- פרשת שבוע ותנ"ך
- משפטים
412
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, כא). דיני המשפטים בעצם הם דברים הגיוניים שהשכל האנושי של האדם מבין אותם ומסכים איתם. ובכל זאת התורה כותבת לנו הדרכה בענייני הממונות, והנזקים וחיוב התשלומים. על מנת שכאשר אנחנו נעשה את הדברים האלה על פי התורה, תשרה השכינה.
הר"ן מסביר את ההבדל בין התפקיד של המלך והתפקיד של הסנהדרין. למלך יש תפקיד לתקן תקנות ולגזור גזרות על פי ענייני השעה להשלים דברים שמשתנים במשך הזמן ושייכים למקרים המיוחדים שהתורה לא התייחסה אליהם בפרטות. והתקנות שמתקן והסדרים שהוא מסדר כדי שהציבור ידע איך להתנהג בצורה נכונה, אבל אלו עניינים שאין עליהם השראת שכינה. כדי להשרות שכינה צריך לקיים דברים שהתורה אמרה לנו איך להתנהג אף על פי שהדברים האלה הגיוניים, ועל כן התורה אומרת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם, זה לפני דיינים מומחים, לפניהם ולא לפני הדיוטות, לפניהם ולא לפני גויים. אף על פי שיכול להיות שלא יהיה הבדל בין השפיטה של הגוי לשפיטה של ישראל על פי התורה, יתכן שהם יפסקו אותו דבר. אבל יש הבדל, כשזה בא ממקור של קודש, ממקור של תורה, אז שורה על זה השכינה.
מדוע מי שמקיים 'מילי דנזיקין' נקרא חסיד
בתוך דיני המשפטים יש לנו הרבה עניינים של נזיקין, וחכמים אמרו (בבא קמא ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ויש שאמרו שמי שרוצה להיות חסיד יקיים מילי דאבות, או שיקיים מילי דברכות. מילי דאבות ומילי דברכות מאוד מובן. מי שרוצה להיות חסיד, עליו לתקן את המידות שלו שיהיו מידות טובות נכונות וישרות, גם מי שמקיים מילי דברכות, שמברך על כל דבר ודבר ומודה לריבונו של עולם, ומתייחס לכל דבר שעושה מתוך אמונה והכרה בריבונו של עולם, זו חסידות. אבל לקיים מילי דנזיקין?! מילא אם היו אומרים לנו לקיים מילי דצדקה וגמילות חסד, לעזור לאנשים, להיטיב עם אנשים, זו חסידות. אבל מי שלא מזיק, הוא בסך הכול סר מרע, הוא בסך הכול לא מזיק לאחרים אז למה הוא נחשב חסיד. בכלל אין איסור להזיק, יש חיוב לשלם את התשלומים על מה שהזיק. התורה לא כתבה זאת מפורש, לומדים את זה מ"ואהבת לרעך כמוך". אז מה הפירוש האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין - התשובה שזו דווקא חסידות גדולה מאוד. כשאדם שומר על ממון חברו, ואכפת לו שממון חברו יישמר, והוא מסיר נזק מהשני, רואה ששוטף נהר או הוא שמציל את העדר של חברו מארי שמתנפל על העדר, זו חסידות. כשאדם עושה דבר כזה, לא חייבים לשלם לו, כי הוא לא נתן שום דבר. הוא בסך הכול מנע נזק. אולי עשה את זה במאמץ גדול, אבל הוא לא נתן לך שום דבר. מבחינה ממונית, אין שום חיובי ממון על זה. אבל הוא הציל מנזקים שלפעמים יכולים להיות נזק גדול מאד. לקיים מילי דנזיקין, פירושו של דבר שיהיה לך אכפת מממון חברך כשלך, וזה גדר של חסיד. במסכת אבות (פרק ב משנה ח), רבי יוסי מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי נקרא חסיד. והוא אומר (שם משנה יב): "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". כשלאדם אכפת מהממון של זולתו שלא