- ספריה
- כשרות ב המזון והמטבח
666
התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה - נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". 1
אמרו חכמים (חולין מג, א): "שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני", ואלו הם: א) דרוסה - שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה - שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה - שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה - שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה - שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה - שנפלה והתרסקו איבריה.
ז) פסוקה - שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה - כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו"ע יו"ד סימנים כט-ס).
בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).
אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש.
ב - כללי טריפות
למרות ששמונה סוגי הפגמים שמטריפים נמסרו למשה מסיני, נחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שלושים יום בלבד. מנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים או שלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר. עוד נחלקו חכמים, יש סוברים שטריפה נקבה יכולה להתעבר ולהמליט, ואם היא עוף לטעון ביצים ולהטילן, ויש סוברים שאינה יכולה (חולין נז, ב).
להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש, או במקרה של נקבה - תתעבר ותמליט, או במקרה של נקבת עוף - תטען ביצים ותטילן, סימן שאינם טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש או להוליד. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, דינם כטריפה גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש וימליטו או יטילו ביצים. מפני שכללי הטריפות שנמסרו למשה מסיני ופרטי ההלכות שלמדו מהם חכמים הם העיקר להלכה, ואילו הכלל שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ואינה יולדת נועד לסייע במקרים של ספק בלבד (שו"ע נז, יח).
כיוצא בזה, אם יטענו הרופאים שאחד מסוגי הטריפה שקבעו חכמים אינו גורם למיתת הבהמה בתוך י"ב חודש, עדיין ישאר דינו כטריפה. וכן להיפך, אם יטענו שפגם מסוים שלדעת חכמים אינו מטריף, באמת גורם למיתה תוך שנה, להלכה אין פגם זה מטריף. מפני שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע בדיני התורה, שנאמר (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (רמב"ם שחיטה י, יב-יג). לפיכך, מה שקבעו חכמים שהוא טריפה - טרף, ומה שקבעו שאינו טריפה - אינו טרף. 2
ג - הדינים המסופקים בטריפות
כאשר וטרינר ביצע ניתוח שבמהלכו חתך במקום שמטריף ואחר כך תפר אותו באופן שלא ייגרם לבהמה שום נזק. יש אומרים שהבהמה טריפה, הואיל והיתה טריפה שעה אחת, והתפירה שנעשתה על ידי אדם אינה מחזירה אותה לכשרותה. ויש אומרים, שהואיל והרופא תפר את החתך באופן שלא יגרום לה שום נזק, אינה טריפה. 3
כאשר חתך הניתוח היה במקום שנחלקו הפוסקים אם הוא מטריף. כגון שניתחו בהמה שהקשתה ללדת בניתוח קיסרי, או שניקבו כרס של בהמה כדי להוציא גזים שהצטברו בבטנה וסיכנו את חייה (כמבואר להלן י), אם בפועל הבהמה המנותחת המשיכה לחיות י"ב חודש או המליטה, גם לדעת המחמירים אפשר להחשיבה ככשרה. לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אם אנו יודעים שכל הבהמות שעוברות ניתוח זה ממשיכות לחיות י"ב חודש ויכולות להתעבר, כפי שהיה כבר באלפי בהמות, הרי שהמציאות מכריעה את המחלוקת, שהלכה כדעת המקילים, ואין צורך להמתין י"ב חודש לאחר כל ניתוח כזה.
