איסור נדה

התורה אסרה קירבה גופנית בין נדה לגבר (ויקרא יח, יט), וחז"ל גזרו גזירות והרחקות לאיסור זה.

טעם האיסור[עריכה]

עי' רמב"ן ורבנו בחיי ויקרא יח, ו, שהמשגל אסור זולתי לקיום המין, וע"ש בספורנו.

עי' בבלי נדה לא: - ככלה

הקדמת הרב קלמן כהנא זצ"ל לס' טהרת בת ישראל, עמ' כד-כו.

ור' תבנית:הידעת?/ט' חשוון ה'תשס"ט.

הקפדה על הלכות נידה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

אי-שמירה על הלכות נידה גורמת לעונשים משמעותיים: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחת מהן על שאינן זהירות בנידה (שבת לא:).

נידה היא אחת משלוש בדקי מיתה באשה (ברכות לא.).

ובאבות דרבי נתן (נוסחא א, פרק ב משנה ב) מובא מעשה על אדם שקרא ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים, ומת בחצי ימיו בגלל שאכל עם אשתו ושתה איתה וישן עמה בבגדיה על המיטה כשבשריהם נוגעים בימים האחרונים לנידתה, למרות שלא התכוון לדבר אחר, ובשלושת הימים הראשונים לא נגע בה אפילו באצבע קטנה שלו.

שמירה על הלכות נידה בעבר המצרים לא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מנידתן, כדי שלא יהיו פרים ורבים, לפיכך לקו המים בדם (שמות רבה ט י).

אחד מגזירות השמד של הרומאים היה שנשים נידות ישמשו עם בעליהן (מעילה יז.).

ראיה האוסרת[עריכה]

אשה שיצא דם מהמקור שלה טמאה ונאסרה לבעלה מן התורה, ואין הבדל בין אם זהו דם שיצא מעצמו בצורה טבעית לבין דם שיצא מהמקור באונס (נדה לב: שם לו: רמב"ם ר"פ ה מהל' איסורי ביאה שו"ע יו"ד סי' קפג), ע"י גורם חיצוני^[1], כגון: שקפצה ממקום למקום ומחמת זה יצא דם ממקורה או שראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים (- מקיימים יחסי מין) זה עִם זה וחמדה וראתה דם (רמב"ם שם, וכ"ה בבאר הגולה ובט"ז שם ס"ק א ובבאר היטב שם ס"ק ב) או שעשתה בדיקה פנימית (דרכי טהרה ר"פ א) והחדירה בד בעומק המקור^[2], בכל מקרה טמאה ואסורה לגבר מן התורה, שנאמר (ויקרא טו, כה): "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ..." - ואפילו באונס (גמרא נדה שם ורש"י נדה לו: ד"ה וכי יזוב זוב; שם לב: ד"ה זב לא מטמא).

וכן, אין שום הבדל אם הדם שיצא הוא בשעת ויסתה (- 'מחזור' בלשון מודרנית^[3]) שלה או בזמן אחר^[4] (דרכי טהרה שם; טהרת בת ישראל בהתחלה), האשה טמאה ואסורה מן התורה. ] ומטעם זה, זקנה המסולקת דמים, שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, הרי היא טמאה נידה (שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח).

כמו כן, אין הבדל בכמות הדם שיצאה, ובין אם ראתה כדרכה (- שבזמן הווסת בדרך כלל יוצאים דמים רבים^[5]) ובין אם ראתה מעט דם ואפי' טיפה קטנה כגרגיר חרדל^[6] (נדה מ. במשנה רמב"ם שם ובפ"א מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ח שו"ע שם ועוד), או פחות מכך (הל' נדה רמב"ן ר"פ א; מאירי נדה סו. ש"ך שם ס"ק א בשם כמה פוסקים "ופשוט הוא", וכ"פ הבאר היטב שם ס"ק ד ותורת השלמים ס"ק ב, וכ"ה במשנה נדה הנ"ל), האשה טמאה ואסורה מן התורה.

במה דברים אמורים? במקרה שהרגישה ביציאת הדם (רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה ה"א ושו"ע שם ובר"ס קצ), אבל אם לא הרגישה ביציאתו אינה נאסרת לבעלה אלא מדרבנן^[7] (רמב"ם שם ה"ב שו"ע ר"ס קצ הנ"ל, ש"ך יו"ד סי' קפג ס"ק ב, ועוד), שנאמר (ויקרא טו, יט): "...דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ..." - עד שתרגיש בבשרה (דברי שמואל בנדה נז:^[8]).

כמו כן, אם ראתה האשה דם בזמן תשמיש או בזמן הטלת מי רגליים (- באופן שאינו דם מכה^[9]) או בזמן בדיקה פנימית בעומק אותו המקום^[10] - טמאה מן התורה, אע"פ שלא הרגישה, כי סביר שהרגישה ולא שמה לב (נדה שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"א סע' ז-ח, עמ' ג-ד, לגבי בדיקה פנימית; והאח' האריכו בזה - עי' פ"ת יו"ד סי' קנג ס"ק א וש"נ וערוה"ש שם סע' נה-נו).

בזמנינו נשים רבות אינן מרגישות את יציאת הדם, ואפילו בשעת וִסתן, ומ"מ הסכימו חכמי זמנינו שכשרואה את דם ויסתה כדרכה נאסרת וטמאה מן התורה.

המוצאת כתם בבגדה[עריכה]

ערך מורחב - דיני כתמים

כפי שנתבאר, מן התורה אשה נאסרת רק אם יצא דם מהמקור בהרגשה (או במצבים שדינם כהרגשה, כגון: בבדיקה פנימית, בשעת תשמיש או הטלת מי רגליים, כפי שנתבאר לעיל), אך אם לא הרגישה ביציאתו - איננה נאסרת מן התורה. אולם חכמים גזרו על המוצאת כתם בבגדה וצבעו מטמא, מחשש שמא הכתם הוא דם שיצא ממקורה. במקרה שמצאה האשה כתם - דינה מדרבנן כנדה רגילה לכל דבר.

אך מפני שמן התורה היא טהורה, הקלו חכמים מאד במצבים שונים שלא לאסור אותה לבעלה. ויש בזה פרטי דינים רבים, אך ניתן למנות את עיקרי המקרים שחכמים אמרו שאשה לא נטמאת מכתם:

1. המוצאת כתם שגודלו פחות מכגריס - טהורה, שיכולה לתלות שזה דם של מאכולת (- כינה) שנמחצה ומתה (נדה נח:-נט.).
2. הלובשת בגד מלוכלך ומצאה עליו כתם - טהורה, שיכולה לתלות שהכתם היה מלפני כן (שו"ע יו"ד סי' קצ סע' לט).
3. המוצאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה (כגון: ריצפה, חול, שירותים ואמבטיה המחוברים לקרקע, ועוד) - אינה נטמאת (דעת רבי נחמיה בנדה ריש נח. ובמשנה נדה נט: וכן ההלכה - ר' שו"ע שם סע' י).
4. המוצאת כתם על בגד צבעוני - אינה נטמאת (דעת רבי נתן בר יוסף בנדה סא: וכן הלכה - ר'שו"ע שם סע' י).
5. המוצאת כתם על גופה או בגדיה במקום שלא יכול להיות שהגיע לשם דם מהמקור - טהורה (משנה נדה ריש נז:).
6. המוצאת כתם ויש לה מכה שיכולה להוציא דם (דברי רבי עקיבא במשנה נדה נח: וכן ההלכה - ר' שו"ע שם סע' יח).
7. אם עברה בשוק של טבחים ואולי ניתז עליה דם מהבשר ששחטו - טהורה (ברייתא בנדה נח:). וכן אם התעסקה בדם בעצמה (שו"ע שם).

