פרשני:בבלי:ברכות סג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות סג א

חברותא[עריכה]

ואימא, הר הבית דאסור במנעל, לילפא לרקיקה שאסורה בו, בקל וחומר ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף בו רקיקה ממנעל, ולהיתר, הרי כיון שיש סברא להחמיר ברקיקה ממנעל, כי רקיקה מאוסה, אם כן נילף בבית הכנסת רקיקה מקפנדריא, ולאסור?
אלא אמר רבא: מה שהתירו רקיקה בבית הכנסת, הוא משום שלא הקפידו בו אלא רק כי (כמו) ביתו, מה בביתו, אקפנדריא קפיד איניש, שלא יעברו דרכו, אבל ארקיקה ומנעל לא קפיד, אף בית הכנסת כן,  1  ולפיכך רק קפנדריא הוא דאסור לעשות בו, אבל רקיקה ומנעל שרי.  2 

 1.  הפמ"ג תמה הרי כל אדם אוכל בביתו, ואם כן למה אסור לאכול בבית הכנסת. וכבר הבאנו (סב הערה 63) שהרמב"ם (תפלה יא ח) כתב "לא יעשנו קפנדריא שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה", ומסתבר שלא נטה מטעם הגמרא, אלא שסבר כי דבר שיש בו בזיון (כגון אכילה), אסור אף שעושהו בביתו, ואילו שאר השימושים במקום, תלויים בקפידתו (כי אין בהם בזיון, כדלהלן), ובכל בית אין מקפידים כשעושה בו את תכליתו, וכיון שבית הכנסת תכליתו לדבר מצוה, לפיכך יש בו קפידא שלא ישתמש בו כקפנדריא שלא לדבר מצוה.   2.  המג"א (קנא ט) כתב שהאר"י היה נזהר מרקיקה, וביאר הפמ"ג שלא הותרה רקיקה אלא לצורך, כגון כשמונעת את הכוונה בתפילה, שהרי כל אדם מקפיד על חברו שלא ירוק בביתו להנאתו. אך בשער הציון (שם טו) כתב שמדת חסידות היא שלא לירוק, וראה בערוך השלחן (שם ט) שרק האר"י גופו הקדוש יכל לעמוד בזה. ובשעה"צ שם צידד שהעשירים המקפידים על רקיקה בביתם, יהיו אסורים בה אף בבית הכנסת, והיינו למסקנת רבא שהאיסור משום שמוש שמקפידים עליו, ותלוי בדעת כל אדם, כי אם האיסור משום בזיון, ודאי הוא תלוי בדעת רוב הציבור. (ומסתבר שבימינו שהבתים מרוצפים והכל מקפידים ברקיקה, יאסר לירוק, ראה משנת יוסף סי' כו). עוד הביא המג"א (צא ה) שמהר"ם מינץ תיקן שלא יכנסו עם מנעלים לביהכנ"ס, וביאר הפמ"ג שכוונתו למגפיים, שאין נוהגים לעמוד בהם לפני הגדולים, אך בנעל אין לחוש לבזיון שמחמת הטיט הנדבק בה, ובערוך השלחן (קנא ט) כתב שהנוהגים לחלוץ נעליהם למדו זאת מהישמעאלים ואינו מנהג יפה.
שנינו במשנה: כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים "עד העולם". והעונים היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (כמבואר בתענית טז ב).
דנה הגמרא: וכל כך למה האריכו המברכים?
מבארת הגמרא: לפי שאין עונין אמן במקדש, אלא אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכיון שהעונים מאריכים, ראוי שגם המברכים יאריכו בברכתם.  3  מבררת הגמרא: ומנין שאין עונין אמן במקדש? - שנאמר (נחמיה ט ה) "ויאמרו הלויים וגו' קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם ועד העולם", ומיד אחר כך הכתוב אומר, "ויברכו שם כבודך, ומרומם על כל ברכה ותהלה!", כלומר, שגם על העונים מוטל לברך  4  ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".  5 

