בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

9 דק' קריאה
מספר ר' יוסף כהן ז"ל, כי כאשר בא הראי"ה זצ"ל להר
הכרמל למנוחה ולהחלמה בקיץ תרצ"ד, נוצלה נוכחותו בחיפה לפעולת חיזוק מוסדות התורה שבירושלים, ונקבעה מסיבה שצויינה כמסיבת כבוד לרבה הראשי של ארץ ישראל, ואליה הוזמנו ראשי הציבור בחיפה ובסביבה. כנציגי הישיבות הגדולות שבירושלים הגיעו הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, והגאון ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל. את המסיבה פתח רבה הראשי של חיפה הגאון ר' יהושע קניאל זצ"ל, ואחריו דיבר הגרי"מ טיקוצנסקי זצ"ל שהפליג בשבחו של הרב ואמר: "זוכים אנו לשבת כאן עם היהודי הכי גדול בעולם!" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 260].

אורות התפילה
עיקר עבודת האדם ותפילתו צריך שתהיה למען כבוד השם יתברך ותיקון הכלל, וכדברי תנדב"א הנודעים: "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל" וכו'. והמעלה היתירה של ההתחזקות היא שבשעת דוחקו של אדם אע"פ שחסרים לו הרבה ענייניו הפרטיים וחושך לו מצידו, מכל מקום תהיה תפילתו סמוכה לענין הגאולה, שהיא עוסקת בתשועת הכלל, שהיא כבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל [הראי"ה קוק, 'אורות התפילה' (ליקוטים מתורת הראי"ה בענין התפילה), עמ' 115].

אגרות לראי"ה
"ב"ה ז' מנ"א תרצ"ה.
החיים והשלום ורפואה שלימה מן השמים, אל כבוד הגאון האמיתי, פאר הדור והדרו, כקש"ת ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, נרו יאיר, שיחי' לאורך ימים ושנים טובים אמן, האב"ד בירושלים עיה"ק תובב"א.
העליון ית"ש יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה עד בוא משיחנו בב"א, ויחדש כנשר נעוריו ועצמותיו יחליץ, ויקויים בו וקווי הש"י יחליפו כח. ישלח לו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל ולכל בשרו מרפא, ויחזקהו ויאמצהו בכל גופו הטהור, ויזכה לראות בגאולתן של ישראל ובבוא משיחנו אמן. והנני בתוך המעתירים להש"י על שלו' וטובו דכ"ג. ישמע הש"י בקשתם ועתירתם, וישמח לבב כ"ג בבריאות טובה וחזקה אמן.
דברי המעתיר להש"י על שלו' וטובו דכ"ג, ישלח דברו וירפאהו במהרה.
ברוך דוב ליבאוויץ
ר"מ בישיבה ה' בית יצחק".
[נולד בשנת תרכ"ד, נפטר בשנת ת"ש. תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים סולובייצ'יק. מגדולי ראשי הישיבות בדורו. מח"ס 'ברכת שמואל'. האגרת מופיעה בספר 'אגרות לראי"ה' אגרת שפ"א].

אורות המוסר
"הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאווה, שהיא מסלקת כל הוד הרוח. וכשתסולק הגאוה מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי אפשר לבוא אל השלימות האמיתי שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור, ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח האמיתי.
כל זמן שהגאווה היא בלב, אי אפשר לשוב בתשובה ואי אפשר להשכיל בשכל טהור.
אין בכל המידות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאווה.
כל מי שסבל הרבה מגאוותו בחומריות ורוחניות, הוא יודע יותר איך לשנאתה. כל מי שמשתוקק יותר לאור ד' שיאיר על נשמתו, ימאס בגאווה, עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש" [הראי"ה קוק, 'קבצים מכתי"ק' ח"ב עמ' קכז].