אמנם מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אותן הבהמות שבפועל חיו יותר מי"ב חודש או התעברו, יצאו מגדר טריפה ונעשו כשרות. אבל אין לקבוע על סמך אלפי מקרים שהלכה כדעת המקילים. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם דין הבהמה שנוי במחלוקת הפוסקים, אפילו לגבי בהמה אחת שהמשיכה לחיות י"ב חודש והתעברה - אין להקל, אלא יש לפסוק על פי כללי הפסיקה בלבד. שכן לדעת האוסרים, בהמות אלו טריפות בוודאות, וכאשר הטריפוּת היא ודאית, גם אם תחיה י"ב חודש ותתעבר, תישאר טריפה. שאלה זו יסודית במחלוקת אודות סירכות הריאה ודין 'כשר' ו'חלק' (להלן ח). 4
ד - בדיקת טריפות ובדיקת הריאות
כל בעל חיים שנשחט כהלכה, הרי הוא בחזקת היתר ומותר לאכול את בשרו לכתחילה, בלא לבדוק אם יש בו אחד ממיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים מטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם - אין בהם איסור. שכן הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב, והואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגמים שמטריפים, כל בעלי החיים שנשחטו כהלכה בחזקת כשרים. ואף שבדרך כלל, כאשר ניתן לבדוק אם דבר מסוים מותר או אסור, הורו חכמים להחמיר שלא לסמוך על הרוב. כאן שרובם המוחלט של בעלי החיים כשרים, ומאידך בדיקת כולם היא טרחה עצומה, לא החמירו חכמים לבדוק את כל בעלי החיים מכל סוגי הטריפות האפשריים. ורק אם התעורר חשש באיבר מסוים, צריך לבדוק אותו. כגון בהמה שפגע בה חץ, יש לבדוק את האזור הפגוע, שמא נוצר בו נקב שמטריף. וכן בעל חיים שנפל, יש לבדוק את איבריו שמא ניזוקו. וכן אם באקראי תוך כדי חיתוך הבשר התגלה פגם, יש לבדוק אם הוא מטריף. אבל בלא שהתעורר חשש מסוים, אין צורך לבדוק את בעלי החיים מהטריפות שמנו חכמים. וכן למדנו מיסוד איסור טריפה בתורה, שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". כלומר, כאשר חיית טרף התנפלה על בעל חיים אך לא הצליחה להמיתו, אותו בעל חיים צריך בדיקה, שמא אירע בו פגם שעשה אותו טריפה. מכאן שכל אימת שהתעורר חשש שמא אירע פגם בגופו של בעל החיים, צריך לבדוק אם נעשה טרף, אבל כשלא התעורר חשש, אין צריך לבדוק (חולין ט, א).
אמנם לגבי הריאות, ההוראה היא שצריך לבודקן, שמא יש בהן סירכות (גידולים שפירים) שעלולות להצביע על נקב בריאה. ואף שרוב ניכר של הבהמות אינן טריפות, ועל כן הפרות מוחזקות אצלנו ככשרות, ולכן מותר לכל ישראל לשתות חלב פרה בלא לחשוש שמא יש בריאתה סירכא שמטריפה אותה, אולם לאחר השחיטה ההוראה היא שצריך לבדוק את הריאות. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, טריפות הריאות מצויות יותר ונחשבות כאיסור שיש ממנו 'מיעוט המצוי', שעל פי חכמים, כאשר אפשר - חובה לבודקו (רש"י). השני, כיוון שהסירכות ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, ייקלעו למצבים מסובכים. שכן כאשר הן יתגלו אצל הקונים, יצטרכו לשאול עליהן חכם, ואם יתברר שהן טריפות, יצטרכו לחפש את כל הקונים מבשר אותה בהמה כדי להפרישם מהאיסור. ומי שיתחיל לבשל מהבשר, יצטרך לזרוק את כל תבשילו ולהגעיל את הסיר, ואולי מחמת ההפסד והטורח יתרשל בכך. לפיכך הורו שלא לאכול ולמכור בשר בהמה וחיה בלא לבדוק תחילה את ריאותיה. בנוסף לכך, כיוון שהן ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, יראו כמעלימים עין מן האיסור (רשב"א חולין ט, א).
אם לפני שהספיקו לבדוק את הריאות זרקו אותן בטעות או בא כלב ואכלן, מותר לאכול את בשר הבהמה או החיה, מפני שבמצב כזה חוזרים לכלל היסודי, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות כשרות. ויש מקילים בזה רק במקום של הפסד גדול (שו"ע ורמ"א לט, ב). ואם בזדון איבדו את הריאות לפני בדיקתן, אסור לאכול מבשר אותה בהמה (ש"ך ו). 5
ה - מהי סירכת הריאות
סירכות הן גידולים שנסרכים ומתפשטים על דופן הריאה ויוצרים הדבקות שנמשכות ממקום אחד על דופן הריאה אל מקום אחר על דופן הריאה, או יוצרים הדבקות בין דופן הריאה לדופן בית החזה או לאחד האיברים הסמוכים לריאות. הסיבה שסירכא מטריפה מפני שהיא נוצרת מנקב שהיה בריאה, ואף שהסירכא סותמת אותו, בהמשך היא תתנתק והנקב יישאר פתוח ויגרום למותה של הבהמה (רש"י). ויש אומרים שהסירכא לא נוצרה מנקב, אלא שבעקבות הימתחות הסירכא היא תיתלש מהריאה ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה (תוס'). אמנם רק כשהסירכא 'שלא כסדרן' היא מטריפה, מפני שהיא נסרכת בין שני מקומות שאינם צמודים זה לזה, וגורמת לדופן הריאה להימתח בעת נשימתה של הבהמה, עד שלבסוף הסירכא תיתלש ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה. אבל אם הסירכא 'כסדרן', היינו שהיא נסרכת בין שני מקומות שממילא צמודים זה לזה, היא כשרה. מפני שבעת נשימת הבהמה היא לא גורמת להימתחות לא טבעית של דופן הריאה, וממילא אין לחשוש שייווצר שם נקב (חולין מו, ב). 6
ככלל, שתי מחלוקות ישנן בדין הסירכות. האחת, היכן מקום הסירכות 'כסדרן' הכשרות, והיכן מקום 'שלא כסדרן' הטרפות. השנייה, והיא העיקרית יותר למעשה, האם סירכא 'שלא כסדרן' תמיד טריפה או שרק סירכא שיש תחתיה נקב היא טריפה וכדי לבדוק זאת יש לבצע בדיקת בצבוץ או בדיקת מיעוך ומשמוש. במחלוקת הראשונה, רבי יוסף קארו מיקל והרמ"א מחמיר. ובשנייה, שהיא החורצת את דינן של רוב הבהמות, רבי יוסף קארו מחמיר והרמ"א מיקל.
