שמע ישראל | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויחי

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
פסוקי דזמרה וקריאת שמע

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רפאל בן יוסף

2709

2 דק' קריאה

פרשת "שמע ישראל" היא הסיסמה של עם ישראל. אם אתה פוגש אדם ואינך יכול לזהות האם הוא יהודי ובחפצך לברר זאת, שאל אותו האם הוא יודע מה זה "שמע ישראל". אם לא יבין מה אתה רוצה ממנו, יש מקום להסתפק אם הוא יהודי, ואם יבין, סימן שהוא אכן יהודי. בדיקה זו כבר הוכיחה את עצמה. כמובן, יש להיזהר מהטעיות.

חכמינו זכרונם לברכה מציינים (פסחים נו.), שאת הפסוק "שמע ישראל" אמרו בפעם הראשונה בני יעקב. יעקב אבינו ביקש לפני מותו לגלות לבניו את העתיד לבוא לקץ הימים: "ויקרא יעקב אל בניו, ויֹאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א), וכאשר באו אליו בניו, נסתלקה ממנו שכינה. אמר: "שמא חס ושלום יש במטתי [=בבנַי] פְּסול?" אולי הם נמשכים אחר דרכו של תרח אבי אברהם, שהיה עובד אלילים? או שמא תועים הם אחר דרכו של לבן, אבי אימו של יעקב? ענו כולם ואמרו: "שמע ישראל", כלומר שמע אבינו ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד. כששמע יעקב, שכל בניו שלמים באמונתם, אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

פרשת "שמע ישראל" נכתבה בתורה בפרשת "ואתחנן" ואולם שם לא נזכר הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אלא "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד. ואהבת את ד' אלקיך" וכו'. ואמרו חכמים שם: מה נעשה? נאמר את הפסוק "ברוך שם"? איך נאמר? הרי לא אמרו משה רבנו בתורה? ואם לא נאמר, הרי אמרוֹ יעקב, ואיך לא נאמר? התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, לצאת ידי שניהם: ידי משה וידי יעקב. לא לשתוק ולא לומר, אלא הכרעת ביניים: לומר בלחש. משל המשילו חכמים, לבת מלך, שהריחה צִיקֵי קדירה ונתעוררה תאוותה לאכול מהרוטב השרוף שבשולי הקדירה. אמנם הוא טעים מאד, אבל לא מעלים אותו על שולחן מלכים, מפני שהוא חסר צורה יפה. מה לעשות? אם תאמר שיביאו לה, יש לה גנאי, ואם לא תאמר, יש לה צער. התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי, כך אין לה צער ואין לה גנאי.

בקריאת שמע הפתרון שנקבע הוא לומר "ברוך שם כבוד מלכותו" בלחש. ויש מפרשים, שהמשל בדווקא, כלומר בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו" יש טעם מיוחד, אבל מאידך, לא מתאים לאומרו. בלשבח את ד' יש טעם מיוחד. יש טעם מיוחד לעמוד ולהתפעל מגדולת מעשיו, אבל מאידך יש קושי, שכן אין גבול לשִבחו כיון שאי-אפשר לומר כל שִבחו. כל אמירה מצמצמת, ועל-כן עדיף לשתוק. "לך דֻמִיה תהִלה" (תהלים סה, ב), אבל איך אפשר שלא לשבח את ד' על כל גדולתו? הרי הסיפור בשִבחו של ד' מרומם את הנפש. אמנם, אין זה ראוי לומר דברים שמצמצמים ואינם מקיפים את הכל, ואי-אפשר להקיף את כל שִבחו.

זה עניינו של הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". יש בו שבח ד', רוצים לאומרו וגנאי לאומרו, והפתרון לאומרו בחשאי, בלחש. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים פעמיים באהבה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד". זהו הדגל, זו הסיסמה הנצחית של עם ישראל.