוך את גרעיני התירס מהקלח ולשוטפם כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים. אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, כיוון שאדם רגיל אינו רואה אותם, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח. 17
עלי בצל ירוק וכרתי: לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו. ולפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה ס"מ ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזורקו, שבאזור זה החשש גדול יותר, ואת שאר העלים לפרק ולהשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלא לחתוך כל עלה לשניים.
בתות שדה ישנן לעיתים אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס, ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם. אולם לפי כללי ההלכה, כיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרותם במים עם חומר ממוסס ולשוטפם היטב. וכך יש לעשות גם בפטל ובתות עץ. 18

יג - פירות עם חשש
ישנם פירות, כמו תאנים, גויבות, תמרים ומשמשים, שלעיתים מצויים בהם שרצים, ולכן לפני אכילתם יש לפותחם ולבודקם. בתאנים טריות ומיובשות צריך להתבונן בתשומת לב, כי לעיתים השרצים דומים לצורה הפנימית של התאנה. אולם אין לחוש למה שרוב האנשים אינם רואים. וכן בפרי הגויבה מצויים תולעים, ויש לחתוך אותו לרבעים כדי לבודקו. כמו כן יש לבחון כל פרי שיש בו ריקבון, שמא יש שרצים סביב הריקבון.
באגוזים שונים כמו אגוזי קשיו, לעיתים יש שרצים, והסימן לכך: קורים לבנים או סימני כרסום. לעיתים השרצים רק שורצים סביב לפרי, ואזי אם מסירים את הקורים והאגוז נותר שלם ויפה, אפשר לאוכלו.
פירות יבשים באריזות, כמו צימוקים, אם יש בהם קורים או אבקה שהתפוררה מהם, סימן שהם נגועים בשרצים, ויש לבודקם היטב, ולעיתים עדיף לזורקם, כי בדיקתם קשה. 19
כנימות מגן:לעיתים יש על קליפת תפוז ופירות הדר נקודות שחורות שנוצרו על ידי כנימות זעירות (0.2-0.6 מ"מ), שזחלו על הקליפה, קבעו בה את מקומם והפרישו חומר להגן על עצמן. נחלקו הפוסקים בדינן: יש מחמירים וסוברים, שהואיל והמעטה של 'כנימת המגן' ניכר לכל, וגם ניתן להבחין בשרץ עצמו בעת שהוא זוחל, חובה על המכינים מאכל מקליפות תפוזים להסירן. וכן כאשר מקלפים תפוז, יש לשים לב שלא ידבקו כנימות לאצבעות ויעברו מהן לתפוז או למאכלים אחרים (רשז"א שש"כ ג, הערה קיז). ויש מתירים וסוברים, שאין לחוש להן, הואיל ובלא שכבת המגן אדם רגיל לא היה רואה אותן. וגם אם היה רואה, היה סבור שמדובר בלכלוך זעיר. קל וחומר כאשר בפועל רואים נקודה שחורה על הקליפה ויש ספק אם היא לכלכוך או מעטה של 'כנימת מגן' (שבט הלוי ז, קכב). וגם כאשר יודעים שהנקודה היא מעטה של 'כנימת מגן', אין זה מחייב שהכנימה עדיין שם, שכן במשך הזמן הזכרים יוצאים לדרכם, והנקבות מתפרקות עד שאינן יכולות להיחשב כבריה. למעשה, העיקר כדעת המקילים.

יד - דגן, אורז ומיני קטניות
בדגן, באורז ובמיני קטניות מצויים לפעמים שרצים שהתפתחו בין הגרגירים בהיותם בשדות או במחסנים. ככל שהיבול משובח ומאוחסן במקום נקי וקר למשך זמן קצר, הסיכוי שיהיו בו שרצים פוחת. כיוון שהצרכנים כיום דורשים מוצרים נקיים, תנאי האחסון שופרו וזמן האחסון קוצר, ולכן כאשר קונים מוצרים של חברות אמינות מחנויות נקיות - אין צריך לבודקם משרצים, הואיל והחשש שימצאו בהם שרצים נמוך משיעור 'מיעוט המצוי' לכל הדעות (לעיל הערה 6). ורק במקרה שרואים בשקית שינוי שמעורר חשד שאולי שהתה במקום לא נקי או זמן רב מדי, יש לבודקה בדיקה מדגמית. אם המדגם נקי, אין צורך לבדוק את השאר. אם נמצא בו שרץ, יש לבדוק את כל תכולת השקית. כאשר רואים באריזה קורים של עש או פירורים ואבקה, יש סבירות גבוהה שנמצאים בה שרצים, ויש לבודקה בדיקה יסודית. כיום חברות המזון מקפידות על ניקיון מוצריהם, והן מוכנות להחליף מוצר שנגוע בשרצים במוצר נקי, וכשאין במוצר צורך דחוף, עדיף להחליפו מאשר לטרוח על בדיקתו.
אמנם הקונים מיני דגן וקטניות בתפזורת, או בשקיות ישנות או מחנויות שאינן מקפידות על הניקיון, עלולים למצוא בהם שרצים בכמות של 'מיעוט המצוי', ויש לבודקם בהעברה על משטח.

חומוס ושעועית: שני חששות קיימים בחומוס, בשעועית ובמינים הדומים להם. א) כמו בכל מיני דגן, לעיתים שורצים ביניהם שרצים. ב) לעיתים זבובים ויבחושים מטילים לתוכם ביצים, שיתפתחו לזחלים, שלבסוף יבקעו את קליפתם החיצונית ויעופו. זחלים אלו נראים כלפי חוץ כעיגול שחור, שכאשר לוחצים משני צדדיו, הזחל נלחץ החוצה ולעיתים אף מתנועע מעט. 20 כיוון שבעודם יבשים לא ניתן לראות את הזחלים, יש להשרותם במים רותחים למשך כחצי שעה, או במים פושרים למשך כשמונה שעות, כדי שקליפתם החיצונית תיעשה שקופה, ויוכלו לבדוק את הגרגירים.
כאשר קונים קטניות אלו בשקיות של חברות אמינות שאוחסנו במקומות נקיים, אין צריך לבודקם, הואיל והם בחזקת נקיים, אלא די להסתכל עליהם שהם נקיים כמקובל. אולם אם השקיות שהו זמן רב על המדף או אוחסנו במקום מלוכלך, או שהם מתוצרת חברות פחות אמינות או שנקנו בתפזורת, יש לבודקם היטב. כאשר התעורר ספק לגבי שקית של חברה אמינה שאולי לא נשמרה כראוי, יש לבדוק ממנה בדיקה מדגמית, ואם נמצא שם שרץ, יש לבדוק את כולה.