המחלוקת הראשונה: ריאת הבהמה מחולקת לאונות, היינו חללים שהאוויר נכנס לתוכם. אונה היא אוזן בארמית, ומפני הדמיון של חלקי הריאה לאוזניים נפולות, קראו להן אונות. בצד ימין ישנן ארבע אונות, ובצד שמאל שלוש אונות, כאשר בכל צד יש אונה אחת גדולה שנקראת 'אומה' מלשון האם של האונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו ורק חריץ נראה ביניהן.
יש אומרים שכל אימת שהסירכות נסרכות בין שני חלקים סמוכים זה לזה באופן שאינו נראה מבחוץ, כגון שני צידי אונות שצמודות זו לזו, או שבמקום הצר של בית החזה סרכות מדביקות את הריאה לדופן החזה, אין סירכות אלו מטריפות כלל, ואין צריך לבודקן (רשב"א, שו"ע לט, ד; יח).
מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אם הסירכא מחברת בין שתי אונות צמודות, בחצי הפנימי של החריץ שביניהן, היא נחשבת כסדרן ואינה יכולה להטריף. אבל אם היא בחצי החיצוני וכן כאשר היא נסרכת מהריאה לדופן החזה, גם בחלק הקדמי הצר, היא כבר עלולה ליצור הימתחות מסוימת של דופן הריאה בעת הנשימה של הבהמה, ולכן היא נחשבת 'שלא כסדרן' ומטריפה (מהר"י וויל ורמ"א לט, ד; יח). 7
ו - בדיקת סירכות על ידי בצבוץ
המחלוקת השנייה נוגעת לסירכות 'שלא כסדרן', שהן הטרפות, והיא נוגעת לשתי סוגיות: א) האם ניתן לקלוף את הסירכא ולבדוק אם יש תחתיה נקב, ועל פי בדיקה זו להכשיר את הסירכא. ב) האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש נחשבות סירכות מטריפות.
נתחיל בסוגיה הראשונה. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה. וגם אם יסירו אותה וימצאו שאין תחתיה נקב, היא טריפה, מפני שגם אם עכשיו נסתמה, סופה להיפתח (רבנו גרשום, רי"ף, רש"י ותוס' לחולין מח, א).
מנגד, יש אומרים שגם כאשר הסירכא 'שלא כסדרן' אין זה אומר שהיא טריפה אלא שחובה לבודקה, ואם ימצא תחתיה נקב היא טריפה. כדי לבדוק את הסירכא אפשר לקלפה בסכין או לחותכה לרצועות ולקולפן בעדינות ביד, שכן הסירכא דומה לניילון וניתן לפרקה לחוטים דקים ולמותחם עד שהם נקלפים מעל פני הריאה. לאחר שפני הריאה נותרו חלקים, מנפחים אותה באוויר ומכניסים אותה למים, אם מבצבצות ממנה בועות אוויר, הרי שיש בה נקב והבהמה טריפה. ואם אין בצבוץ, אין בה נקב והבהמה כשרה, מפני שרק סירכא שיש תחתיה נקב מטריפה (מהרי"ץ עפ"י רמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ט, ערוה"ש קי-קיא). 8
ז - בדיקה על ידי מיעוך ומשמוש
הסוגיה השנייה, האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש מטריפות. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה, ואפילו אם היא דקה שבדקות (רשב"א ורשב"ץ), וכן נפסק בשולחן ערוך (לט, י): "כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל".