כמובן, דינים אלו שייכים רק במוצאת כתם מבלי שהרגישה את יציאת הדם, אך מי שיצא לה מהמקור בהרגשה או שמצאה דם בבדיקה פנימית או לאחר תשמיש או הטלת מי רגליים - טמאה מהתורה, ואין בה את הקולות הנ"ל. לכן, טמאה גם אם יצאה טיפה קטנה מאד (לא נאמר בזה שיעור כגריס).

ראייה שלא כדרכה[עריכה]

(גושי בשר, וכו'^[11])

דם מהמקור[עריכה]

כתוב בתורה (ויקרא כ, יח):

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה (- נדה) וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ - וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם".

מפסוק זה למדו חז"ל (ספרא, תזריע פרשה א פרק ג אות ו; ספרא, מצורע פרשת זבים ריש פרשה ד אות ב; פסיקא זוטרתא (- לקח טוב), ויקרא, תזריע, לה. ד"ה והקריבו; ילקוט שמעוני עה"ת רמז תקמח ותקסח; ועוד) שדווקא דם הבא מהמקור (- מהרחם) מטמא, אבל דם המגיע ממקומות אחרים איננו מטמא. דרשה זו הובאה בראשונים ובפוסקים (רי"ף שבועות פ"א (ג.); תוס' נדה יז. ד"ה ודם העליה, ע"ש; רא"ש נדה פ"י סי' ו; מרדכי הל' נדה סי' תשלה; לבוש יו"ד סי' קפג סע' א; ש"ך שם ס"ק א; ביאור הגר"א שם אות א; שו"ע הרב [מלאדי] שם ריש ס"ק א; ערוך השולחן שם סע' מג; ועוד).

לכן, אשה שיש לה פצע באותו מקום בנרתיק ויצא דם מהמכה (ולא מהרחם) - מותרת לבעלה (ר' במקורות להלן), שאין מטמא אלא דם מהמקור וכפי שנתבאר.

אולם אם המכה נמצאת ברחם עצמו - פעמים שהיא טמאה (עי' נדה כב:; וכן שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח, וש"נ; ועוד), ופעמים שהיא טהורה (עי' פ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק כב; ועוד), ולכן תעשה שאלת חכם (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ד סע' יג, עמ' לה-לו).

מכה בנרתיק - ספק דם מהרחם וספק מהמכה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

אשה שיש לה מכה (- פצע) באותו מקום (בנרתיק) ויצא ממנה דם, ואין ידוע אם הוא דם מהמקור או דם מהפצע, - תולים בדם המכה (נדה סו.).

בביאור הלכה זו ובהגדרת תנאיה רבו הדעות בפוסקים. הדיון הוא במיקום המכה - האם ברחם עצמו, או בצדדים; בזמן הדימום מהמכה - האם בשעת הווסת, או שלא בשעת הווסת; באופי המכה - האם ידוע בוודאות שיש לה מכה, או גם כשיש ספק בדבר, וכן האם ידוע שהמכה מוציאה דם, או גם כשלא ידוע, וכן האם מרגישה האשה בדימום, או גם בלא הרגשה, וכן בכמות הדימום אם דווקא בדימום מועט, או גם בדימום רב; במצבה הבסיסי של האשה - האם כשיש לה ווסת קבועה, או גם כשאין לה ווסת קבועה. ובכל אלו - יש שהצריכו צירוף של תנאים אחדים, ויש שהסתפקו באחד מהתנאים כמכריעים^[12].

מפוסקי זמנינו יש מי שהכריע להלכה שאשה הרואה דם שלא בשעת ווסתה, אם ידוע שיש לה מכה, וגם ידוע שהמכה מוציאה דם, וכגון שיש לה כאבים לפני שרואה הדם, תולים במכה; ואם ידוע שיש לה מכה, אבל לא ידוע אם המכה מוציאה דם, תולים במכה רק במקום עיגון (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' פג); ויש מי שכתב, שאשה שיש לה ווסת קבועה, ורואה דם מחמת תשמיש שלא בשעת ווסתה, יכולה לתלות במכה, אפילו אינה יודעת שמוציאה דם, ואפילו כשהדם בא מהמקור; אשה שאין לה ווסת קבועה, ורואה דם שלא בשעת ווסתה, אם הדם בא בוודאי מהמקור, תולים במכה רק אם ידוע שהיא מוציאה דם, ואם יש ספק אם הדם בא מהמקור או מהצדדים, תולים במכה גם כשלא ידוע שמוציאה דם; אשה שרואה דם בשעת ווסתה, הרי היא תמיד טמאה, ולעולם לא תולים במכה (שיעורי שבט הלוי, סי' קפז ס"ה סק"ב, בהסבר הרמ"א יו"ד סי' קפז סע' ה; וראה שו"ת אמונת שמואל סי' א).

ועוד יש מי שכתב, שתולים מחמת מכה אפילו שלא בשעת ווסתה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חיכוך ונגיעה בה; ושלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאשה שיש לה מכה כזו, ובזה סומכים על הרופא שאינו אלא מגלה את המציאות (שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כו; וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לב).

ועוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה הוא שמקילים דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שאומרת האשה שיש לה מכה במקור - אין להקל; אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה במראה, יש מקום להקל (שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"א).

ועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נידה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראיה כזו, ואם ידוע שהמכה מוציאה דם, תולים במכה אף לעניין טומאת נידה, ואינה צריכה טבילה כלל (חזו"א חיו"ד סי' פב).

יש מי שכתב, שאשה שיש לה התקן תוך-רחמי וגם מצאו אצלה פטרת בנרתיק, אם המציאות היא שהדמומים מההתקן הם נדירים, והדמומים מהפטרת הם שכיחים, תולים בפטרת וטהורה (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד).

נאמנות על קיום המכה

נאמנת האשה עצמה לומר שיש לה מכה באותו מקום שממנו יוצא הדם ^[13], וכן נאמן הרופא לומר שרואה בעזרת מכשיר מתאים שהדם יוצא ממכה, ואפילו הוא רופא גוי^[14]. יש שכתבו, שעדיף לשאול שני רופאים זה שלא בפני זה^[15].

