- הלכה מחשבה ומוסר
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
232
מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן
מרים מתוארת כאן בשני תיאורים, התיאור הראשון 'מִרְיָם הַנְּבִיאָה' והתיאור השני הוא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', אבן עזרא פירש שיתכן שהתורה האריכה וכינתה אותה 'אחות אהרון' כדי להבדיל אותה ממישהי אחרת שנקרא גם כן בשם 'מרים'. אך נראה שהסבר זה אין בו די, משום שלא היו אז בישראל נביאים רבים, והתיאור 'מרים הנביאה' די בו כדי להבדיל בינה לבין 'מרים' אחרת.
רש"י הביא את דברי התלמוד (סוטה יג,א) שמרים התנבאה עוד בעת שהיתה רק 'אחות אהרון', שאמה עתידה להוליד בן שיושיע עת ישראל. ובפירוש אלשיך הוסיף שבטביעת המצרים בים סוף נגאלו ישראל בשלימות, ואז נתקיימה נבואת מרים בשלימות, ולענין זה רומז הכתוב כשהוא מתאר את מרים בתיאור 'הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן'. כלומר מרים שהתנבאה בעת שהיתה רק אחות אהרון.
הסבר זה הוא הסבר על דרך השלילה, כלומר הכינוי 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', אינו העיקר, אלא העיקר הוא 'לא אחות משה', והכוונה היא שהתנבאה עוד קודם לידת משה. אולם נראה שניתן לומר הסבר על דרך החיוב, שמרים מכונה כך משום שהשירה שלה נבעה מכך שהיתה 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', וכדלקמן.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (78)
הרב מרדכי הוכמן
76 - ארץ אגדה: יוסף והחמושים שעלו ממצרים
77 - ארץ אגדה: עיון חדש בשירת מרים
78 - 'הבן החכם' ו'הבן הרשע' שבנפשי
טען עוד
ותען להם מרים
בשירת מרים נאמר "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם. המילה "וַתַּעַן" באה מהשרש ענ"ה, שניתן להתפרש בשתי משמעויות, המשמעות הרגילה היא תשובה לדברים שנאמרו לפני כן כמו "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי... וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי..." (שמואל א א,טו). אך פעמים שמשמעות השורש ענ"ה היא דיבור בקול רם כמו בכתוב "...הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו כה,ל) וכתב שם רש"י "יַעֲנֶה - כל לשון ענייה צעקת קול רם היא". ואף כאן "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" פירושו שמרים צעקה לנשים בקול רם את המילים: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
וצריך להבין את ההבדל שבין שירת מרים לשירת משה וישראל. בשירת משה נאמר "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". בשירת משה מופיעה רק השורש אמ"ר – "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'...", ומשמע שמשה ובני ישראל לא הוצרכו לצעוק (ענ"ה) את השירה הזאת. ואם כן, מדוע הוצרכה מרים לצעוק את השירה.
כמו כן צריך להתבונן בהבדל נוסף. בשירת משה מוזכר במפורש שגם בני ישראל שרו כל אחד בפיו בעצמו – "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'...". במשנה (סוטה פ"ה מ"ד) ובתוספתא (סוטה ו,ב-ג) נחלקו חכמי ישראל מה היו המילים שהוציאו בני ישראל בפיהם, אך מוסכם על כולם שבעת השירה הם הוציאו מילים בפיהם. בדומה, לאחר הריגת גלית והנצחון על הפלישתים מוזכר שהנשים שרו כולן בקול רם – "וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:" (שמואל א יח,ו-ז). אמנם בשירת מרים מוזכר שהנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות אך לא מוזכר שגם הן אמרו מילים בפיהן. מה פשר ההבדלים הללו?
הירידה מרגעי השיא של האמונה הגדולה
בתלמוד (ברכות דף נ,א) מובא "שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם", מסתבר שלא רק העוברים הצטרפו ושרו את 'שירת הים' יחד עם הגברים, אלא גם הנשים. יתכן שהנשים הצטרפו ושרו בקול רגיל, וכפי שמצאנו בשירת דבורה שנאמר "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם" (שופטים ה,א). וכבר דן החיד"א בספרו 'דבש לפי' (מערכת ק, יט, קול באשה) בענין שירת דבורה, וכתב "וכיון דיש גילוי שכינה יש יראה וא"כ מותרים אנשים ונשים לשורר יחד". ובוודאי שבמעמד קריעת ים סוף היה גילוי שכינה והיתה יראה, ולפי דברי החיד"א יתכן שהנשים שרו אז בקול יחד עם הגברים 1 . ואמנם באליה רבה (על או"ח סימן עה ס"ק ה) הביא שיטה ששירת דבורה היתה על פי היתר מיוחד מה', ואין ללמוד משם למקרים אחרים, אך מסתבר שמעמד שירת הים היה מעמד נשגב לפחות כמו מעמד שירת דבורה וגם שם היה היתר מיוחד. וגם אם לא היה היתר מיוחד לשירת הנשים בקול, מסתבר שכשם שהעובָּרים הצטרפו לשירת הגברים כך הצטרפו גם הנשים אלא שהן שרו לכל הפחות בלחש 2 . וכשם שהכתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" כולל בתוכו גם את הנשים, גם הכתוב "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" כולל בתוכו גם את הנשים. ואם כן, שירת מרים והנשים, שהיתה לאחר השירה הגדולה והמשותפת, נועדה לצורך אחר.
