פרשני:בבלי:ברכות סב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות סב א

חברותא[עריכה]

תניא: אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי  1  אחר רבי יהושע לבית הכסא ביהודה,  2  ולמדתי ממנו שלשה דברים:

 1.  הט"ז (ג ג) הוכיח מהלשון "נכנסתי", שההיתר לפנות בין מזרח למערב, הוא דוקא אם המחיצות סמוכות זו לזו, כגון בבית.   2.  כך הוסיף רש"י, וביאר הפמ"ג (משב"ז ג ג) שלפי פשוטו הוצרך לכך כי בחו"ל יש ארצות שהם מצפון או מדרום לא"י ובהם באמת צריך להפנות בין מזרח למערב. אך לפי ביאור תוס' הנ"ל שרבי עקיבא אוסר להפנות בין מזרח למערב העולם מפני ששכינה במערב, צריך לפרש שהאיסור רק במקום שיש שני טעמים לאסור, א. שנפנה נגד ארץ ישראל שבמערב, ב. שהשכינה במערב, ולכן במדינה שיושבת מצפון או מדרום לא"י מותר להפנות לכל צד ולכן נקט שהאיסור בין מזרח למערב הוא ביהודה, וראה הערה 7.
למדתי, שאין נפנין מזרח ומערב, אלא לצפון ודרום.  3 

 3.  המהרש"א ביאר שלמד מהנהגותיו דברים אלו, כי ראה ששינה מהדרך הנוחה לו בהם, שהיה לו יותר קל להפנות למזרח, ולפרוע מעומד, ולקנח בימין.
ולמדתי, שאין נפרעין (מגלים את הגוף בהפשטת הבגדים) שנצרך לנקביו, בעוד הוא מעומד, אלא רק לאחר שהוא מיושב.  4  ולמדתי, שלאחר שנפנין אין מקנחין ביד  5  ימין, אלא ביד שמאל.  6 

 4.  וכן כשסיים לעשות צרכיו, לובשם בעודו מיושב, שלא יעמוד ויגלה פירועו (מ"ב ג ב).   5.  היעב"ץ (בסדורו הל' ביהכ"ס ז) ושו"ע הגר"ז (מ"ה ג ט) כתבו שהאיסור רק אם מקנח ביד, אך אם מקנח בנייר מותר גם בימין, וראה ציץ אליעזר (ח"ז ב ב).   6.  המהרש"א ביאר שראהו מקנח בשמאלו, ולמד מכך שאסור לקנח בימין, כי אילו היה מותר, היה מקנח בימין, שבה תשמישו של כל אדם. והצל"ח פירש, שלמד כן ממה שראהו אוחז את תפיליו בימינו בשעה שנפנה, ומוכח שאסור לקנח בימין, שהרי הב"י (מג) כתב כי אע"פ שאסרו להשתין בבית כסא שאינו קבוע כשתפילין בידו, מחשש שמא ישפשף הניצוצות ביד שאוחז בה תפילין, בכל זאת מותר להפנות כשהתפילין בימינו, כיון שאסור לקנח בימין, וראה הערה 8.
אמר ליה בן עזאי לרבי עקיבא: עד כאן העזת פניך ברבך?
אמר ליה רבי עקיבא: תורה היא וללמוד אני צריך!  7 

 7.  המהרש"א ביאר שרבי עקיבא לא יכל לשאול את רבי יהושע על הלכות אלו, כי לא ידע באיזה פרטים יש חשש איסור, ורק מתוך ראיה למד אלו איסורים והנהגות יש בענינים אלו. והגר"א ביאר כדלעיל (ז ב) שרצה לראות את ההנהגה, כי "גדול שימושה יותר מלימודה" (ובב"ב קל ב, אין למדים אלא מהלכה שנאמרה למעשה).
תניא: בן עזאי אומר, פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא  8  ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב, אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב. ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל.