יוזק, זאת חסידות. הוא עושה חסד של אמת, חסד שלא מקבל עליו תמורה. אפילו יכול להיות שלא יגיד לו תודה. אם נתת למישהו סוכריה, משהו, שווה פרוטה, הוא יגיד לך תודה. וכאן אם הצלת מישהו מנזק עצום, בקושי תהיה תודה על זה, כי הוא לא נתן שום דבר. ברור שאנשים יודו על הדבר הזה, אבל ההתאמצות הזאת שאכפת לאדם שממון חברו לא יוזק, זה לקיים מילי דנזיקין. אדם הולך ברחוב ורואה תקלה, איזה קרש עם מסמר, קליפה של בננה שמישהו יכול להחליק ממנה, והוא מסיר את הנזק, זו חסידות. יש אנשים שהולכים ברחוב וחושבים - זה לא התפקיד שלי, מה אני צריך לעשות את זה? יש פועלים, יש עובדים מנקים, מה זה שייך לי? יתר על כן האנשים שיותר רגישים לא רק נזקים מפריעים להם, גם לכלוך מפריע להם. לא כל אחד תפקידו לנקות את כל הרחובות. אבל כשרואים איזה דבר שאפשר להסיר, ואכפת לאדם שרשות הרבים תהיה מסודרת ונקיה, זו לא רשות שלך ואכפת לך, זו חסידות.
והגמרא מספרת על חסיד שהלך ברחוב וראה מישהו שמסלק את הקוצים מחצרו לרשות הרבים, אז אמר לו למה אתה מסלק את הקוצים מרשות שאינה שלך לרשות שלך? אמר לו מה זאת אומרת? אני עושה ההפך, אני מסלק את הקוצים מהרשות שלי לרשות שאינה שלי, אמר לו לא כן. לימים אותו האדם מכר את חצרו והלך ברחוב ונתקל בקוצים. רשות הרבים היא תמיד שלך, רשות היחיד משתנה. רשות הרבים זה דבר קבוע, זה תמיד של כולם. אדם צריך שיהיה אכפת לו לא רק מעצמו, אלא גם מאחרים שיהיה להם טוב, לא רק להיטיב, אלא גם לסלק נזקים ותקלות, לסלק את האי נעימות שיכולה להיות למישהו.
אתה הולך בבית המדרש ורואה שכל הסטנדרים באמצע המעבר ויש עוד דברים שמפריעים, ואתה מזיז אותם כדי שזה לא יפריע לאחרים, כדי שיהיה נוח לאחרים ללכת. אתה רואה הרבה כסאות שלא צריכים אותם ומרכז אותם למקום אחד, זה לא התפקיד שלך, למה אתה עושה את זה - כי אכפת לך מהאנשים האחרים שגם להם יהיה נוח וטוב, זה גדר של חסידות, 'לקיים מילי דנזיקין'.
עין תחת עין העיקרון והבפועל
בהמשך הפרשה "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים.....ונָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כב – כה). התורה אומרת איך צריך להעניש על פי הדין של התורה, והיא מפרטת שבדיוק מה שאדם עשה, כך צריך לעשות לו. אם חלילה וחס מישהו הוציא לשני עין, אז ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין, זה העונש שלו. ובאו חכמים זיכרונם לברכה ואמרו שהתורה לא מתכוונת כפשוטו, אלא הכוונה לממון. חכמים מוכיחים את זה מפסוקים מפורשים, מהעובדה שאי אפשר לעשות ולהעניש בדיוק, אם אתה תנסה להוציא את העין יכול להיות שאתה תפגע יותר. קשה בדיוק לכוון פגיעה תחת פגיעה, ולעשות יותר ממה שפגעו זה לא נכון. על כל פנים, באים חכמים ומוצאים מקורות שבאמת הכוונה לממון. אם כך נשאלת השאלה, למה התורה לא כתבה ממון - שאם אדם מוציא לשני עין או שן יד רגל כוויה פצע חבורה צריך לשלם ממון. ומעריכים את הממון לפי הנזק שאדם עשה, כמה שווה אדם עם עין וכמה בלי עין. צריך לשלם נזק צער ריפוי שבת בושת. התורה הייתה צריכה לכאורה לכתוב כמו שהיא מתכוונת, לממון, ומדוע היא אומרת 'עין תחת עין'?'
