פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש בא | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
בא

684

20 דק' קריאה

שבט התשפ"ה
מפטיר הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הוָה (ירמיהו מו)
פרשת בא
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 106 פסוקים = מח לב כבד , בֶּן זוֹמָא
וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. (שמות י א)
בפרשה 20 מצוות, מתוכן 9 מצוות עשה, ו-11 מצות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה : קידוש החודש ⋅ שחיטת הפסח ⋅ אכילת בשר הפסח ⋅ השבתת חמץ ⋅ אכילת מצה ⋅ קידוש בכורות בארץ ישראל ⋅ סיפור יציאת מצרים ⋅ פדיון פטר חמור ⋅ עריפת פטר חמור. לא תעשה : שלא לאכול הפסח נא ומבושל ⋅ שלא להותיר מבשר הפסח ⋅ שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח ⋅ שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ ⋅ שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד ⋅ שלא נאכיל מן הפסח לגר ולתושב ⋅ שלא להוציא מבשר הפסח חוצה ⋅ שלא לשבור עצם מן הפסח ⋅ שלא יאכל ערל מן הפסח ⋅ שלא לאכול חמץ בפסח ⋅ שלא יראה לנו חמץ בפסח.

וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ . (שמות י א)
בֹּ א אֶ ל פַּ רְעֹה ר"ת באף , אע"פ שאמרתי לך שתנהוג בו כבוד, מעתה לא יהיה כן, מאחר והתריס לפני, אלא הכנס לפניו באף ולא תירא ולא תחת. ומה שמצינו שחלק לו כבוד אח"כ באמרו לו (יא ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי פרש"י - חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. שֶׁהֲרֵי בַּסּוֹף יָרַד פַּרְעֹה בְּעַצְמוֹ אֵלָיו בַּלַּיְלָה. הוא על דרך (איוב יב כג) מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם .
כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ על ידי שנתלבש בו סמא"ל (131), כָּ בֵד לֵ ב פַּ רְעֹה ר"ת בגימטריא 131 עם הכולל, רמז שהכבדת הלב היתה ע"י שנתלבש בו ס"מ.
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם . (י ב) פרש"י - שִׂחַקְתִּי, כְּמוֹ כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי ) במדבר כב כט).
אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא. (מגילה כה:) בֹּא אֶל פַּ רְעֹה ר"ת וס"ת בגימטריא 120 עם הכולל. ל"ץ בגימטריא 120. שיש במאה ועשרים צירופי א-להים מסטרא דיליה, כדי להשפילו ולהכניעו. לעורר על פרעה הרשע כל כח הדינים בה. (מנחת יהודה)
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת .אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז ג) יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָּמִים ,כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים :יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. (משנה ברכות יב:).
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-הוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם .(שמות יג ח) כתב החינוך - מִצְוַת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם – לְסַפֵּר בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן, כָּל אֶחָד כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ, וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וּכְבָר פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים, (מכילתא בא שם) דְּמִצְוַת הַגָּדָה זוֹ הוּא בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן בִּשְׁעַת אֲכִילַת מַצָּה. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב לְבִנְךָ, לָאו דַּוְקָא בְּנוֹ, (פסחים קטז, א) אֶלָּא אֲפִלּוּ עִם כָּל בְּרִיָּה. תלמוד לומר לֵאמֹר שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו. ואפשר עוד שירמוז באומרו וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לֵאמֹר . (אוה"ח)
מה הטעם שלא נהגו לברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לספר ביציאת מצרים'?
טעם א' – לפי שיוצאים ידי חובה בקידוש באמירת 'זכר ליציאת מצרים'. (רבינו ירוחם בשם רבינו פרץ)
טעם ב' – ברכת 'אשר גאלנו' היא ברכת ההגדה. ומדוע הברכה בסוף לפי שצריך להתחיל בשעבוד. (שבולי הלקט בשם ר' בנימין)
טעם ג' – לפי שבברכת 'גאל ישראל' שבתפלת ערבית יוצאים ידי חובה. (המאירי)
טעם ד' – עיקר המצוה היא בלב. הסיפור בפה עוזר להפנים את הדברים בלבנו. ועל מצוות שבלב אין מברכים. (מהר"ל, גבורות ה' פרק ס"ב)
טעם ה' – זו מצווה שכלית, שהיינו צריכים לקיים גם בלא ציווי, ולכן לא מברכים עליה. קיום המצווה ללא ברכה מראה על הרצון שלנו להודות ולהלל.