 3.  המהרש"א נקט שנידון הגמרא על אריכות ענייתם על הברכה, ולכן תמה למה הביאה הגמרא את המקור מהפסוק על המשנה, והרי לא הוזכר בה ענין ענית אמן במקדש, (והובא רק בתוספתא כענין בפני עצמו). אמנם בפנים ביארנו כהריטב"א, ש"אין עונין אמן במקדש" הוא הטעם לנוסח הברכה במקדש, כי היות והעונים מאריכים, בדין הוא שגם המברכים יאריכו, וראה רש"י בתענית (טז ב) שמפסוק זה למדו על אריכות הברכה והעניה, ועי' הג' הגרא"מ הורביץ.   4.  הריטב"א ביאר שהפסוק מלמד כי במקדש היה חיוב על העונים להוסיף וברך בענייתם, ושלא ככל עניית אמן שהיא רק הסכמה עם שבח המברך. וראה תוס' רי"ד (יומא סח א). והצל"ח ביאר, על פי מהרש"א (סוטה מב ב), ש"אמן" כולל שני שמות, "הוי"ה" שהוא השם בכתבו, ו"אדנ"י" שהוא השם בקריאתו, ויחד הם בגימטריה צ"א, כמנין "אמן". ובמקדש שלא היו עונים אמן, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לא נכללו שני השמות בדברי העונים, וגם בדברי המברך לא נכללו, כי במקדש אומר את השם ככתבו, לכך תקנו לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל" שהוא מעין שם אדנות המורה על כבוד מלכותו, כי שם אדנות הוא בחינת מלכות (ראה זהר ויקרא), נמצא שבדברי המברך נכללים שני השמות יחד.   5.  הרשב"א הביא שהראב"ד נקט כי רק בברכות שבתפילה ענו כך (וראה רש"י במשנה שנקט לדוגמא ברכת חונן הדעת) אך בשאר ברכות היו עונים אמן, כפי שמצינו (נחמיה ח ו) שעזרא ברך בתורה וענו אחריו אמן, ויתכן שעניית בשכמל"ו לא נתקנה אלא לצבור, ושייכת רק בתפלה התלויה בצבור, ולא בשאר ברכות. והרע"ב (תענית ב ה) כתב "שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה", ומשמע שכך נהגו בכל הברכות, אך התוי"ט (סוטה ז ו) כתב שאין אומרים בשכמל"ו אלא כשהמברך אמר בברכתו "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם" שכן היתה תקנת עזרא במקדש, ויתכן שכוונתו שעונים כך רק על תפלה שנתקנה במקדש דוקא, (וראה רמב"ם תענית ד טו שבתענית היו עונין כך על ההוספה בברכת "גואל ישראל" הנאמרת במקדש. וראה גם רש"י שמות כ כא שאין רשות להזכיר שם המפורש אלא בברכת כהנים במקדש, ומקורו מסוטה לח א). ותוס' בסוטה (מ ב) כתבו שבברכת כהנים עונים מיד בהזכרת השם, ולא בסוף הברכה (ובכתבי הגר"ח תלה הוכיח שהיו עונים רק אחר ההזכרה, ולא בעת ההזכרה), וביאר התוי"ט (שם) שנאמר בה "כה תברכו" כמו שנכתבה בתורה, ואין המברכים יכולים לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל וגו"', לפיכך גם העונים לא אמרו בשכמל"ו (ובזה יש סברא נוספת, שאין ברכתם נסובה כלפי הקב"ה, ולא שייך לומר בשכמל"ו על הברכה, אלא על עצם השם).
יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, ואחר הברכה האחרונה יענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשביל כל הברכות יחד?
תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה", ללמד, שעל כל ברכה וברכה תן לו תהלה בפני עצמה.
שנינו במשנה: התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ה', שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'". ואומר (שופטים ו יב) "ה' עמך גבור החיל", ואומר (משלי כג כב) "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר (תהלים קיט קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
דנה הגמרא: מאי ואומר? למה הוצרכו ללמוד מכל הפסוקים האלו? מבארת הגמרא: כוונת המשנה להוסיף, וכי תימא שאי אפשר להוכיח ממה שבועז שאל בשלום הקוצרים בשם, כי יתכן שבעז מדעתיה דנפשיה קאמר, ובאמת אין לעשות כן  6  - תא שמע שגם המלאך אמר לגדעון "ה' עמך גבור החיל".