 8.  ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה (כפירוש רש"י ד"ה אחר), ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו"ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש"ש. והמלבי"ם (ארצות החיים ג ו) כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד' אמות בלי תפילין (יומא פו א), וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין (כדלעיל כג א), אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין. וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.
אמר לו רבי יהודה לבן עזאי: עד כאן העזת פניך והסתכלת כל אלו ברבך? אמר לו בן עזאי: תורה היא, וללמוד אני צריך!
רב כהנא על וגנא תותיה פורייה דרב (נכנס ושכב תחת מטתו של רב). שמעיה לרב דהוה שח עם אשתו שיחה בטלה של ריצוי תשמיש,  9  ושחק עמה,  10  ואחר כך עשה צרכיו (שמש מטתו).

 9.  כך פירש רש"י, ואף שהרמב"ם (דעות ב) כתב שרב לא שח שיחה בטלה מימיו, יתכן שכיון שהריצוי הוא חלק ממצוות עונה, אף הדיבור בו הוא מצוה, וראה רמב"ן (שמות כא ט).   10.  בחגיגה (ה ב) אמרו שאפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת מיתה, אלא אם כן צריך לפייסה לדבר מצוה כגון רב דשח ושחק, וכך נפסק בשו"ע (או"ח רמ י) "אם היה לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה, ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצותה", ומשמע שאם אין לו כעס אסור. ובנדרים (כ ב) אמרו שרק במילי דעלמא אסור לשוחח בעת תשמיש, אך במילי דתשמיש מותר, וביאר הלחם משנה (דעות ה ד) שכדי לרצותה מותר לדבר אפילו במילי דעלמא, ואילו להנאתה כדי לקיים מצוות עונה, ידבר רק בענין תשמיש. אולם הרא"ש (נדרים שם) ביאר שמדבר עמה בעניני תשמיש כדי להרבות תאוותו, כי הבועל בלא תאווה מוליד בנים בעלי מידות רעות, והטור (או"ח רמ) כתב שרב דבר עמה בעניני תשמיש (וראה לח"מ שם).
אמר ליה רב כהנא לרב ממקומו שתחת המטה: דמי פומיה דאבא (רב), כאדם דלא שריף (גמע) תבשילא מימיו, כלומר, נוהג אתה קלות ראש, כמו אדם תאב שלא שימש מטתו מעולם.
אמר ליה רב: כהנא, הכא את?! פוק (צא) מכאן, דלאו אורח ארעא שתהיה נוכח כאן עכשיו.
אמר לו רב כהנא: תורה היא, וללמוד אני צריך! דנה הגמרא: מפני מה אין מקנחין ביד ימין אלא בשמאל?
אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים) "מימינו אש דת למו", ומשום כך, הימין  11  חשובה יותר.  12 

 11.  בבכור שור כתב שרבא אינו חולק על רבי יוחנן שאמר (שבת סא א) שהשמאל חשובה יותר, מפני שקושר עליה תפילין. כי רבי יוחנן דיבר על חשיבות הזרוע, ואילו רבא דיבר על כף היד שבה מקנח, והכף הימנית חשובה יותר, וראה הערה 14.   12.  הט"ז ומג"א (ג) כתבו שנפקא מינה בין טעם זה לטעמים דלהלן, שלטעם זה, אף אטר מקנח בשמאל כל אדם, ואילו לשאר הטעמים מקנח בשמאל שלו שהיא ימין כל אדם, כי חשיבות היד תלויה בשימושה לדבר חשוב, והפמ"ג כתב שספק דרבנן לקולא, ומקנח באיזו יד שירצה, וראה הערה 15.
רבה בר בר חנה אמר: יד ימין חשובה יותר מפני שהיא קרובה לפה, שבה רגיל להושיט את המאכל לפה, וחיות האדם תלויה באוכל.  13 