(שפת אמת, פסח תר"מ)
טעם ו' – לפי שהיא מצוה שאין לה קיצבה, וכל מצוה שאין לה שיעור, שביד האדם למעט בה או להרבות עליה אין מברכים עליה. (הרשב"א, הגדת מעשה ניסים)
טעם ז' – סיפור יציאת מצרים סמוכה למצה ומרור, וכיון שבירך על מצה ומרור פוטר ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים, כיון שהיא סמוכה לחבירתה. אי
אפשר לקיים את המצוה השניה מבלי לקיים את המצוה הראשונה, לא תיקנו לברך על השניה, וכיון שבירך על המצה והמרור, אינו מברך על
סיפור יציאת מצרים, ולכן אין מברכים על ד’ כוסות. (חסד לאברהם)
טעם ח' – אמרו חכמים ז"ל 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם' והוי כאילו רק עתה נעשה יהודי, וממילא כולנו כמו גרים. ולכן
אין אנו מברכים קודם ההגדה. ואין מברכים גאל ישראל אלא אחר סיפור יציאת מצרים. ובגר מברך רק אחר הטבילה (חת"ס).
טעם ט' – הואיל ומפסיקים בסיפור יציאת מצרים בסעודה, והרי צריך לספר ביציאת מצרים עד שתחטפינו שינה, וכיון שאינו עושה את כל המצוה בבת
אחת, אין לברך, וכמ"ש הרוקח והכל בו בכיו"ב, שאין מברכין על ד’ כוסות. (שבח פסח).
טעם י' – תלוי בדעת אחרים, היות שאם אדם יחיד יושב לבדו אין צריך לספר ביציאת מצרים, אלא זוכר במחשבה ביציאת מצרים, ורוב הנסים אשר הפליא
ה’ לעשות, כי הסיפור הוא רק לאחרים, דכתיב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וכו’, ורק בעמלק דכתיב זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח , דרשו בגמרא מגילה (יח.) דבעינן
זכירה בפה, אבל ביציאת מצרים די בזכירה בלב, והסיפור רק לאחרים, ואם כן תליא אם אחרים רוצים לשמוע. (שו"ת מחנה חיים)

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה .(יב ב) חמשה חודשים בשנה יש בהם ימים טובים לישראל, ואלו הם: ניסן סיון תשרי כסליו ואדר. הַחֹדֶשׁ חֳדָשִׁים לְחָדְשֵׁי הרי חמשה. ג' פעמים בפסוק הזכיר חֹדֶשׁ לרמז ג' חודשים בשנה שבהם ג' רגלים, ופסח ראש לכולם. רִ אשׁוֹן ה וּא לָ כֶם ר"ת בגימטריא ברגל (235), ראש השנה לרגלים. רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה בגימטריא זהו ראש השנה למלכים ולרגלים . (רבינו אפרים)
בפסוק זה רמוזים דיני הצום - בכל השנה, מלבד מחודש ניסן, מותר לצום כל החודש ורק בראש חודש אסור, ואילו בחודש ניסן זה הפוך, כל החודש אסור לצום ורק בראש חודש מותר שבו מתו נדב ואביהוא בני אהרן והוא נקרא 'תענית הצדיקים'. וכך מבואר לשון הפסוק: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה , ז"א כל ימי חודש ניסן הם רֹאשׁ חֳדָשִׁים דדינם כראשי חדשים של כל השנה שאסור לצום בהם. אבל רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם ז"א היום הראשון של החודש, כלומר ראש חודש ניסן, דינו שווה לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה דהיינו, לשאר ימי חודשי השנה, שמותר לצום בהם. (הגר"א)

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-הוָה מִמִּצְרָיִם .(יג טז)
אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת קֹדֶשׁ לַי-הוָה אמרה תורה וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. (מנחות לו:) וכתב הרמב"ם - חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ (דה"א יז כא) ״ וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ״.(ברכות ו.)
נמצא שהמניח תפילין, שבכל אחד מהם מופיע 21 פעמים שמו של הקדוש ברוך הוא, נושא עליו 42 פעמים את שם השם.
אם נכפיל את הערך המספרי (הגימטריא) של שם הוי'ה (26), כפול 42 הפעמים שהוא מוזכר בתפילין של ראש ושל יד נקבל את התוצאה 1092. זוהי בדיוק הגימטריא של הפסוק המוזכר בתפילין של הקדוש ברוך הוא: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ .
הטעם שאין מניחים תפילין בשבת מפני שהוא מנוחה ותפילין זכר לעבדות וזה לשון אמרם 'אין העבד יוצא בכבול שלו בשבת'. (ילקוט האזובי)
וכל המקיים אחת מאלו שלוש מצוות [מילה, שבת, תפילין] כאילו קיים כל התורה כולה, וכולם נקראים אות. (הרא"ש)

שאלות

א. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-הוָה מִמִּצְרָיִם .(יג טז) באיזה מקרה אסור ליהודי להניח תפילין.
ב. בימים אלו לא יכול לחול יום הראשון של חג הפסח. רמוז בפסוק (יב טז) הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם .
ג. פרעה אמר : לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְ-הוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.(י יא) ואילו עבדיו אמרו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ
לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיהֶם (י ז) שניהם התכוונו שלא לשלוח את הנשים. מה ההבדל בין הַגְּבָרִים לבין הָאֲנָשִׁים .
ד. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְ-הוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה .(י יא) לכאורה למה אמר לְכוּ נָא הַגְּבָרִים הרי גם האישה
כשרה להקריב בבמה. כתנינן (תוספתא זבחים יג) הכל כשרין להקריב בבמה, ואפילו בנו בתו ועבדו ושפחתו.
ד. באיזה מקרה הקלף מעור טהור, ופסול לכתוב עליו תפילין.
ה. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים .(י כב) פרש"י וְלָמָה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר
רְשָׁעִים, וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת. וּמֵתוּ בִשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרַיִם בְּמַפָּלָתָם וְיֹאמְרוּ: אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. מאי שנא שמתו כל הרשעים
בתוך שלושת ימי אפילה, ודתן ואבירם לא מתו אע"פ שהיו רשעים גמורים. באיזה תאריך מתו מרשעי ישראל.
ו. ראיה בפרשה למאמר חז"ל שרחמיו של אדם מגיעים עד הדור של נכדיו 'עד כאן רחמי האב על הבן', כדכתיב (משלי יז, ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים
כלומר עד הדור השלישי החיוב ללמד לזרעו תורה.
ו. הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי ] לָהּ ] פְּלֵטָה שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ (ירמיה נ כט – מפטיר) מה הטעם להא
דאיתא בגמרא (נדרים לז:) לָהּ קרי ולא כתיב. האם נשאר מבָּבֶל פְּלֵטָה.
ז. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי-הוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ . (יב מח) באיזה מקרה יהודי גדול
שאינו ערל, אינו מנודה ואינו טמא או אָבֵל ובכל זאת אין שוחטים עליו.
ח. וַיַּהֲפֹךְ יְ-הוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.(י יט) מה הטעם כשבא הארבה כתיב וְרוּחַ
הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה היינו רוח קדים רגיל, ולמה כשיצא כתיב רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד שהוא לא רוח קדים רגיל.
ט. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה .(יב ב) פרש"י - נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה עַל מוֹלַד הַלְּבָנָה בְּאֵיזוֹ שִׁעוּר תֵּרָאֶה וְתִהְיֶה רְאוּיָה לְקַדֵּשׁ,
וְהֶרְאָה לוֹ בְּאֶצְבַּע אֶת הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ: כַּזֶּה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. איתא בגמרא (מנחות כט.) תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשין לו למשה עד
שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים. אילו דברים נוספים התקשה משה רבינו ע"ה, ומדוע לא מונה אותם רבי ישמעאל.
ט. מספר הדורות מאברהם אבינו ע"ה עד שלמה המלך, ומספר הדורות מרחבעם בנו עד צדקיהו בן יאשיהו.
י. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם (יב ל) מה הטעם דכתיב לַיְלָה דהא מובן שהיה בלילה דכתיב (יב כט) וַיְהִי
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי-הוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וכן בפסוק (יב לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה .
כ. ראיה בהפטרה שעתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל.
ל. אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו, ויאמר: 'כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה - ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא' (שו"ע או"ח תלד ב)
מה הטעם שנתקן לומר נוסח כל חמירא בלשון ארמית ולא בלשון הקודש.
מ. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-הוָה מִמִּצְרָיִם .(יג טז) אמרו רבותינו ז"ל (מנחות ל"ז ( יָדְכָה יד כהה שהוא יד שמאל.
