הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים
Aderet.jpg

האדר"ת
תאריך לידה שבועות תר"ג או תר"ב
תאריך פטירה ג' באדר א' תרס"ו
מקום פעילות ליטא, ירושלים
נושאים שבהם עסק תלמוד, הלכה
תפקידים נוספים רב בפוניבז', במיר ובירושלים
רבותיו אביו הרב בנימין רבינוביץ'
חיבוריו ראה להלן

הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת) היה רבן של פוניבז' ומיר שבליטא, ורבה של ירושלים.

תולדות חייו[עריכה]

נולד בחג השבועות תר"ג[1] בשילעל שבליטא לאביו הרב בנימין רבינוביץ' שכיהן אז כרב העיר (מחבר ספרי "משנת רבי בנימין"). יחד עמו, נולד אחיו התאום- הרב צבי יהודה, ומכאן כינויים "תאומים". מגיל צעיר גילו האחים בקיאות רבה והבנה מעמיקה, וכבר בגיל 13-14 כתבו חיבור על כללי הש"ס. בגיל 16 השתדך עם נערה והיה אמור לסמוך על שולחן חותנו, אולם אז נפטרה אמה ואביה נשא אשה חדשה שנטתה להשכלה ושינתה את הליכות הבית, בשל כך ביטל ר' בנימין את השידוך. בתחילת שנת תרכ"א נישא לבתו של ר' אריה לייב חזן שהתגורר בפוניבז', ועבר לגור בביתו. הוא למד בבית המדרש (ה"קלויז") שבעיר, שם למד בהתמדה גדולה (כפי שהעיד על עצמו: חזרתי על כל הש"ס במרוצה וזכרוני קלט בעה"י את הכל"). במשך תקופה מסוימת חלה במחלת עיניים קשה שמנעה ממנו ללמוד, וזמן מה התגורר בבית אביו שכיהן כרבה של ווילקומיר. הוא סרב להצעת רבנות מעיר הולדתו פיקלין, מפני שרבה היה עודנו בחיים אלא שהוא לקה בשיתוק, והוא חשש כי הלה יקפיד עליו. כמו כן, סרב להצעות רבנות מכמה וכמה קהילות נוספות. בגיל 29 התמנה לכהן כרבה של פוניבז', בה כיהן במשך 18 שנה. בקהילתו היה איש חסד גדול, ודאג ביותר לצרכי העניים. משכורתו היתה דלה ומצומצמת. משפחתו סבלה מעוני רב[2]. הוא סבל ממחלות וכן ילדיו, אך בשל מצבו לא התאפשר לו לטפל בהם כראוי, ותשעה מתוך 12 ילדיו נפטרו. למרות עניותו ומחלותיו, פרנסי הקהילה ועשיריה לא היו מוכנים לעזור לו, דבר שצעיר אותו מאד. לאור זאת, בשנת תרנ"ג התחייב לקהילת מיר לכהן כרבה, על אף שהיא היתה קהילה קטנה ועניה בעוד פוניבז' היתה העיר החמישית בגודלה בליטא ומרבית תושביה היו יהודים[3]. לאחר שאנשי פוניבז' שמעו על התחייבותו למיר, הבטיחו לו העלאה משמעותית במשכורת, שהשתלמה יותר מהמשכורת שהוצעה לו על ידי קהילת מיר, ורבנים חשובים (בהם רבי חיים חזקיה מדיני- בעל ה'שדי חמד') התירו לו במקרה כזה לחזור בו מהסכמתו לכהן כרב במיר, אולם הוא לא רצה לבטל את התחייבותו ועבר לכהן כרבה של מיר[4]. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אולם ידע כי כאשר יעלה לא תהיה לו פרנסה, ולכן נשאר במיר. לאור זאת, כאשר קיבל את הצעת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבה במקום רבי שמואל סלנט שהיה אז זקן מופלג (בהסכמתו ובהמלצתו של הרב סלנט), נענה להצעה, ובכ"ו באדר תרס"ו עלה ארצה לכהן כרבה של ירושלים. בקבלת הפנים שנערכה לו, הכריז הרב סלנט כי הוא מעביר לאדר"ת את כתר הרבנות, אולם האדר"ת דחה זאת מיד ולא הסכים לשבת בכסאו של הרב סלנט אלא על ידו[5]. לאחר קבלת הפנים, ביקר בכותל המערבי, ועם הגיעו לכותל ביצע בבגדו קריעה, כדין הרואה את מקום המקדש בחורבנו[6]. לאחר מכן ביקר בביתו של רבי שניאור זלמן פראדקין (בעל 'תורת חסד')- "הגאון מלובלין" ומרבני העדה החסידית. מיד עם מינויו, החל לעבוד לחיזוק ענייני הדת בירושלים. הוא פעל להקמת עירוב סביב השכונות החדשות שנבנו (אותו בנה מכספו), מינה שוחטים חדשים, פעל להשכנת שלום בין החסידים לבין הפרושים, טיפל בשאלות בענייני מצוות התלויות בארץ שהגיעו מהמושבות החדשות (שטרם התמנו להן רבנים), עזר לישיבות ולבתי החולים בעיר, החליף את משקולות הסוחרים שהיו עשויות מעץ ואבן מפני שלא היו מדויקות למשקולות העשויות מברזל ומנחושת, הסדיר את ענייני הכשרות במאפיות ופיקח על שמירת השבת בחנויות[7]. בהוראתו, סידר הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי שהיה אז אברך צעיר לוח זמני היום מעודכן לפי אופק ירושלים.