ותורה יבקשו מפיהו
הראי"ה ותלמידו ר' אריה לוין זצ"ל
עסקנו בעבר בקשריו של גדול המקובלים רבי שלמה עליאשוו זיע"א, בעל ה'לשם שבו ואחלמה' – עם מרן הראי"ה. הבאנו את עדות ר' אריה לוין (שהיה מקורב רבות לשני גדולי עולם אלו) על לימודם המשותף של הראי"ה ובעל ה'לשם' בפנימיות התורה בלילות, ועל הערכתו הגדולה של בעל ה'לשם' כלפי הראי"ה.
הפעם נעסוק בקצרה בקשר העמוק שהיה בין הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל למרן הראי"ה קוק זיע"א.
אחד המיוחד בין אנשי ירושלים היה הגאון הצדיק ר' אריה לוין. הוא נולד בשנת תרמ"ה ברוסיה, ובצעירותו שקד על התורה בישיבות ליטא: סלאנים, מינסק וסלוצק. בזו האחרונה למד במשך שלוש שנים אצל הגאון הרידב"ז ואצל הגרא"ז מלצר. שנה נוספת למד אצל הגאון ר' ברוך דב ליבוביץ זצ"ל. בשנת תרס"ב הגיע ר' אריה לישיבת וולוז'ין, בה זכה ללמוד בצוותא עם גדולי הלמדנים בישיבה. כבר אז היה ר' אריה נחשב לת"ח שקדן שעתיד להיות לגאון ולתפארת. בשנת תרס"ה עלה לאה"ק והשתקע בירושלים. בימי ישיבתו בירושלים זכה לקירבה מיוחדת במינה מצד הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל (בנו של הנצי"ב מוולוזי'ן). בשנת תרע"ז נתקבל ר' אריה כמשגיח רוחני ובוחן בת"ת 'עץ חיים' בירושלים.
עיקר עיתותיו הוקדשו לעשיית חסד ולעזרה לזולת, במסירות נפש עצומה. הכנסת כלה ובקור חולים, הכנסת אורחים ולווית המת, ושאר מעשים טובים היו לחם חוקו. במיוחד התמסר לאסירים השונים ובעיקר לאסירי המחתרות שישבו בבתי הסוהר שתחת שלטון האנגלים.
ר' אריה היה מאותם ת"ח וצדיקים שזכו להתקרב למרן
הראי"ה קוק זיע"א, ולשאוב ממנו אוצרות קדושה ויראת
שמים. אחד הזמנים בהם היו נוהגים צדיקים וחסידים להגיע לביתו של מרן הראי"ה, היה יום ראש חודש. מדי חודש בחודשו, היו מגיעים צדיקים ודמויות מיוחדות מיקירי ירושלים אל הראי"ה, לקבל את פניו. בין הנאספים היו הגרי"מ חרל"פ, האדמו"ר רבי שלמה מזוויהל זיע"א, רבי דוד כהן 'הנזיר', ואף רבי אריה לוין.
מספר ר' אריה:
פעם אחת חלמתי חלום קשה ומכאיב בליל ראש חודש, ורציתי לעשות מיד תענית חלום, אלא שהתלבטתי בדבר, והחלטתי לשאול את הרב. כשבאתי לפניו ומסרתי לו את הדברים, הרגיע אותי ושם ידי קודשו על ראשי וברכני בברכת כהנים. בצאתי מחדרו, נפלו המשקפים שלי ונשברו לרסיסים, והנה יצא הרב מחדרו לראות מה שקרה, ומיד קרא עלי את המקרא "הפח נשבר – ואנחנו נמלטנו", והוסיף: "לך אכול בשמחה לחמך, וסעודת ראש חודש תסעד בלב טוב" ['מועדי ראי"ה' עמ' מ'. ועי' 'מלאכים כבני אדם' עמ' 275].


גם בראש השנה היה נמצא ר' אריה במחיצתו של הראי"ה, ולא רק בתור אורח מן הצד. באותה תקופה היה נוהג הראי"ה ביום הראשון של ראש השנה להתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במנין של ישיבת 'מרכז הרב' (שהתקיים בבנין ישיבת 'עץ חיים' בשכונת מחנה יהודה). בעל המוסף היה רבי אריה לוין זצ"ל. רבי אריה, שכל תפילתו הייתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות, ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפילתו בצירוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל התפילה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין (שבה למד ר' אריה בתקופתו של הגאון ר' רפאל שפירא זצ"ל).
גם לאחר פטירת הראי"ה, במשך עשרות שנים, שימש ר' אריה כשליח ציבור בישיבת 'מרכז הרב' בתפילת מוסף בימים נוראים, וביום הכיפורים גם ב'כל נדרי' ונעילה. לעיתים כשהיה הרצי"ה זצ"ל מאריך מאוד בשיחה שלפני התקיעות, ולא ניתן היה לרמוז לו שהגיע הזמן מפני שהיה מכסה את כל ראשו בטלית, היה ר' אריה לוין ניגש אליו ולוחש באוזנו כי השעה מאוחרת והגיע הזמן להתחיל בתפילה.