טו - הקמח והנפה
קמח שהתפתחו בו שרצים, כל זמן שלא יצאו מהקמח - אין בהם איסור, שדינם כדין פירות תלושים שהתפתחו בהם שרצים, שכל זמן שלא פרשו מהפרי - אין בהם איסור (לעיל הלכה ג). אמנם כאשר רואים בקמח שרצים ויש סבירות שפרשו וחזרו, לדעת רוב הראשונים חוששים שמא פרשו והם אסורים. אלא שנחלקו הפוסקים אם צריך לבדוק סתם קמח שאין רואים בו שרצים. לדעת רבים, מחמת 'ספק ספיקא' אין חובה לבודקו. ספק אחד, אולי אין בו שרצים. ספק שני, גם אם יימצאו בו שרצים אולי לא פרשו ואין בהם איסור (ט"ז, כנה"ג, שו"ג ועוד). ויש אומרים, שהואיל ולעיתים מצויים שרצים בקמח וניתן לבודקו ולצאת מהספק, יש לבודקו ולא לסמוך על 'ספק ספיקא' (פלתי ומנחת יעקב). וכן נהגו ישראל לנפות את הקמח. אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשרים.
המחמירים דורשים לנפות את הקמח בנפת משי בעלת חורים זעירים של 70 מש (70 חורים לאינץ' מרובע), מפני שלעיתים ישנם בקמח שרצים זעירים שנקראים 'קרדית הקמח', שגודלם מעט יותר מגודל של גרגר קמח, ורק בנפת משי צפופה ניתן לנפותם. אולם להלכה ואף לדרך האמצע אפשר לנפות את הקמח בנפה רגילה של כ-30 מש. מפני שבנוסף לכך שהעיקר כדעת הסוברים שאין לחוש לשרצים זעירים כאלה, כל זמן שהשרצים לא פרשו מהקמח, אין בהם איסור, ובשרצים זעירים אלו אין לחשוש שפרשו מהקמח וחזרו. 21

טז - דין הקמח כיום
בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות: האחת, הטחינה לא היתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו שרצים. השנייה, שרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו השרצים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך, החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות, משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אמנם כאשר משאירים את אריזות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתו ויטילו בקמח ביצים.
לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים - בחזקת נקי משרצים, ואין צריך לנפותו, הואיל וכל המקרים הנדירים שמוצאים בהם שרצים אינם מגיעים לשיעור של 'מיעוט המצוי'. אמנם בעת ששופכים את הקמח, רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.
אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק, צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך או על הארץ. גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל והם רגילים לקנותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל אין להם תנאים טובים לאחסנו.
גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר פתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות, עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. הרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי - יאחסן אותו במקרר.
הקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק, יבדוק אותו כל עוד הוא מעריך שלעיתים קרובות ימצא בו שרץ, ואם הערכתו תשתנה ויחשוב שרק לעיתים רחוקות ימצא בו שרץ, לא יצטרך יותר לבדוק קמח מאותו מקור. חברה או חנות שהקמח שלה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, איבדה את חזקתה ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח הזה במקום מועד לפורענות, לא איבדה את חזקתה (עי' לעיל בהערה 6 בגדרי 'מיעוט המצוי').
קמח מלא צריך ניפוי, משום שהוא נטחן בטחינה גסה ולעיתים נשארות בו ביצים. ויש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת וואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור, אין חובה לבודקו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שהוא קונה, יבדוק אותו, וכאשר יעריך שרק לעיתים רחוקות ימצא בו שרץ, לא יצטרך לבודקו יותר.

יז - בשר
תולעים שמצויות בבשר בהמה או חיה בעודן חיות, או בבשר עוף בעודו חי - אסורות. שאם חדרו מבחוץ, הרי שכבר בהיותן בחוץ נאסרו כיוון ששרצו על הארץ. ואם התפתחו בבשר - כשם שאסור לאכול מהבשר בלא שחיטה, כך אסור לאכול תולעים שהתפתחו בו. וגם לאחר השחיטה התולעים נותרו באיסורן, כי השחיטה מתירה רק את בשר הבהמה והחיה והעוף ולא את התולעים שבבשר.
אבל אין איסור בתולעים שהתפתחו בבשר בהמה, חיה ועוף לאחר שחיטתם, שדינן כדין תולעים שהתפתחו בפירות תלושים, שכל זמן שלא פרשו - אין בהן איסור (לעיל הלכה ג). וכן דין תולעים שהתפתחו בגבינה, שכל זמן שלא פרשו ממנה - אין בהן איסור. אמנם כל אימת שיש מהן תחושת מיאוס אסור לאוכלן מחמת איסור 'בל תשקצו' (לעיל הלכה ב). 22
הבשר שמשווק בחנויות אמינות נקי משרצים, מפני שההקפדה על הוראות הניקיון והבריאות למניעת סכנת מחלות וזיהומים, מונעת גם התפתחות שרצים שבבשר. אולם בעת הכנת הבשר במטבח והגשתו צריך לשומרו משרצים וזבובים. במטבחים גדולים רצוי להתקין רשתות ומלכודות זבובים ויתושים, כדי למנוע התלעה של הבשר ושאר המאכלים. 23

יח - דג
תולעים שהתפתחו בבשר דג, בין חי ובין מת, כל זמן שלא פרשו ממנו, אין בהן איסור. ובזה שונה דין דג מבשר, שבבשר, רק על תולעים שהתפתחו בו לאחר שחיטה אין איסור (כמבואר בהלכה הקודמת), אולם בדג, אין איסור גם על תולעים שהתפתחו בו בעודו חי, הואיל והן טפלות לבשר הדג, שכשר לאכילה בלא שחיטה.
אבל תולעים שחדרו לבשר הדג מבחוץ אסורות, הואיל והאיסור כבר חל עליהן לפני שחדרו אליו. לפיכך, תולעים שנמצאות במעי דג או בסביבות חללי פיו והזימים שבראשו, או צמוד לעורו, אסורות, הואיל והגיעו אליו מהמים שבהם הוא חי. תופעה זו מצויה, ולכן רצוי לקנות דגים שהשגחה אמינה מעידה עליהם שהם נקיים מתולעים. כאשר אין משיגים דג כזה, או כאשר קונים דגים חיים, יש לזרוק את קרביו הפנימיים, לקלף את עורו, לשפשף את צידו החיצוני ואת צידו הפנימי הסמוך לקרביו. לנקות היטב את אזור הפה והזימים. והרוצים להקל על עצמם, יזרקו את הראש במקום לנקות את כל החלקים הסמוכים לפתחי פיו וזימיו, שבהם התולעים מצויות.
