אחדות | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
במדבר

קטגוריה משנית

6 דק' קריאה

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב).

איך נראו הדגלים?
מה היו האותות שסומנו על הדגלים של השבטים, האם אות מלשון סימן, שלכל שבט היה סימן מיוחד בדגל שלו, או אות מלשון אותיות, שבכל דגל סומנו אותיות שונות?
רש"י מפרש אות מלשון סימן: "באותות", כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.
רבי יוסף חיים מבגדאד המפורסם בשם ספרו "הבן איש חי", מביא בספרו אדרת אליהו (במדבר ו) פירוש אחר, שהאותות היו אותיות, ובכל דגל סומנו אותיות שונות: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו". יובן בסייעתא דשמיא לפרש, והוא דידוע דעל הדגלים היו כתובים אותיות שמות אבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אמן, כזה הסדר, והוא דעל דגל יהודה היה כתוב א"יי אותיות ראשונות של האבות זכותם יגן עלינו אמן, ועל דגל ראובן היה כתוב בצ"ע אותיות שניות, ועל דגל אפרים היה כתוב רח"ק אותיות שלישיות, ועל דגל מחנה דן שהוא מאסף כל המחנות היה כתוב אותיות הנשארים והם המ"קב, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בזה עיין שם.
והנה יש לתת טעם שנכתבו אותיות האבות על הדגלים, מלבד דיש לתת כמה טעמים לזה, הנה אפשר נמי לתת טעם. והוא, דאותיות האבות הנזכרים לעיל הם י"ג אותיות כמספר אחד, לרמוז שכל ישראל צריכים לתפוס מדת האחדות ולהיות כולם כאיש אחד, ובזה יתרומם דגלם וקרנם למעלה, כי כשישראל הם באחדות אחד אזי אפילו אם הם חוטאין לא יגלם השם יתברך מעל שולחנו וימסרם ביד אויב, וכמו שאמר הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", אבל כשהם בפירוד תכף נענשים וגולים מעל שולחנו של מקום, ויהיו נעשים גרים בארץ אויביהם, ולכן בית שני נחרב בעון שנאת חנם שהיא מכת הפירוד, ונמצא שעיקר הגבהת דגלם וקרנם למעלה הוא על ידי האחדות, וזהו שנאמר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", כלומר מה שצויתי להיות איש על דגלו באותות לבית אבותם, שיכתבו על הדגלים אותיות האבות, וזהו באותות לבית אבותם, הוא להורות להם שכן יחנו בני ישראל, שצריכים בני ישראל להיות חונים ויושבים זה עם זה באחדות, ולכן צויתי שיכתבו אותיות האבות שהם רומזים אל האחדות שהם י"ג אותיות כמנין אחד, ואז בזה על ידי שהם באחדות אחד אז אפילו שהם מנגד, כלומר שהם נעשו נגדיים, ואינם הולכים בדרך הישרה אשר צוה השם יתברך כראוי להם, אלא הם הולכים מנגד לדרך הטוב והישר, אזי אפילו הכי לא אענשם כל כך באופן שיהיו גולים מעל שולחני, אלא סביב לאהל מועד יחנו, הוא המשכן ובית המקדש שיבנה אחר כך, כלומר שתמיד יהיו על שולחנו של מקום ולא יהיו גולים מארצם, כי "חבור עצבים אפרים הנח לו", שהקדוש ברוך הוא יאריך אפו להם יותר מדאי עד שישובו בתשובה ולא יגלם.
הבן איש חי מסביר שהאותיות על דגלי השבטים היו מורכבות משמות האבות הקדושים, שבסך הכולל שלהם יש שלוש עשרה אותיות כמנין "אחד", על מנת להורות לבני ישראל להיות תמיד באחדות, כי האחדות כל כך חשובה עד כדי כך שבזכותה, לא ייענשו כל כך ולא יגלו מארץ ישראל גם אם אינם הולכים בדרך הישרה.

מעלת האחדות
רעיון בסיסי זה בזכות חשיבותה ומעלתה העצומה של האחדות מובא במקורות רבים בדברי חכמינו זכרונם לברכה. להלן דברי המדרש (בראשית רבה לח, ו): רבי אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו", אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו". הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת.