 13.  ע"פ מהרש"א, ובאופן אחר ביאר, שטעם זה אינו מחמת חשיבות הימין, אלא משום שצריך לשמרה נקיה, כי משתמש בה בשעת האוכל. שני טעמים אלו שייכים בין באנשים ובין בנשים, ואילו הטעמים שמכאן ואילך שייכים רק באנשים. ובמור וקציעה כתב שגם אשה לא תקנח בימין, כי מצינו (בכורות לב) אשת חבר שהיתה קושרת תפילין לבעלה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: הימין חשובה יותר, מפני שקושר בה את התפילין.  14  רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שהקורא בתורה ובנביאים ובכתובים מראה בה טעמי תורה ונקודותיה, שהוא מוליך את יד ימינו לפי טעם הנגינה והנקודות.  15 

 14.  המהרש"א הקשה הרי בשבת (סא א) מצינו שקושר נעל שמאל תחילה, כי קשירת התפילין היא על יד שמאל, הרי שהתפילין מחשיבים את השמאל יותר מהימין. וביאר שהשמאל חשובה לגבי קשירה, אך כיון שהיד הפועלת בקשירה היא הימין, אסור לעשות בה פעולה בזויה. (וכתב השל"ה שגם בשמאלו לא יקנח באצבע שכורך עליה רצועת התפילין).   15.  רש"י פירש "בין בניקוד שבספר, בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה" והוצרך לשני הפירושים, כי להראות בידו את ה"ניקוד שבספר" שייך רק בקורא להתלמד, או בקורא נ"ך בלבד, שהרי ניקוד בס"ת פוסלו לקריאה בציבור, ולכן הוסיף שהקורא "מוליך ידו לפי טעם הנגינה", והיינו שאינו מראה את הניקוד והטעמים, אלא רק מנענע ידו לפי קצב הניגון (ע"פ באר שבע סי' מז). וכתב הט"ז (ג ט) שאפילו לטעם זה אטר המקנח בשמאל (כמבואר בהערה 12), יכול לנענע בידו כניגון הטעמים, וביאר בלבושי שרד דהיינו באקראי, שהרי לטעם שהתורה ניתנה בימין יכול לנענע אפילו בקביעות, ולא מסתבר שנחלקו מקצה לקצה.
וכשם שנחלקו בזה האמוראים, כך נחלקו בזה גם תנאי:
דתניא: רבי אליעזר אומר: אין מקנחים בימין, מפני שאוכל בה! והיינו כרבה בר בר חנה.
רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה דברי קדושה.  16 

 16.  באבות דרבי נתן (מ ט) הגירסא: "רבי אליעזר אומר מפני שמראין בה דברי תורה. ר' יהושע אומר מפני שאוכל ושותה בה" ולכאורה משמע שכוונת רבי יהושע שעושה בה עיקר תשמישיו, והיינו "שכותב בה". אך בבכור שור כתב שכוונת רבי יהושע שכותב בה דברי קדושה.
רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה, וכרב נחמן בר יצחק.
אמר רב תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית הכסא, נצול משלשה דברים, ואלו הם: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין (שדים), כי מתוך שמתנהג בצניעות ובנחת ובשתיקה, אין הנחשים והעקרבים מרגישים בו, ואף המזיקין חסים עליו.  17 

 17.  כך פירש רש"י, והמהרש"א ביאר שהמתנהג בצניעות, המלאכים המלוים אותו שומרים עליו מהמזיקין.
ויש אומרים: אף חלומותיו מיושבים עליו, שהמזיקין המביאים חלק מהחלומות (כדלעיל נה ב), אינם מבהילים אותו.
ההוא בית הכסא דהוה בטבריא, אפילו כי הוו עיילי ביה בי תרי יחדיו, ואפילו ביממא, היו מתזקי, רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה, כל חד וחד לבדו, ובכל זאת, לא מתזקי.
אמרי להו רבנן: האם לא מסתפיתו (אין אתם פוחדים) מפני המזיקין ליכנס לשם?
אמרי להו רבי אמי ורבי אסי: אנן קבלה  18  גמירינן, שתי קבלות קבלנו; קבלה אחת, דבבית הכסא ראוי לנהוג צניעותא ושתיקותא! ואז אין נזוקים על ידי המזיקים, ולכן נכנסנו כל אחד לבדו, כי אין זה דרך צניעות ליכנס שנים יחד, שהרי כל אחד רואה את פרועו של חבירו. וגם אין זה שתיקותא, כי שנים יחד באים לידי סיפור דברים.

