דיני המלחמה במשפט התורה | הרב רצון ערוסי | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
משפט עברי או אזרחי?

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

פעמים רבות נזכרה מדינת ישראל במגילת העצמאות כמדינה יהודית, ובחוקי היסוד היא מוגדרת מדינה יהודית דמוקרטית. ואולם אנו רואים שמיום ליום מתחדשים בחברה הישראלית ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם סולם הערכים המסורתי והלאומי שלנו. לא זו אף זו, הולך ומתפתח מאבק קשה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.
במצב זה טוב נעשה אם נתפנה מן השיח המתלהם והמתלהט שקיים בינינו לבין עצמנו, ונחזור לעיין במקורותינו. בכנס שערכנו אשתקד בנושא 'דיני המלחמה במשפט התורה', ראינו כיצד המשפט העברי אקטואלי ורלוונטי גם לימינו. במהלך הכנס ערכנו משפט מבוים העוסק בלוחם מול מחבלים, שהרג בשוגג גם חפים מפשע.
במשפט המבוים הוצג כתב אישום נגד החייל אוריה. מחבלים פלשו משטח אדום (ירדן) לתוככי שטח ישראל, והשתלטו על כמה מחנות של צבא ישראל הסמוכים לגבול. דוד, המפקד על חטיבה בחיל רגלים, רדף עם יחידתו אחרי המחבלים, שנמלטו לשטח ירדן והתבצרו בעיר צקלג, שממנה יצאו לפלישה. המחבלים התבצרו במבנה ציבורי המשמש בית תיפלה, ובאותה עת שהו בו גם ילדים וגם זקנים.
יחידתו של דוד התמקמה סביב המבנה. צלפים התמקמו על הגגות. עם רדת הלילה יצא צוות הגיבורים למשימת פריצה, ומיד נורתה עליהם אש כבדה. הפורצים נסוגו לבניין סמוך. הנאשם אוריה לא חיכה לפקודה מהמפקד דוד, וירה שני טילים לתוך המבנה. מן הירי נהרגו שני מחבלים ו־20 אנשים נוספים ששהו במבנה.
מאחר שאוריה לא המתין לפקודה מהמפקד, הוגש כנגדו כתב אישום בגין: א שימוש בלתי חוקי בנשק. ב התנהגות בלתי הולמת. ג גרימת מוות שלא כדין. אוריה טען להגנתו שפעל מתוך חשש לחיי הגיבורים, ולכן פעל כראוי.

מלחמת מצווה כנגד עמלק שבדור
שמענו את המאשימה, את הנאשם ואת נימוקיהם המושכלים. לעניות דעתי אין להרשיע את הנאשם בשימוש בלתי חוקי בנשק, ולא בגרימת מוות שלא כדין, אלא רק בהתנהגות בלתי הולמת. להלן הנימוקים לכך:
ראשית, יש לקבוע שמדובר במלחמת מצווה, כי הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כדלקמן: "ואיזו היא מלחמת מצווה, זו מלחמת שבעה עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". המחבלים שפלשו לשטחנו הם בגדר אויב וצר שנלחם בנו זה עשרות בשנים, והם פוגעים באנשים, נשים וטף וכן בחיילים. לכן המלחמה שנלחמו הגיבורים כנגדם הייתה מלחמת מגן, והיא מלחמת מצווה.
יתרה מזו, עיון במשנת הרמב"ם מלמד שעמלק לדידו אינו עניין של מוצא גזעי, אלא אויבים בלתי אנושיים, עמלקים בהתנהגותם האכזרית, והם קיימים וטרם חוסלו, שהרי הרמב"ם בספר המצוות התייחס לשבעה עממים וכתב שהם כבר כלו, ואילו על עמלק הוא כתב: "כאשר ישמיד ה' את זרע עמלק בכללותו, ויכריתהו עד האחרון, כמו שיהיה במהרה בימינו". משמע שעמלק טרם כלה גם בימי רבנו, ואם כן מדובר בגויים שהם עמלקים בהתנהגותם האכזרית והעוינת.
לכן גם מהבחינה הזאת ניתן להתייחס לטרוריסטים כאל עמלקים, והמלחמה נגדם היא מלחמת מצווה. על מלחמה זו נצטווינו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" (דברים כה, יט).
אם כן אין להרשיע את הנאשם בשימוש בלתי חוקי בנשק, שהרי הוא יצא לפעולה צבאית נגד המחבלים, שהיא כאמור מלחמת מצווה. וכן אין להרשיעו משום שהשלטון בישראל דינו מבחינה הלכתית כדין מלך, והוא שהחליט על פעולה צבאית זו, עיין שו"ת משפט כהן, שם קבע הרב קוק זצ"ל שבזמן שאין לנו מלך ממלכות בית דוד, הרי כל מנהיג שנבחר בהסכמת כלל ישראל יש לו דין מלך. צא וראה, אפילו על ראשי גלויות שבבבל פסק הרמב"ם: "במקום מלך הן עומדין".
אולם אוריה הנאשם ירה טילים לעבר המבנה שבו הסתתרו המחבלים, בלי להמתין לפקודתו של המפקד. אכן התנהגות זו אינה הולמת, אך אין להאשימו בגרימת מוות שלא כדין של אלו שהיו במבנה ולא היו מחבלים. זאת משום שהמחבלים הסתתרו שם, ודינם של מחבלים אלה - מוות, כי הם רודפים אחרינו לפגוע בנו, ואותם מחבלים משתמשים בבני האדם ששהו במבנה בתור מחסה ומגן אנושי. השאלה הנשאלת היא מה דין רודף שיורה על אדם, ולאחר מכן מסתתר מאחורי חפים מפשע, כלום רשאי הנרדף לפגוע בו, אף שבכך עלולים להיפגע החפים מפשע?
אכן יש לומר שאם מדובר ברודף אקטיבי, שממש רודף אחרי נרדף ומאיים להורגו נפש, והרודף מחזיק בידיו תינוק כמגן אנושי, ולנרדף אין יכולת להימלט כדי להציל את חייו, במקרה כזה רשאי הנרדף לירות לעבר הרודף, אף שבכך הוא עלול לסכן את התינוק שבידי הרודף, כי הנרדף יורה לעבר הרודף ויכול להורגו, והוא פועל להציל את עצמו.