מנגד, יש אומרים, שסירכא שניתן להסיר על ידי משמוש אינה נחשבת סירכא אלא ריר. לשם כך ממעכים ומוללים וממשמשים בסירכא. אם היא מתקלפת מהריאה, סימן שהיא ריר שאינו מטריף. שכן "סירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת" (רא"ש). וכפי שכתב מהר"י וייל: "כל הסירכות שהם טריפה, היינו שהם קשים, אבל אם הם נימוחים במשמוש היד אז הם נקראים רירים וכשרה". אמנם למעשה, גם המקילים להסיר את הסירכות במיעוך ומשמוש, נוהגים לבדוק לאחר מכן את הריאה בניפוח במים כדי לראות אם תבצבץ (ב"ח, ש"ך לט, טו). 9
ח - מנהגי הקהילות למעשה
בכל סביבות ארץ ישראל, כולל סוריה, עירק ומצרים, נהגו להחמיר שלא למעך ולקלף סירכות, אלא הטריפו כל בהמה שהיתה בה סירכא 'שלא כסדרן'. מנגד, בתימן, פרס, מרוקו ועמם קהילות רבות מתוניס ולוב, וכן רבים בכל קהילות אשכנז, נהגו להקל לקלף ולכל הפחות למעך ולמשמש בסירכות.
כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. שהואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, ההוראה הרווחת היתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטרפות לגוי, הטרפת הבהמה היתה עלולה להמיט אסון וחורבן על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או מספר חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזו, סמכו על דעת המקילים.
במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכל כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).
גם בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ. בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברה העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו בודקים את הסירכות בבצבוץ (בית יוסף יו"ד לט, כב).
בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר ששליטי ספרד הנוצרים גרשו את היהודים (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, בה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, התעורר הוויכוח במלא חריפותו. הוותיקים בקשו להחמיר כמנהגם, אולם המגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל, שבודקים את הסירכות. וכן פשט המנהג ברוב קהילות צפון אפריקה, זולת אלג'יר וג'רבה שבהן נהגו להחמיר.
כיוצא בזה באשכנז, בימי האחרונים כבר ניתן היה למכור את הטריפות לגויים, והיו רבנים שיצאו בחריפות כנגד המקילים במיעוך ובמשמוש (של"ה, גר"א). והיו שנטו להחמיר אבל לא רצו לפסול את מנהג המקילים (רמ"א, כרתי ופלתי, לבושי שרד). מנגד היו שסברו שהעיקר להלכה כדעת המקילים (יש"ש, ש"ך לט, לג, שמלה חדשה לו). ורבים אף הוסיפו והתירו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ כמנהג תימן ומרוקו (חת"ס, בית דוד, ערוה"ש לט, קי).
כלומר, בימי האחרונים, גם שלא בשעת הדחק, נהגו בארצות רבות כדעת המקילים, מפני שסברו שכך העיקר להלכה. שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת, שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80% מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50%, וברור שאם לא ישחטום, ימשיכו לחיות שנים רבות. וכבר למדנו (הלכה ג, 4) שלדעת רבים, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים. והמחמירים משיבים, שאין להכריע על סמך המציאות את ההלכה, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף, מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו.
כך נמשך הוויכוח עד ימינו. אולם מנהג ישראל תורה הוא, ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המקילים - 'כשר', שכן כך העיקר על פי כללי ההלכה. ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המחמירים - 'חלק' או 'גלאט'. 10
ט - כשר וחלק-גלאט
נמצא אם כן, שישנן שלוש רמות כשרות בבשר בהמות וחיות. א) 'כשר' לפי מנהג אשכנז, תימן ומרוקו - מקילים לקלף את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתיהן נקב, הבהמה טריפה.
ב) חלק 'בית יוסף' כשיטת רבי יוסף קארו - מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה, הסירכות אינן מטריפות. ג) 'גלאט' (שפירושו חלק ביידיש) למנהג אשכנז כפסקי הרמ"א - מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, ואף מחמירים להטריף סירכות שלפי 'בית יוסף' הן כשרות כי הן נחשבות 'כסדרן' (לעיל ו). אולם מנגד, אם הסירכא קלושה וניתקת בקלות רבה, גם אם היא 'שלא כסדרן', מסירים אותה, ואילו ל'בית יוסף' רק במקרים מיוחדים מקילים בזה, אבל ככלל אין מסירים סירכות קלושות (לעיל הערה 9).