מורנו ורבינו הרצי"ה, עמד על הדבר הזה, והיה אומר כמשל, שיש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. תורה שבכתב זה כמו אבא, ותורה שבעל פה כמו אמא. האבא בא עם עקרונות, בעצם מי שהוציא עין, היה מגיע להוציא לו עין, התורה רוצה להגיד שמבחינת דיני שמים, כביכול באופן המוחלט, בעיקרון, ביסוד, בשורש, זה מה שהיה צריך להיות. בפועל זה אחרת. כמו שאבא אומר משהו והאמא באה ומרככת את הדברים ועושה את זה באופן אחר. כשזה בא למעשה, יש לפסוק על פי התורה שבעל פה זה "וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח).
הקב"ה נתן לנו את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה, שתי התורות ביחד. וחכמים, כמובן כלל חכמי ישראל הסנהדרין, יש להם את הכוח ואת ההדרכה האלוקית לפרש את עניינה של התורה ולכוון לרצון ה' כמו שהם חושבים ומבינים את זה. כמובן לא כל אחד יכול לבוא לפרש פרשנויות משלו. רק כלל ישראל הסנהדרין יש להם כוח לפרש את דברי התורה והם מורידים את זה למציאות המעשית. התורה מדברת בעיקרון הגבוה המוחלט העליון האלוקי כמו שאנחנו יודעים שיש חיובים שהם בדיני שמים ולא בדיני אדם. מה פירוש בדיני שמים - זאת אומרת, על מעשה כזה בשמים חייבים אבל לא בדיני אדם.
כשבא נתן הנביא לדוד המלך והוא אומר לו את המשל של כבשת הרש, הוא מספר לו את כל הסיפור שהיה איש עשיר וכו' ובאו אורחים ואז הוא חס על ממונו ולקח מהעני את הכבשה היחידה שהייתה לו, אז דוד אומר "בן מוות האיש הזה" למה בן מוות, אם מישהו גזל כבשה, חייב לשלם כבשה, אם הוא טבח ומכר, חייב לשלם ארבעה וחמישה. ככה אומרת התורה בפרשה שלנו. מה פתאום מי שגוזל כבשה חייב מיתה?! למה דוד אומר כך, דוד צריך להעמיד על פי ההלכה שצריך לשלם כך וכך, ואיך הוא אומר שהוא בן מוות - מפני שנכון שיש את הדין המינימלי של תשלומים, אבל כשאתה לוקח למישהו את הכבשה היחידה שיש לו ומזה כל קיומו, זה חמור מאוד. התורה אמנם נתנה כללים, יש כללים, שאדם גוזל כך הדין שלו, אדם גונב כך הדין שלו. אבל לא לכל מקרה אפשר לתת כלל, תלוי ממי גנב ואיך גנב - הדינים האלה זה כבר דיני שמיים. יש דברים שאתה מחייב מצד הדין המעשי אז יש את החיוב בפועל, ויש מצד העומק של העניין והכוונה וההתנהגות זה עמוק - זה דיני שמים. זאת אומרת, מצד אחד באמת האיש הזה בן מוות, זו נבלה גדולה מה שאדם לוקח את הכבשה היחידה שיש לבן אדם שזה כל קיומו. זו אכזריות ורשעות. אבל בתורה יש הלכות, אז גם העניין הזה של 'עין תחת עין', התורה אומרת לנו שהיא לא מתכוונת בפועל, היא מתכוונת להגיד את החומרה של הדבר, שעין תחת עין ושן תחת שן, כך בעצם היה מגיע, רק בפועל הדברים מיושמים אחרת. אין להתפלא למה התורה אמרה כך, ובאו חכמים ועשו שינוי מהפשט של התורה. יבואו הקראים יגידו שזו 'רפורמה', להגיד ממון במקום עין תחת עין, אבל התורה שבכתב ניתנה עם התורה שבעל פה, התורה שבעל פה היא מסורה לכל חכמי ישראל דהיינו לסנהדרין שנבחרת על ידי כלל ישראל, והם ממש תורה. כשהתורה ניתנה למשה רבינו ונאמר לו "עין תחת עין" נאמר לו בפועל תדע שזה ממון, ותעביר את זה עכשיו במסורת הלאה.