דמותו המופלאה של רבי דוד כהן 'הנזיר', תלמידו של הראי"ה, הרשימה את ר' אריה ביותר.
וכך מספר בנו של ר' אריה, הגאון ר' חיים יעקב לוין זצ"ל (רבה של פרדס חנה):
אבא זצ"ל אמר לי פעם: משחר ילדותי אהבתי לשבת לפני חכמים ולהאזין לדבריהם, בין אם הבינותי מה שהם אומרים ובין אם לא הבינותי, כי פשוט נהניתי לשמוע את קול שיחתם. אך הנאה מיוחדת ותענוג מיוחד היה לי, עת הייתי יושב על יד ר' דוד הכהן, והאזנתי לקול שתיקתו. היה זה איזה קול סודי-מסתורי, קול מרומם, קול של שירה עילאית היה בוקע ועולה מתוך שתיקתו.
ופעם היה לי איזה ענין מאוד רציני ודחוף, ולא יכולתי לשית עצה בנפשי איך ומה להחליט, הלכתי אל רבינו זצוק"ל (הראי"ה) לקחת עצה מפיו. במקרה לא היה מרן הרב זצ"ל אז בביתו. נכנסתי לבית מדרשו שהיה אז פנוי מאדם, מלבד ר' דוד זצ"ל, שישב לו בפינה המערבית של בית המדרש שקוע בלימודו, נגשתי אליו, נתתי לו שלום והחזיר לי שלום מתוך חיוך קל ופניו צוהלים, ורמז לי בידו לשבת. ישבתי על ידו, הבטנו והסתכלנו זה בזה מבלי להוציא אף הגה מפינו, וכך ישבנו ושתקנו יחד לערך חצי שעה, אח"כ קמתי ונפרדתי מאיתו וחזרתי הביתה. בבואי הביתה הרגשתי כאילו נפתרו לי כל השאלות והספקות, כל מה שרציתי לשאול נראה לי כל כך פשוט, כ"כ בהיר, והיה לי הדבר לפלא.
פעם בהזדמנות סיפרתי את כל זה לרבינו הראי"ה זצ"ל, אמר לי הרב: וכי מה זה פלא בעיניו? חושב כבודו כי ר' דוד שלנו שתקן הוא? לא כן הדבר. ר' דוד דברן גדול הוא, אינו פוסק מלדבר, אלא מדבר הוא בשפה מיוחדת משלו, שפה של שתיקה, שהיא שפת החכמה ['נזיר אחיו' ח"א עמ' לב].
כאשר חלתה אשתו של ר' אריה במחלה קשה בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוסיפו לשמה את השם ציפורה, על פי עצת הראי"ה ['איש צדיק היה'].

הנעלבין ואינם עולבין
בגלל קרבתו של ר' אריה לוין לראי"ה, 'זכה' גם הוא להצקות שפלות מצד הקנאים. כנגד אותם מציקים היה מגיב ר' אריה כפי שהגיב כלפיהם רבו הראי"ה. – סיפר ר' אריה: כשביישוני וגרשוני (ממקום מסויים) על שום קרבתי למרן הרב, נשאלתי מה הייתה הרגשתי באותה שעה. ועניתי: חשבתי באותה שעה, כיצד היה הרב נוהג במצב שכזה. מסתמא היה שותק ומקבל באהבה את היסורים – וקיבלתי עלי את הדין. ['שבחי הראי"ה' עמ' רנה].
גם את היחס למבזים ולמחרפים, למד ר' אריה מהראי"ה בעצמו. כשאחד מקנאי ירושלים פגע בר' אריה לוין והעליבו בפומבי, לא ענהו ר' אריה, אלא הבליג ונשא עלבונו. כשהלך לביתו בכאב לב, נלווה אליו אחד האנשים ואמר לו: היודע מר על מה נענשת שפגע בך אותו אדם? ענה לו ר' אריה: אולי חטאתי כלפי שמים. אמר לו האיש: לא כן, אלא משום שמקורב אתה ל'רב ההוא' (בהתכוונו לראי"ה קוק). שאלו ר' אריה: הטוב נהגתי שהבלגתי? אמר לו האיש: ודאי, והרי מידה טובה היא בידך, שהרי על כך אמרו חכמים "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינן משיבין, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ובכן, השיבו ר' אריה, דע לך שמידה זו – מ'הרב ההוא' למדתי... ['מלאכים כבני אדם' עמ' 206].

