"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

"ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש".

"כתיב לעיל "כי קרן עור פני", וסמיך לו פ' שבת, לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים", עכ"ל.

"ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה", עכ"ל.

"רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחר אומר עצרת לה' אלקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות, שלא ניתנו שבתות וימים טובים ומועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה", עיי"ש.

"ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע", עכ"ל.

"עלה בלבי לחקור חקירה אחת בענין השבת, דידוע שהזמן של לילה ויום משתנה ממקום למקום מחמת הלוך השמש, ויש הפרש רב כמה שעות בין יושבי מזרח לבין יושבי מערב, ובין יושבי הרים גבוהים לבין יושבי עמקים כאן יום וכאן לילה, וכד נהיר לאלין חשיך לאילין. והשתא יש לחקור אם אחד עשה התחלת השבת במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו יום שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך למקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש, דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיון ששקעה השמש ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שהוא לא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או דלמא צריך לשמור קדושת שבת כ"ד שעות שלמים. ומצינו דוגמה לזה בשבת דף קי"ח, אר"י יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי, ופירש רש"י טבריה עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה, וצפורי יושבת בראש ההר, ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת, וכו', מיהו נראה דליכא שום סברה להסתפק בזה וכו' והיינו טעמא משום דגבי שבת כתיב בכל מושבותכם דהולכים בו אחר המקום, א"כ גם כה"ג דנידון חקירתינו נלך בו אחר המקום, וכיון שבמקום הזה נשלם שבת ונכנס חול אז גם האדם היושב באותו מקום צריך לנהוג כך, דהא לא תלה הכתוב שמירת השבת וקדושתו במספר השעות, שלא אמר צריך לשבות כ"ד שעות, אלא אמר יום ואמר בכל מושבותיכם שתלה היום במקום וכו', וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר", עכ"ל (הלשון נכתבה בדילוגים ובקצרה, יש לעיין במקור ובראיות דברים מתוקים מדבש).

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".

"וכי רע הדבר שיהיה בית אלקינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת"?

"שלא באו לקבול על המובא בית ה' מהזהב וכסף וגו' אלא על המובא עשוי למלאכה שהוא דבר שאין צורך בו" וכו'.

"הם ב' דברים הפכיים, אם "דים" אינו "הותר", ואם "הותר" אינו "דים"? וכו'?

"ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בנ"י בעיני המקום לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בנ"י הגם שהותר פי' שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו ע"י נס. או עז"ה והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומר "והותר" כי נעשה נס ולא הותיר".

"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו".

"ויביאו את המשכן וגו' - שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", עכ"ל.

"והגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב - שלוחו של אדם כמותו, וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה' ולא הם שלחוהו, אעפ"כ הרי הסכימו עליו", עכ"ל.

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכהו זה לזה ואולי כי לזה רמז באומרו ואהבת לרעך כמוך, פי', לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, וא"כ אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך, ובזה מצאנו נחת רוח כי ה' ציוה תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם, וזה לך האות כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל להעשותם, ויש מצוות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוי וכן בנשים ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכה זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה'", כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם הביאו הנדבה מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכל", עכ"ל.

"ואולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה' את משה בתורה, וזה שיעור הכ' ויעשו בני ישראל וגו', האמור בעניין ובזה העריכם הכתוב כאילו ככל אשר ציוה ה' את משה ככל התורה כן עשו, ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל", עכ"ל.