שאלה התעוררה בדגי הסלמון ודגים נוספים כהרינג. דגים אלו בולעים לקרבם שרצים זעירים, שבלעו לפני כן לקרבם זחלים זעירים. בתוך מעי הדג זחלים זעירים אלו מתפתחים לתולעים שנקראות תולעי אניסקיס, שאורכן מגיע עד עשרה ס"מ וצבען נוטה לשקוף. כל זמן שהדג חי אין בכוחן לחדור ממעיו לבשרו, אך לאחר שממיתים את הדג, אם לא מקפיאים אותו מיד, התולעים חודרות ממעיו לבשרו. יש אומרים, שהואיל והזחל הזעיר התחיל להתפתח מחוץ לדג, כבר חל עליו האיסור, ולכן חובה להשגיח שלא יהיו בדגי הסלמון ודומיו תולעי אניסקיס. ויש אומרים, שהואיל ובעת בליעתו היה זחל זה זעיר (עשירית מ"מ), עד שאדם רגיל גם אם היה פותח את מעי השרץ הקטן שבלע את הזחל הזעיר, לא היה יכול להבחין בו - לא חל על זחל זעיר זה האיסור. וממילא דין תולעי אניסקיס כדין תולעים שהתפתחו בבשר הדג, שכל זמן שלא פרשו ממנו - אין בהם איסור.
להלכה, העיקר כדעת המקילים, הואיל ולפני כניסתו של הזחל למעי הדג היה זעיר ולא ניכר, והרי הוא נחשב כמי שהתפתח בגוף הדג. אולם לכתחילה, טוב להחמיר, שכן בנוסף לדעת המחמירים, תולעים אלו גדולות וממילא המיאוס בהן ניכר יותר (לעיל ב), וגם מבחינה בריאותית הן עלולות לגרום מחלות. למעשה, כיוון שקשה לבדוק את בשר הדג מתולעי אניסקיס, הואיל וצבען שקוף, נכון לקנות דגים עם השגחת כשרות שמפקחת על כך. 24

^ 1.. 'מלקות' הכוונה סדרה של ל"ט מלקות. בפועל עונש זה נועד בעיקר להרתעה, שכן הוא מתקיים רק בזדון, בעדים ובהתראה, אבל למדנו מכך על חומרת החטא. האוכל שרץ שלם, אפילו קטן, חייב מלקות. ועל מרוסק, חייב רק אם אכל כ'זית', שהואיל ואינו ברייה שלמה דינו כשאר מאכלים אסורים. הנוגע באחד השרצים אינו נטמא, אולם ישנם שמונה שרצים שאחר מותם מטמאים את הנוגע בהם: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט ותנשמת (ויקרא יא, כט-ל). כיוון שלעניין טומאה שיעור 'עדשה' מבשרם מטמא, כך הדין גם לגבי אכילה, שאפילו אכל כעדשה מבשרם חייב מלקות (מעילה טז, ב). שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה (כמבואר להלן הערה 14).
^ 2.. מגמ' שבת צ, ב, מבואר שהאוכל חגב טהור חי עובר על 'בל תשקצו', כי זה דבר מאוס (לעיל יז, ח). ליראים, סמ"ק, רמ"ה ומור וקציעה, איסור זה מהתורה, וכן כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא 'לאו שבכללות') וחכמים תקנו להלקותו מכת מרדות. ורבים כתבו שהאיסור מדרבנן, ומהם: ריטב"א, מאירי, רשב"ץ, לבוש, פר"ח קטז, יא; מ"א צב, ב; מ"ב ז.
^ 3.. כתב באור החיים (ויקרא יא, מג), שהאוכל שרצים "במזיד - תיעשה נפשו שקץ, ובשוגג - תטמא נפשו ותטמטם". אמנם אם בדק כדין, או שאכל באונס כי לא היה צריך לבדוק, לא עבר באיסור ואכילת השרץ לא מטמטמת את נפשו (רב פעלים ח"ד סו"י ו).
^ 4.. מקובל היה לחשוב שהתולעים שהתפתחו בפירות נוצרו מתוך עיפוש הפרי. כיום ברור שהן נוצרו מביצים שהטילו שם שרצים. אבל למעשה הדין אינו משתנה, שכן העיקרון הוא שתולעת שנוצרה בתוך פרי, כל זמן שלא שרצה על הארץ - מותרת.
הכל מסכימים ששרצים שהתפתחו בפירות תלושים מותרים, ויש מקילים גם בתולעים ששרצו בפרי בעודו מחובר לעץ (רש"י, ר"ת, רבנו נתנאל, או"ז, ראבי"ה וריב"א, עפ"י חולין סז, ב). אולם לדעת רוב הראשונים, הלכה כשמואל (חולין נח, א), שכל עוד הפירות מחוברים לעץ, התולעים שבהם נחשבות כשורצות בארץ ואסורות מהתורה, וכ"כ שאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם (ב, טו), ר"ן, רשב"א, רא"ש, תרומה, ריא"ז, נמוק"י. וכן נפסק בטור ושו"ע פד, ו. לדעת רבים מצרפים את שיטת המקילים לספק ספיקא (גינת ורדים, שולחן גבוה, בן אברהם, זבחי צדק פד, מב; הליכות עולם ח"ו עמ' רסב; תפילה למשה ו, לז; וחלקו על שו"ע פד, ז, שסובר שאין מצרפים את שיטתם לספק ספיקא). בדין זחל נחלקו הפוסקים (להלן בהערה 20).
הסתפקו חכמים בדין תולעת שלא יצאה לגמרי אל מחוץ לפרי אלא פרשה במקצתה, או שזחלה בתוך חלל שנוצר בפרי או על גבו, או שעברה מפרי לפרי, או נפלה מהפרי ובעודה באוויר מתה (חולין סז, ב). וכתבו הראשונים שמדובר בספק תורה ודינו להחמיר (שו"ע פד, ד). ואם מתה ואח"כ פרשה, לרש"י, תוס', רא"ש, דעת סתם בשו"ע פד, ד, ש"ך ופלתי - מותר. ולרי"ף, רמב"ם, כנה"ג, פרי תואר ושלחן גבוה - אסור. פרי תלוש שיש בו נקב ובו תולעת: לרשב"א ושו"ע פד, ד, מותר, שאין חוששים שפרשה וחזרה, ולתה"ד, מרדכי ורמ"א, אסור, שמא פרשה וחזרה.
שרץ מים שגדל בתוך בור או כלי ועלה מהמים וזחל על דופן הבור או הכלי או על שפתו, עדיין נחשב כמי שלא פרש ממקום גידולו ואין בו איסור. אבל אם פרש אל הדופן החיצונית של הבור או הכלי, נאסר מהתורה. ואף אם יחזור למים, יישאר באיסורו. אלא שכל זמן שהוא בתוך המים שבהם גדל, אין חוששים שמא פרש וחזר, זולת בשרצים מעופפים או גדולים שיש חשש סביר שפרשו וחזרו לבור (פמ"ג פד, שפ"ד י).