עוד מסופר בעניין זה, שפעם אחת הגיע לר' אריה יהודי שנרדף חינם על לא עוול בכפו, וקבל על כך בפניו. אמר לו ר' אריה, הסכת ושמע: היו ימים בירושלים, שהקנאים רדפו קשות את הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אמרתי בלבי, אסור אל מרן הרב לעודדו ולחזק ידיו. ומאחר וידעתי כי בכל שעות היום הרב טרוד מעל ראש, סברתי שאגש אליו בשעת לילה מאוחרת. נכנסתי לאולם ישיבת 'מרכז-הרב' ומצאתי את הרב שוקד על לימודו, והוא לא הבחין בי. ישבתי באחד הספסלים הסמוכים והחילותי ללמוד גם כן, ואין איש מלבדנו בהיכל הישיבה.
לפתע, הבחין בי הרב קוק ואמר לי: האמן לי, כי דווקא בימים קשים אלה הפוקדים אותי, זוכה אני להצלחת-יתר בלימוד ובחידושי תורה. רואה אני בחוש כי נתקיים בי הפסוק: "והאלקים יבקש את נרדף" [קהלת ג, טו].
והוסיף ר' אריה ואמר: משסיפרתי את הדברים לראש-ישיבת 'עץ-חיים', הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, אמר לי: הצלחה עצומה יש לו לרב בלימוד תורה וזכות גדולה נתגלגלה לו בחידושי תורה. מעיד אנכי כי בקי הוא בעל-פה מריש מסכת ברכות ועד סוף מסכת עוקצין! ['צדיק יסוד עולם' עמ' 232].
את הקנאות הגדולה והלא מוסברת כלפי הראי"ה הסביר ר' אריה בצורה עמוקה: "במלחמות בין עמים, מרכז האויב את עיקר המלחמה על המבצרים החזקים, בכדי להחליש את יריבו. וכך נוהגת גם הסיטרא אחרא – היא מתאמצת בכל כוחותיה למנוע השפעות חיוביות של גדולים בעלי רמה גבוהה ולקומם נגדם תמימי לב. כך היה לגבי הרמב"ם, כך היה לגבי רמח"ל, ובימינו ראינו זאת ביחס למרן הרב זצ"ל" ['מלאכים כבני אדם' עמ' 206].
ר' אריה ראה בראי"ה דמות מיוחדת במינה, וכך היה אומר:
"יש וגם באדם גדול מתגלית לעיתים איזו קטנות. לא כן מרן הרב זצ"ל, בשום זמן ובשום מסיבות, אי אפשר היה למצוא בו שום צד של קטנות מוחין! לא רק שהיה 'גדול', אלא שלא היה 'קטן'... ובזה נתעלה על יתר גדולי הדור" ['מלאכים כבני אדם' עמ' 432, ובעוד ספרים בכמה סגנונות].

הערכתו של הראי"ה כלפי ר' אריה לוין
כששלטונות המנדט הבריטי פנו אל הרבנות הראשית, בדבר מינוי רב שיבקר בקביעות בשבתות בבית הסוהר, ויעניק טיפול דתי רוחני וסעד מוסרי לאסירים, הייתה זו הצעה מאוד רצויה, אולם לא לגמרי קלה. קשה היה למצוא רב, שמדי שבת בשבתו יבוא 'להתפלל עם העבריינים', שכן ברור שמעשה זה אינו מוסיף 'עונג' לשבת, ואינו נוח כלל למשפחה.
והנה העלה מרן הראי"ה רעיון: עלינו לפנות לר' אריה לוין, ולבקש ממנו שיקבל עליו את הדבר. ואמנם ר' אריה נענה וקיבל את התפקיד הבלתי נעים, שלא ע"מ לקבל פרס.
כששאלו את הראי"ה, מה ראה להמליץ על ר' אריה, ולהטיל עליו משימה קשה זו, והרי רובם של האסירים הם חוטאים ופושעים? השיב הרב ואמר: "היא הנותנת, בשביל לטפל ברוך ובסבלנות בחוטאים ופושעים, צריך מידה גדולה של רוחב לב, של אורך רוח, של אהבת חסד, ולזה מתאים דווקא ר' אריה, הואיל והוא גומל חסד בגופו, וכאן שורש נשמתו וסוד תיקונו בעולמנו" ['מלאכים כבני אדם' עמ' 303].
ופעם בעת רצון, כשסיפרו לראי"ה על איזה מעשה מיוחד ממעשי החסד המופלאים של ר' אריה, עמד הרב ואמר: "אילו היו בדורנו שלושה יהודים כמו ר' אריה, היה המשיח בא!" [שם].