בפועל נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) 'כשר' לפי שיטת המקילים, וכפי שנהגו רבים באשכנז, וכפי שנהגו בתימן, בפרס, במרוקו וברוב קהילות צפון אפריקה. ב) 'חלק' (או 'גלאט' ביידיש), ובה צריך להקפיד על חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שלעיתים רחוקות יהיו שם בהמות שלפי מנהג המחמירים באשכנז יחשבו טריפות. ואם יקפידו רק על 'חלק' לפי הרמ"א, יצא שיהיו שם בהמות שכשרות רק בשעת הדחק ל'בית יוסף'. אמנם יש בד"צים שנוהגים 'חלק' לפי שיטת הרמ"א בלבד, ויש שנוהגים 'חלק' לפי 'בית יוסף' בלבד, ובשעת הצורך, גם המקפיד לאכול 'חלק' כאחת השיטות, רשאי לסמוך על השיטה השנייה, מחמת ספק ספיקא.
להלכה ולמעשה, רשאי אדם לנהוג כדעת המקילים, מפני שדעתם נשענת על סברות חזקות, לכן בשר זה נקרא 'כשר'. ולכתחילה טוב להדר ולהקפיד לאכול 'חלק', מפני שהידור זה הוא החשוב ביותר בהלכות כשרות, והרגיל להחמיר בו בדרך כלל ניצל מספקות רבים, שכן בכל מערכות הכשרות הקפדה על 'חלק' פירושה השגחה רצינית בכל התחומים. במיוחד ראוי למי שבני עדתו או הוריו נהגו להחמיר לאכול 'חלק' שימשיך במנהגם. 11
י - סוגיות נוספות בבהמות
נחלקו הפוסקים בדין בהמה שהקשתה להמליט עד שהסתכנה, ובניתוח קיסרי פתחו את רחמה והוציאו את וולדה. ההלכה היא שבהמה שניטל רחמה - כשרה (שו"ע יו"ד מה, א). אולם לגבי מצב שרחמה נחתך וניקב יש מחמירים (ב"ח), ויש סוברים שלכתחילה יש להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל (רמ"א), ויש מקילים לכתחילה (פר"ח וגר"א). ויש אומרים שגם המחמירים בנקב ברחם, יקלו אם הוא נעשה במסגרת ניתוח על ידי וטרינר (הגהות או"ה הארוך נה, ז, ב). להלכה, נראה שבהמות אלה כשרות לכתחילה, מפני שבפועל הן ממשיכות לחיות י"ב חודש ומתעברות וממליטות, ולדעת רבים ניתן על פי זה להכשיר את כלל הבהמות שעוברות ניתוח קיסרי. בנוסף לכך, יש אומרים שכל בהמה שנותחה על ידי וטרינר וסופה להחלים, גם אם החתך היה במקום מטריף, אינה נאסרת (לעיל הלכה ג).
עוד שאלה התעוררה לגבי בהמה שאכלה עשבים שגרמו להצטברות גזים בכרסה עד שאם לא תצליח להשתחרר מהם, כרסה תיבקע והיא תמות. מקובל בעולם לדקור את כרסה באזור הצלעות כדי לשחרר את הגזים, ולאחר מכן הבהמה ממשיכה לחיות ולהתעבר ולהמליט. הבעיה שישנה מחלוקת אם נקב בכרס מטריף, ודעת רוב הפוסקים להחמיר. למעשה, גם בשאלה זו הלכה כדעת המקילים, שכן בכל מצב של ספק טריפה, אם הבהמה המשיכה לחיות י"ב חודש או התעברה - אינה טריפה. ואם התברר שכך המצב בכל הבהמות, יש להכריע הלכה כדעת המקילים (לעיל הלכה ג). אמנם בפועל, מתוך חשש לדעת המחמירים, נמצאו שיטות לשחרור הגזים המסוכנים בלא ניקוב הכרס, על ידי החדרת צינור לוושט. וכך נוהגים כיום בכל הבהמות שמגדלים עבור ישראל. 12
כאשר מגדלים בהמות ליד מגורי בני אדם, הן בולעות מכל הבא לפיהן, ובכלל זה הן עלולות לבלוע מסמרים שמגיעים לבית הכוסות (אחד מחלקי הקיבה). ואזי אם המסמר נקב את דופן בית הכוסות נקב מפולש - הבהמה טריפה (שו"ע מח, א; ו-ז), ונכון שבודקי הריאות ישימו לב גם לכך.