רופא שטיפל בפצעים בנרתיק לאחר לידה, ואמר שלאחר מספר ימים תראה האשה דם, אלא שהוא דם מהנרתיק בגלל הטיפול, אם יצא הדם בדיוק באותו מס' ימים שנקב הרופא - הרי הוא נאמן בכך, והאשה טהורה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט בתו"ד, וע"ש שהוא אף לדעת החת"ס – שהובא בפ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק ל – שאין לרופא נאמנות, מ"מ כאן יש להאמין לו כיוון שהוכח כדבריו שהדם בא ביום שאמר).

דם בזמן ביוץ אשה הרואה דם בזמן הביוץ, היינו באמצע המחזור, הרי היא טמאת נידה^[16]. הטעם: אמנם הדימום בא מהשחלה עקב קריעת הקרום בזמן הביוץ, אך הדעה הרווחת היא שיש גם דם מהרחם בגלל השינוי ברמות האסטרוגן^[17].

אשה המשתמשת בכיפה למניעת הריון, ולאחר התשמיש הסירה את הכיפה ומצאה דם, הרי היא טמאה, אלא אם כן יש לחוש שפצעה עצמה על ידי ציפורניה בעת שהכניסה או הוציאה את הכיפה, שאז היא טהורה אף אם נמצאו כמה טיפות דם^[18].

בזמן הכנסת ההתקן צריך לתפוס את צוואר הרחם בצבת, דבר שיכול לגרום לדימום^[19], וכמו כן שכיח שמספר ימים לאחר הכנסת ההתקן יש דימום מעצם הפעולה, ולפיכך צריכה לבדוק עצמה בימים אלו (נשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב). אמנם יש מי שכתב, שמדובר כאן בפתיחה קטנה מהחוץ פנימה, והדם הוא דם מכה, ולכן טהורה (הרב י. פריס, תחומין, טו, עמ' 332 ואילך).

אשה שיש לה התקן תוך רחמי יש לה לעתים דימומים בין ווסתיים, ולעתים יש הארכה של שלב הדימום של הווסת, עד כדי הפרעה ממשית ביחסי אישות על פי ההלכה. לפיכך דנו רבנים וחוקרים בני דורנו בשאלה אם הדם שרואה אשה שיש לה התקן תוך רחמי הוא דם נידה או דם מכה. יש מי שכתב, שהדם הנמשך ללא הפסקה מהווסת, הרי הוא דם נידה; הדימום או הכתמים המופיעים לאחר מספר ימים של הפסקה מוחלטת של דם ווסת, הרי הם דם מכה; ודימום הבא מאוחר יותר, עלול להיות דם הפלה, ולפיכך האשה אסורה^[20]; יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש לאשה התקן תוך רחמי ורואה דם שלא בשעת ווסתה, והרופא אומר שההתקן גרם למכה שמדממת, הרי היא טהורה (טהרת הבית, ח"א סי' ה, עמ' רנג), ובפרט שלאור הידע הרפואי כיום, אין חשש הפלה בהתקן תוך רחמי^[21], ולפיכך לא שייך לאוסרה מחשש להפלה^[22]; יש מי שכתב, שאם הרופא רואה פצע בעזרת מראה, הרי הוא נאמן לומר שהדם הוא בגלל המכה שנגרמת על ידי ההתקן, אבל אם אומר כך רק על פי השערה - אינו נאמן. ואם יש התקן ורואה כתם, ואומר הרופא שהדבר בא מההתקן - נאמן^[23].

לאחר הוצאת ההתקן יש לחשוש לפתיחת הקבר, ולכן צריכה לספור חמישה ימים ועוד שבעה ימים נקיים^[24].

לאחר הרס רירית הרחם במצב של דימום רחמי כבד מבצעים לעתים הרס של רירית הרחם באמצעים שונים. אחרי פעולות אלו יש לפעמים דימומים, וכן קורה שנשארת ריר[י]ת רחם מועטה, ויש אחרי כן כתמים ואף דימומים. יש מי שכתבו, שאף שניתן לומר שיהא לזה דין פצע, אך מכיוון שמדובר בפעולה בתוך הרחם, לא ניתן לשלול תערובת של דם מכה ודם נידה, ולכן אין להקל (הרב יואל וד"ר חנה קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך).

כינים אשה שיש לה כינים על שערות הבושת, יכולה לתלות ראיית דם בכינים, אם בדקה שאמנם הם גורמים לדימום (שו"ת שבות יעקב ח"ג יו"ד סי' עט, וע"ש שכוונת הגמ' נדה יד. שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, הוא דווקא בתוך הרחם, אבל לא בשערות שבחוץ).

צניחת הרחם, הנקראת בלשון הפוסקים בשם מחלת הפארפאל, נידונה באריכות רבה בין הפוסקים, שכן המצב הזה גורם לדימום^[25]. מבחינה רפואית יש לציין כי ברור שבמצב של צניחת רחם אין דימום מתוך חלל הרחם, אלא יש לעיתים דימום מצוואר הרחם בגלל פציעה הנגרמת בעקבות צניחת הרחם.

מעיקר הדין - אשה הסובלת מצניחת רחם, כשהוא בולט לתוך הנרתיק ומשתרבב החוצה, אם ראתה חתיכות בשר בבית החיצון, הרי היא טהורה, ואפילו ראתה דם יחד עם החתיכות, והיינו דווקא שהחתיכות לא נימוחו במים פושרים, ודווקא כשהן חתיכות קטנות, אבל ראתה חתיכות גדולות, הרי היא טמאה, אפילו אם לא ראתה עמן דם (טושו"ע יו"ד סי' קפח סע' ג, וברמ"א שם), ואם ראתה דם בלבד, הרי היא טמאה (ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פט, וסי' קיד; חוו"ד חידושים יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב).

אמנם בין האחרונים רבתה המחלוקת בדין זה, ובדורות הללו שכיחה תופעה זו מפני חולשת הנשים, ורבים מגדולי הדורות האריכו בתשובה, זה אוסר וזה מתיר, והדבר נוגע באיסור כרת (ערוה"ש יו"ד קפח כג, וראה שם סיכום שיטות הראשונים בזה). יש מי שכתב, שהוראה זו מסורה רק לגדולי הדור (שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח); יש מי שכתב, שמימיו לא יצא הדבר בהיתר מתחת ידו (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעא. וראה עוד שם סי' קמה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' סג); ויש מי שכתב, שבזמנינו רוב המקרים הם בנשים זקנות לאחר סילוק דמים, ויש הוכחות ברורות שאינו דם נידות, אלא מכה או מן הצדדים, וכן אומרים הרופאים, ואחר שאשה לא ראתה שנים רבות, וודאי צניחת הרחם היא שגורמת לדם, אך למעשה אי אפשר להכריע באופן כללי, אלא יש לדון בכל מקרה לגופו. אכן, בזמן האחרון כורתים את הרחם במקרים אלו, ואם הכריתה היא שלימה, הרי שאין האשה טמאה עוד (שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג. וראה להלן).

לאור העובדה שבימינו ניתן לתקן מצב זה על ידי כריתה שלימה של הרחם, לא שכיחות עוד השאלות בעניין זה.