מה הטעם שלא בחר ה' ביד ימין לעשות בו את המצוה כי הוא המשובח. ואיתא במדרש (לקח טוב) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ (בראשית מח יד) בכל מקום
הימין משובח, לענין עבודה, לענין הזאה ולענין ברכה. וכן מצינו בספר תורה - הנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין ואפילו אם הוא איטר יד אין
לשנות בזה. (משנ"ב או"ח רפב א)
נ. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ . (יג ז) קי"ל (שבועות יג) אתים וגמים ריבויין, אכין ורקין מיעוטין.
אֵת מה בא לרבות. הול"ל מַצּוֹת יֵאָכֵל שִׁבְעַת הַיָּמִים .
ס. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַי-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה .(י יז) לכאורה קשה למה אמר במכת ארבה רַק אֶת הַמָּוֶת
הַזֶּה יותר ממכת צפרדעים שהיו נכנסים במיעיהם ומקרקרים בהם והוא מוות יותר מהארבה. ושם רק אמר הַעְתִּירוּ אֶל יְ-הוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי
וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַי-הוָה . ולא אמר אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה .
ס. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה (י ה). מאי נפקא מינה אם החגב יראה או לא יראה.
ע. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי-הוָה. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ .(יג ו-ז) מה
הטעם שבפסוק הראשון נאמר מַצֹּת בכתיב חסר, ובפסוק השני נאמר מַצּוֹת בכתיב מלא.
פ. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ (יג יג) מה הטעם דכתיב וְאִם לֹא תִפְדֶּה , ולא כתיב וְאִם לֹא תִפְדֶּה 'בשה' דהא התחיל לדבר בשה.
פ. זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (יב מג) פרש"י - שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְאֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד בְּמַשְׁמָע. איך ייתכן שיהודי
מומר שאבותיו יצאו ממצרים אסור באכילת קרבן פסח, ואילו גר שנתגייר אע"פ שהוריו לא יצאו ממצרים חייב באכילת קרבן הפסח. דכתיב (יב מח) וְכִי
יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי-הוָה .
צ. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. (שמות י א) פרש"י - וְהַתְרֵה בוֹ. לכאורה פרעה
היה לו דין בן נח, ובן נח אין צריך התראה, מדוע הוצרך הקב"ה לומר למשה שיתרה בפרעה.
ק. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ .(יב ה) מה הטעם שקרבן פסח יכול לבוא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים ולא מן הבקר.
ק. עזרת נשים היתה אורכה ורוחבה זהה, רמוז בפסוק (יב כז) וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל .
ר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְ-הוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם .(יא ד) פרש"י - בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה נֶאֶמְרָה לוֹ נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁיָּצָא מִלְּפָנָיו לֹא
הוֹסִיף רְאוֹת פָּנָיו. (שמו"ר יח א) לכאורה היאך דיבר לו הקב"ה במצרים והיא מלאה גילולים, וכתיב (ט כט) כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר פרש"י - אֲבָל בְּתוֹךְ הָעִיר לֹא
הִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה גִּלּוּלִים (שמו"ר יב ה).
ר. ' וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ ' ' וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה ' (יג טו-טז) כיצד יתכן שבני ישראל הניחו תפילין, ולעבד אסור להניח תפילין. מדוע נאמר
לשון וַיְהִי שהוא לשון צער. מה באה ללמד אותנו סמיכות הפסוקים זה לזה.
ש. כֹּה אָמַר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי .(ט א) מה הטעם שבכל מקום נקרא אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל , ובעוד שהיו במצרים נקרא אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים .
ש. באיזה מקרה מניח תפילין כשרות ועובר בבל תוסיף.
ת. וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (י יד) מלמד שנח הארבה בשבת. (בעה"ט) לכאורה איזו תועלת יש בכך שנח הארבה בשבת.

תשובות

א. אוֹנֵן אסור לו להניח תפילין. וכן אָבֵל ביום הראשון לאבלותו – ביום מיתה והקבורה, אסור לו להניח תפילין, אפילו אם הנפטר מת בלילה ונקבר בלילה.