מים שנשאבו בכלי מתוך הבור, השרצים שבהם נאסרו, שמא פרשו על דופן הכלי מבפנים, שכבר אינו נחשב מקום גידולם (רא"ש, רמ"א פד, א, ב"ח וש"ך. וי"א שהחשש שמא ידבקו בדופן הכלי מבחוץ ואח"כ יכנסו למים - ט"ז ה). אבל שרצים שגדלו במים שבתוך כלי, גם אם עירו את המים לכלי אחר, אין בשרצים איסור, שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם (ב"י ורמ"א פד, ג).
^ 5.. בר"ן (על הרי"ף לו, ב) מובאת דעה עפ"י ירושלמי (תרומות י, ה), שברייה בטלה באלף (והובא בב"י ק, ד). ולר"ש, או"ז, רשב"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ולרוב הראשונים בריה אינה בטלה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב"ן, רא"ה, רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע ק, א.
בנזיר נא, ב, הובא ספק שלא נפשט, האם יש חיוב מלקות למי שאוכל שרץ שנחתך ממנו איבר שהוא יכול לחיות בלעדיו. וכתב רמב"ם (מאכ"א ב, כב) שאינו לוקה. ורמב"ן הוסיף שגם איבד מעמד בריה ובטל בשישים. וכ"כ רובם המכריע של הראשונים, ומהם: רשב"א, רא"ש, ר"ן וריטב"א. וכ"כ שו"ע ק, ו: "אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי". ומשמע שגם אם נמעך עד שנשתנה צורתו, איבד מעמד ברייה. וכך משמע מרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שסובר שאחר בישול יש ספק אולי הבריה נימוחה ובטלה. וכך כתבו פוסקים רבים, ומהם פמ"ג (ש"ד ק, ו), נשמת אדם, חזו"א ועוד (ועי' ביאור הגר"א קא, יז).
שרצים שאיבדו מעמד של בריה, אם טעמם פגום - מתבטלים ברוב (ט"ז צו, יג, חכ"א לח, כז), ואם טעמם אינו פגום - בטלים בשישים (רמ"א פד, ט; ש"ך ל).
^ 6.. למדו הרא"ש, רשב"א ור"ן מחולין נח, ב, שצריך לבדוק תמרים הואיל ומצויים בהם שרצים. וכתבו רשב"א (תוה"א ג, ג), ור"ן, שגם כאשר רק במיעוט התמרים יש שרצים, יש לבודקם, וכפי שצריך לבדוק את הריאות מפני סירכות המצויות במיעוטן. וכן למדו רשב"א וב"י פד, ח, מהרמב"ם מאכ"א ב, טו, שפירות שדרכן להתליע אפילו ב'מיעוט המצוי' בלבד, חייבים בדיקה. וכתב רשב"א, שאם עבר ובישל את המאכל בלא בדיקה וכבר לא ניתן לבודקו, המאכל כשר, כשם שבהמה שריאותיה אבדו לפני בדיקה - כשרה. וכן נפסק בשו"ע פד, ח-ט; ש"ך כט.
כל זה לרוב הפוסקים, שסוברים שמדברי חכמים חייבים לבדוק במצב של 'מיעוט המצוי', אבל יש ראשונים שסוברים שאין חובה לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, שכן הולכים אחר הרוב (רש"י, רשב"ם, תוס' פסחים קטו, ב, 'קפא').
ויש אומרים, שאף שככלל חייבים לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, כאשר יש בכך קושי רב, אין חובת בדיקה ב'מיעוט המצוי', אלא סומכים על הרוב ומתירים לאכול (משכנות יעקב יו"ד יז; טוב טעם ודעת תליתאי א' קנח).
מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו"ת הריב"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה ורגיל להיות". וכ"כ בית אפרים יו"ד ו. ונטו לדבריו מו"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב "קרוב למחצה". דעה אחרת למשכנות יעקב יו"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו "מצוי תדיר". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח"ג סב, ג; מנחת שלמה ח"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.
ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט . ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה : מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל : אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת : אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו"ע קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.
ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15). ←
אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.
^ 7.. אמנם כאשר ידוע ששלושת השרצים לא היו מעורבים במאכל מתחילה אלא הגיעו אליו מבחוץ, ומסתבר שהם היחידים, המאכל כשר. ואם מסתבר שכמו שהגיעו למאכל שלושה שרצים כך הגיעו עוד, המאכל אסור בלא בדיקה (עי' ט"ז פד, יז).
פרי שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים, אין מועיל לבדוק מדגם שלו (שו"ת רשב"א א, רעד). אבל נראה שכשיש ספק בכך, ניתן לבדוק מדגם שלו.
כתב הרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שאם עבר ובישל מאכל שהיה צריך לבודקו, יש להקל מפני שהוא ספק ספיקא: א' אולי לא היה שם שרץ, ב' ואם היה, אולי נימוח ובטל. ע"כ. יש אומרים שסברת ספק ספיקא קיימת גם במאכל שמוחזק בשרצים, שהואיל ולא תמיד יש בו שרצים, ספק ספיקא להקל (פרח שושן, תורת נתנאל לח; תשובה מאהבה יו"ד של, ועוד). ולרוב הפוסקים, ספק ספיקא להקל נאמר רק במיעוט המצוי, אבל מאכל שברוב המקרים יש בו שרצים, נחשב כמוחזק באיסור ואין להחשיבו כספק (או"ה הארוך, מהר"ם מלובלין, ש"ך כט, פמ"ג שפ"ד לב, ערוה"ש ע-עב). ואם נותרו ירקות מאותה החבילה, יש לבדוק את מצבם, אם מצאו בהם 3 שרצים, חזקה שגם בירקות שעירבו בתבשיל יש שרצים והתבשיל אסור. ואם לא מצאו בהם 3 שרצים, התבשיל כשר.
^ 8.. מוסכם שאין איסור בשרצים שנראים על ידי מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם לפי כוח ראייתם (בינת אדם לד, מט; ערוה"ש פד, לו; אג"מ יו"ד ב, קמו; יבי"א ח"ד יו"ד כא; שבט הלוי ז, קכב). אולם הגדרת הראייה על פי חלוקה זו אינה ברורה, שכן על רקע מנוגד ניתן לראות שרץ זעיר שבתנאים אחרים רק במיקרוסקופ ניתן לראות. לדוגמא, בגופנים הקטנים בדפוס, גודלה של הנקודה בסיום משפט כחמישית מילימטר, והיא נראית מפני שהיא על רקע מנוגד. כמו כן, מומחים בעלי ראיה מצוינת לעיתים רואים גם על רקע שאינו מנוגד שרצים שאחרים רואים רק בזכוכית מגדלת. (עי' 'בדיקת המזון כהלכה' לרב ויא ח"א עמ' 213-223).