מצאה דם במי רגליה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

שתן דמי אשה שהטילה שתן, ויצא דם עם מי רגליה^[26], נחלקו הפוסקים להלכה באיזה מצבים ותנאים אפשר להניח שהדם אינו מהרחם, אלא ממכה באיבריה הפנימיים, בכליות או במערכת העיכול^[27], ולפיכך האשה טהורה; ובאיזה מצבים יש לחשוש שמא יש גם דם מהרחם אשר מעורב בדם שהיא רואה בשתן, ולפיכך היא טמאה^[28].

התנאים הנלקחים בחשבון הם: עמידה או ישיבה, שותתת או מקלחת, מרגישה כאבים או אינה מרגישה, הדם בתוך הספל או על שפת הספל^[29].

בני ספרד נוהגים להקל בכל מקרה (שיעורי שבט הלוי סי' קצא סק"ט, על פי דעת המחבר שם), ובני אשכנז מטהרים רק אם התקיימו שלושה תנאים: דווקא אם הטילה שתן בישיבה, ומקלחת, ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל, אבל בעומדת טמאה בכל מקרה (רמ"א שם, כשיטת הר"ח, וכתב 'והכי נהוג'; ט"ז שם סק"ב), והוא חומרה בלבד (ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח, כי מעיקר הדין רוב הראשונים חולקים על הר"ח בזה). גם בתנאים אלה אין לטהר אשה הרואה דם בשתן אלא שלא בשעת ווסתה, ושיסכימו שני רופאים שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, ושעשו בדיקות מתאימות לברר שאמנם הדם בא מדרכי השתן (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג).

אכן, כיום ניתן לברר על ידי בדיקות רפואיות בצורה ברורה מה מקור הדם, ולכן אשה הרואה דם בזמן מתן שתן, או שראתה דם על הקינוח של מי רגליה, צריכה לברר אצל רופא מה מקור הדם (דרכי טהרה, מהד' תשס"ט פ"ד סע' יד, עמ' לו).

אם מצאו כדוריות אדומות בשתן בבדיקה מיקרוסקופית שלא בזמן הווסת, אפילו פעם אחת, הרי זו ראיה שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, וכן אם קיבלה האשה טיפול תרופתי למניעת ווסת, וראתה דם בשתן, אפשר לסמוך על כך שהדם אינו דם נידה, וכן אם נמצאה דלקת בדרכי השתן, הרי זו הוכחה שהדם בא מדרכי השתן (שיעורי שבט הלוי, סי' קצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק).

אם אחר הטלת השתן קינחה עצמה בנייר ומצאה עליו דם - יש מי שכתב, שאם מיהרה לקנח עצמה מיד, הרי דין הקינוח כדין בדיקה, והיא טמאה, ואם שהתה יותר מכדי שיעור בדיקה (שהוא זמן מועט) מהטלת המים עד הקינוח, הרי היא טהורה מן התורה, וטמאה רק מדין כתם מדרבנן^[30]; ויש הסבורים, שגם אם קינחה מיד, אין לחוש בזה לראיה בהרגשה, ולכן היא טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן^[31].

אשה שנמצאו כדוריות דם בשתן בבדיקה מיקרוסקופית כשעברה בדיקות רפואיות שגרתיות, ואין הדם בשתן ניכר לעיניים, אין היא נידה (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלג).

כריתה מליאה וחלקית של הרחם (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)[עריכה]

לאחר כריתת רחם (באנגלית: hysterectomy) - אם הכריתה הייתה שלימה, הרי היא צריכה לספור שבעה נקיים לטבול על העבר, אם לא הייתה טהורה לפני הניתוח, ואחר כך טהורה אפילו אם רואה דם, שבהכרח הדם לא בא מהמקור (שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נ; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת הלל אומר סי' פה-פו; שו"ת יגל יעקב סי' מט; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; שו"ת אהל משה ח"ב סי' פח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צ; שם ח"ה סי' קכב; שם ח"ח סי' קצט סק"א, וסי' ר; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג; שו"ת אמרי צבי סי' קיב). לשיטה זו אם היא עומדת להינשא - יש מי שכתב, שמכל מקום צריכה לספור שבעה נקיים (שו"ת מערכי לב סי' מה. והוא כדין כל אשה שתבעוה להינשא ונתפייסה - נדה סו. טושו"ע יו"ד סי' קצב סע' א), ויש מי שכתב, שאין היא כלל בגדר שיכולה לראות דם, ואם רוצה להחמיר על עצמה ולטבול, לא תברך על טבילה זו (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכב); ויש מי שכתבו, שאם ממשיכה לראות דם ווסת, הרי זו הוכחה שנותר מהרחם, ואין לסמוך על הרופאים שכרתו הרחם בשלימות (שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה. וראה שם, שכן דעת הגר"י רוזין מרוגצ'וב); ואם הכריתה היתה חלקית, היינו שכרתו את גוף הרחם, אך השאירו את צוואר הרחם, הרי לכל הדעות היא טמאה אם תראה דם (שו"ת מנחת יצחק שם; וראה עוד בנידון בחוו"ד סי' קפח בביאורים סק"ג; שו"ת אילה שלוחה סי' יז; שו"ת ישועת משה ח"א סי' נה אות א).

אשה שעברה כריתת הרחם בעת שהייתה טהורה, מעיקר הדין היא נשארת טהורה, שכן הכריתה מבוצעת כך שמוציאים את הרחם בשלימותו מבלי לפתוח אותו ומבלי לגרום לדימום מתוכו, ומה שיוצא דם בעת הניתוח הוא מהחתכים שמחוץ לרחם, אלא שיש מי שכתב שצריכה טבילה בלא ברכה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קפח סק"א); ויש מי שכתב, שצריכה לספור שבעה נקיים, אך לא תברך ברכת הטבילה (שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצט סק"א).

צבע האוסר[עריכה]

כתוב בתורה (דברים יז, ח):

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ".

מפסוק זה משמע שיש הבדלי דינים בין דם לדם ובמקרה של חוסר ידיעה צריך לעלות ולשאול לסנהדרין גדולה, ומכאן דרש רבי חמא בר יוסף בשם רבי אושעיא בגמרא (נדה יט.) ובירושלמי (נדה פ"ו ה"ו) שיש צבעי דם נידות המטמאים ואוסרים, ויש צבעים שאינם מטמאים ואינם אוסרים.

במשנה (נדה פ"ב מ"ו, יט.) מובא שיש חמשה צבעי דמים טמאים: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכ[יין] מזוג. כל הגוונים הללו הם גוונים שונים של צבע אדום (נדה יט. ורש"י שם ד"ה למימרא דדם אדום הוא; דרכי טהרה, ריש פ"ג), מלבד הצבע השחור שהוא היה אדום אלא שלקה (דברי רבי חנינא בנדה יט. הנ"ל, שם כ. וכן סוכה לג: חולין מז: דרכי טהרה הנ"ל).

יש לעשות השוואה בין הדם כשמונח על בד לבן ובין הגוונים הנ"ל לאור היום (סדר הבדיקה מפורט ברמב"ם פ"ה מהל' איסורי ביאה הל' ח-יב עפ"י הגמ' נדה יט.- כ.).