טֹטָפֹת בא"ת ב"ש אוֹנֵן . (ילקוט האזובי)
ב. ב' ד' ו' – לא יחול יום הראשון של חג הפסח. שכן מספר הימים מפסח עד ראש השנה הוא קבוע – 163 ימים, שהם 23 שבועות ועוד יומיים. והוא
דאמרינן (פסחים נח:) 'לא בד"ו פסח'. והוא רמוז בפסוק הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. כלומר לא בד"ו יֵעָשֶׂה לָכֶם. (דעת זקנים)*
ג. גיבורים הראויים לעבודה הם הַגְּבָרִים . עבדיו התכוונו לכל האנשים גדולים עם קטנים. הָאֲנָשִׁים בגימטריא גְּדֹלִים עִם קְטַנִּים (406) (הרוקח)
ד. דיעבד אין, לכתחילה לא. כמש"כ התוספות (קידושין עו:) אע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים
מיוחסין. וכ"כ הרמ"א (שו"ע יו"ד א) יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. (טעמא דקרא)*
ד. דגים שעשו מעורם קלף פסול לכתוב עליו תפילין משום דנפיש זוהמיה. (שו"ע או"ח לב יב)
ה. האמינו בגאולה לפיכך לא מתו אע"פ שהיו רשעים. (הרא"ש, הרוקח) ומתו בי"ג באדר, והמן גזר לאבדם בי"ג באדר לכן מתענים בי"ג באדר לזכור בו
וזעקתם. (רבינו אפרים,)
ו. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם. (י ב) עד כאן חייב לספר. וכן (דברים ד ט) וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי
בָנֶיךָ , עד כאן רחמי האב על הבן. (הרוקח, פענח רזא)*
ו. וַשְׁתִּי בתו של בלשצר מלך בבל ונכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את בית המקדש הראשון נשארה לפליטה, אבל סופה היה שגם היא נהרגה.
ולכן לָהּ קרי ולא כתיב. (טעמא דקרא)
ז. זקן או חולה שאינו יכול לאכול כזית אין שוחטים עליו. שנאמר (יב ד) אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עד שיהיה ראוי לאכול, אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהן
יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן. (רמב"ם הל' קרבן פסח ב ג)
ח. חי נושא את עצמו (שבת צג:) – ולכן כשבא הארבה די לו ברוח קדים רגיל, אבל כשסרה המכה לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד – אַף הַמְּלוּחִים שֶׁמָּלְחוּ מֵהֶם לפיכך
הוצרך לרוח חזק מאוד. א"נ לפי שיִסּוּרִין, בְּשָׁעָה שֶׁמְּשַׁגְּרִין אוֹתָן עַל הָאָדָם, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן שֶׁלֹּא תֵּלְכוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי
וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִית (ע"ז נה.) וכשהועילה תפלת משה להסיר יסורי הארבה קודם הזמן, נגד השבועה שהשביעו אותו, הסירו אותן ברוח חזק מאוד.(אזניםלתורה)*
ט. טריפות – דכתיב (ויקרא יא ב) זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול. ולא חשיב
אלא הך דכתיב 'זה'. מחצית השקל – דכתיב (שמות ל יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ , הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ,
וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְאוֹמֵר לוֹ: כָּזֶה יִתְּנוּ. ולא שייך במחצית השקל נתקשה אלא משום דלא היה יודע בשום ענין אם לא היה מראהו. (תוס' שם)
וי"א אף הלכות שחיטה, ושמן המשחה. *
ט. ט"ו דורות מאברהם אבינו ועד שלמה המלך, שנתמלא בט"ו היום הירח. לא זכו מונין לחסרונה ט"ו יום אינה נראית, כן מרחבעם עד צדקיה ט"ו דורות.
וכתיב (מ"ב כה ז) וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר . (הרוקח) צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ היה מלכה האחרון של ממלכת יהודה .