מניעת פגיעה עתידית
אולם במקרה דנן הרי היחידה הצבאית שלנו היא אשר רדפה אחרי המחבלים הרודפים אותנו כדי לפגוע בהם, ולמנוע מהם שיפגעו בנו בעתיד, ואולי במקרה זה אין לנו לירות למקום מחבואם של המחבלים, כשיש שם בני אדם חפים מפשע. בעניין זה ניתן לומר שאסור לאוכלוסייה להסכים שיסתתרו בקרבה מחבלים, וכל שהיא מסכימה או לא מתנגדת לכך שמחבלים יסתתרו בקרבה, היא מסכנת את עצמה.
כבר השיב הרב ישראלי בספרו עמוד הימיני, שאוכלוסייה שנותנת בתוכה מחסה לטרוריסטים היא בגדר מסייעת לרודפים אותנו, לכן יש לה גדר של רודף, ואנו רשאים לפגוע בה, כל שכן שאנו רשאים לפגוע בטרוריסטים, ואין אנו אחראים כלפי האוכלוסייה שנותנת להם מחסה בקרבה.
זאת ועוד, אוכלוסייה אשר מקיימת בתוכה טרוריסטים ואינה מענישה אותם, דינה כבני שכם שנידונו להריגה על ידי שמעון ולוי, משום שלא דנו את שכם בן חמור על שחטף ואנס את דינה, בעוד הם כבני נח מצווים על הדינים. והרי בני נח מחויבים על שפיכות דמים, והטרוריסטים הם שופכי דמים, והנותנים להם מחסה לא די שאינם דנים אותם, אלא כאמור הם גם נותנים להם מחסה. כך הגענו למסקנה שאין להרשיע את הנאשם בגרימת מוות שלא כדין על ידי הטילים שירה ומהם נהרגו גם מי שאינם מחבלים.
עוד יש להוסיף ולומר, הרי מדובר במצב של מלחמה, ואף שהחייל הלוחם אמור להיות כפוף למפקדו, יש מצבים במלחמה שבהם על הלוחם לקבל החלטה באופן מיידי, הן בגלל סיכון שהוא נקלע אליו, והן בגלל הזדמנות שנקרתה בדרכו לחסל אויב וצר. בנסיבות כאלה יש שמתייחסים בהבנה כלפי הלוחם, שפעל בלי לשאול את מפקדו, ובמיוחד שבמצב של מלחמה לעיתים החייל הלוחם שורד לבדו בשטח, והוא ממלא תפקיד מעין פיקודי.
ובכל זאת, כיוון שגם למלחמת המגן שלנו כלפי המחבלים עלולות להיות השלכות רבות, לרבות בין־לאומיות, יש להקפיד מאוד על הצורך בקבלת הוראה מן המפקד, "כי גבוה מעל גבוה שומר", ולכן בנסיבות אלה נראה לעניות דעתי להרשיעו רק בהתנהגות בלתי הולמת.
מתוך העיתון 'בשבע'