כתבו הראשונים שאנו איננו יודעים להבחין בין הגוונים השונים של האדום, ולכן כל מראה שצבעו נוטה לדם (- אדום^[32]) או לשחור, ואין הבדל אם הוא כהה או בהיר, יש לדונו כמראה מטמא ואוסר (השגת הראב"ד פ"ה מהל' איסורי ביאה הי"ב ומגיד משנה שם בדעת הרמב"ם; רא"ש נדה סוף פ"ב; הרשב"א בתורת הבית, בית ז ריש שער א, ד"ה דבר תורה^[33]; טור יו"ד ר"ס קפח; ב"י ו שו"ע שם סע' א; באר הגולה וש"ך שם ס"ק א; ועוד).

בצבעים רבים דנו האחרונים אם צבעם נוטה לאדום או שלא, ובכללם אפור, חוּם (- ברויין בלשון הפוסקים, או brown באנגלית) , בז', זהב, ורוד, צהוב, בורדו, אפור, כתום, סגול ועוד^[34], ופעמים רבות שהדבר תלוי בגוונים שונים, וכן בפרטים נוספים^[35], ולכן בכל מקרה כזה (או של כל צבע אחר מ-'משפחת האדומים'), יש לפנות לחכם הבקי בהלכות אלו ויראתו קודם לחכמתו, ואין להקל ח"ו או להחמיר^[36] מבלי לשאול לחכם (הדרכת חכמי זמנינו).

כמובן, עד שיזדמן להם לשאול את הרב, עליהם להחמיר ולפרוש זה מזו וזו מזה כאלו מצאו מראה טמא (פשוט, וכ"כ בשיעורי שבט הלוי, נדה, סי' קצה סע' א אות א, עמ' רנה; שיעורי טהרה ח"א עמ' קלז; ועוד).

אולם בצבע לבן או ירוק (- green באנגלית^[37]) כעשבים, האשה ודאי טהורה (שו"ע יו"ד סי' קפח סע' א).

יש לפעמים מראות טהורים ובתוכם נקודה אדומה קטנה שאוסרת, ולזה דרושה בדיקה מדוקדקת (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ג סע' יב, עמ' ל-לא). לבדיקה זו צריך הרבה יישוב הדעת ויראת שמים, כי לפעמים יבדוק אדם פעמיים ושלוש ולא ירגיש בנקודה הקטנה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה. ובחינת חוש הראיה היא כפי כוונת הלב (דרכי טהרה שם סע' יג, עפ"י המבואר בשו"ע יו"ד סי' חי סע' יז).

איסור קירבה גופנית[עריכה]

אסור מדאורייתא לגבר ולאִשה נדה לקיים בניהם יחסי אישות (ויקרא יח, יט).

איש ואִשה שעברו על איסור זה מרצונם - חייבים שניהם כרת (ויקרא כ, יח), ואף שהאיש בלבד הוא עושה המעשה והאִשה פסיבית לחלוטין, מ"מ לשניהם יש הנאה (ב"ק לב.). ואין חילוק בין פנויה לנשואה, כי כל הבא על הנדה חייב כרת (לשון הרמ"א יו"ד סוף סי' קפג).

ואין הבדל בין אם היא כעת רואה דם, או שכבר הפסיקה לפני זמן, שכל זמן שלא טבלה לאחר שבעה ימים כדין הרי היא טמאה ואסורה והבא עליה חייב כרת (רמב"ם פ"ד מהל' איסורי ביאה הל' ב-ג). ור' להלן שמפורט סדר ההיטהרות בהרחבה.

סוגים ומצבים חריגים של בעילת נדה[עריכה]

חיוב כרת הוא אפילו במקרה לא הייתה זאת בעילה גמורה, אלא רק העראה (ויקרא כ, יח^[38], ורש"י שם; רמב"ן שם פס' ט, ד"ה והזכיר הכתוב, בתו"ד; יבמות נד.^[39] רמב"ם רפ"ד מהל' איסורי ביאה^[40] ועוד), שהעראה היא כביאה גמורה לכל דבר (תורה תמימה ויקרא כ, יח, הערה מח, ועוד^[41]).

הבועל את הנדה שלא כדרכה אף הוא חייב כרת, שהכתוב הקיש ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לכל העניינים (סנהדרין נד. הוריות ד. סוטה כו: יבמות נה: נו: גיטין פה. קידושין סוף כב: ועוד). חיוב זה הוא כ"כ פשוט, עד שאם בית דין טעו בדבר - חוזר הדין, שכן זהו "דבר שהצדוקים מודים בו" (סנהדרין לג:, וע"ש בחי' הר"ן; וע"ע אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, סוף ערך דיני נפשות, טור שעה, ד"ה במה דברים אמורים).

במקרה שבו הייתה האִשה אנוסה ונבעלה שלא מרצונה, הבעל חייב כרת, אך האִשה פטורה. (להרחיב – נהנית בשעת האונס, עי' כתובות , ועוד)

במקום סכנה[עריכה]

יהרג ואל יעבור - נחלקו המפרשים האם דין נידה הוא כשאר גילוי עריות שיהרג ואל יעבור (מנחת חינוך רצו-כא: חינוך - יעבור, רמב"ם - יהרג. ב"י יו"ד קצה ד"ה וכתב: יהרג).

שאר קריבות[עריכה]

איסור קְרִיבה של גבר אל אִשה נדה או לאחת משאר העריות, כולל לא רק איסור על ביאה, אלא אף חיבוק ונישוק, שכל נגיעה של חיבה באִשה נדה אסורה. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שנג) נגיעה זו אסורה מן התורה, והנוגע בנדה לוקה (ר"פ כא מהל' איסורי ביאה). ויש אומרים (פשטות^[42] דבריהרמב"ן^[43] בהשגותיו לספר המצוות שם) שאיסור זה הוא רק מדרבנן. ויש מי שכתב להסתפק אם איסור זה הוא מהתורה או מדרבנן (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן^[44], סי' קכז.

במצבי מחלה[עריכה]

ויש מי שאומר שלדעת הרמב"ם אסור לרופא לגעת באשה נדה חולה בכדי לרפא אותה, אך לדעת הסוברים שאיסור זה מדרבנן - מותר (ב"י יו"ד סי' קצה סע' יז). וע"ש בשו"ע ובנו"כ.

שאלה זו תלויה בשאלה האם איסורי נדה הם ביהרג ואל יעבור כעריות, ור' בכותרת במקום סכנה.

איסור ייחוד[עריכה]

אסור לאדם להתייחד (- לשהות לבד – ללא אחרים – יחד) עִם נדה (רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה; ושו"ע אה"ע סי' כב סע' א ועוד), מלבד הבעל עם אשתו^[45] (שם, וכן בתוספתא סוטה פ"א ה"ב המובאת בגמ' סוטה ז., ור' להלן מקורות נוספים), וזאת מחמת שאין יצרו תוקפו כ"כ, מפני שכבר בעל אותה קודם שנעשתה נדה (שו"ע יו"ד ר"ס קצה), ועתידה להיות מותרת לו (סוטה שם ושיעורי שבט הלוי, הל' נדה, סי' קצה סע' א ס"ק ה; ור' להלן) ואיסורה חמור מאד, שעונשה בכרת (סוטה שם; רש"י כתובות ד. בסוף, ד"ה כי קאמר; ערוך השולחן אה"ע סי' קעח אות נא).