מצוות ההלוואה – ביטוי לאחדות העולם
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב, כד). המהר"ל (בנתיב הצדקה פרק ו) מרחיב את הדיבור על איסור ריבית, ומסביר את החומרה הגדולה של איסור ריבית. ראשית כל, 'אם כסף תלווה' התורה מדברת בלשון 'אם' ובאו חכמים ואמרו שזו לא רשות, זו מצווה. 'ואם כסף תלווה את עמי' אתה חייב להלוות, אך יש תנאי, כשאתה מלווה, לא תהיה לו כנושה, דהיינו לא תרוץ אחריו, 'נו תשלם', 'תחזיר את הכסף', לא תציק לו כל הזמן, כך לא מלווים. מלווים ברוח טובה ולא לוחצים את הלווה. 'את העני עמך' זה לכתחילה, אם יש עני ועשיר ואתה יכול להלוות לאחד מהשניים, תעדיף את העני, אבל בעצם יש מצווה להלוות לכל אחד. אומרים חז"ל (שמות רבה לא, טו), כל הבריות הם לווים זה מזה, זה הסדר. היום לווה מהלילה והלילה לווה מהיום, בחורף הלילה לווה מהיום, ובקיץ היום לווה מהלילה. יש איזו הדדיות בכל הבריאה כולה, יש הרמוניה והדדיות שכל אחד עוזר לשני. יש תאומים, כל בריותיו של הקב"ה הם לווים זה מזה, היום לווה מהלילה הלילה לווה מהיום. אומר המהר"ל, זה מראה על אחדות הבריאה שהבריאה היא אחת, וזה מראה שריבונו של עולם אחד. כשיש הדדיות ויש שילוב והתאמה ואחד עוזר לשני זה מראה שכל עניינו של העולם זה להראות שיש עולם אחד וכמובן ריבונו של עולם אחד. מהעולם אפשר לראות על מקורו של עולם, אז כשהעולם הוא אחד, זה מראה שריבונו של עולם אחד. ולכן אמרו חכמים שמי שמעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה. מעלים עיניו מן הצדקה הוא לא עוזר לשני אז יש פירוד, ופירוד זה עבודה זרה. כי האמונה שלנו אמונת האחדות, ועבודה הזרה היא הפירוד שמאמינים שיש כוחות שונים בעולם, כוחות עליונים גדולים שיש בעולם ולא כוח אחד. וזו עבודה זרה, ולכן המעלים עיניו מן הצדקה, זאת אומרת, אני לא צריך לעזור לשני הוא יסתדר בעצמו ואני אסתדר בעצמי. המצב הזה של פירוד זו תחילה של עבודה זרה.