מסתבר שלאחר רגעי האמונה הגדולה שהתבטאו בשירת הים, באו גם רגעי קַטְנוּת. בני ישראל גורשו ממצרים בלא שהצטיידו כראוי לשהות ממושכת במדבר, וכפי שמסופר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". בני ישראל ראו והתבוננו שהם מצויים ליד ים סוף במקום שאינו מיושב, ומבחינתם עתידם לוט בערפל. בינתיים הם התקיימו כבר שבוע באופן ניסי. מסתבר שלאורך הדרך שבני ישראל הלכו בה היו סלעים שנבקעו ויצאו מהם נוזלים מזינים, וכפי שמשמע בשירת האזינו (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". באבות דרבי נתן (נוסחא א לג) מסופר שהתופעה הזו אירעה בעת שבני ישראל עברו בתוך ים סוף עצמו, אך מסתבר שהסלעים והנוזלים המזינים האלו ליוו את בני ישראל כבר מתחילת יציאתם ממצרים, וכך הם התקיימו כבר כשבוע עד קריעת ים סוף. והסלעים והנוזלים המזינים המשיכו ללוות אותם עד ירידת המן.
ובכל אופן, לאחר רגעי השיא של האמונה הגדולה שהתבטאה ב'שירת הים', חזרו בני ובנות ישראל והתבוננו במצבם והחלו לבצבץ בהם מחשבות של מרירות, על כך שאין ברשותם מאכלים רגילים ומים רגילים וחייהם תלויים בנס של הסלעים המזינים. מרים הנביאה הבחינה בכך, והיא החליטה לשמח את לב הנשים בניגונים ובשמחה ובשירה לה' על הנס הגדול, כדי שהאמונה שהם חוו בקריעת ים סוף תחזור ותחיה בקרבם והיא תמשיך ותלווה אותם גם בהמשך דרכם במדבר.
התורה מתארת את מרים בשני התארים 'מרים הנביאה' ו'אחות אהרון', כדי לרמז למטרות האלו של מרים. וכדי להעמיק בדבר צריך להתבונן במשמעות השמות 'מרים' ו'אהרון'.
משמעויות של שמות
הצליל של השם מרים מרמז למרירות, ובדומה לאמור במגילת רות: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁ-דַּי לִי מְאֹד". מסתבר שעמרם קרא לבתו הבכורה בשם מִרְיָם, בגלל המרירות של שעבוד מצרים. בכך היה עמרם דומה ליוסף שקרא לבנו הבכור מנשה על שם הצער שחווה אז "מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". וכן מצאנו גם אצל משה שקרא לבנו הראשון גֵּרְשֹׁם על שם הצער שחווה בברחו ממצרים - "גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".
אמנם בחלוף הזמן, מצאו יוסף ומשה נקודה של נחמה גם בגלותם. ולכן קרא יוסף לבנו השני בשם אֶפְרָיִם - "אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". ובדומה קרא משה לבנו השני אֱלִיעֶזֶר כאמור: "אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה". ולפיכך מתבקש לכאורה שעמרם ימצא נקודה של נחמה גם בצער השעבוד במצרים, ויקרא לילד השני שלו בשם שירמז לנקודה של נחמה. ברם לכאורה השם 'אַהֲרֹן' הוא חסר משמעות בשפה העברית, אך אם נעמיק ניתן לומר שגם לשם זה יש משמעות בשפה העברית, וכפי שיתבאר לקמן.
משמעות השם אהרן
אם ננסה להבין את השם אהרן בתור מילה אחת נתקשה להבין את משמעות השם. אך פעמים רבות שמות של אנשים מורכבים מצרוף של שני מילים כמו "אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי". ובדומה השמות "גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר" "אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי" ועוד רבים רבים. מסתבר שגם השם אהרן מורכב משני מילים, והם המילה 'אה' והמילה 'רן'. המילה 'אה' היא מילה שמביעה קריאת כאב וצער, ובדומה למילה 'אהה' שמופיעה כמה פעמים בתנ"ך, כמו בכתוב "וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל" (מלכים ב ו,ה). וכשם שמצאנו בתנ"ך "צרה" ו"צר" במשמעות דומה, כמו "יוֹם צָרָה" ו"בְּיוֹם צַר לִי", כך דומות גם המשמעויות של המילים 'אה' ו'אהה' והן מביעות צעקה מתוך צער. ומאידך, המילה 'רן' מביעה קריאת שמחה כמו "רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם" (צפניה ג,יד). כאשר עמרם קרא את שם בנו השני 'אהרן' הוא שילב את שני המילים 'אה' ו'רן' למילה אחת 'אהרן' המביעה את התקווה שבקרוב מאוד אנחות הצער שעדין נשמעות כעת בשעבוד מצרים תהפוכנה לקריאות של שמחה 3 .