 18.  הערוך (קבל) גרס "קבלא" והיינו "קמיע", וביאר שכוונתם כי הצניעות והשתיקה הם כמו קמיע להנצל ממזיקים בביהכ"ס.
ועוד קבלה קבלנו, דיש לקבל יסורי בשתיקותא, ולא לבעוט ביסורים,  19  אלא יש לאדם להתפלל ולמבעי רחמי מאת ה', שירחם עליו.

 19.  בבן יהוידע ביאר שהזכירו שתי קבלות אלו יחד, כדי ללמד שאין חיוב לשמור על שקט גמור בביהכ"ס, אלא רק שלא לדבר, כשם שבעל יסורים אינו צריך לשתוק לגמרי, שהרי "מיבעי רחמי", ורק עליו להזהר בדבורו שלא יבעוט ביסורים.
אביי, מרביא ליה אמיה אמרא (גדלה לו אמו שה), בכדי למיעל בהדיה לבית הכסא! שלא ילך לשם לבדו, מפני המזיקין.  20 

 20.  באור זרוע (קלז) תמה הרי אמרו בקידושין (פא ב) שכאשר הלך אביי ללמוד בשדה לבדו היה משלח את הבהמות מכל השדה מחשש יחוד, ואיך יתייחד עם שה בבית הכסא. וחילק שהחשש רק עם רחל ועז, אך עם כבש ותיש, שהם זכרים, מותר. וראה ע"ז (כב ב) שאפילו גוי אינו חשוד על זכרים כי הם מכחישים בבשר
שואלת הגמרא: ולרביא ליה גדיא (למה לא גידלה לו גדי עזים) לצורך זה?
מבארת הגמרא: גדי הוא ממין "שעיר", וגם שד בית הכסא נקרא "שעיר", וחששה שמא שעיר בשעיר מיחלף, שיתחלף הגדי עם השד ויזיקו.
רבא, מקמיה דהוה רישא (קודם שנעשה ראש ישיבה), כשהיה נכנס לבית הכסא, הויא מקרקשא (מרעישה) ליה בת רב חסדא שהיתה אשת רבא, אמגוזא בלקנא (היתה נותנת אגוז בספל נחשת ומרעישה בו, מחוץ לבית הכסא), ובכך היה נשמר מפני המזיקין.  21 

 21.  ביאר המהרש"א שנחש מתיירא מרעש, כמבואר בתרומות (ח ד) שאין חשש גילוי במים נוזלים, כי משמיעים קול טיף טיף, והנחש מתיירא מלקרב אליהם. וכן מצינו שהמזיקים מתייראים מקול, כי סבורים שיש כמה אנשים (ראה ע"ז יב ב).
לבתר דמלך ונעשה ראש ישיבה, והיה צריך שימור יותר (כי המזיקין מתקנאים בתלמידי חכמים יותר מבשאר אנשים), עבדא ליה לבית הכסא כוותא (חלון), וכשהיה רבא נכנס לשם, היתה אשתו מכניסה ידה דרך החלון ומנחא ליה ידא ארישיה.  22 

