אל יאוש, הוא שומע! | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
כי תשא

קטגוריה משנית

8584

3 דק' קריאה

בית המדרש המה מקולות הלימוד. תלמידי חכמים התנצחו זה בזה בהלכה, וקול לימודם התפשט על כל סביבותיו.
והנה, דמות מפתיעה צועדת על השביל המוביל לבית המדרש. אשתו של חנניה מובילה את עגלתו של בנה הקטן אל החלון הקרוע בקיר בית המדרש. השכנות צופות בה בפליאה, כשהיא יושבת ומנענעת את בנה ליד החלון, מרגיעה אותו שלא יבכה ויפריע ללומדים.
בסוף היום, כשהיא מוליכה את בנה חזרה הביתה, פונות אליה השכנות בתמיה – מה עשית שם? למה ישבת שם כל היום?
תשובתה מפליאה אותם עוד יותר – 'רציתי, שיהושע הקטן שלי, יקלוט מעט מלימוד התורה'!
מה? תמהו השכנות, הרי הוא קטן ולא מבין כלום?
ליבו קולט... ענתה האם... התורה נספגת בקרבו...
שנים עברו... וכידוע, רבי יהושע בן חנניה, "אשרי יולדתו". התורה שספג בינקותו, כשאימו הביאתו לבית המדרש, נבטה בקרבו והוא הפך לאחד התנאים הקדושים.
עניין זה מיישב תמיהה גדולה בפרשתנו. התורה מספרת לנו (לא, יח), שכאשר כילה ה' לדבר עם משה, הוא נתן לו את שני לוחות העדות. מיד אחר כך, מספרת התורה על כך, שהעם התייאש מלצפות למשה, דרש מאהרון לעשות עגל, ולמחרת קם לצחק ולרקוד במחולות סביב העגל. או אז אמר ה' למשה – "לך רד כי שחת עמך", ומשה יורד ושובר את הלוחות.
במבט ראשוני, השתלשלות האירועים מובנת, אך אם נעמיק בדברים תצוף בפנינו תמיהה גדולה. משה קיבל תורה במשך 40 יום, נמצא שה' כילה לתת לו את התורה ב- יז' בתמוז, ואז מסר לו את הלוחות, ואמר לו שהעם חטא ועליו לרדת, ואכן משה יורד ומגלה אותם סביב העגל. אולם, באמת העם החל לחטוא כבר יום קודם, ב- טז' תמוז כבר יצר העם את העגל, נמצא שה' נתן למשה את הלוחות בזמן שהעם כבר חטא בחטא העגל, וזה תמוה מאוד.
אמנם, השתלשלות סדר הפסוקים בתורה מתורצת בעזרת הכלל המפורסם "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שהמפרשים ציינוהו בהקשר לסדר הפרשה גם מסיבות נוספות. אך העניין קשה גם מצד המציאות – הרי, כשמשה קרב אל העם ורואה את העגל, הוא שובר את הלוחות, לפי שישראל אינם ראויים כעת לקבלם, וה' מסכים עימו, כפי שנאמר "אשר שיברת – יישר כוחך ששיברת". אם כך, ישראל לא ראויים ללוחות, ולמה ה' נותן אותם למשה?
אכן חז"ל מסיבים את תשומת ליבנו לכם באומרם (מדרש תנחומא, כי תשא סימן יד) – "אמר רבי לוי: ישראל יושבין למטן וחורטין את העגל שנאמר "ויקח מידם ויצר אותו בחרט", והקדוש ברוך הוא למעלן חוקק לוחות ליתן להם דברות חיים שנאמר "ויתן אל משה ככלתו". וכאן עולה השאלה – למה?
דומה, שה' מלמדנו כאן יסוד חשוב מאוד, אף אם העם לא ראוי לקבל תורה בגלוי, נשמתו קולטת. ה' נותן לנו לוחות ראשונים, כדי שנשבור אותם מבחוץ, אך נשמתנו תקלוט את עומקם וגדולתם, ועתידה התורה הגבוהה הכתובה בהם לבצבץ ולהתגלות בנשמתנו.
עניין זה מתחבר ליסוד חשוב ונצרך מאוד, שרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זיע"א, (שהשבוע, ציינו 40 שנה להסתלקותו) שינן באוזני תלמידיו במיוחד לאורך השנה האחרונה לחייו. הוא חזר בפניהם פעמים רבות על נקודה חשובה זו בפרשתנו, כרומז להם את צוואתו לימים שאחרי פטירתו.
משה רבינו יורד מההר ובידיו לוחות הברית. במילים אחרות – משה יורד מההר, ובפיו בשורה עצומה לעם ישראל ולעולם כולו, תורה אלוקית קדושה ונשגבת. אך למרבה האכזבה, ברדתו מהגובה העצום בו היה שרוי במשך ארבעים יום וארבעים לילה, הוא מוצא את העם עסוק בטומאה, בשטויות והבלים, רוקד מסביב לעגל הזהב.
משה נאלץ לשבור את התורה הגדולה למרגלות ההר, אך יש נקודה אחת שעליה הוא לא מוותר. כשה' מציע לו לכלות את הדור הנוכחי של עם ישראל מפני חטאיו, ובמקומו לבנות עם ישראל חדש וצדיק, שיצא מחלציו של משה, משה לא מוותר ותובע במפגיע מה' למחול לדור הנוכחי ולהשאירו בחיים.
משה חוזר על העניין גם בחטא המרגלים באומרו: "סלח נא לעוון העם הזה", 'הזה', הדור הזה, לא מוותרים על הדור הקיים.
ובמילים אחרות, לימד הרב צבי יהודה את תלמידיו – דעו לכם, פעמים רבות באים אנשי התורה ובפיהם מסר גדול לעם, אך העם לא התעלה עדיין למדרגתם, והם מתאכזבים לגלות אותו עסוק בטומאה ובקטנות. תפקידם של אנשי התורה במצב הזה, לא להתייאש חלילה מהעם, אלא לנסות לסלול דרכים מתאימות לליבו.
ובימינו אלה, כשכולנו מצטערים על הדברים הקשים שמעוללים לתורה ולנושאיה, עלינו ללמוד שלא להתייאש. להמשיך להשפיע תורה וקדושה בעולם, לנסות למצוא דרכים מתאימות ללב העם, ובסוף התורה תנבוט, תשפיע ותגבר.
וכל פעם שמורה או הורה חש, חלילה, שלא מקשיבים לו. עלינו להוסיף ולטפטף תורה וטוב, וסוף האמת לחלחל ולהשפיע!