יא - כשרות העוף ושאלת החיסונים
בעקבות הצורך לחסן את העופות מפני מחלות התעורר חשש, שמא דקירת מחט החיסון בחזה תגיע לחלל הוושט או הקיבה או הריאות ותטריף את העוף (שו"ע יו"ד לג, ג; לה, א). אכן היו מקרים שעובדים לא מיומנים ביצעו את הזריקות, ואפרוחים רבים מתו בגללן. אולם בעקבות התקלות שהיו בתחילה, מגדלי העופות שיפרו את הנהלים, וקבעו שהזריקות יינתנו בעורף, כך שהסיכוי שהזריקות יזיקו לאפרוחים אפסי. על סמך זאת הורו גדולי הרבנים שאין לחשוש שהזריקות יטריפו את העופות, שכן מגדלי העופות והחברות שמטפלות במתן הזריקות רוצים להרוויח, וממילא דואגים לבצע את הזריקות כהלכה באופן שלא יפגעו באפרוחים (יבי"א ח"ז יו"ד ג).
ועדיין יש חוששים שמא הזריקות יטריפו את העופות, ולכן יש ועדי כשרות שהורו להזריק בשוֹק, ומעמידים משגיח שמפקח על כך. מנגד, יש ועדי כשרות שמצאו שהזריקות בשוק עלולות לגרום לדלקות, שיכולות למוסס גידים מצומת הגידים ולהטריף את העוף (להלן יד), ולכן הורו להזריק במחט קצרה בחזה, במקום שיש בשר עבה, ומעמידים משגיח שמפקח על כך.
ואף שהעיקר כדעת גדולי הרבנים, שאין צריך לחשוש לזריקות, בפועל, בעקבות חששות המחמירים, נקבע שהזריקות יינתנו במחטים קצרות שאינן יכולות להטריף. 13
יב - הובלת העופות וזהירות מהפלתם
בעת העברת העופות מהלול למשחטה, צריך להכניס את העופות לכלוב, להעמיס אותו על משאית, ולפרוק את הכלוב במשחטה, ולבצע את כל הפעולות הללו בנחת. מפני שאם הבהמה או העוף ייפלו מגובה של עשרה טפחים (כ-76 ס"מ), או יוטחו בהפתעה מגובה נמוך יותר, יש חשש שאחד מאיבריהם ייפגע והם ייעשו טריפה. אם הנפוּלה הלכה מעצמה הליכה יפה - סימן שהיא כשרה. ואם לא הלכה אבל עמדה או שהתה עשרים וארבע שעות ולא מתה, יש לבדוק את כל איבריה אחר השחיטה. ואם נשחטה לפני שעמדה או לפני ששהתה עשרים וארבע שעות, היא טריפה, ולא תועיל לה בדיקה, כי חוששים שמא יש בה פגם שמטריף אותה ולא ימצאו אותו בבדיקה (שו"ע נח, א-ו).
בפועל, מלאכת העמסת העופות קשה, מפני שהעופות עלולים להשתולל ולשרוט את הפועלים. וישנם פועלים שמאבדים את סבלנותם ופורקים את זעמם על העופות באלימות, דורכים עליהם ומטיחים אותם לכלוב, ואזי אותם עופות צריכים בדיקה. גם בעת פריקת הכלובים, קורה שהכלוב נופל, ואזי כל העופות שבו צריכים בדיקה.
ככל שההשגחה טובה יותר, כך מקפידים יותר על הפועלים שינהגו במתינות, ויזהרו בעת העמסת הכלובים ופריקתם שהכלוב לא ייפול. בשנת תשע"ב תיקן משרד החקלאות תקנות, כיצד לאסוף את העופות ולהובילם, באופן שממעט את צערם ומבטל את חשש ההטרפה. נמצא שכיום ההשגחה הטובה צריכה לפקח על יישום התקנות.
יג - קצב השחיטה ובדיקת הסכינים
ההוראה העקרונית בבדיקת הסכינים היתה, שלפני כל שחיטה ואחריה יבדוק השוחט את הסכין בריכוז רב ובכוונת הלב, משלושת צדדיה, הלוך וחזור, הן על ידי הציפורן והן על ידי בשר האצבע. ואם נמצא לאחר השחיטה פגם בסכין, חוששים שמא עור הבהמה או העוף פגם את הסכין, והשחיטה נפסלה (לעיל יח, ו). אמנם בעופות לא משתלם לבדוק את הסכין לאחר כל שחיטה, שכן מחיר זמן הבדיקה יקר ממחירם של עופות רבים, ועדיף שאם יימצא פגם בסכין יטריפו את כל העופות שנשחטו על ידי אותה סכין מעת בדיקתה הקודמת. לכן קבעו שבודקים את הסכין כל כחצי שעה. וככל שההשגחה קפדנית יותר כך מקפידים לקצר את הזמן שבין הבדיקות, ודואגים לשמור בנפרד את העופות שכל שוחט שחט, כדי שאם הסכין תימצא פגומה יידעו לזרוק את העופות שנטרפו על ידו.
