^ 1.. אמנם האיסור לאכול מזבחי הגויים (שמות לד, טו) חל בפשטות על אכילה מזבחי עבודה זרה (כ"כ רמב"ן, סמ"ג וחינוך בפירוש הפסוק), אולם למדו חכמים שהאיסור חל גם על השתתפות בסעודה של גויים עובדי עבודה זרה, למרות שהמאכלים שם כשרים (חולין ח, א; רמב"ם ע"ז ט, טו; שו"ע קנב, א). וכן למד הרמב"ם (שחיטה ד, יא-יב) מפסוק זה ששחיטת גוי גם כשנעשתה כהלכה - פסולה. והרשב"א (תוה"ב הקצר ג, ז), ואו"ה הארוך (מג, א) סמכו איסור פת ובישולי גויים על פסוק זה. ראוי לציין, שבגזירת בישולי גויים הוצב גם סייג בפני אכילת מאכלים אסורים כדוגמת נבילות, חזיר, שרצים ותערובת בשר וחלב שמצויים במטבחי הגויים (רש"י ע"ז לח, א).
^ 2.. בדיון על שמן בגמ' ע"ז לו, א, מבואר שלדעת רב, דניאל גזר על ישראל שלא יאכלו שמן של גויים, שנאמר (דניאל א, ח): "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו". הרי שגזירתו היתה על פת, יין ושמן, וכ"כ רי"ד, ראב"ד ורא"ה (ויש סוברים שרק על השמן גזר, עי' רשב"ם בתוס' וריטב"א). ולא יתכן שדניאל גזר על כך בהיותו נער, אלא שלדעת רב, כיוון שכך נאמר בפסוק (שנכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמבואר בב"ב טו, א), משמע שמתוך ניסיונו, כאשר נעשה גדול הדור, יחד עם חבריו גזר כך על כל העם. מנגד, לדעת שמואל, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ להיזהר בזה, אבל לא הורה כן לכל ישראל, ורק לאחר כארבע מאות שנים תלמידי שמאי והלל גזרו על כך. ראו להלן בהערה 4.
^ 3.. חנניה בן חזקיה היה אחד מגדולי הדור, והוא וסיעתו כתבו את 'מגילת תענית', שבה נמנו הימים הטובים שאסור להתענות בהם, והיא היתה המסמך הראשון שנכתב על ידי חכמים אחר חתימת התנ"ך. עליו אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא - נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן". מעת לעת התאספו חכמים אצלו לדיונים הלכתיים, ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, פעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים, "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי. (ראו משנה וגמרא שבת יג, ב).
אמרו בירושלמי (שבת א, ד): "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)... תנא ר' יהושע... תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל". היינו שתלמידי הלל רצו לצאת ולבטל את האספה לפני העמידה למניין, כדי שלא תתקבל הכרעה כבית שמאי על פי רוב מקרי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא, ומוכרחים להכריע. ורבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפהמ"ש, ראב"ן, חת"ס שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה). כיוון שגזירות אלו נחתמו מתוך מתח רב ובמסירות נפש הוסכם שאסור לבטלן, ואף חכמי בית הלל לא ערערו עליהן. אולם בפועל, בעקבות הקשיים של העם לשמור את הגזירות, לאחר כמה דורות, ממשיכי דרכם של בית הלל כרסמו בהן, כמבואר בהלכה הבאה.