^ 9.. המחמירים למדו מדברי כמה וכמה אחרונים שהזהירו לבדוק מאכלים מסוימים היטב על ידי אנשים בעלי ראייה טובה ובתנאים טובים, שצריך לחפש ולבדוק גם אחר שרצים זעירים מאוד שאנשים רגילים מתקשים למצוא, ורק כשיצביעו עליהם, יוכלו לראותם. אמנם כשמדקדקים בדבריהם, נראה שיש ביניהם דרגות של החמרה, ויתכן שחלקם רק התכוונו להזהיר משרצים ניכרים שאנשים בעלי ראייה סבירה רואים באופן טבעי.
מדברי חכמי ארם צובא, שושלת הרבנים למשפחת לניאדו, ור' חיים אבולעפייה, ניתן ללמוד כשיטת המחמירים, שהם גזרו שלא לאכול עלי גפנים משום "שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבואו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויחלו להלך על גבי העלין, עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד" (הובא בשו"ת משאת משה ד). ויש שחלקו עליהם והתירו עלי גפנים בבדיקה טובה או שפשוף כמובא בשו"ת ריח שדה ט, בשם אביו מהר"ש דוויק. וגם החיד"א (מחז"ב יו"ד פד, כד), נטה לדבריהם.
מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול ה) כתב על חומץ שגדלות בו תולעים דקות שאסורות מהתורה, וגם לאחר חמישה סינונים עוד נותרות מהן "שרוחשין בשולי הכלי. והם יותר דקים מחוט השערה, שאין בהם ממש זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש", והסינון מועיל בהן רק לאחר בישול (שאז אינן יכולות לעבור בסינון). גם הפר"ח פד, לד, מוזכר כאחד המחמירים שכתב: "ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת, ולפעמים אינו נראה, וצריך מישוש בידיים למוצאו". וכתבוהו להלכה בפרי האדמה וחסד לאלפים.
כיוצא בזה כתב בבא"ח (צו כז): "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמש מלקיות... מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחת, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך? אמרה לו: לא מניתי אותם, ולפי דעתי אי אפשר למנותם. אמר לה: שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקות אשר בצוארך אי אפשר למנות..." והציע שתיקח רק את הקלחים. (אמנם מה שכתב 'מלקות' הוא בדרך הפלגה, כי בפועל לא התחייבו במלקות הואיל ואכלו בשגגה ובלא עדים והתראה).
ויש שהחמירו מעט פחות, וכפי שכתב השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה יח) על בדיקת פירות וקטניות שונים, "שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא". אמנם לא הצריך שהבדיקה תהיה נגד השמש, לפיכך מסתבר שכוונתו למעט אנשים שראייתם חלשה מהרגיל שלא ראו שרצים רבים. ויש שהחמירו אבל לא כתבו זאת כחובה גמורה, וכפי שכתב מ"ב תעג, מב (עפ"י חת"ס או"ח קלב) על החסה למרור: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין), אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים, כי חלילה להיכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא". ואם הדבר אסור מהתורה, לא היו נוקטים לשון 'טוב יותר' אלא אוסרים בנחרצות חסה שלא נבדקה כהלכה, וכפי הנראה התכוונו במילים "חלילה להיכשל בלאו" לייחס העקרוני לאיסור שרצים.
מבססי שיטת המחמירים בימינו הם הרב משה ויא מחבר סדרת 'בדיקת המזון כהלכה', והרב שניאור ז' רווח מחבר סדרת 'תולעת שני - דיני חרקים במזון'. בספריהם פירטו את חובת הבדיקה בכל פרי וירק, ושמות השרצים הזעירים המצויים במזון ותמונותיהם בהגדלה. מהם: אקריות (שליש מילימטר), אדומות נמצאות על תות, ולבנות בקמח. גם המומחים ביותר רואים אותן רק בעת זחילתן. כנימות עלה - בצבע ירוק צהבהב, בגודל חצי מילימטר עד שני מילימטר. תריפס - חרק מאורך, בגודל חצי מילימטר עד מילימטר. בהיותו זחל צבעו לבן צהוב ונע באיטיות, ובהתבגרותו אפור שחור שקופץ בזריזות ומתחבא בקפלי עלים כדוגמת חסה, כרוב, כרובית וגרגירי תירס. מנהרן - זבוב המנהרות מטיל ביצים זעירות בתוך העלים, ומהם בוקעים זחלים בגודל של 1-3 מילימטר, שאוכלים וזוחלים בתוך עובי העלים ולבסוף יוצאים מהעלה ונופלים לארץ. מנהרות אלו נראות באור רגיל, ואל מול האור ניתן לראות בסופן זחל זעיר. רימות זבובים - תולעים לבנות שבראשן נקודה שחורה זעירה, בין 1-8 מילימטר. זחלי עש - בצבע קרם, מצויים במאכלים מיובשים, בין 1-8 מילימטר, גורמים להתהוות קורי משי דביקים ופירורים לבנים. חדקנית - חרק שמצוי במחסנים ושורץ באורז ובשאר קטניות, כ-4 מילימטר, בכוחו לנקוב אריזות ניילון ולחדור פנימה. זחלי פרפרים כדוגמת פרודניה, כחצי ס"מ עד חמישה ס"מ. לעיתים מצויים בירקות עלים גם זבובונים, עכבישונים ויתושים קטנים, ובחקלאות פרימיטיבית הם מצויים יותר. כאשר מוציאים ירק מהמקרר השרצים שעליו רדומים, וצריך לחמם מעט את העלים אל מול השמש או האש כדי לראותם. דרך נוספת לראות שרצים זעירים שמצויים בשמיר ובפטרוזיליה, לנערם היטב מעל נייר לבן או שחור.
^ 10.. מנהג רוב ישראל ורבים מגדולי ישראל היה שלא לדקדק כל כך בבדיקות המזון, ולמרות שפעמים רבות המעיינים מצאו בהם שרצים זעירים, המשיכו להורות לבדוק את המזון בראייה רגילה בלא לדקדק בחיפוש אחר שרצים זעירים. ויסוד סברתם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. כמו למשל בבדיקת טעם בתערובת, הולכים אחר הרגשתו של אדם רגיל (רשב"א, ב"י צח, א), וכן כתב רב שרירא גאון בשיעור כזית לברכה אחרונה (פנה"ל ברכות י, ה-ו, 7).
ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. ולכן רק מכלל דבריהם ניתן להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם כיום. וכפי שהזהיר הרשב"א (א, רעה), על הזחל שבפולים למרות שהוא "קטן מאוד מאוד", והוא ענק פי עשרה עד פי מאה מהשרצים הזעירים. וכן עסקו בנמלים (שו"ע פד, יב-יג), או בתולעי הקמח (מילווין), שגודלם בין חצי ס"מ לשלושה ס"מ (להלן הערה 21). וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי (כמובא בהרחבות). כיוצא בזה כתב בפר"ח (פד, ט), שמחשש השרצים שפרשו מהתבשיל, יש להתבונן בו ביום או בלילה לאור "אבוקה או נרות הרבה", ואת השרצים הזעירים לא ניתן לראות על ידי אבוקה או נרות הרבה. יתר על כן, לא יתכן שהתכוונו להחמיר בשרצים הזעירים, שכן בפועל לא יכלו לנקות כראוי את המזון מהם. שכן כאשר בדקו עלי חסה וכרוב, כיוון שלא היו מים זורמים בבתים, יכלו לבודקם בראייה בלבד בלא שטיפה בזרם מים, ובפועל, פעמים רבות שטיפה מועילה יותר מאשר בדיקה מדוקדקת. וכן לגבי דרישת המחמירים לנפות בנפת משי 70 מש, לא היו נפות כאלה בעבר (כמובא להלן בהערה 21). יש להוסיף שגם בדברי רבים מהאחרונים שהזהירו משרצים קטנים, שעליהם סומכים המחמירים, אפשר להבין שהתכוונו לשרצים גדולים יותר, שניכרים לעין באור רגיל "וצריך מישוש בידיים למוצאו" (כלשון הפר"ח שהוזכר כמחמיר), ולא כפי שהבינו מהם המחמירים.
ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.
לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.
לדעת המקילים נטו: אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עתיך 37; הרב שאול דוד בוצ'קו 'בעקבות המחבר' ח"ב עמ' 269 ואילך; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד.
^ 11.. השרצים החבויים במאכלים שקשה למוצאם נחשבים מעורבים בהם, ומהתורה בטלים בשישים, וכפי שכתבו כנה"ג הגב"י פד, סא; אהל יוסף (לר' יוסף מולכו) יו"ד כא; צמח צדק מלובביץ' יו"ד ע; אריה דבי עילאי או"ח ו; טוטו"ד תליתאי ב, לב; אבני נזר יו"ד קנו; חבלים בנעימים ד, כב; חזו"א יו"ד יד, א, ו, ועוד. וכך עולה מדברי כל הפוסקים שרבו מספור, שעסקו בגדרי ביטול בריה, ולא העלו בדעתם שהואיל וניתן בטורח רב למצוא את השרץ הוא אינו בטל. אמנם יש סוברים שכל שרץ שאפשר למצוא, גם אם הדבר כרוך בקושי רב, אינו נחשב מעורב, וממילא גם מדאורייתא אינו בטל בשישים (פרי תואר פד, טו; כרתי יט; חכ"א נא, א; ישועות יעקב פד, ה; זב"צ צח; ישועות מלכו יו"ד יג). ואפשר שגם לשיטתם, שרצים זעירים שאינם ניכרים לאדם רגיל נחשבים כמעורבים ובטלים.
^ 12.. גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר"ש, או"ז ורשב"א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו"ד לו; ערוה"ש ק, טו; רב פעלים ח"ד יו"ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו"ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו"א יו"ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג"מ יו"ד ד, ב; הרב רבינוביץ'). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת"ס יו"ד סג; ערוה"ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).
^ 13.. כפי שלמדנו בהערה 6, מאכל שברוב המקרים נמצא בו שרץ, נחשב כמוחזק בשרצים וחובה לבודקו. ואם נמצא בשיעור של 'מיעוט המצוי', חובה לבודקו ואם לא בדק וכבר לא ניתן לבדוק, מותר לאכול. לריב"ש 'מיעוט המצוי' הוא בין כ-25% ל-49%, ולמשכנות יעקב ודעימיה מעל 10%. וכן לגבי יחידת המדידה ישנן כמה אפשרויות, ולשיטה המקילה - נגיסה. וממילא אין כמעט מאכל כולל ירקות עלים, שב'מיעוט המצוי' לשיטת הריב"ש ביחידת מדידה של נגיסה יהיו שרצים. וכיוון שכל היחס לשרצים זעירים שנוי במחלוקת, בשאלת הגדרת 'מיעוט המצוי', יש להורות כשיטת המקילים, ק"ו כאשר גם לשיטות הביניים בהגדרת 'מיעוט המצוי' לא יהיה חיוב בדיקה. ויש לצרף לכך את דעת הסוברים שכאשר קשה לבדוק, אין חובה לבדוק ב'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6).
^ 14.. למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים).
^ 15.. מכיוון שאיסור אכילת השרץ נעשה בנגיסה ובליעה אחת, בכל הספקות לגבי תודעת האיסור הולכים אחר כל נגיסה לחוד (ועי' שו"ע קט, א). אם כן, כאשר בכל נגיסה ונגיסה יש ספק אם מעורב שרץ שאין אפשרות להרגיש בטעמו ואין רוצים בו, הרי זה 'ספק פסיק רישא', שלדעת רבים לעניין שבת נחשב כ'דבר שאינו מתכוון', שאין בו איסור (פנה"ל שבת ט, 2), וכן דעת רבים בכל האיסורים (שאילת שמואל לד, ג; מהרש"ג ח, קנא; חלקת יעקב יו"ד ריא; ישועת משה ד, כה; אג"מ יו"ד א, לט). אמנם כאשר מדובר בשרץ גדול שניתן להרגיש בטעמו, אין לומר סברה זו, הואיל ובפועל הוא חש בו בעת אכילתו, ובעל כורחו נהנה. כיוצא בזה כתב לעניין שרצים רגילים בשיבת ציון כח, וכעין זה כתב רשז"א לגבי שרצים שקשה מאוד למוצאם (מנחת שלמה א, ו; ב, סא).
בנוסף לחמשת היסודות שהוזכרו למעלה, ישנם עוד שני יסודות להקל: ו) ספק ספיקא : גם מי שלא מקבל את העיקרון שמדובר בספק חכמים על פי יסודות א' ד', ואף בשאר היסודות הוא מטיל ספק, יכול בדרך כלל להקל מחמת ספק ספיקא: א) אולי הלכה כסוברים שאין צריך לחפש אחר שרצים שאינם נראים במבט רגיל. ב) גם אם בדק ברשלנות מסוימת, אולי בפועל הועילה בדיקתו ואין שם שרץ (עי' כרתי פד, יט). ג) אולי הלכה כמקילים בהגדרת 'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6). ד) ואם הוא מאכל שמתכוונים לבשלו, מצטרף ספק נוסף, שאולי נפל ממנו איבר או נתמעך ואיבד את צורתו ובטל בשישים (רשב"א). ה) אם השרץ גדל בפרי מחובר ולא פרש, יש לצרף את שיטת מקצת הראשונים שהקילו בזה, כמובא בהערה 4.