 22.  הפמ"ג (א"א ג א) הוכיח מכך שאפילו אשתו אסורה להכנס עמו יחד בבית הכסא. והמלבי"ם (ארצות החיים ג ב) כתב שמותר להכנס עם קטן שאין בו דעת
אמר עולא: אם הוא אחורי הגדר, הריהו נפנה מיד, ואינו צריך להתרחק כלום. אבל אם הוא נפנה בבקעה, שהוא מקום גלוי, לא יפנה אלא בריחוק מקום מבני אדם. וכל זמן שהוא מתעטש (עיטושים של מטה) ואין חברו שומע, די בכך, ואין צריך להתרחק עד שלא יוכלו לראותו.
איסי בר נתן מתני הכי: אם הוא אחורי הגדר, צריך להתרחק, ואינו נפנה אלא כל זמן שהוא מתעטש ואין חברו שומע. ואילו בבקעה, אינו נפנה אלא בריחוק מקום רב, ושיעורו כל זמן שאין חברו רואהו.
מיתיבי: הרי שנינו (טהרות י ב): שומרי שמן של טהרות, אם הוצרכו להיפנות, הרי הם יוצאין מפתח בית הבד, ונפנין לאחורי הגדר, ואין חוששין שמא בינתים נכנס עם הארץ ונגע בשמנים וטימאם, אלא הן (השמנים) טהורין! הרי שמותר להפנות מאחורי הגדר, אפילו בלא ריחוק מקום כלל. ויקשה על איסי בר נתן, שאמר כי גם אחורי הגדר צריך להתרחק עד שלא ישמענו חבירו כשהוא מתעטש.
מתרצת הגמרא: חלוק דינם של שומרי שמן טהור, שיכולים להפנות אפילו מאחורי הגדר כי בשביל שמירת טהרות הקלו בדיני בית הכסא  23 

 23.  לפי גירסת רש"י וביאורו, אך הרא"ש (בטהרות שם) ביאר שהנידון על בעלי בית הבד שהוצרכו להפנות, אם יש לחוש שמא לא יראם השומר ויגעו בטומאה, והקלו להם שיהיו רשאין להתרחק לצורך בית הכסא. ועל כך מקשה הגמרא ממשמעות הסיפא, שלא יתרחק אלא אם רואהו, ומסקנתה (כרש"י) שהקלו להם רק בדיני בית הכסא, שאין חייבין להתרחק, ויתפנו בתוך מקום שהשומר רואה אותם.
עוד מקשה הגמרא: תא שמע, כמה ירחקו שומרי טהרות מהטהרות, ועדיין יהיו טהורין, ולא נחוש שמא נגע בהן עם הארץ וטימאן? - כדי שיהא השומר רואהו אם נגע או לא. וכיון שאינן יכולים להתרחק יותר, על כרחך, אם הוצרכו לפנות יפנו אף במקום שיכולים להראות, ויקשה על מה שאמר איסי בר נתן כי אם נפנה שלא מאחורי הגדר, צריך להתרחק עד שלא יראוהו.
מתרצת הגמרא: שאני אוכלי טהרות דאקילו בהו רבנן בדיני בית הכסא, והתירו להם להיפנות אף במקום שנראים, כדי שיוכלו לשמר את טהרותיהם.
רב אשי אמר: מאי "כל זמן שאין חבירו רואה אותו" דקאמר איסי בר נתן - כל זמן שאין חברו רואה את פירועו (גילוי בשרו), אבל לדידיה עצמו, מותר שיהיה חברו חזי ליה, ואם כן מיושבת הקושיא משומרי טהרות, שהרי אינן חייבים להתרחק, אלא בשיעור שלא ייראה פירועם, אבל עדיין יכולים הם לראות אם עם הארץ נוגע בטהרות  24 .

 24.  הרמב"ם (דעות ה ו) פסק כאיסי, שאחורי הגדר, צריך להתרחק עד שיתעטש ואין חברו שומע. ובבקעה, עד שאין חברו רואהו. ואילו הרי"ף פסק שאחורי הגדר יכול להפנות מיד, כעולא, ואילו בבקעה פסק כאיסי בר נתן, שנפנה רק במקום שאין חבירו רואה פירועו. וביאר הב"י (ג) שפסק כעולא לגבי איסי, כי עולא היה מרא דתלמודא, אבל בבקעה פסק כרב איסי כי רב אשי שהוא בתראה אמר כמותו. והב"ח ביאר שאחורי הגדר פסק כעולא משום שמצינו באשת רבא שהניחה ידה על ראשו, ומשמע שדי בהפסק כותל בלבד, וכתב הפמ"ג (משב"ז ז) שלדעת הרמב"ם היתרה של אשת רבא הוא משום שאשתו כגופו. והגר"א ביאר, שפסק כרב אשי, כי גם רב אשי אינו סובר כאיסי אלא בבקעה, שהרי מיאן בתירוץ הגמרא "אוכלי טהרות שאני", ולכן פירש את דברי איסי, ברואה את פירועו. ולא תירץ אלא את הקושיה מהסיפא, אבל מה שהקשו מהרישא שאחורי הגדר נפנה מיד, לא תירץ כלל, ובהכרח שבזה רב אשי סובר כעולא.
ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן להספיד את המת, ואמר על המת: האי נפטר, צנוע באורחותיו הוה! אמר ליה רב נחמן: וכי את עיילת בהדיה לבית הכסא, וידעת אי צנוע הוא אי לא!? והרי אם אינך יודע את מעשיו שם, אין לך לקראו "צנוע", דתניא: אין רבנן  25  קורין "צנוע" אלא למי שהוא צנוע בבית הכסא!