^ 4.. גזירת השמן לא פשטה ברוב ישראל מחמת הקושי לקיימה, שהואיל והשמן נצרך מאוד, לעיתים השגתו היתה כרוכה בסיכון נפשות, וכפי שאמרו בירושלמי (שבת א, ד): "היו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו". אמנם היו שקיימו את הגזירה במסירות, ומבואר בבבלי (ע"ז לו, א), שרב לא רצה לקבל את ביטול גזירת השמן, שהיאך יתכן לבטל גזירה שנגזרה על ידי דניאל (כמבואר בהערה 1), וסבר שר' שמלאי לא כיבד כראוי את הגזירה והשפיע על ר' יהודה נשיאה להתירה (ירושלמי ע"ז ב, ד; שבת א, ד). ולדעת שמואל, איסור שמן לא נגזר על ידי דניאל, אלא תלמידי שמאי והלל אסרוהו מחשש שבלע טעם איסור מקדירות הנוכרים, ואף שהוא טעם פגום, סברו שנותן טעם לפגם אסור. אמנם ביארו התוס' ('בשלמא'), שגם שמואל מסכים שראוי לפרוש משמן גויים משום חתנות (התבוללות), אולם לא היתה על כך גזרה מחייבת אלא רק מנהג של דניאל. וכיוון שחשש החתנות בשמן הוא חשש רחוק, חיזקו בית שמאי ובית הלל את הגזירה בחשש טעם האיסור שנבלע בשמן. וכיוון שגם חשש חתנות עמד בבסיס הגזירה, גזירת שמן חלה גם על שמן שהיה בקדירה שמעולם לא בישלו בה מאכל אסור. וכאשר נפסק למעשה שנותן טעם לפגם מותר, בטל היסוד ההלכתי שנועד לבסס את הגזירה. (ולראב"ד ולריטב"א שם, כל גזירת שמן לשמואל היא רק מפני פליטת כלים ולא משום חתנות).
נחלקו הראשונים לגבי מעמד שמונה עשרה הגזירות. יש אומרים על פי הירושלמי שיש להן מעמד מיוחד הואיל והתקבלו במסירות נפש, ולכן רק גזירה שלא פשטה ברוב ישראל, היינו שרוב ישראל לא נהגו בה, אפשר לבטל. אבל שאר גזירות שגזרו חכמים, גם אם פשטו ברוב ישראל, בית דין שגדול בחכמה ובמניין יכול לבטל (תוס' 'והתנן'). ולדעת רבים מהראשונים, אין מעמד מיוחד לשמונה עשרה גזירות, אלא דינן כדין גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן ופשטו בכל ישראל, ולכן גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. וגזירה שהציבור יכול לקיים ובפועל לא פשטה בישראל, רק בית דין שגדול יותר בחכמה ובמניין יכול לבטל, אבל אם אינו גדול, אינו יכול לבטל. ואם התברר שזו גזירה שהציבור אינו מסוגל לקיים, אפילו בית דין קטן יכול לבטל (ראב"ד, רא"ה, ריטב"א ור"ן). ולרמב"ם (ממרים ב, ב-ג), אם הגזירה נקבעה כתקנת חכמים ופשטה בישראל, בית דין גדול יותר יכול לבטלה. ואם נקבעה כסייג לאיסור תורה ופשטה בישראל, כשמונה עשרה גזירות, גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. ואם לא פשטה בישראל, אף אם נגזרה כסייג לאיסור תורה, גם בית דין קטן יכול לבטלה, כפי שהיה בשמן.
^ 5.. מתחילה הועלתה סברה בתלמוד ע"ז לז, ב, שאיסור בישולי גויים מהתורה, ומסקנת הגמרא שהאיסור מדברי חכמים. בכל אופן למדנו מדיון זה שיש לאיסור בישולי גויים תוקף רב ושורש בתורה (כמובא לעיל בהערה 1).
לדעת רמב"ן, רא"ה ור"ן, גזירת פת, שמן ויין קדמה לגזירת בישולי גויים, שתחילה גזרו על עיקר המאכלים החשובים שנאכלים תדיר ויש בהם חיי נפש. וכדי לחזק את התקנה הוסיפו וגזרו על בישולי גויים. ולר"ת (תוס' לז, ב, 'והשלקות'), רי"ד ותרומה, תחילה גזרו על התבשילים, שבהם יש יותר חשש קִרבה מפני שהטעמתם בולטת יותר. ותלמידי שמאי והלל הוסיפו וגזרו על הפת השמן והיין, כדי להגביה את המחיצות בפני התבוללות.