י. ישראל ראו כאור בצהרים ודרשו על זה את הפסוק (תהלים קלט יב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה (זוה"ק ח"ב לח), מה שאין כן למצרים היה חושך
אפילה. וזה רמז הכתוב וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה פירוש למצרים היה חושך אפילה. (פרדס שמאי)
כ. כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא . (ירמיהו מו יח) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:
'כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹא', וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תָּבוֹר וְכַרְמֶל שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, נִקְבָּעִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּתֵּי
כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁקּוֹרִין וּמַרְבִּיצִין בָּהֶן תּוֹרָה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (מגילה כט.) פרש"י - למדנו שעבר כרמל את הים ואימתי היה בשעת מתן תורה.*
ל. לחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. (באר היטב בשם סדר הדורות) וכדאיתא (שבת יב:)
שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. כתבו התוספות לבד מגבריאל. ורוצה לומר שאין מלאכי השרת משגיחים בהמתפלל בלשון ארמי להביא
תפלתו לפני הקב"ה. (חת"ס בשם תמים דעים) ואין מלאכי השרת המליצים נזקקים להכניס תפלתן של ישראל בלשון אחר כי אם בלה"ק. (חת"ס)
מ. מוזמנת הימין לקשור התפילין על השמאל, ולא השמאל על הימין. וכן לפי שהימין מוזמנת לכל דבר ומושיטין אותה לכל מקום לפי שהיא עסקנית מן
השמאלית ואין נכון שיהיו השמות נתונים עליה. (החזקוני)*
נ. נשים חייבות באכילת מצה, אֵת לרבות הנשים. אֵ ת שִׁ בְעַת הַ יָּמִים ר"ת אשה. (ילקוט האזובי) א"נ לרבות שמונה שעות מיום י"ד, או לרבות יום שמיני
בחוצה לארץ. (רבינו בחיי)*
ס. סומא חשוב כמת – לפי שהארבה היו אוכלים פניהם ומנקרים את עיניהם זהו מוות. (מושב זקנים) א"נ ביקש שלא יסיר כי אם את החיים כי המה מזיקים
וממיתים אבל לא את המלוחים שכבר מתו כי אינן ממיתים ומזיקים, והקב"ה לא נעתר לו בזה ושלח אף המלוחים. (כלי יקר) *
ס. סומא אוכל ואינו שבע (יומא עד:), לפי שאינו רואה את המאכל ואוכל הרבה. וזהו פירושו וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת בגלל שלא יוכל לראות יאכל הכל ולא ישבע
עד שיבקש אח"כ בבתים וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה . (כלי יקר)
ע. עניים ראוי שתתן להם מנה יפה ומשביעה, כדכתיב במצות הצדקה (דברים כו יב) וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ . וזהו מַצּוֹת יֵאָכֵל כתיב מלא היינו לאחרים.
אבל תֹּאכַל מַצֹּת נאמר על עצמו, ורשאי אדם לצמצם לעצמו עד לכדי שיעור אכילה. והוא רמז למה שכתב הרמ"א (או"ח תכט) ומנהג לקנות חטים
לחלקן לעניים לצורך פסח. (פניני הגר"א)
פ. פודה בשה פודה אפילו שלא בשויו, ואם אינו פודה בשה צריך לפדות בשויו. (בכורות יא.) והכי פירושו וְאִם לֹא תִפְדֶּה בכלל אפילו שלא בשה אז וַעֲרַפְתּוֹ
(פרדס שמאי)
פ. פרק מעליו המומר עול מלכות שמים לכן אינו זכאי לאכול את קרבן הפסח אע"פ שאבותיו נגאלו ממצרים, כיון שהוא עדיין שרוי בתוך טומאת מצרים.
לעומת הגר למרות שאבותיו לא נגאלו ממצרים, הוא עצמו קיבל עליו עול מלכות שמים ועל כן הוא יכול להיות שותף באכילת קרבן הפסח. (אזנים לתורה)
צ. ציבור של בני נח שעברו עבירה אין מענישים אותם אלא לאחר התראה – יחיד אין צריך התראה. והכי פירושו בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְהַתְרֵה בוֹ כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי
אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו אם כן זה כבר ציבור וצריך התראה. (מדרש יהונתן)
ק. קָטֵגוֹר הוא הבקר לפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהיו ישראל עתידין להמיר כבודו בעגל ואין קָטֵגוֹר נעשה סָנֵגוֹר. (רבינו אפרים)
ק. קל"ה אמה היתה עזרת נשים אורכה ורוחבה . דתנן (מדות פ"ב מ"ה) עֲזָרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ.
רמוז בפסוק וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל . כמנין הִצִּיל . (135) (רבינו אפרים)
ר. רוח הקודש נזרקה בו. ועוד יש לומר שכשאמר פרעה (ט כז) יְ-הוָה הַצַּדִּיק ביער את כל הגילולים מן העיר לכן דבר איתו בעיר. ועוד יש לומר דהתראה
נאמרה אף בעיר, אבל תפילה חוץ לעיר. וכן מצוה דווקא חוץ לעיר. (פענח רזא) א"נ הגביהו למעלה מעשרה טפחים ודיבר עימו כיון שהוא ברשות אחר.
