ערך הזכויות מול ערך החובות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

4054

2 דק' קריאה

בסוף מסכת אבות נאמר:
"אמר רבי חנניה בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ד' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר".
הווי אומר, ריבוי המצוות הוא לזכות את ישראל, לא להקשות, חס-ושלום, לא למרר לנו את החיים ולהכביד עלינו.
אם תאמר: אדרבא, אם להקל עלינו ולזכות אותנו, היה עדיף שיהיו מעט מצוות ואז יקל לנו לשמור עליהן, מה שאין כן ריבוי המצוות, שגורם דוקא לריבוי הכישלונות. כבר עסק הרמב"ם בשאלה זו, ובפירושו למשנה הוא אומר: "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות-העולם בשום פנים, אלא יעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם-הבא. ועל זה אמר רבי חנניא בן עקשיא, כי המצוות, בהיותן הרבה, אי-אפשר שיעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה, תחיה נפשו באותו מעשה".
הרמב"ם מתעלם, משום מה, מהצד השני של המטבע: הרי על-ידי ריבוי המצוות יש גם סיכון, שאדם ייכשל ביותר מצוות ויפסיד את חלקו. אך נראה שלדעת הרמב"ם, מצווה אחת, כשהיא נעשית בשלמות, מכרעת את הכף לטובה ומבטלת את כל הכישלונות, והרמב"ם מוכיח את דבריו ואומר: "ממה שיורה על עיקר זה, מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא? והשיבו המשיב: כלום מעשה בא לידך? כלומר, מזדמן לידך לעשות מצווה כהוגן? השיבו שנזדמנה לו מצוות צדקה על דרך השלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק "ד' חפץ למען צדקו": לצדק את ישראל ולמען כן יגדיל תורה ויאדיר".
הרמב"ם אומר אפוא שמצווה אחת בשלמות דיה לזכות בה לחיי העולם הבא, והזכות הזו כנראה מכריעה את כל הכישלונות, שאם לא כן, עדיין לא מובן מדוע ריבוי המצוות זכות לישראל. הרי כמו שהוא זכות כאשר מקיים מצווה, הרי זו חובה גם כאשר לא מקיימים.
אלא שגדול ערכו של קיום המצוות יותר מהכישלונות, כי גדולה מידה טובה ממידת פורענות, ולכן אמרו חכמים: הווי דן את כל האדם לכף זכות. חכמים לא התכוונו שצריך להתעלם מהחובות ורק לראות את הזכויות, אלא לדעת שהזכויות הן העיקר והן מכריעות את החובות.
כאשר אתה דן את הדין, מתבונן בכף הזכויות שלו ומתבונן בכף החובות שלו ושוקל אותן אלה לעומת אלה, תדון את האדם לכף זכות. וכמו שיש לדון את היחיד לכף זכות, כן יש לדון את הרבים.
זו היתה מידתו של אברהם, שאהב לצדק את הבריות ושנא להרשיען כאשר פנה אל מדת הדין האלקית: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ביקש להציל את סדום בזכות הצדיקים שבתוכה, ואפילו מועטים, אבל לא היו. אבל אילו היו? היו ניצלים! כי הטוב משקלו גדול לאין ערוך מהרע ומעט מהאור דוחה הרבה מהחושך.
מבט זה מביא אותנו למסקנה, שגם כעת, למרות הכל, אנחנו ממשיכים להתקדם ולעלות במעלות הקודש. עם ישראל נמצא בתהליך של חזרה לארץ אמונתו, לארצו ולגאולתו.