אולם למעשה, כל זמן שהשוחט אמין וירא שמיים, אין כל כך צורך לדקדק בזה, מפני שהסכינים שלנו כיום עשויות ממתכת חזקה, ואין כמעט סיכוי שייפסלו בשחיטה. שכן הפגימה שפוסלת היא 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו"ע יח, ב), והסיכוי שבמשך השחיטות ייגרם לסכין פגם כזה - אפסי. ומה שהרחיבו חכמים בהלכות בדיקת הסכינים, מפני שמעיקר הדין, בשעת הצורך, מותר לשחוט בסכינים של אבן או עץ, והיה צריך לדקדק שלא יהיה בהן פגם. ואף סכיני המתכת בעבר לא היו חדות כל כך, עובדה שהורו חכמים לבדוק אותן הן בציפורן והן בבשר האצבע, ובדורות האחרונים בודקים אותן בציפורן בלבד, מפני שבדיקתן על הבשר גורמת לחתכים באצבע (לעיל יח, ו).
עניין נוסף שמתלבטים בו הוא קצב השחיטה. מצד אחד, ככל ששוחטים יותר מהר, מפחיתים בעלות העוף. מאידך, ככל שהשחיטה מהירה יותר, גובר החשש שבמקום לשחוט בהולכה בלא שום לחץ, השוחט ילחץ את הסכין לצוואר ויטריף את העוף ב'דריסה' (שו"ע כד, א-ו; לעיל יח, ב). כמו כן לאחר השחיטה צריך השוחט לראות ששחט כהלכה (שו"ע כה, א; לעיל יח, ב, 1), וככל שהוא ממהר יותר, כך קשה לו יותר לראות ששחט כהלכה.
בשחיטות הרגילות כיום שוחטים כ-15-20 עופות בדקה, המהדרים שוחטים עד 12 בדקה, והמהדרים יותר שוחטים עד 10 עופות בדקה. בנוסף לכך מקפידים שהשוחטים ישחטו ברציפות חצי שעה וינוחו חצי שעה, ובהשגחות המחמירות מקפידים שהשוחטים יעבדו לכל היותר שש שעות ביממה, כדי שיוכלו לנוח מעבודתם ולהיות מרוכזים בעת שהם שוחטים. אמנם גם בהשגחות הרגילות, כל זמן שהשוחט נאמן, למרות שהוא שוחט במהירות רבה, אין חשש שילחץ את הסכין או לא יחתוך את הסימנים, כיוון שבסכינים החדות והחזקות שיש כיום, פעולת השחיטה נעשית בקלות רבה בלא שום צורך ללחוץ.
לפיכך, יש לסמוך על השגחה של כל רבנות מוסמכת, ורק במקרים נדירים מאוד, כשמתברר שגוף כשרות מסוים נוהג שלא כהלכה, מפרסמים ברבים שאין לסמוך עליו יותר.
יד - בדיקת צומת הגידים
צומת הגידים הוא צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. ברגל העוף צמה זו כוללת ששה עשר גידים, שעל ידם העוף מכוון את תנועת רגלו ואצבעותיו. אם אחד מהגידים הללו נקרע - העוף טרף (שו"ע יו"ד נו, ח). אולם מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבודקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבודקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים.
יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (מנח"י ח, סה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ד, פא). למעשה נראה, שהואיל ויש לעיתים להקות עם בעיות, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית, נכון לבדוק כל להקה באופן מדגמי, ואם ימצאו בה עופות עם גידים קרועים, יבדקו את כל העופות שבלהקה, ואם לא ימצאו - לא יצטרכו לבדוק את העופות שבה. והמחמירים בודקים בכל אופן את כל העופות.