ז) יש סוברים שחובת בדיקה ב'מיעוט המצוי' נוסדה לגבי סירכות הריאה מפני שהסירכות ניכרות מאוד, וממילא "אם אינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור" (רשב"א חולין ט, א, בשם רבו רבנו יונה), מה שאין כן בשרצים שאינם ניכרים.
^ 16.. המחמירים טוענים שגם השרייה במים עם חומר ממוסס כגון חומץ, מלח וסבון, ושטיפה - אינה מסירה באופן מוחלט את כל השרצים הזעירים. אולם כפי שלמדנו, העיקר להלכה, שאין צריך לחפש אחר שרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל. ולפי דרך האמצע, נכון להסיר את מה שניתן בדרך הרגילה, בלא טורח מיוחד. וצריך להוסיף, שבדרך כלל באופן זה מגיעים לירקות נקיים יותר ממה שדרשו האחרונים לפי שיטת המחמירים. שכן הם דרשו שאנשים בעלי ראיה טובה ויראת שמים יבדקו את החסה, ובדרך כלל, על ידי השרייה במים עם סבון או חומץ או מלח ושטיפה טובה במים זורמים, מה שלא היה בעבר, מגיעים לתוצאה יותר טובה.
הסבון ממוסס שומנים היטב, וממילא גם את הדבק מרגלי השרצים, והחושש שמא גם אחר השטיפה יישארו בנקבובי הירקות שאריות מהסבון ויזיקו לבריאות, יכול להשתמש במקום זאת בחומץ או במלח, שאמנם תועלתם פחותה מסבון, אבל גם הם מועילים להסרת השרצים הזעירים, ומה שאולי לא ירד, כפי מה שלמדנו בהלכה ז, אין בו איסור. ויש סוברים, שגם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהסבון יעיל להסרת השרצים כך הוא יעיל להסרת הריסוס, שמסוכן יותר מהסבון, ולאחר שטיפה טובה הסבון והריסוס יורדים. והטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כ'סטרילי', שמחד אין בהם שום נזק בריאותי, ומאידך, ממוססים את הריסוס והדבק שברגלי השרצים כסבון.
לעיתים יש בעלי החסה או הכרוב 'מנהרן' (כמובא בהערה 9), ולדעת המחמירים יש להסתכל בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרה שיש בקצה שלה רימה באורך של 1-3 מילימטר שצריך להוציאה. אולם כפי שלמדנו, העיקר להלכה, שאין צורך לבדוק אחריה, מפני שזו תופעה נדירה, וגם אם רואים מנהרה, לא ברור שיש בה רימה, כי בסוף התהליך היא יוצאת מהעלה ונופלת לקרקע. ועוד, שאם התפתחה בתלוש, לכל הדעות אין בה איסור. ואם התפתחה במחובר, לדעת מקצת הראשונים, כל זמן שלא פרשה אין בה איסור (כמבואר בהערה 4). אצות ים - לעיתים מצויים בין זרועות האצות שרצי מים כסרטנים זעירים. אמנם גם לדעת המחמירים, השרייתם במים עם סבון ושטיפתן, ומסירה אותם.
^ 17.. החרקים המצויים בתירס הם תריפס, שבתחילה צבעם בהיר ובהתבגרותם כהה, אורכם בין חצי מ"מ למ"מ אחד. בקיץ הם יותר שכיחים. על פי מה שלמדנו בהערה 6 בסוגיית 'מיעוט המצוי': לדעת המקילים, בחורף הם לא מגיעים ל'מיעוט המצוי', ובקיץ לעיתים מגיעים. ולדעת המחמירים, בחורף הם מגיעים ל'מיעוט המצוי' ובקיץ אף לרוב. אלא שמדובר בשרצים זעירים שאינם ניכרים לעין הרואה במבט רגיל, וכפי שלמדנו (בהלכה ז) אין צריך לבדוק אחריהם. וגם לפי דרך האמצע אפשר לאוכלם אחר שטיפה בלבד, הואיל וממילא הם מתבשלים, ומצטרף עוד ספק, שאולי בבישול נימוחו וירדו ממדרגת בריה ובטלים בשישים (כדברי הרשב"א המובאים בהערה 7).
^ 18.. בתות שדה המחמירים מצאו לעיתים 'אקרית אדומה' (עכבישון זעיר), שגודלה כשליש מילימטר, ואף פרסמו זאת בסרטונים בהגדלה. אולם כמעט כל האנשים שחיפשו אקרית על תות, לא מצאוה. ורק עם תאורה מיוחדת, לעיתים רואים אותן. לפיכך, אין חובה לחשוש להן. אמנם כיוון שממילא טוב לנקות את הפירות, לדרך האמצע טוב לעשות זאת.
^ 19.. ככלל, כאשר יש בתמרים שרצים, גם הטעם של התמר משתנה לרעה. אמנם לעיתים יש דלקת בתמרים שגורמת לשחרורית שנקראת 'פייחת' שטעמה רע מאוד, אולם אין שם שרצים. לשיטת המחמירים מי שאינו בקיא בתאנים ובשרצים הזעירים שיש בהם, צריך להימנע מלאוכלם. ולגבי תמרים, צריך לבדוק אל מול מקור אור.
^ 20.. כפי שלמדנו בהערה 4, נפסק כדעת רוב הראשונים שסוברים ששרצים שהתפתחו בפרי שמחובר לקרקע (דרך העץ או הצמח) אסורים, אבל כאשר אין לתולעת מקום לרחוש, כדוגמת הזחל שמתפתח בפרי בלא לזחול בו, יש מקילים, ומהם: מהר"ם מרוטנבורג, רא"ש, רי"ו, הגה"מ, שו"ע פד, ו. ויש אוסרים, ומהם: רמב"ן, רשב"א ור"ן. ויש שהקילו כשו"ע מפני שהוא ספק ספיקא, אולי הלכה כסוברים שגם שרצים שגדלים בפרי מחובר מותרים, ואם אין הלכה כמותם, אולי אם לא רחש בתוכו מותר (ר' רפאל ברדוגו בתורות אמת פד; הליכות עולם ח"ו נשא ב). ודעת רוב האחרונים להחמיר (ש"ך, ט"ז, פר"ח, חכ"א, ערוה"ש). ואף שהרוצה להקל ולא לבדוק אחר הזחלים - רשאי, כיוון שרוב האחרונים החמירו, נכון לכתחילה לבדוק באופן מדגמי סחורה שאינה שמורה.
