לצעוק בלחש ולשמוע קול דממה | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

שבת ומועדים
ענינו של ראש השנה

קטגוריה משנית

111

3 דק' קריאה

מספרים, שאיש אחד הקשיב פעם לתפילתו של הצדיק רבי שלום יוסף מסדיגורה. המאזין עמד מחוץ לחדר בו התפלל הצדיק, ולא שמע שום קול או תנועה, אלא רק את קול פסיעותיו של הצדיק המתהלך אנה ואנה.
אחרי התפילה, נכנס המשמש לחדר, והוציא את כותנתו של הצדיק, כשהיא רטובה ממש, ותלה אותה לייבוש. התפלא המאזין מאוד על העניין, והמשמש סיפר לו: "זהו מעשה בכל יום. אחר התפילה מוכרחים להחליף לו את הכותונת".
לאחר זמן, סיפר המאזין את אשר ראה להרב מטומשוב, אמר לו הרב: זה מה שאמר הפייטן, "זעות בלי לאות מחיל כסא", (לפי סיפורי חסידים, מועדים, מס' 36).
סיפור זה מבטא נקודה מאוד יסודית, שלימדו גדולי החסידות על עבודת התפילה, נקודה שמתאימה במיוחד לראש השנה שחל בשבת.
וכך אמר הבעל שם טוב הקדוש (צוואת הריב"ש): "צריך האדם ללמוד ולהרגיל את עצמו, שיתפלל אפילו הזמירות בקול נמוך, ויצעק בלחש , ויאמר הדבר בין בזמירות בין בלימוד בכל כוחו כדכתיב: כל עצמותי תאמרנה. והצעקה שתהיה מחמת דביקות, תהיה בלחש".
הבעש"ט מחדש מושג חדש, הנראה במבט ראשוני, כסותר את עצמו – 'צעקה בלחש', אך האמת היא שדווקא מי שצועק בלחש, מתעל את כל כוחותיו הפנימיים לעצם הדביקות בה'.
בסיפור, הצדיק לא צועק ולא עושה מעשים מיוחדים, שיוצרים רעש בחוץ. עבודתו היא בלחש ובשקט. למתבונן מבחוץ, נראה שאין הוא מתאמץ ומשקיע בתפילתו. אך האמת היא הפוכה, הצדיק משקיע ומתאמץ כל כך בתפילתו, עד שהוא מזיע מאוד.
את כוח דביקותו בה', הוא לא משקיע בצעקות ותנועות חיצוניות, אלא הוא מפנה את כל הכוח והמאמץ לצעקות בלחש. דווקא צעקה זו, לא 'מבזבזת' טיפת כוח על הקול החיצוני, והיא מאפשרת למתפלל להיות בדביקות גמורה בה', כי הדבקות היא עבודה פנימית.
אנו, אנשים פשוטים, איננו זוכים בדרך כלל לעלות למדריגה זו. אנו זקוקים דווקא לתפילות בקול, כדי להתעורר וקצת להתכוון. ובכל זאת, דומה שיש מצבים שאנו מונחים לנסות להידבק במשהו בעניין זה. כך לימדונו חז"ל, שבמרכז תפילתנו עומדת תפילת שמונה עשרה, תפילת לחש.
אך דומה שלעבודה זו כיוונו אותנו חז"ל בראש השנה שחל בשבת, עת איננו שומעים את השופר תוקע בקול, ובמקום זה אנו רק זוכים ל'זכרון תרועה' (ירושלמי). כשראש השנה חל בשבת, כביכול, יש קול תקיעה סמוי ופנימי בעולם, צעקה בלחש. דומה, שאם נטה את אוזנינו הפנימית, ונקשיב לקול השופר הפנימי הזה, נזכה לדבקות גדולה בה', ונזכה שה' יתן לנו חיים עוצמתיים וחזקים.
יש בכך משהו מנבואתו של אליהו הנביא, שה' מלמד אותו שה' לא בא ברוח, ברעש ובאש, כי אם "בקול דממה דקה" (מלכים א', יט). ושוב, יש בביטוי זה סתירה פנימית, קול ודממה לא הולכים ביחד, אלא שדווקא הדבק בה' כשם שהוא צועק לה' בלחש, כך הוא גם שומע את קול ה' מתוך הדממה.
וכך מצאנו, שביום א' של ראש השנה קוראים בהפטרה על חנה. בהפטרה זו נפקדת חנה בראש השנה ונולד שמואל הנביא. פקידה זו היא ראשיתו של מהלך גדול המשנה לטובה לנצח את פני ההיסטוריה של עם ישראל. בימי השופטים היה העם מפורד לשבטים, ושמואל הצליח לגבש אותו לעם, ולהמליך לעם מלך. שמואל גם מצא ביחד עם דוד את מקום ירושלים והמקדש (זבחים נד), העיר שמחברת את העם לנצח.
כל המהלך העצום הזה, החל בתפילתה של חנה, שלימדה לראשונה את סוד תפילת הלחש. "חנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשיכורה". חז"ל (ברכות לא.) לומדים מחנה את הלכות תפילה, וביניהם "מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו". מכך שעלי חשב בתחילה שהיא שיכורה, אנו למדים שבאותה תקופה לא היה מקובל להתפלל באריכות בלחש (רד"ק שם), נמצא שהיא המקור לתפילת הלחש.
אם כך דווקא אותה צעקה אדירה של חנה, צעקה בלחש, שנבעה ממעמקי הלב, היא שהמשיכה לעולם את נשמתו הגדולה של שמואל.
ויהי רצון שנזכה בראש השנה הזה לדבקות פנימית ואמיתית בה', לצעוק אליו בכל מעמקי פנימיותינו, ולשמוע את קולו מתוך הדממה, קול שופר גדול לחירותינו, ונזכה לשנת גאולה וישועה! שנה טובה ומתוקה לנו ולכל בית ישראל!