עוד שאלה התעוררה, כיצד לבדוק את צומת הגידים. יש טורחים לחתוך את רגלי כל העופות, ומותחים את הגידים כדי לראות שהם שלמים. מנגד רבנים ומומחים טוענים שבדיקה זו אינה יעילה, כי במידה וישנו גיד שנקרע, החיתוך מפריע לראותו. ויש שאף סוברים, שהואיל ורק בודדים בקיאים בבדיקת צומת הגידים מבפנים, מוטב שלא לפתוח את הרגל לשם בדיקתה, אלא יש להביט על המקום מבחוץ, ואם על ידי מראה ומישוש נראה שהתעבה, מסתבר שקיבל דלקת ויש בו גידים קרועים. בפועל, בשתי השיטות פוסלים אותו אחוז של עופות, אלא שלדעת הבודקים מבחוץ, ההכרעות של חותכי השוק פחות מדויקות. 14
טו - בדיקות נוספות
שאלה דומה התעוררה לגבי בדיקת ריאות העופות. כעיקרון ההוראה היסודית היתה שאין בודקים את שבעים הטריפות שבבהמה ושבעים ושתיים שבעופות, זולת ריאות הבהמה (שו"ע לט, א). אולם לעיתים רחוקות מתחוללת מגפה שפוגעת בריאות של העופות, עושה אותן נוקשות כעץ או נפוחות או שמראיהן משתנה לצבע בשר או שיש עליהן בועות או גידולים שמטריפים אותן (שו"ע לו-לח). אמנם אחוז הטריפות בזה מכלל העופות נמוך מאוד, פחות מאחוז, כך שמעיקר הדין אין חובה לבדוק את ריאות העופות. אולם כיוון שבלהקות מסוימות אחוז הטריפות גבוה יותר, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית לכל להקה, נכון לבצע אותה.
כיום ישנה מכונה שמוציאה את האיברים הפנימיים של העוף ותולה אותם על מסוע, והמשגיח יכול בקלות להתבונן על הריאות כמו על שאר האיברים הפנימים. אם בבדיקה המדגמית יראה שאין בלהקה בעיית ריאות, אין צורך להמשיך לבדוק את הריאות באותה הלהקה. ואם נמצא שיש באחוז מסוים בעיות, יבדקו את ריאות כל העופות. והמחמירים נוהגים לבדוק את ריאות כל העופות, כאשר ישנם שבודקים אותן במהירות ויש במתינות. 15
יש מהדרים לבדוק את רגלי העופות אם נפרקו ממקומם (בוקא דאטמא), שאם נפרקו - העוף טרף (שו"ע נה, ב). אולם להלכה, כיוון שבעיה זו נדירה, אין צריך לבדוק אחריה, ורק אם במשך הטיפול בעופות ראו עוף שנפגע באופן זה, יש להטריפו.
טז - שאלות בעופות שנמכרים עם הכשר
לעיתים הקונה עוף עם הכשר מוצא באחת מעצמותיו שבר שאולי הוא מהשברים שמטריפים את העוף. אולם כיוון שרבים מהשברים נגרמים לאחר השחיטה ממריטת הנוצות או מנפילה של העוף, אין בשברים אלו בעיה. אבל לעיתים נדירות מאוד, מוצאים שהמקום שסביבות השבר נראה שחור מאוד או אדום מאוד מחמת דם רב שנצרר שם, ואזי יש חשש שהשבר נוצר בעוד העוף חי ואולי הוא מטריף את העוף. ולכן בלא שאלת חכם שמצוי בדינים אלו אין להכשיר עוף כזה.
הקונה עוף שנמלח והוכשר ומצא בו צרירות דם, כלומר מקום בבשר שצרור בו ממש דם, צריך לחותכו ולזורקו (להלן כב, ד). ואם יש ספק אם יש שם ממש צרירות דם או רק צבע אדום שנותר אחר המליחה, אין צריך לחותכו.
היתה שם צרירות דם ודאית, וטעה ולא חתכה ובישל את העוף - העוף כשר. וזאת משום שאין וודאות שהצרירות נוצרה לפני הכשרת הבשר ויש בה איסור, או לאחריו ואין בה איסור. וכיוון שדם מבושל אסור מדברי חכמים (להלן כב, ב, 4), במצב של ספק יש להקל.
1 תגובותב1 דיונים
מ מני |ח' אב תשפ"ד הכשר
האם השגחת רבנות כלשהי מתאימה לסמוך עליה בשחיטת עוף או בבהמה או שחייב להתעקש רק על הבדצי''ם כי באמת יש סיבה מספקת לקחת רק אותם ללא חששות מהכשר רבנות?
סוד ההתחדשות של יצחק
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך ללמוד גמרא?
מבוא לסדרת פתחי אמונה
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
איך נראית נקמה יהודית?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך עושים קידוש?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