האם שם של אדם חורץ את גורלו
פעמים ששמו של אדם מביע את מהותו ואופיו של האדם, ופעמים ששם שמביע עצב עלול לגרום למי שנושא את השם הזה להיות אדם עצוב. כך משמע בספר דברי הימים ( א ד,ט-י):
"וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל:"
מפרשיית יעבץ אנו למדים שלמרות ששם של אדם עלול להשפיע על אופיו, הרי שיש בידו בחירה חופשית, ותפילתו לה' יכולה לסייע לו להפוך את אופיו, ואכן ה' מילא את תפילת יעבץ והוא הפך להיות אדם שמח.
באופן דומה יש להתייחס לשם 'מרים', לכאורה היתה צריכה מרים לחשוש שהיא תהיה מלאה מרירות, ופיה יפיק מילים של מרירות, אך גם היא התפללה לה' "לְבִלְתִּי עָצְבִּי", ושהיא תהיה אשה שמחה ופיה יפיק מילים של שבח. היא התפללה להיות בעל אופי של 'אחות אהרן', כלומר שבאופי שלה תהיה במשמעות של השם 'אהרן', שמשמעותו שקריאות הצער של 'אה' יהפכו לקריאות שמחה של 'רן'. ותפילתה התקיימה והיא היתה אשה שמחה ומשמחת.
מרים המשמחת
כאמור לאחר הירידה מרגעי השיא של 'שירת הים', חשה מרים בעצבות ובמרירות שנפלה על ישראל על שאין ברשותם מאכלים רגילים ומים רגילים וחייהם תלויים בנס של הסלעים המזינים. והיא החליטה לשמח את לב הנשים בניגונים ובשמחה, כדי שהאמונה שהם חוו בקריעת ים סוף תחזור ותחיה בקרבם והיא תמשיך ותלווה אותם גם בהמשך דרכם במדבר. ולכך מסופר שמרים חזרה על שירת הים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת".
כידוע, אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, ומכך שמרים מתוארת בתור "מִרְיָם הַנְּבִיאָה", מכאן שידוע היה שהיא זוכה להגיע למדרגות של שמחה ושל נבואה. ואכן כשמשה וכל ישראל אמרו את 'שירת הים' הם היו בשמחה גדולה ולא הצטרכו להשתמש בכלי שיר כדי לשמוח, אולם לאחר רגעי הרוממות והשיא חשה מרים בעצבות שנפלה על כולם, ולכן היא לקחה את התוף בידה והחלה לנגן כדי להגיע לשמחה. וכל הנשים הצטרפו אליה ויצאו אחריה בתופים ובמחולות.
סגנון דברי מרים - "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", דומה לסגנון ירמיהו (כ,יג): "שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת ה' כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים", ולסגנון שבתהילים (צו,א): "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ", ומדובר בסגנון מליצי. אילו הנשים היו שרות יחד עם מרים וחוזרות על דבריה, היתה מרים צריכה לומר "אָשִׁירָה לַה'..." וכמו שאמר משה, ואז היו גם הנשים חוזרות ואומרות: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". מפשטות הכתוב משמע שהנשים הצליחו להתרומם למעט שמחה, והן הצליחו לצאת בתופים ובמחולות, אך הן לא הצליחו להתרומם למדרגת שמחה גבוהה עד שגם פיהן יפתח בדברי שבח לה'. ובעצם, מרים הנביאה צעקה עבור כולן את דברי השבח לה', וזו משמעות הכתוב: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
כאמור לעיל משמעות השם "אַהֲרֹן", היא שאנחות הצער יהפכו לקולות של שמחה. ודבר זה הצליחה מרים לעשות, והיא הפכה את רגעי העצב של הנפילה מן המעמד הגדול של שירת הים, לרגעים נוספים של שירה ו'רון' שמחים. יכולתה זו של מרים להפוך רגעי עצב לרגעים של שמחה, נבעה גם מבחירתה ותפילתה להיות באופי של "אֲחוֹת אַהֲרֹן", אחות של מי שמתעלם מקריאות העצב ('אה') ויודע להפוך אותן לקריאות של שמחה ('רן'). ולכן התורה מציינת דווקא כאן את היותה "אֲחוֹת אַהֲרֹן".
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מדוע פורים גדול מכיפורים?
איך מגדירים כללי מלחמה?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
למה ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
איך נראית נקמה יהודית?
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
איסור בשר וחלב
איך ללמוד גמרא?