חומרת איסור ריבית – פגיעה באחדות
לכן הרעיון של הריבית הוא כל כך חמור, אף על פי שלכאורה ריבית זה בהסכמת שני הצדדים. הלווה צריך כסף והוא מוכן לשלם ריבית. לא כופים אותו לתת את הריבית, הוא צריך את ההלוואה ולכן הוא מוכן גם לשלם עליה. אף על פי כן אסור להלוות בריבית, והאיסור של הריבית הוא יותר חמור מאיסור גזל. על גזל נאמר לאו אחד, ועל ריבית נאמרו הרבה לאוין. למה - כי הריבית מבטלת את החסד, את ההלוואה כמו שהייתה צריכה להיות. צריך להיות מצב שאחד עוזר לשני, וזה מבטא את האחדות ואת היחד של ישראל. רק בישראל יש הדין הזה. "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג, כא), עם ישראל צריך לבטא את האחדות. באו חכמים ואמרו שגם לא כדאי להלוות לגוי בריבית, כי מתרגלים לזה, וזה יכול להשפיע אחר כך שילוו בריבית גם לישראל. על כל פנים, מצד הדין ההלכתי, האיסור דווקא בישראל כי ישראל צריכים להיות מאוחדים. והאחדות הזאת מתבטאת בהלוואה בעזרה ההדדית שאדם אחד עוזר לשני ומלווה לשני ואז כשמישהו פוגע באחדות, זה דבר חמור מאוד. העניין של הריבית, זה להיות נושך כמו נשיכת נחש, ומכאן גודל עונשו של לוקח ריבית. על גזל יש לאו אחד, על ריבית כמה לאוין. אצל בן נוח, הדין שהוא חייב על גזל ופטור על הריבית. בישראל הפוך, בישראל חייבים על גזל אבל על ריבית כהנה וכהנה. זאת אומרת, עם ישראל, התפקיד שלו לבטא את האחדות. לכך נאמר: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ... אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה, לז – לח). כלומר האיסור של הריבית נובע מכך שאתה מקלקל את העובדה שהקב"ה אלוקינו והוציא אותנו מארץ מצרים ונתן לנו את ארץ ישראל. אומר המהר"ל (שם בנתיב הצדקה). יש כאן שני דברים, עם ישראל צריך להיות מאוחד ברוחניות ובבפועל. למה 'לתת לכם את ארץ כנען' קשור לאיסור ריבית - מפני שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל כדי שנהיה מאוחדים. כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל הוא עם אחד. והריבית עושה פירוד. יש כאן אחדות של עם ישראל מצד הרוח ומצד הגוף. מצד הרוח, מצד הנשמה נאמר 'אני ה' אלקיכם'. ומצד המעשי, מצד הגוף, 'לתת לכם את ארץ כנען', ארץ ישראל מבטאת את האחדות. כל העניין של איסור הריבית הוא בעצם לבטא את החיוב לתת הלוואה. וכשאתה נותן הלוואה, אל תקלקל אותה כי ההלוואה מבטאת את האחדות של עם ישראל, ולתת הלוואה בריבית זה לקלקל את הנקודה האחדותית הזאת. לכן החומרה הגדולה הזאת של ריבית עד כדי כך שהריבית בגימטריה זה תרי"ב, ריבית שקולה כנגד כל המצוות כולן. ועוד מסביר המהר"ל הגזל הוא לפי שעה, הוא חד פעמי, הגזל הוא לא קבוע, אבל הריבית זה התנהגות קבועה של הלוואה בריבית. למדנו כאן על חומרת איסור הריבית שמקלקל את מצוות ההלוואה שמבטאת את האחדות בעם ישראל.
מידת האמת – קיום תמידי
הפרשה הזאת מדריכה אותנו איך אנחנו צריכים להתנהג בין אדם לחברו. גם לסייע לעני ליתום לאלמנה לגר.
מצווה נוספת "מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) הסגנון הזה, הלשון הזאת, לא קיימת במצוות האחרות. לא כתוב מגזל תרחק, מגניבה תרחק, רק על שקר, 'מדבר שקר תרחק'. זאת אומרת, ההרגל לשקר הוא חמור מאד, אז אפילו לא להתקרב לשקר, כי חצי אמת זה גם שקר. להטעות אנשים זה גם שקר.
ראיתי פעם שהרב'ה של חב"ד, ר' יוסף יצחק הרב'ה הקודם, הוא סיפר שכשהוא הגיע למצוות הוא היה בן 13 אז אבא שלו אמר לו שלושה דברים, אני מבקש ממך, אל תשקר את האחרים, ואל תשקר את עצמך, ואל תיתן לאחרים לשקר אותך. תהיה איש אמת מכל הצדדים. אדם יכול לשקר את עצמו וזה אסור. צריך להיות אמיתי גם כלפי עצמו. ובוודאי גם כלפי אחרים. צריך להיות כזה איש אמת שאתה מרגיש כשמישהו אומר לך דבר שקר. אל תיתן לאחרים לשקר אותך. תהיה איש אמת מכל הצדדים.