ועל היתר זה אמרו בגמרא ( סנהדרין לז., מתורגם לעברית):

אמר לו אותו מין לרב כהנא: אתם אומרים נדה מותרת להתייחד עִם בעלה^[46], אפשר אש בנעורת [- בנסורת] ואינה מהבהבת (- דולקת, אוחזת^[47], בוערת^[48])? - אמר לו [רב כהנא]: התורה העידה עלינו 'סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים' (שיר השירים ז, ג), שאפילו כסוגה [- מגודרת] בשושנים^[49] - לא יפרצו בהן פרצות^[50]. ריש לקיש אמר [שהדבר נלמד] מכאן - 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ' (שיר השירים ו, ז) אפילו ריקנים שבך [- שבעם ישראל] מלאים מצוות כרמון. רבי זירא אמר [שהדבר נלמד] מכאן - 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' (בראשית כז, כז), אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".

ודבר זה, שִבחם של ישראל הוא, שאע"פ שתאווה גדולה יש בדבר, ולב בני הזוג גס אחד בשני^[51] ואינם בושים זה מזו וזו מזה^[52], ואין זר מבלעדיהם יודע בדבר, מ"מ נזהרים הם באזהרת התורה, ואינם נוגעים איש באשתו ואפילו באצבע קטנה^[53]. ועל דבר אמרו במדרש^[54]:

"סוּגָה (- מגודרת) בַּשּׁוֹשָׁנִּים" - אין המקרא אומר אלא דרשני, [וכי] יש אדם [ש]גודר שדהו בשושנים, [- הרי] דרך בני אדם [ש]גודרים כרמיהם או שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בסירים ובחוחים (- מיני קוצים), שמא ראית אדם מימך שהוא גודר שדה בשושנים? אלא אלו הן דברי תורה שהם רכים כשושנים.

כיצד? בנוהג שבעולם, אדם נושא אִשה בן שלושים שנה, בן ארבעים שנה^[55], היה מתאווה לראות עצמו בתוך חופתו, אין לו יום גדול וחביב הימנו שהוא שמח עִם אשתו, הוציא יציאותיו [- הוצאות החתונה] והציע חופתו. בא להיזקק לאשתו, והיא אומרת לו: 'כשושנה אדומה ראיתי' [- ראיתי דם אדום כשושנה]. מייד פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.

מי גרם לו שלא יקרב אליה? איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם? מי הפרישו הימנה? אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? אלא אלו הם דברי תורה שרכים כשושנה, שנאמר בה (ויקרא יח, יט): וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".

מטעם זה, לא גזרו חכמים ייחוד באשתו נדה, שישראל קדושים הם^[56] ולא נחשדו לעבור על האיסור החמור של בעילת נדה (ערוך השולחן או"ח סי' תקמח אות ד בתו"ד). ומעשים רבים ישנם, על יהודים ויהודיות פשוטים שנזהרו מאד מלהיכשל באיסור חמור זה, ואף במצבים קשים במיוחד.

ויש מי שכתב טעם נוסף שלא גזרו על הייחוד עם אשתו נדה, משום שאי אפשר לאדם שלא להתייחד עם אשתו נדה, ואין גוזרים גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה^[57] (ספר יראים, לרבי אליעזר ממיץ, סי' כו, ובדפוסים אחרים: סי' קצב; וכעי"ז בתוס' הרא"ש שבת יג. ד"ה אף אשתו נדה).

ואף שאיסור ייחוד עם הערוה הוא מן התורה, מ"מ הדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה, ומצאו חכמים רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה מהפסוק סוגה בשושנים (רא"ש סוף הל' נידה בקיצור סי' ב ושו"ת הרא"ש כלל מז) והתורה העידה בנו שלא נבוא לידי קילקול (ערוך השולחן אה"ע סי' סג אות ג בתו"ד) וכדברי חז"ל הנ"ל.

ועוד, שלא אסרה התורה ייחוד אלא בשאר עריות שאין היתר לאיסורן, אך נדה יש לה היתר, שלאחר שבעה ימים יכולה להיטהר מטומאתה (סוטה ז. ותוס' שם ד"ה נדה שהיא; תוס' סנהדרין לז. ד"ה התורה העידה וכו'; יראים שם; קריית ספר ל[[המבי"ט]], פכ"ב מהל' איסורי ביאה; לבוש אה"ע סי' כב אות א; ערוך השולחן יו"ד סי' קצה אות א-ב ואה"ע סי' כב אות א; ועוד), וכבר אמרו בגמ' (יומא יח: וש"נ) "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (יראים שם).

להחמיר מלהתייחד עם אשתו נדה[עריכה]

רבא סבר שתבוא ברכה על אדם הישן בקילעא (- חדר^[58]) שבעל ואשתו נמצאים בה, בזמן שהאשה נדה (עירובין סג:), ואף שאין איסור ייחוד באשתו נדה, מ"מ זו שמירה נוספת כדי שלא יבואו לידי עבירה (מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה מאן נטריה וכו').

אך הגמ' (שם) דוחה זאת, ונוקטת כדעת רב יוסף שאין לאדם אחר^[59] לישון בחדר זה, כי הוא מפריע לבעל ולאשה, משום שיש ביניהם דיבורים שבצנעה^[60] (מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה אפילו באשתו נדה וכו'; ועוד).

מצבים שבהם אסור להתייחד עם אשתו[עריכה]

כפי שהובא לעיל, מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה, כי התורה העידה עלינו: "סוגה בשושנים" - שלא נכשל בחטא זה, ושונה ייחוד עם אשתו נדה מייחוד עם נשים אחרות מכמה טעמים: (א) יש היתר לאיסורה לאחר זמן (מעת שתטבול), (ב) איסורה חמור מאד (כרת), (ג) הוא כבר בעל אותה כשהייתה מותרת לו.

אולם, במצבים שבהם חסר אחד מהתנאים האמורים - אין היתר לבעל להתייחד עם אשתו, כפי שיפורטו הדברים להלן^[61]:

במצבים שבהם אין היתר לאיסורן או שאין על האיסור עונש כרת - אסורה האשה להתייחד עִם בעלה (עי' סוטה שם לגבי סוטה, וכ"ש אשה שזנתה ובגדה בבעלה – תורת השלמים יו"ד סי' קצה ס"ק א וסדרי טהרה שם ס"ק ב).