 25.  המהרש"א הוכיח שהכוונה ללשון שדברו בה רבנן, אך בתורה מצינו "ואת צנועים חכמה" ו"הצנע לכת עם אלוקיך" שאינם עוסקים בצניעות בבית הכסא, והגרא"מ הורביץ כתב כי אף שנקרא צנוע גם על שאר הליכות, אינו נחשב כצנוע גמור עד שיהא צנוע אפילו בבית הכסא כשהוא לבדו.
שואלת הגמרא: ורב נחמן, מאי נפקא ליה מיניה במה שאמר הספדן, ולמה הוצרך למחות בו?
מבארת הגמרא: משום דתניא, כשם שנפרעין מן המתים על המצוות שלא קיימו, כך נפרעין מן הספדנים שאמרו על מתים שקיימו מצווה שלא היתה בידם, וגם מן העונין אחריהן ומודים לדברי הספדנים, ולכן מחה רב נחמן בספדן, כי לא רצה להענש כשאר העונין אחריו.  26 

 26.  ע"פ מהרש"א, ורבינו חננאל ביאר שנפרעים ממתים חוטאים, ומהספדנים שאמרו עליהם שהיו צדיקים. והרא"ש (מו"ק פ"ג סג) כתב שההספד גורם שידקדקו במעשי המת אם הם כפי ששבחוהו, וגורם שיפרעו ממנו, וראה ב"ח (יו"ד שמד) שהתירו להוסיף קצת על שבחו, כי יש לחוש מאידך שמא ימעט, והט"ז כתב שתולין כי אילו היה יכול בנקל להוסיף על מעשיו, ודאי היה מוסיף.
תנו רבנן: איזהו צנוע?  27  - זה הנפנה בלילה במקום שהוא נפנה ביום, שאף בצאתו בלילה הוא מתרחק מבני אדם, כמו ביום.

 27.  הרמב"ם הביא את הנהגות הצניעות בבית הכסא בהלכות דעות (ה ו), כהנהגות תלמידי חכמים, והלחם משנה (שם ד) נקט שנוהגות בכל אדם, אלא שת"ח צריך להזהר בהם יותר. וראה בבה"ל (ג ד"ה יהא) שהסמ"ק מנה את הצניעות כמצוות עשה. ובאגרות משה (יו"ד ח"ג מז ג) כתב שבבית הכסא לא שייך כבוד, ולפיכך כל דבר שעושה בו לצורך אין בו חשש של חוסר צניעות, וכל ההנהגות הנזכרות כאן, מדת חסידות הן, ולכן אינם בכלל איסור והיתר, אלא כהליכות ת"ח, וכן הבין הפמ"ג (ג א"א א) מדברי הדרכי משה (שם א).
מקשה הגמרא: איני, והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו להפנות בשחרית (קודם שמאיר היום) וערבית לאחר חשיכה, כדי שלא יהא צריך להתרחק מאחרים כאשר יפנה, (כי יש סכנה בהשהית נקביו בעת שהוא מתרחק  28 ), הרי, שאין צריך להתרחק אלא ביום.