המהר"ל בנתיב האמת מרחיב על מידת האמת, והוא אומר שהאמת היא אחת, השקר הוא בלי גבולות. למשל אתה רואה בן אדם, אתה שואל מה זה אדם - אז התשובה הנכונה האמיתית היא אחת בן אדם. אם אתה תגיד הוא בהמה, הוא ציפור, הוא קרש, אפשר להגיד המון שקרים בלי גבולות. אבל האמת היא אחת. האמת מתחילה מהאמת המוחלטת העליונה, ריבונו של עולם שחותמו אמת. אמת זה דבר מוחלט שלא משתנה. דבר זמני הוא לא אמיתי, הוא אמיתי קצת, דבר שחולף, שעכשיו נמצא ומחר לא נמצא, מבחינת המציאות הוא מציאות לא מוחלטת, מציאות זמנית, מציאות חולפת. השקר הוא לא קיים, האמת היא מוחלטת. יעקב אבינו מידתו היא מידת האמת, וחז"ל אומרים לנו (תענית ה:) שיעקב אבינו לא מת. מצד אחד כתוב שחנטו אותו, מצד שני יש פסוקים שאומרים שהוא לא מת, מי צודק, המציאות או הפסוקים. בפסוקים יש היקש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, מה אפשר לעשות נגד היקש, הסיפור שחנטו אותו זה לא מתקבל. כלומר יעקב אבינו האמיתי, יעקב אבינו הנשמה, יעקב אבינו כלל ישראל, הוא קיים תמיד. למה - כי מידתו מידת האמת והאמת קיימת לתמיד. האמת היא ריבונו של עולם, וכל מה שקשור יותר לאמת יש לו יותר מציאות קבועה.
המהר"ל מסביר שהמילה אמת, אל"ף מ"ם תי"ו, מקיפה את כל האותיות. היא האות הראשונה מהאותיות, והאות האמצעית, והאות האחרונה. ובין כל אות לאות, ואם אנחנו מונים גם את האותיות הכפולות יש בסך הכול 27 אותיות, אז יש 13 אותיות בין אלף למ"ם ובין מ"ם לתי"ו עוד 13 אותיות. 13 זה בגימטריה אחד. האמת היא אחת, השקר הוא בלי גבולות, והאמת היא אחת שקיימת לתמיד וגם האותיות מגלות את הדבר הזה באל"ף מ"ם תי"ו. הגמרא אומרת במסכת שבת (קד.) שלכל האותיות האלה של אמת יש בסיס חזק. האל"ף יש לה שתי רגליים, המ"ם בכלל יציבה, והתי"ו גם כן יש לה שתי רגליים. לעומת זאת לכל אות מהשקר יש רק רגל אחת. אפילו השין מצוירת בצורה כזאת שהתחתית שלה היא לא ישרה אלא היא מחודדת. ואי אפשר לעמוד על רגל אחת. על שתי רגליים אפשר לעמוד. יוצא שבמילה 'אמת' רמוזה הקביעות והמשמעות הפנימית שלה.
מקום של אמת – המהר"ל (בנתיב האמת פרק א') מביא עוד שני מאמרי חז"ל.