ולכן, אשה שהוחזקה שהיא רואה דם נדוּת מהמקור מחמת תשמיש - אסור לבעלה להשהותה (שו"ע יו"ד סי' קפז סע' יד, וע"ש בב"י שכן כתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט) ולהתייחד עמה (סדרי טהרה הנ"ל; שו"ת חלקת יעקב אה"ע ריש סי' כט וריש סי' צד^[62]; ועוד), מפני שהיא נאסרה עליו עולמית (הרשב"א והב"י הנ"ל, הסדרי טהרה והחלקת יעקב הנ"ל) וכן משום שאיסור זה הוא מדרבנן וקל בעיניו ועלול להיכשל בו (הרשב"א והב"י הנ"ל).

ויש מי שאומר שגם אשה שיש לה פצעים החוצצים בטבילה ואינה יכולה להתרפא ולהיטהר (שו"ע יו"ד סוס"י קפז), דינה כאשה הרואה דם מחמת תשמיש שאסורה בייחוד (שו"ת ושב הכהן סי' ל, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' קפז ס"ק נא שהביא מש"כ הבית מאיר בספרו צלעות הבית סי' יג להסתפק בזה).

כמו כן, אדם שלא בעל את אשתו, כגון חתן שראתה אשתו דם נדה קודם שבעל - הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (כתובות ד.) ואסורים להתייחד (רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה; שו"ע יו"ד סי' קצב סע' ד ו אה"ע רס"י כב), משום שיצרו תוקפו (רש"י כתובות שם ד"ה אלא שלא בעל). ואין חילוק בזה בין בתולה לאלמנה וגרושה (ערוך השולחן אה"ע סי' כב סע' א). אבל, לאחר שבעלה מותר (כתובות שם, ובפוסקים שם), שמכיוון שבא עליה פעם אחת - שוב אין יצרו תוקפו (שו"ע יו"ד רס"י קצה).

• [יש מקום להרחיב בכמה פרטים בהלכה זו]
• [לעניין אם לחכם מותר להתייחד עם אשתו נדה קודם שיבעל - עי' מאירי יבמות לז: ד"ה לעולם, ועוד]

יש מי שכתב שאדם היודע בעצמו^[63] שאי אפשר לעמוד נגד יצרו כשיתייחד עם אשתו נדה, אף שאין איסור ייחוד מן הדין - מ"מ מחויב הוא ע"פ ההלכה להימנע מלהתייחד עמה, כמו שאסרו חז"ל ריבוי הדברים וכיו"ב^[64], גם כשבעל ועתידה להיות מותרת לו, משום שמרגיל לערווה, א"כ כשיודע שהייחוד אִתה בוודאי ירגיל לערווה חייב להימנע מייחוד כסייג (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלו - הערה ליו"ד סי' קצה ס"א ד"ה ובעניין איסור ייחוד; שם ח"ח סי' רעא ד"ה וכבר כתבתי; וע"ע דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, עמ' מ, ד"ה אלו הם).

הרחקות מאשתו נדה[עריכה]

ערך מורחב - הרחקות מאשתו נדה

אנשי כנסת הגדולה צִוו "ועשו סייג לתורה" (אבות א, א), וחז"ל אכן גזרו והטילו איסורים שונים ביחס לכל העבירות, ובכללם חיובי הרחקה מהערווה, המחייבים את האדם להישמר מכל קשר עִם אשה האסורה עליו. כמובן, שגם אשה נדה היא אסורה על כל אדם (ואין חילוק כלל בין פנויה לנשואה, ובין אדם זר לבעלה - עי' שו"ת הריב"ש סי' תכה, הובא בב"י יו"ד סוף סי' קפג וברמ"א שם, שו"ת מִשנה הלכות ח"ה סי' קכו, ועוד), וחלים עליה כל חיובי ההרחקה שבין איש לאשה האסורה עליו (עי' מ"ב סי' עה סוף ס"ק ז, יז, וכן סי' ריז ס"ק טז ושעה"צ אות כו; שו"ת מִשנה הלכות ח"ה יו"ד סי' קכז ואילך; ועוד).

אולם, ביחס לחיובי ההרחקה, שונה הבעל מכל אדם זר, שלבעל מותר להתייחד עם אשתו נדה^[65], וכן הותר לו להסתכל וליהנות מיופייה של אשתו (רמ"א יו"ד סי' קצה סע' ז), מלבד בחלקים מסוימים של גופה (ר' להלן).

מאידך, גם לחומרה שונה הבעל מאחרים, שכן היא רגילה עמו ולבו גס בה, ועוד שמותר להם להתייחד, וקיים חשש כבד שהם יכשלו באיסור זה. בנוסף, יש חשש שהבעל יגיע להרהור עבירה ולהוצאת זרע לבטלה, בגלל קרוב הדעת הגדול שיש בינו לרעייתו (עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ח, עמ' מ).

מסיבה זו, גזרו חכמים על הבעל חיובי הרחקה מיוחדים, שאינם נוהגים באדם זר. להלן רשימה של הדברים האסורים בזמן שאשה נדה (עפ"י דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ט, עמ' מא):

1. נגיעה באשתו נדה או בבגדיה (ואפילו אינם נהנים).
2. הושטת חפץ מידו לידה או מידה לידו.
3. הסתכלות במקומות המכוסים בגופה של אשתו ויש אומרים אף שמיעת קול שירתה.
4. הרהור עבירה באשתו (דהיינו מחשבת בעילה או שאר הירהור ממושך המביא לידי קישוי האבר. – ר' שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' טו ד"ה ולפ"ז אין הטעם, בתו"ד, וכן באה"ע ח"א סי' סט; משכן ישראל ח"ב סוף עמ' ל בשם החזו"א, ובהערות טוהר הבית^[66] שם, עמ' נ-נא; ועוד).
5. קלות ראש המרגילה לערווה ודיבורים בענייני תשמיש (שו"ע יו"ד סי' קצה סע' א).
6. אכילה ביחד על שולחן אחד^[67] ללא שינוי.
7. אכילת שיירי מאכל של אשתו מאותו כלי.
8. ישיבה ושכיבה של הבעל על מיטת אשתו (הנמצאת בעיר), והאשה על מיטת בעלה בפניו.
9. ישיבה ושכיבה יחדיו על מיטה אחת או על ספסל מתנדנד.
10. יש אומרים שראוי להימנע מלצאת לטיול לבדם.
11. מזיגת הכוס בפניו, ויש אומרים אף הגשת האוכל בפניו.
12. הצעת המיטה בפניו.
13. יציקת מים על הידיים הבעל, רגליו וכד'.

יש לציין, שאין הכוונה בדברים אלו לרחק את אשתו ולהימנע מדברי חיבה הנצרכים, ולהפך, מצווה לקרבה אם רואה שהיא מצטערת, ובכל זה, אין להחמיר יותר ממה ששיערו חז"ל, שחומרה יתירה בדברים אלו עלולה להביא לדברים לא טובים (דרכי טהרה, שם, סע' ד, עמ' לח). וכדאי לדעת ולזכור שבתוך דם הנדה יש רעל (מינו-טוקסין) המשפיע זמנית על גוף האשה (- כאבים, כבדות ועייפות) ומצב רוחה, ובימים אלו היא זקוקה ביותר לעידוד, לשימת לב ולהתחשבות, יחד עם ההקפדה על כל פרטי הלכות ההרחקה, וחייב הבעל למצוא דרך לעודדה ולהרים את מצב רוחה באופן המותר, וזה צריך מחשבה והתחכמות (הרב שלמה וולבה זצ"ל, שיחות לחתנים, עמ' 18).