 28.  כדלהלן (ע"ב), וכתבו הגהות מיימוניות (דעות פ"ה ד) שבזמננו אין צורך להתפנות בבקר ובערב, כיון שבית הכסא נמצא בסמוך, אך מדת זהירות היא ומביאה לפרישות וטהרה (וראה רמ"א ונושאי כליו או"ח ס"ס ב).
ותו קשה: הרי רבא כשהוצרך לפנות, ביממא הוה אזיל עד מיל. ואילו בלילא אמר ליה לשמעיה "פנו לי דוכתא ברחובה דמתא", ולא התרחק כלל.
וכן יקשה ממה שאמר ליה רבי זירא לשמעיה בלילה: חזי מאן דאיכא אחורי בית חבריא (האם יש מישהו מאחורי בית המדרש), משום דבעינא למפני (כי רצוני להפנות שם), הרי אין צריך להתרחק בלילה.
מתרצת הגמרא: לא תימא בברייתא, "הנפנה בלילה במקום שהוא נפנה ביום", אלא אימא "כדרך שנפנה ביום", והיינו כשם שביום אינו מגלה אלא טפח מאחריו וטפחיים מלפניו, ונפנה כשהוא מיושב, כך צריך לנהוג גם כשנפנה בלילה.
רב אשי אמר: אפילו תימא "נפנה בלילה במקום שהוא נפנה ביום", לא יקשה, כי לא נצרכה הברייתא להשמיענו כמה יתרחק בלילה כשהוא במקום גלוי, אלא להשמיע כיצד הדין באופן שיש בסמוך קרן זוית, שצריך לפנות שם אף בלילה, כמו ביום, ולא יפנה במקום גלוי.  29  גופא: אמר רב יהודה אמר רב, לעולם ינהיג אדם את עצמו, לפנות שחרית וערבית. כדי שלא יהא צריך להתרחק!

 29.  בשו"ע (ג יב) פסק כתירוץ הראשון, ותמה הפמ"ג (משב"ז יא) למה לא כתב שצריך להתרחק או לפנות בקרן זוית, וכרב אשי שהוא בתרא. ועל הגמרא תמה, למה לא תירצו שהברייתא באה להשמיע שלא יפנה בין מזרח למערב, ולכך אין חילוק בין יום ללילה, שהרי לפני ה' לילה כיום יאיר.
תניא נמי הכי: בן עזאי אומר: השכם וצא להפנות קודם שיאיר היום. והערב וצא להפנות לאחר חשכה. כדי שלא תתרחק מאנשים בהפנותך באור יום  30 .

 30.  הגר"א (משלי כד לא) העיר, כי חוץ מפשטות הדברים, יש כאן גם הוראה לנפש האדם, שראוי לנקותה כל יום מעפוש הדעות והמדות.
וכשאתה ממשמש בנקביך בצרור או בקיסם כדי לפותחם,  31  קודם משמש, ואחר כך שב. ואל תשב קודם, ואחר כך תמשמש, משום שכל היושב ואחר כך ממשמש, מסוכן הוא מחמת כשפים. שאפילו עושין כשפין באספמיא שהיא רחוקה מאד, כשפיהם באין עליו.

 31.  רש"י, והוסיף, שאין לפרש שימשמש את המושב שלא יהא מלוכלך, שלכך אין צורך בטעם של חשש כשפים, שהרי מאחר שכבר ישב והתלכלך, מה יועיל לו המשמוש.
ואי אנשי (שכח) ויתיב ואחר כך משמש, מאי תקנתיה? - כי קאי מבית הכסא, לימא הכי: "לא לי, לא לי (לא תוכלו לי), לא תחים, ולא תחתים (הם שמות כשפים שבאים על ידי תחתוניות), לא הני ולא מהני (לא כל הכשפים ואף לא מקצתן  32 ), לא חרשי דחרשא, ולא חרשי דחרשתא (לא כשפי מכשפים זכרים, ולא כשפי מכשפות נקבות).

 32.  רש"י, ובאופן אחר פירש ש"לא מהני" ביאורו, כשפיכם "לא יועילו".

דרשני המקוצר[עריכה]