בגמרא במסכת סנהדרין בפרק חלק (צז.), רבא מספר שפעם הכרתי את המציאות וחשבתי שאין אמת בעולם, אמר לי רב אחד מרבנן רב טבות שמיה שאם היו נותנים לו את כל חללי עולם הוא לא היה מוציא שקר מפיו. הוא הגיע לעיר אחת ושם אנשים היו מאריכים ימים ולא מתו קודם זמנם. והוא נשא שם אישה והיא ילדה לו שני ילדים. יום אחד, השכנה באה לשאול איפה אשתו, ואשתו עסקה בעניינים של צניעות. אז הוא אמר לה שהיא לא נמצאת. הוא שיקר, ומתו שני הילדים שלו. באו אליו אנשי המקום ואמרו לו, מה עשית, כאן בעיר שלנו אף פעם לא מתים ילדים, אין דבר כזה. אמר להם, אני חשבתי שטוב לא לספר דברים שבצניעות, אז אמרתי אחרת ממה שהיה נכון. אמרו לו בבקשה צא מהעיר הזאת. אצלנו לא מדברים כך, העיר שלנו היא עיר של אמת, וסילקו אותו משם. הסיפור הזה מראה לנו שכאשר מדברים אמת, יש קיום. האמת היא מוחלטת, ריבונו של עולם הוא המקור של האמת, הוא האמיתיות המוחלטת. ככל מה שאנשים שומרים על האמת, האמת מקיימת אותם. יעקב איש האמת, אז יעקב אבינו כביכול לא מת. לפעמים זה קשה להיות אמיתי, לפעמים לא נעים לספר, ולכן אנשים אומרים דברים לא נכונים. גם חז"ל אמרו שיש דברים שמותר לשנות מפני השלום. צריכים לדעת לעשות את זה, רק במקרים חריגים מאד. כי להיות אמיתיים ונכונים, זה הדבר שמקיים את המציאות. אם אתה אמין, אם אתה אומר תמיד דברים נכונים ואמיתיים, אפשר לסמוך עליך, אפשר להישען עליך, אפשר להישען אחד על השני. אם אנשים לא אמיתיים, ואין להם ביטחון אחד בשני, אי אפשר לקיים את המציאות. הקיום חייב להתבסס על זה שאדם יכול לבטוח בשני, ושאנשים אמינים וסומכים אחד על השני, ואדם בטוח שמה שהשני אומר זו לא חנופה, אחד בפה ואחד בלב. כשאנשים אמיתיים זה עצם הקיום, ואם לא אמיתיים, אז אין קיום.
ההפסד של השקר
מאמר נוסף של חז"ל, שהמהר"ל מביא בנתיב האמת (פרק ב), מובא במדרש (בילקוט שמעוני):
שניים שניים באו אל נוח אל התיבה, כולם היו מגיעים לתיבה בזוגות. בא השקר וגם רצה להיכנס לתיבה, יש מבול מסוכן בחוץ. אמר לו נוח, שניים שניים צריכים לבוא, תביא בן זוג ותוכל להיכנס. הלך השקר לחפש בן זוג ומצא את הפחתא. הפחתא זה כוח ההרס. הם נהיו חברותא ובאו אל התיבה. אבל הפחתא אמר לו אני מסכים להיות איתך בן זוג, בתנאי שכל מה שאתה אוסף אתה נותן לי. הסכימו, עשו חתונה ונכנסו לתיבה. אחרי שיצאו מן התיבה, אז השיקרא אוסף כל מיני דברים ונותן אותם לפחתא. אחרי כמה זמן בא השקר לפחתא ואומר לו איפה כל מה שאספנו, אומר הפחתא, אני הורס את הכול, זה אני, הרי עשינו הסכם, אתה מביא ואני הורס. מה הרעיון - שקר לא יכול להיות קיים. לשקר אין מציאות. כמובן שזה משל, הזיווג של השקר זה הפחתא.
צריכים לעבוד על זה. יש אנשים, ויש גם חוגים, שהאמת היא נר לרגלם, ויש כאלה שמחפפים. קשה להיות איש אמת. לפעמים שואלים שאלות ואתה צריך להתחמק...