בעבותות אהבה היו הרב קוק ורבי אריה קשורים זה לזה. נפשו קשורה בנפשו. שאלו פעם את הראי"ה: על מה ולמה הוא אוהב כל כך את רבי אריה לוין? השיב הראי"ה: זה כעשרים שנה שרבי אריה נכנס ויוצא בבית. מעולם לא שמעתי מפיו מילה אחת בשבחי, או מילה אחת בגנותם של אחרים [שם].

סיפר אחד המקורבים לראי"ה: פעם אחת כשביקרתי אצל הראי"ה, אמר לי כי בטוח הוא שר' אריה זוכה ל'גילוי אליהו'. שאלתיו, מה צורך לו לאליהו הנביא להתגלות אל ר' אריה דווקא? השיב הרב קוק, צריך גם צריך הוא אליהו הנביא לר' אריה. פעמים ומן השמים מבקשים לסייע לאדם הנמצא במצוקה, וישועתו באה לו ע"י אליהו הנביא. אולם כדי שהישועה תראה טבעית ולא ניסית - היא מושטת לו ע"י ר' אריה.

גם בניו של ר' אריה זכו, על ידי אביהם, להתקרב למרן הראי"ה, ועל כך נספר אי"ה בשבוע הבא.

בסוד שיח
אֵין לַעֲצֹר אֵת הַצִיוּר הַמִסְתּוֹרִי, זֶהוּ רַז הַיְצִירָה. הַהִגָּיוֹן הָסּוֹדִי הוּא מַצְמִיחַ נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת, נְשָׁמוֹת נִגְאָלוֹת, נְשָׁמוֹת גּוֹאֲלוֹת, נְשָׁמוֹת מְשִׁיחִיּוֹת. רָז הַרָזִים – הַסָּתוּם וְהַגָּלוּי בּוֹ מִתְאַחֲדִים, וּמִמְקוֹר הַכָּמוּס – הַגָּלוּי וְהֶחָשׂוּף מִתְבָּרֵך, וְהָעוֹלָם הַחַבְרוּתִי וְכָל תַרְבּוּיוֹתָיו, מִתְבָּרְכִים מִמְקוֹר הָיוֹשֶׁר הַנִכְמָס בְּמַעֲמַקֵּי הַרָזִים. וַאֲנִי, הִנְנִי עוֹרֵג לְצֶמַח ד', לְהוֹפִיע אוֹר יְשוּעָה, לֹא אֶסּוֹג מִדַרְכִּי, אַף כִּי רַבִּים אוֹיְבַי וְקָמַי, וְיוֹתֵר מִכָּל אוֹיְבַי הֲלֹא הִנְנִי בְעַצְמִי הַמִּתְקוֹמֵם עָלַי, קַטְנוּתִי מִתְקוֹמֶמֶת עַל גַּדְלוּתִי, וְשַׁחוּת נַפְשִׁי גּוֹעֶרֶת עַל גְּאוֹנָהּ. אָמְנָם לֹא יָכֹף גְּאוֹנִי אֶּת רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי אֵימַת צִלְלֵי הַקַּטְנוּת. וְאַף כִּי יַאֲרִיכוּ מְאוֹד אֵת קוֹמָתָם – אַךְ צְלָלִים הֵם, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ בְּאוֹרָהּ תִּזְרַח, הֵם יָנוּסוּ [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה ג', עמ' קיב].

יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il