גדרי האיסור - עריות או טומאה (מקובץ יסודות וחקירות)[עריכה]

בטעם האיסור נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה הוא מדין ערווה (כדוגמת העריות המופיעות בויקרא פרקים יח-יט), או מדין טומאה (כזבה - ויקרא טו, יט-ל), או מדין נפרד (נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד קכ ואבני נזר ח"ב רמ-ח: דין נפרד. גר"ש שקאפ יבמות א ד"ה ועתה: תולדה מהטומאה), ומה משמעות הדבר להלכה^[68]. ומעין זה חקר האתוון דאורייתא (כא) האם איסור נידה הוא איסור או טומאה.

והרוגאצ'ובר חקר האם הנידה גורמת לראייה או שהראייה גורמת לנידה (דהיינו האם הדם אוסר אותה או שהימים אוסרים את הדם) (מפענח צפונות י-ז).

במהותה כתבו המפרשים שאינה דבר שבערווה (גליוני הש"ס גיטין ב: על תד"ה הווי, שו"ת רעק"א קכד, בית הלוי ח"ב ל).

דינה קל יותר משאר עריות, ולכן יכולה להתייבם, שלא כשאר עריות שאינן מתייבמות (תוס' יבמות ב. ד"ה ואחות). ומצאנו לזה ארבעה טעמים בראשונים ובאחרונים:

1. בנידה איסורה אינו משום קירבה, אך שאר עריות הם משום קירבה (רא"ש יבמות ב. (פרק א סימן ב)).
2. איסור נידה תלוי בזמן, אך שאר עריות אסורות תמיד (ספר הישר פ-א, הובא באחיעזר ח"א ב. וכן חילק הרא"ש יבמות ב. (פרק א סימן ב) בחילוק בין נידה לחליצת מעוברת שנידה עומדת ליטהר, והקרבן נתנאל שם א ביאר מדוע הרא"ש לא כתב זאת בתור חילוק בין נידה לשאר עריות).
3. בנידה סיבת האיסור בהווה, שכעת היא נידה (כמו שבחלב ודם סיבת האיסור היא בהווה, שכעת הם חלב ודם), אך בשאר העריות סיבת האיסור בעבר, שאשה זו נעשתה קרובה שלו בעבר (ולכן שאר עריות אסורות גם לאחר מיתה, אע"פ שכבר אינן קרובות אליו) (קובץ הערות א-ג ד"ה וה"נ).
4. בנידה יש איסור רק על הביאה ואין איסור לקדש אותה ולישא אותה, אך בשאר עריות יש איסור גם לקדשן ולנושאן (גרי"ז עמוד 164 ד"ה ומה).

חזרת הנדה להיתרה[עריכה]

ערך מורחב - טהרת הנדה

הנדה יכולה לחזור ולהיות מותרת לבעלה ע"י תהליך הכולל שלושה שלבים:

1. הפסקת זיבת הדם (ובדיקת הפסד טהרה)
2. שבעה ימים (ומדרבנן - שבעה ימים נקיים) מהתחלת זיבת הדם (ומדרבנן - רק חמישה ימים אח"כ)
3. טבילה במקווה (ומדרבנן יש להקדים לטבילה - חפיפה)

פרישה סמוך לווסת[עריכה]

ערך מורחב - פרישה סמוך לווסת

ראה גם[עריכה]

• וסת
• דיני כתמים
• הרגשת יציאת הדם
• הרחקות מאשתו נדה
• פרישה סמוך לווסת
• רואה מחמת תשמיש

לקריאה נוספת[עריכה]

מלבד לימוד מסכת נדה בבבלי והלכות נדה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרקים ד-יא), בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה סי' קפג-קצז) ומפרשיהם, ניתן ללמוד ולהרחיב בעניין הנדה והלכותיה במקורות הבאים:

ספרי ראשונים^[69]:

• מחזור ויטרי סימן תצט
• ספר המנהיג, לרבי אברהם הירחי, הלכות נדה (עמ' תקמו-תקנא)
• אורחות חיים, לרבי אהרן ב"ר יעקב הכהן^[70], סימנים ט-י

ספרי חכמי זמנינו:

• אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך וסת, עמ' תקב ואילך.
• טהרת בת ישראל, הרב קלמן כהנא זצ"ל, (יצא לאור בשמונה מהדורות: תש"ג, ..., תשכ"ג, תשכ"ה, הוצאת פלדהיים, שבט תשכ"ט, ..., ..., הוצאת פלדהיים, ירושלים תשל"ט.
• תורת המשפחה, הרב משה שטרנבוך שליט"א, ירושלים תשכ"ח.
• דרכי טהרה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הוצאת ת"ת סוכת דוד, ירושלים, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשד"ם, תשמ"ו ותשס"ז.
• שיעורי שבט הלוי הלכות נדה, שיעורי הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א שנערכו ע"י הרב ברוך מרדכי שנקר ובהשתתפות הרב מרדכי גרוס שליט"א, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשמ"ו (עם קונטרס הוספות ותיקונים - י"ל בניסן תשנ"ב), תשנ"ב ותשנ"ח}}.
• בדי השולחן הלכות נדה, הרב שרגא פייוול כהן, (ארה"ב?) תשמ"ז.
• טהרת הבית, הרב עובדיה יוסף שליט"א, ג' כרכים, יצאו לאור בירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשמ"ח?, ח"ב יצא בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
• תורת הטהרה, הרב דוד יוסף שליט"א, עפ"י פסקי אביו הרב עובדיה יוסף שליט"א (נדפס הן בפני עצמו והן בצירוף לספר טהרת הבית).
• קנה בֹשם הלכות נדה, שיעורי הרב מאיר בראנדסדאפער שליט"א, ג' כרכים, נערכו ע"י ת"ח ובהם בנו הרב יששכר נר"ו, הוצאת מכון שערי אורה, ירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשנ"ו, ח"ב - בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
• משמרת הטהרה, הרב משה מרדכי קארפ שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
• נטעי גבריאל הלכות נדה, מאת הרב גבריאל ציננער שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
• שערי אורה, הרב שלמה לוי שליט"א (ראש הכולל בישיבת הר עציון), הוצאת ישיבת הר עציון, אלון שבות שבגוש עציון.
• לבושי עז, שיעורי הרב עזריאל אוירבעך שליט"א, נערכו ע"י הרב אהרן זאב ווייס נר"ו, טבת תשס"ז ירושלים.
• שיעורי טהרה, שיעורים מאת הרב מרדכי גרוס שליט"א, קריית ספר - ירושלים תשס"ז(?)

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טהרת המשפחה באתר ישיבה
• דיני טהרת המשפחה בקצרה
• שליחת שאלה בנושא טהרת המשפחה

הערות שוליים