^ 6.. בגמרא ע"ז לה, ב, מבואר שאיסור פת גויים "משום חתנות". ושם לו, ב, בביאור גזירת פת שמן ויין: "רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (כלומר עבודה זרה, וכן מבואר בשבת יז, ב). ואם הכוונה היתה רק למנוע עבודה זרה, לכאורה היה צריך לומר שגזרו על פת, שמן, יין וייחוד משום עבודה זרה, ומכך שקבעו חכמים הדרגה בגזירות, שגזרו על פת ושמן משום יין, ועל יין משום ייחוד עם בנותיהן, ועל ייחוד משום עבודה זרה, הרי שהכוונה אינה למנוע קשר אישות אסור או עבודה זרה במובן הצר, אלא למנוע התבוללות שתגרום לבני ישראל לעזוב את עמם ואמונתם. כיוצא בזה כתבו רמב"ם (מאכ"א יז, ט; פהמ"ש ע"ז ב, ו), רמב"ן (ע"ז לה, ב), חת"ס (ע"ז נה, א), ועלי תמר (ירושלמי שבת א, ד). לכן אין איסור בבישולים ופת של ממזר, למרות שהוא אסור בחיתון, ומנגד פת ובישולי גויים שאינם עובדי עבודה זרה - אסורים, וכפי שנפסק לגבי מוסלמים (רא"ש, פרי תואר קיב, ג; פמ"ג קיב, שפ"ד ב; אבנ"ז יו"ד צב; רב פעלים יו"ד ג, י; ושלא כתורות אמת קיב, א).
איסור פת ובישולי גויים חל גם כאשר יש חשש איבה בין היהודי לגוי (ט"ז יו"ד קנב, א, כנה"ג, פר"ח קיב, יא, חיים ביד לר"ח פלאג'י. ומהריק"ש ושולחן גבוה קיב, ט, הקילו בפת כאשר יש חשש איבה של המושל).
^ 7.. לדעת כל הראשונים, וכ"כ רש"י במשנה לה, ב, טעם איסור פת ובישולי גויים משום חתנות. אולם רש"י (ע"ז לח, א) ואו"ז, הוסיפו עוד טעם לאיסור, כדי להרחיק מאכילת מאכלים אסורים שמצויים אצל גויים. לפי זה יש שרצו לאסור פת ובישולי יהודים מומרים שמא יאכילום איסור. וביססו את איסורם על כך שלמדו מהר"ן שיש איסור מדרבנן להתחתן עם יהודי מומר, שמא יסיר אותו מדרכי ה', וכ"כ יהודה יעלה יו"ד לא; רש"ק טוטו"ד תילתאה ב, טז; ועי' יבי"א ח"ה יו"ד י. אולם דעת רוב ככל הפוסקים שאין איסור חתנות עם מומרים, וכ"כ בחת"ס ח"ב קכ; ח"ו פג; ערך השלחן קיב, ב; מהרש"ג ב, מט. וכ"כ בתפארת למשה קיג, ט, ופת"ש קיב, א, שהעיקר להלכה שאיסור פת ובישולי גויים משום חתנות, ולכן אין איסור בפת ובבישולים של יהודי מומר. וכ"כ בצי"א ט, מא.
ראוי לציין, שדברי האוסרים חתונה עם מומר נאמרו על ידי גדולי אשכנז לפני כמאה וחמישים שנה, בתקופה שבה הסיכוי שמי שעזב את היהדות יחזור לחיקה ולא ייטמע בעמים היה נמוך, עד שהסברה שחיתון עם מומר דומה לחיתון עם גוי היתה מובנת. אולם כיום בארץ, הסיכוי של יהודים חילוניים להתקרב למסורת גבוה בהרבה, וממילא חשש ההתבוללות מחמת נישואין עם חילוני פוחת.