מספרים על הגאון מוילנא שהיה לו קשר עם גר צדק שהיה בזמנו (הגרף פוטוצקי), ואסרו אותו ואחר כך ושרפו אותו. ואמרו שהגאון מוילנא הוא גרם לו להתגייר, אז בית המשפט תפס את הגאון מוילנא, והשופט אמר לו אם אתה תגיד לי שאין לך קשר עם כל העניין הזה - אני משחרר אותך. למרות שזה היה פיקוח נפש, הגר"א שתק. אז השופט חזר עוד פעם ואמר לו, אם אתה תגיד לי שאתה לא היית מעורב בכל העניין, אני משחרר אותך. השופט חיפש דרך לשחרר אותו, ושוב הוא לא עונה. שואל אותו עוד פעם, והוא לא עונה. אז אמר השופט, 'הוא משוגע, תסלקו אותו מפה'. אחר כך שאלו התלמידים את הגר"א: למה לא ענית הרי זה פיקוח נפש, בפיקוח נפש מותר להגיד דברים לא אמיתיים. גם על זה הוא לא ענה. אז מה אמרו התלמידים - הגר"א לא היה מסוגל להוציא דבר לא נכון מהפה. לא מסוגל, לא יכול. פיקוח נפש או לא פיקוח נפש, הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו דבר לא נכון. והייתה לו סיעתא דשמיא, שלמרות שלא אמר כלום, שחררו אותו. זו קיצוניות, לא דורשים מאדם בשעה שהוא בסכנת נפשות שלא יציל את עצמו באופן כזה. אבל למדנו כאן את עומק העניין הזה, כמה חשוב להיות איש אמת. כשאדם הוא איש אמת, אז גם התפילה שלו היא אמיתית, והיא חזקה ועוצמתית. הבקשות שלו אמיתיות. הוא לא אומר דברים שהוא לא חושב עליהם. כל מה שהוא אומר הוא עומד מאחוריו. האמת זה הקיום. לכן אמרה התורה: 'מדבר שקר תרחק' לא רק שלא תשקר, תרחק. כן לעשות גזירה לגזירה. בכל התורה כולה אין גזירות מפורשות לדברי תורה. יש רק גזירות של חכמים, ופה התורה אומרת לעשות גזירה להתרחק מדבר שקר.
ישראל חשקו במצוות – כששמעו על גודל מעלתם והשפעתם
בסוף הפרשה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'" (שמות כד, ג). אומר רש"י שמדובר כאן לפני מתן תורה, ומה משה סיפר לעם - שבע מצוות בני נוח, ואת המצוות שלפני מתן תורה שקבלו במרה פרה אדומה ושבת. הרמב"ן הקשה ש'ויספר' משמע דברים חדשים, ולא דברים שכבר אמר להם. אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שאפשר ליישב את רש"י שאכן מדובר במצוות שנתנו קודם מתן תורה. ובכלל אפשר לשאול מה זה 'ויספר', אם הוא אמר להם דינים, אמר להם מצוות שבת ושבע מצוות בני נוח, זה לא נקרא סיפור, היה צריך להיות כתוב 'ויצו', או 'וידבר', מה זה 'ויספר'. מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהוא סיפר להם איך הקב"ה שמח מאד במצוות שישראל מקיימים. סיפר להם את גודל השעשועים שהקב"ה משתעשע במצוות, שישראל עושים את רצונו, וכמה זה משפיע שפע גדול על כל העולם. וכשישראל שומעים את זה, שהקב"ה כל כך שמח במצוות שישראל מקיימים, אז מיד אמרו כל מה שאמר ה' נעשה. אם הקב"ה שמח במצוות שאנחנו עושים והם כל כך משפיעים טוב, שייתן לנו עוד מצוות.
"וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם). כלומר אנחנו רוצים עוד מצוות כדי לעשות נחת רוח לריבונו של עולם, כדי להשפיע עוד ברכה על כל העולמות.
בין אדם לחברו
שיחה לפרשת משפטים תשע"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ה שבט תשע"ב
משפטי התורה
מתוך "קול צופיך" גיליון 298
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | שבט התשס"ה
מציאה מפוצצת
הרב דניאל קירש | שבט תשע"ט
דיני מכירת עבד עברי
כלי יקר פרשת משפטים חלק א'
הרב חיים כץ | כ"א שבט תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהי עיקרה של הגאולה?
למה ללמוד גמרא?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
המלכת יהוא והשמדת בית אחאב
מלכים ב פרק ט
הרב עידו יעקובי | ל' ניסן תשפ"ה
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש תזריע-מצורע
רבנים שונים | אייר תשפ"ה
המצוות פועלות ואינן כ'סמלים'
אורות, זרעונים, מעשי יצירה, עמ' קכג
הרב הראל כהן | א' אייר תשפ"ה