(החזקוני) ומשום כבודו של משה שלא ימצא בדאי. דאי לא נאמרה לו בעמדו לפני פרעה היה מוכרח לילך בשליחותו של מקום לפני פרעה. (שפתי חכמים)
ר. רב (אדון) שהתייאש מהעבד חייב העבד להניח תפילין משום שאינו נחשב כבר כעבדו של האדון. (גיטין מ.) מכיון שבני ישראל יצאו ממצרים ופרעה
צעק 'וי' הרי שכבר התייאש מהם, ולכן יכולים להניח תפילין. (מדרש יהונתן)
ש. שררה היא לשון ישראל – כדכתיב (בראשית לב כט) כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים . בעוד שישראל היו משועבדים בחומר ובלבנים נקרא על שם העברים. א"נ
לפי שלא שינו את שמם, ייחד שמו עליהם, על שם עברי. (מושב זקנים)
ש. שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַצְמָם אוֹת וְאִם מְנִיחִים בָּהֶם אוֹת אַחֵר, הָיָה זִלְזוּל לָאוֹת שֶׁלָּהֶם. (שוע אוח לא א) ואם מניחן לשם מצוה עובר
משום בל תוסיף. (באר היטב)
ת. 'תשב' אותיות שבת – ויום השבת מסוגל לתשובה, בא הארבה בשבת ונח כל היום כדי לתת זמן למצרים לשוב אל ה'. והם לא שבו עד שנעשה כָּבֵד
מְאֹד והביאם עד שערי מוות. ורק אז התוודה פרעה ואמר חָטָאתִי ולבו בל עמו, לפיכך וַיְחַזֵּק י-ְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה . (אזנים לתורה)

מקורות / חידודון *

ב. בשני בשבת - חד מימות החול נקט ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזי לארביסר נקט וחד בשבתא לא חזי לארביסר דלא בד"ו פסח ולאו מילתא היא שהרי על פי הראייה היו מקדשין. (רש"י שם) היינו שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, לא הקפידו על הכלל: "לא בד"ו פסח", כלומר שהיה יכול להיות מצב שבו י"ד בניסן חל ביום ראשון.
ד. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים עי׳ בת״כ פ׳ אחרי דגם נשים כשרים להקריב בבמה, אך רש״י בזבחים דף קי״ח, ע״א וקי״ט, ע״ב נשים, וכן בירושלמי מגילה פ״א אמר לית כאן אשה, איש כתיב בפרשה. ועי׳ בתוספתא סוף מס׳ קרבנות דיש בזה סתירה דעל במה שבגנו עבדו ושפחתו, חזינן דגם אשה כשרה, ושם אמר בתחילה דרק עבדים ע״ש. וצ״ל דהיכן דקבעו במה לא בגדר סיבה אז בעי גדר שליח ורק עבד משוחרר, ואף דדי ב גיטין דף כ״ג, מ״מ י״ל דצריך יחסן, עי׳ תוס׳ קדושין דף ע״ו, ע״ב ואכמ״ל, אבל בעראי גם עבד ושפחה, עכ״פ דייק כאן פסוק דרק גברים, ועי׳ במכילתא כאן לקמן לחק לך ולבניך דאמר להוציא בנות, ור״ל כמ״ד דאשה טפילה ואכמ״ל.(צפנת פענח עה"ת)
ו. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי (בראשית כא כג) עַד כַּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן (בראשית רבה נד,ב)
ח. וַיַּהֲפֹךְ יְ-הוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד - העיר רוח מערבי שהוא הפך רוח הקדים והיה חזק להתגבר על רוח קדים שנשב כנגדו, וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף . שרוח מערבי צפוני שבא מצד הים הגדול שהוא מערבי צפוני למצרים גבר על רוח קדים ונשאו עד ים סוף שהוא מזרחי למצרים, ושם פגש בתוקף רוח הקדים שנשב מן הים והיו שני הרוחות במשקל השוה ונשאר הארבה שם תקוע במקומו, לא נשאר ארבה אחד, פי' חז"ל שאף המלוחים פרחו להם שגדר שם נשאר הוא הנשאר בכונה כמ"ש בכ"מ, ור"ל אף אלה שהשאירו המצריים בכונה לאכלם לא נשאר. (המלבי"ם)
ט. שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים . ושלושתם רמוזים בשמו. משה ר"ת וס"ת מ נורה ש רצים [ש מן המשחה , ש חיטה] ה חודש. (הגר"א, מראית העין) . וכן שְׁ רָצִים מְ נוֹרָה חֹ דֶשׁ ראשי תיבות 'שָׂמַח' כי משה רבינו ע"ה נצטער בתחלתם ואחר כך שמח בהשגתם וידיעתו בהם ולכן אמר לו (אנכי) וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם ראשי תיבות ב 'חודש ש 'רצים מ 'נורה שחננתיך דעת בהם להשיגם.
(בן יהוידע שם)
ויש אומרים אף הלכות שחיטה. ובשמות רבה (טו, כח) אחד מארבעה דברים שנתקשה משה, שמן המשחה, דכתיב (שמות ל לא) שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי , ומעשה מנורה, ושרצים, והלבנה.