תמיהה גדולה
ובאמת שרעיון זה תמוה ביותר, חכמינו זכרונם לברכה שנו במשנה במסכת סנהדרין (ח, ה): "פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם... כינוס לרשעים רע להן ורע לעולם". הרשעים עוסקים ברשע, עובדים עבודה זרה, כך שהאחדות ביניהם הוא דבר שלילי ביותר, גם להם וגם לעולם, אם כן, מדוע אומר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן, ומאריך להם אפו ואינו מעניש אותם מיד, אדרבה, חטא ציבורי, שנעשה כשיטה וכדרך חיים, הוא גרוע יותר מחטא של אדם יחיד, ויש בזה חילול גדול לשמו של הקדוש ברוך הוא, וכי מה בכך ששלום ביניהם, הלא השלום גם הוא מגוייס על מנת להרשיע?
התועלת הגדולה בשלום ואחדות אפילו אצל עובדי עבודה זרה
בחסדי שמים מצאתי מרגלית יקרה להסביר רעיון חשוב זה של חכמינו זכרונם לברכה. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל ה"כלי יקר" על התורה, מביע תמיהה זו בספרו "עוללות אפרים" (חלק ב, עמוד א, מאמר כג), הוא מבאר את הדברים באריכות ובכמה דרכים, אביא כאן חלק מדבריו: ...מצינו לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו, שישראל בזמן ששלום ביניהם אפילו הם עובדים עבודה זרה, הנח לו, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". אמנם כשחלק לבם, אין הקדוש ברוך הוא ממתין להם, שנאמר "חלק לבם עתה יאשמו". ויש לכל משכיל ליתן לבו למאמר זה שהוא קושי ההבנה שהעדר השלום יהיה חמור מעבודה זרה...
ונראה לפרש... שעובדי עבודה זרה בזמן ששלום ביניהם, אי אפשר שלא ישאו ויתנו בדבר, אם העבודה ההיא יש בה ממש או אם הבל היא מעשה תעתועים, ובזמן שהם בהסכמה אחת, ונושאים ונותנים בדבר, בלי ספק שמתוך הויכוח והמשא ומתן שבין העובדים יגיעו לעומקה של עבודה זו, ויתברר להם ששוא עבוד אלהים אחרים בלתי לה' לבדו, כי הויכוח שבין אנשים שהשלום מתווך ביניהם, הוא שהאחד נותן לבו לדברי חבירו, ואם יראה לו שדבריו טובים ונכוחים אזי יודה לו והוא שומע לדבריו, ומתוך ויכוח כזה יתברר האמת, והוא בעצם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה, יז), כל מחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי סופה להתקיים. אף על פי שהם חלוקים בדבר, מכל מקום הם מתאחדים במה שיש לכולם תכלית אחת לברר האמת על פי רצון אביהם שבשמים, ואם כן מחלוקת זו היא בעצם השלום, ולכך אמרו מחלוקת לשם שמים ולא אמרו לשם ה'. ושמים אלו מה טיבם לכאן, אלא לפי שמצינו ששינה הקדוש ברוך הוא שם רקיע לשם שמים, לפי ששם רקיע מורה על עצם המחלוקת, כמו שאמרו (בראשית רבה ד, ו), מפני מה לא נאמר כי טוב בשני, מפני שבו נבראת מחלוקת... והוא הרקיע שהבדיל בין מים למים, וכמו שנאמר, "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד). כי במה שפטר והבדיל הקדוש ברוך הוא בין מים למים במעשה בראשית, זה היה ראשית והתחלת כל מדון ומחלוקת שבעולם. אמנם שם שמים מורה אדרבה על עצם השלום, כי שמים נוטריקון אש מים שהשלימו ביניהם, כמו שנאמר (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו", והורה בזה שמחלוקת זו היא בעצם השלום וקיום העולם, כדמסיק שם, אמר רב טביומי ומה המחלוקת שהוא לקיומו של עולם לא נאמר בו כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן?! לכך אמרו שמחלוקת הלל ושמאי דומה למחלוקת השמים, לפיכך סופה להתקיים, רוצה לומר, סופן להתקיים באהבתם כאשר היו לפנים מאשר תכלית שניהם אחד הוא, כמו שלמדו רבותינו זכרונם לברכה מהפסוק "את והב בסופה" (במדבר כא, יד).
לפיכך אמר אפילו בזמן שישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם הקדוש ברוך הוא האריך להם אפו, כדי שישאו ויתנו בדבר, וסופם להתברר כי שקר תרמיתם, והיא תהלתו של הקדוש ברוך הוא כשהמה מעצמם יתבוננו בינה שהבל נחלו, זהו שנאמר (ישעיהו מח, ט) "למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך".
אמנם בזמן שעובדים עבודה זרה וחלק לבם זה מזה, אזי עתה יאשמו תכף ומיד, כי אף אם ישאו ויתנו בדבר, לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שבין המתוכחים כשהם מתנגדים, שדעת כל אחד לסתור דברי חבירו, אף על פי שרואה דבריו נכוחים אין שומע לו, שאין כוונתו כי אם לקנטר חבירו. הלא מטעם זה אסרו רבותינו זכרונם לברכה להושיב בדין שני תלמידי חכמים שהם שונאים זה לזה, לפי שדעת כל אחד לסתור דברי חבירו אף על פי שיודע שדבריו בלתי צודקים הוא מתעקש וחולק על כל פנים לאמור שהאמת אתו. ובויכוח כזה נתגנו חכמי חוץ לארץ, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כד.), חובלים אלו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ שמחבלין זה לזה בהלכה, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה כו', והוא בדרך שנתבאר למעלה, שישיבת ישראל בארץ הקדושה היתה תלויה במידת השלום, והמופת על זה, שהכתוב הולך ומשבח תלמידי חכמים שבארץ ישראל שהיו מנעימים זה לזה בהלכה, וסיבת הגלותם לבבל היה כשקלקלו דרכם, ותזנח משלום נפשם, שהרי בבבל היו מחבלין זה לזה כאמור. והאמת יורה דרכו, שהמשא ומתן שהוא דרך קנטור לא יתברר מתוכו האמת לעולם, כי אין דברי שלום ואמת יוצאין מתוך המריבה ופירוד הלבבות, לכך אמר חלק לבם עתה יאשמו.

גודל מעלת האחדות
התורה הקדושה מגלה לנו בפרשה זו את גודל מעלת האחדות. "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו", כאשר נשים לב, לדגלים שלנו, לאותיות של שמות האבות הקדושים המסמלות את אחדותינו, ונחיה יחד באהבה ובאחדות, הרי שהקדוש ברוך הוא יאריך אפו, לא יעניש אותנו מיד על חטאינו, ולא יגלה אותנו שוב מארץ ישראל, כי במצב זה של אחדות, אנו נגיע בסופו של דבר אל האמת אל דרך התורה, וזה מה יוביל את כל עם ישראל לשוב אל חיקו של אביהם שבשמים.