^ 21.. אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו ממנו, כפי שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו (כמבואר לעיל בהלכה ג, והערה 4). יש סוברים שכל עוד לא ראינו שפרשו וחזרו, אין צורך לחשוש לשרצים שנראים בקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוה"פ, כאשר יש חשש שפרשו וחזרו - הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוה"ש). ויש סוברים שאם הקמח בתוך כלי, אין לחשוש שמא פרשו, שכן גם אם יצאו מהקמח וזחלו על צידו הפנימי של הכלי, עדיין הם נחשבים כלא פרשו ואין בהם איסור (פר"ח פד, יז; ועי' נו"ב קמא יו"ד כז; הליכות עולם ח"ו נשא ו). ואמנם הפרי תואר וחכ"א החמירו, שאפילו אם רחשו בתוך הקמח אסורים, שכל חלקיק קמח הוא פרי בפני עצמו, אולם כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים אינם מסכימים לדבריהם (ערוה"ש פד, מה-מו).
נחלקו האחרונים האם צריך לנפות סתם קמח שאולי יש בו שרצים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: א) אולי אין בו שרצים, ב) ואם יש אולי לא פרשו (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט). וספק ספיקא מותר אפילו בחשש איסור תורה. מנגד יש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד; שבט הלוי ז, קכה; עי' מגיד משנה חמץ ומצה ב, י; שו"ע או"ח תלז, ב; מ"ב ט). ויש אחרונים שהעידו שבמקומם בדרך כלל מצויים בקמח שרצים, ואזי גם לדעת רוה"פ צריך לבדוק את הקמח (כה"ח פד, סג). למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח הואיל ופעמים רבות נמצאו בו שרצים.
אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר, הואיל ויש בזה שלושה ספקות: א) אולי לא היו בקמח שרצים. ב) אולי לא פרשו ממנו ואין בהם איסור. ג) גם אם היה שם שרץ שפרש וחזר, אולי במשך הלישה והאפייה או הבישול נימוח ואיבד מעמד ברייה ובטל בשישים.
כפי הנראה, עיקר דיוני הפוסקים בקמח היו על 'תולעי הקמח' שנקראים 'מילווין' (mealworm), שהם זחלים של חיפושית הקמח שגודלם בין חצי ס"מ לשלושה ס"מ. בדורות האחרונים זוהו בקמח שרצים זעירים ממשפחת האקריות הנקראים 'קרדית הקמח', שצבעם וגודלם דומים לגרגיר קמח בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לזהותם. 'קרדית הקמח' מתפתחת באזורים חמים ולחים בתנאי חום של מעל 30 מעלות. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי לנפותם צריך לנפות בנפת משי של 70 מש ובדיעבד של כ-60 מש, או לקנות קמח מטוהר משרצים באריזה של ואקום, שמבטיחה שלא יתפתחו בקמח שרצים זעירים. אולם חומרתם מנוגדת למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי אלה מצויות. ואף להלכה אין לחוש לשרצים זעירים כאלה כמבואר בהלכה ז. בנוסף לכך, גם בשרצים רגילים, סיבת הבדיקה בקמח מחשש שמא פרשו וחזרו, אולם בשרצים זעירים אין כמעט חשש שפרשו כי כל עולמם הוא הקמח, ק"ו ממה שכתב הב"ח לגבי תולעים קטנות שבימיו (פד, ה). לפיכך, די לנפות את הקמח בנפה של 30 מש, ששרצים זעירים שנראים לעין רגילה, אינם עוברים בה.
^ 22.. כן מבואר בחולין סז, ב, וכדעת רובם המכריע של הראשונים, וכ"כ רי"ף, רשב"א, רא"ש, רא"ה, ר"ן, רמ"א, וכן הדעה העיקרית בשו"ע פד, טז. ולדעתם בדג מקילים אף בתולעים שהתפתחו בו בעודו חי (כפי שיבואר בהלכה הבאה). תולעים אלו מתפתחות בבשר מביצים ששרצים הטילו לתוך בשר בעלי חיים או מביצי שרצים שהם בולעים, או מזחלים או משרצים זעירים שאינם נראים לעין שחודרים לבשר ומתפתחים בו. אמנם הרמב"ם (מאכ"א ב, יז), והתרומה, מחמירים בשני דינים: א' בתולעים שהתפתחו בבשר בהמה וחיה אחר שחיטה. ב' בתולעים שהתפתחו בדגים חיים, או מפני שאלו תולעים שהתחילו להתפתח במים ומשם חדרו לבשר הדג, או מפני שדין דג חי כדין פירות מחוברים שהתולעים שגדלים בהם נחשבים כשורצים במים.
נחלקו הפוסקים לגבי תולעים שגדלו בבשר שחוט, בגבינה ובדג, ופרשו מהם. י"א שגם לאחר שפרשו לגמרי מותרות, כי רק בדבר שגידולו בקרקע השריצה אוסרת (ראבי"ה). וי"א שבעודן בקערה מותרות, וכשיצאו ממנה אסורות משום מראית עין (רמ"א, ש"ך מו). וי"א שרק בעודן על הדג והגבינה כשרות, אבל כשפרשו מהם, אפילו בתוך הקערה, נאסרו מהתורה, הואיל ושרצו על הארץ (לבוש, פר"ח, פרי תואר, ערוה"ש פד, צג).
^ 23.. בימות הקיץ ישנם זבובים שמסוגלים להריח בשר ממרחק רב, להגיע אליו, להטיל בו ביצים שתוך שעות ספורות יבקעו מהן תולעים. אמנם כל עוד לא יפרשו מהבשר לדעת רובם המכריע של הראשונים לא יהיה בהן איסור שרצים, ולרמב"ם והתרומה, יש בהן איסור. אולם לכל הדעות יש בהן איסור 'בל תשקצו' מפני שהן מאוסות. ויש זבוב גדול שמטיל רימות שמיד רוחשות לתוך הבשר, ונראה שהן אסורות לכל הראשונים גם בלא שפרשו. לפיכך יש להכין את הבשר, הדגים והביצים במקומות נקיים, וכאשר יש חשש שיגיעו אליהם זבובים, יש להקפיד מיד לאחר הכנתם לכסותם בכלי או ניילון.
^ 24.. דעת המחמירים מבוארת בהרחבה על ידי הרב רווח ('תולעת שני' ח"א ג, ז; ח"ב סי' ג-ה). וכ"כ להורות נתן ח"ט יו"ד כה, ולכך נטה בשבט הלוי ד, פג. מנגד, רבים הורו להתיר, כמובא ב'בדיקת המזון כהלכה' ח"א ג, 22, בשם הרב פיינשטיין, רשז"א, הרב ב"צ אבא שאול, ועוד רבים.