בענוותנותו, שלח את שאלותיו לגדולי דורו, בתחילה לרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה ולאחר פטירתו התייעץ עם רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש"ם) מברעז'ן, על אף שהיה חסיד, וכן עם רבי יצחק יהודה שמעלקיש מלבוב (בעל שו"ת "בית יצחק").

בג' באדר א' תרס"ה נפטר, לאחר כמה חודשים בהם היה חולה, ונקבר בהר הזיתים, סמוך לקברו של מהרי"ל דיסקין. לפי פטירתו ציווה על בניו כי לאחר מותו לא יציינו תארי שבח, ואפילו לא 'יהודי כשר', אלא יהודי ש'כל ימיו חפץ להיות יהודי כשר'[8]

בתו היתה נשואה לרב אברהם יצחק הכהן קוק, אולם היא נפטרה לאחר זמן קצר ולבקשתו נשא הרב קוק את אחייניתו ריזא רבקה (בתו של אחיו הרב צבי יהודה רבינוביץ'), שבשל היותה יתומה חש כלפיה האדר"ת כאביה, ובכך המשיך להיות בקשרי משפחה עם הרב קוק. מבניו: הרב רפאל לוי- כיהן כרב בשילעל, וישראל שמעון- ממיסדי בת ים וראש המועצה שלה והמוציא לאור של רבים מכתבי אביו.

ספריו[עריכה]

האדר"ת כתב עשרות ספרים בכל חלקי התורה, בהם:

  • שבת אחים- על כללי התלמוד. כתב יחד עם אחיו התאום בהיותם בני 16.
  • מענה אליהו- שו"ת.
  • נפש דוד וסדר אליהו- זכרונותיו והנהגותיו שכתב לצאצאיו. יצא לאור על ידי הרב משה צבי נריה.
  • תפילת דוד- הערות וחידושים על ענייני התפילה. יצא לאור על ידי הרב יהודה עמיחי.
  • זהב שבא- על תוספות הרשב"א למסכת פסחים
  • שמע אליהו- משא ומתן עם גדולי ישראל אותם פגש.
  • חידושי הגאון האדר"ת- בענייני הלכה ותלמוד
  • ארבעה ספרים נפתחים- בענייני הקהל, מקדש ועניינים נוספים בהלכה
  • סדר פרשיות- על חומש בראשית
  • בני בנימין- הגהות על הרמב"ם

לקריאה נוספת[עריכה]

  • סדר אליהו- אוטוביגורפיה
  • חתנו הרב א"י הכהן קוק, אדר היקר- בהוצאת מוסד הרב קוק.
  • הרב אליעזר מלמד, האדר"ת והאמונה, בתוך: "רביבים חלק ג'- גדולי ישראל ודמויות מופת", מכון הר ברכה תש"ע (גם במהדורה אינטרנטית).
  • מאמר "אדר האדרת" ע"י הרב [הראל כהן], מובא בסוף סדר פרשיות לאדר"ת על כרך ראשון.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הקודם:
הרב שמואל סלנט
רבנים אשכנזיים לירושלים הבא:
הרב שמואל סלנט
הרב חיים ברלין

הערות שוליים

  1. חתנו הראי"ה קוק כותב בספר 'אדר היקר' (עמ' כה) "תר"הב או תר"ג", אולם בספרו האוטוביוגרפי "סדר אליהו" כותב האדר"ת בעצמו שנולד בשנת תר"ג.
  2. העוני הגיע עד לרמה כזו, שאפילו את המיטה שהבטיח ב'תנאים' לתת לחתנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבאותה תקופה היה סמוך על שולחנו לא היה יכול לתת לו והוא נתן לו את מיטתו, ויתכן שבעקבות כך ייעץ החפץ חיים לרב קוק לקבל על עצמו משרת רבנות בזוימל.
  3. הרב אליעזר מלמד טוען, היו מניעים נוספים למעבר למיר, והם מפני שבמיר התקיימה ישיבה חשובה (הידועה כישיבת מיר) בעוד שבפוניבז' לא התקיימה ישיבה (ישיבת פוניבז' הוקמה שנים לאחר מכן על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן) וכן רגלם של המשכילים פחות דרכה שם מאשר בפוניבז' (רביבים חלק ג' עמ' 17).
  4. מסופר כי הוא נטה להישאר בפוניבז', אולם מששמע כי בעל מלאכה בעיר ביטל התחייבותו שלפי אחד מפועליו בטענה כי אם לרב מותר אזי גם לו מותר, החליט שלא לחזור בו. (רביבים, שם). מעט לאחר שעזב את פוניבז' החל לכהן כרב העיר הרב יעקב יצחק רבינוביץ' המוכנה "'ר איצל'ה מפוניבז'" (בעל "זכר יצחק").
  5. "תולדות האדר"ת" עמ' ע
  6. אולם יותר לא קרע, מפני שסבר שכיוון שיכול היה לראות את המקדש תוך פחות משלושים יום מפני שהוא גר בירושלים, נחשב הדבר כאילו הוא רואה את המקום תדיר, ואינו חייב לקרוע.
  7. שם עמ' שעח
  8. תולדות האדר"ת פרק כ'