ובגמרא דידן לא דרש שמן המשחה דכתיב (פסוק לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", מפני דסבירא לגמרא דאין לדרוש אלא כשנכתבה מלת "זה" קודם שהזכיר הדין עצמו, כמו גבי מנורה "וזה מעשה המנורה מקשה", "וזה לכם הטמא", "החודש הזה לכם", אבל בשמן המשחה שלפני "זה" הזכיר הדבר בדיבור, שנאמר (פסוק כג) "ואתה קח לך בשמים ראש וגומר", ועליו אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", קאי מלת "זה" על הדיבור שדיבר לו לפני זה, כאילו אמר שזה שאמרתי – הוא לכם משחת קודש. ודווקא כאשר לא הזכיר הדבר ההוא בדיבור עדיין, אז אינו נופל מלת "זה", כי על מה קאי "זה", ושם דרשו 'מלמד שהראה לו הקב"ה'. אבל מדרש רבות (שמו"ר טו, כח) דרש "זה" דשמן המשחה, מפני דסבירא ליה דלא הוי למכתב כלל לשון "זה", ולפיכך דרש בכולהו. ומכל מקום גם מדרש רבות לא דרש "וזה אשר תעשה", מטעם דפרשנו אליבא דתנא קמא, דלא כתיב שחיטה בקרא, ולא איירי קרא ממנה. אמנם "זה יתנו" אפילו יש אומרים לא דרש, כיון דקאי על הנתינה. אבל בירושלמי דרש בכל "זה" דכתיב בקרא, ולפיכך דרש גם "זה יתנו".
(גור אריה)
כ. עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - אין הכונה שתעקר גוף הקרקע שלהם ותהיה בארץ ישראל, וכן ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' לא נעקר הקרקע שלהם אלא הכונה הוא כמו שיש לגוף האדם צל רוחני שמקיפו שהגוף מושך חיות ממנו, כן יש צל שהוא אויר זך ורוחני חופף על הארץ כולה ומאיר לה ואין הצל של כל הארצות שוה בזכותו ומעלתו ויש בזה כמה מדרגות בצללים החונים על ארצות חוץ לארץ, ובודאי צל ארץ ישראל הוא מעולה וזך ביותר לפי ערכה של ארץ ישראל. על האויר שהוא הצל הפרוס וחונה בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן הענין ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' שבא הצל שלהם ולא גוף ההרים. (בן יהוידע – מגילה כט.)
מ. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה – תפילין של יד זכרון לחוזק יד, ותפילין של ראש זכרון לאותות ולמופתים שעשה הקב"ה לעינננו, כדכתיב (דברים ו כב) וַיִּתֵּן יְ-הוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ . (החזקוני)
וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בֵּין עֵינֶיךָ כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת הש"י ויכלתו ועי"ז ישובו מאון. (כלי יקר)
כתב האור החיים - כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה , והא' תקרא יד החזקה , היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה.
נ. מדרש מכילתא - מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים למה נאמר? לפי (שלא למדנו) על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה, (מנין שהוא אסור) משש שעות ולמעלה - תלמוד לומר מַצּוֹת יֵאָכֵל [ אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים ]. מכאן היה רבי יהודה אומר, בשלשה פרקים [פסחים פ"א מ"ג] בודקין את החמץ, אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר בשחרית, ובשעת הביעור.
ס. מלמד שעם הצפרדעים ועם הארבה היו נחשים והיו ממיתים בהם ע"כ אמר וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה . (בעה"ט)
למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי היה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בזמן יהושע. או יאמר אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה לפי שכל פירות האדמה נשתדפו בברד ואחר כך בא הארבה לכלות מה שהשאיר הברד ואחר שתי מכות אלה לא נשתיירה מחיה לבני אדם בארץ, והנה זה להם מות. (רבינו בחיי)
שהיה הארבה משונה, שהיה מסמא את עיניהם והיה קוצץ אילנות בגדים ותכשיטים. (אזנים לתורה)
אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה פרעה ידע את טבע הארבה שאם הוא שוהה זמן רב במקום אחד הוא מטיל רבבות ביצים באדמה ואחרי זמן מתבקעים ויצאים מהן דור חדש של ארבה ואין מספר לו והוא אוכל את היבול החדש וכל ירק צומח באדמה החרוכה. לכן נתירא מ'הַמָּוֶת הַזֶּה '. (אזנים לתורה)

שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת ramnadlan018@gmail.com