 6.  לכאורה תמוה, הרי מנהג זה נזכר במגילת רות שנכתבה ברוח הקדש, ואילו נעשה שלא כדין, ודאי לא היה נכתב במקרא. וביאר ביד דוד שכוונת הגמרא שעל מקרא זה ניתן לומר שלא נתקן לדורות, ועל כך מוכיחה ממעשה המלאך, ומסיקה, שניתן ללמוד מזקני הדורות שהמשיכו ונהגו כך.
וכי תימא, שגם מפסוק זה אין להוכיח שאפשר לשאול בם, כי המלאך הוא דקאמר ליה לגדעון כך, לא בדרך שאילת שלום, אלא בשליחות המקום בישרו שהשכינה תשרה עמו - תא שמע: "אל תבוז כי זקנה אמך" כלומר, אל תבוז לבועז ותאמר שמדעתו עשה, ושלא כדין, שהרי מזקני ישראל היה, ויש לסמוך על מה שאמר "ה' עמכם".
ועל כך מוסיפה המשנה להביא את המקור שעליו סמך בועז עצמו כששאל לשלום הקוצרים בשם: ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומשמעו שכדי לקיים את רצון ה', כגון במצוות "בקש שלום ורדפהו", מותר לעשות דבר הנראה אסור, כהוצאת שם שמים לבטלה.
אמר רבא: האי קרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש בשני אופנים, מרישיה לסיפיה מדריש, וגם מסיפיה לרישיה מדריש.
מרישיה לסיפיה מדריש כך: "עת לעשות לה'" (יש עת לה' לעשות) פורענות בעוברי רצונו, מאי טעם? - משום ש"הפרו תורתך".  7 

 7.  רש"י, והרמב"ם בפיה"מ ביאר שכאשר יבא העת להפרע מאדם, יזדמנו לו סיבות להפר התורה, כדי שיבא עליהם העונש במשפט, וכך הוא נדרש: בעת שהקב"ה עושה משפט, הוא מקדים לכך ביטול תורה, וראה מהרש"א.
ומסיפיה לרישיה מדריש כך: לפעמים הצדיקים עושי רצון ה' "הפרו תורתך", ומאי טעמא? משום שהיא "עת לעשות לה'", והיינו שיש עת שצריך לבטל בה דברי תורה לצורך שמים, כגון אליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, כדי להוכיח לנביאי הבעל כי ה' הוא האלקים, ובאופן זה דרש בועז את הפסוק לענין שאילת שלום בשם.  8 

 8.  בסוף המשנה שנינו "ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה"', וביאר הרמב"ם בפיה"מ שבעת שהפרו תורתך ועברו על התקנה, יהיה עת לעשות לה' להפרע מהם ולהענישם. והריטב"א נקט שתקנו כך כדי שלא ישכחו שם השם, ושלא יהיה שם ע"ז שגור בפי העם. ולביאוריהם התקנה היתה חיוב לברך בשם, ולכן כשלא יעשו כן יענשו. ואילו רש"י פירש שלפעמים הפרו תורתך, כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור, וביאר הגר"א שכוונת המשנה לפרש שלא נדרוש את "עת לעשות" כזמן נקמה בחוטאים, אלא כרי נתן שבעת תקנה ניתן להפר את התורה, ולכן היתירו לברך בשם, ולא לחוש לזלזול, וראה רש"י במכות (כג ב).
תניא: הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין פזר, בשעה שחכמי הדור מכניסין (מכונסין לעצמם) ואין מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה דברי תורה לשנותם לתלמידים.  9  ואילו בשעת המפזרין כנס! כלומר, בשעה שגדולים שבדור מפזרין ומרביצים תורה, כנס את עצמך, ואל תטול שררה להרביץ תורה לתלמידים. וכיון שתאחוז במדת הענוה, תרבה בכך כבוד שמים, וגם זה בכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך".  10 

 9.  רבינו יונה (אבות ב ה) נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שחכמי הדור "הפרו תורתך" ולא למדוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' וללמדה.   10.  רש"י, והמהרש"א הביא מירושלמי שגם מימרא זו (כמו המימרא דלהלן) עוסקת במצב התלמידים, שאם רצונם לכנוס תורה לקרבם, ראוי ללמדם, ואם אם מפזרים אותה ואינה חביבה עליהם, יכנוס הרב את תורתו בקרבו, ולא ילמדם. ובתוי"ט (אבות א ו) הביא ממהר"ל (דרך החיים) שלכן שנינו "קנה לך רב" ולא "קנה לך תלמיד" כי אין ראוי לאדם לעשות עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו. וכתב שאין צורך לביאור זה, כי משנה זו נאמרה אחר דברי אנשי כנסת הגדולה, והם כבר אמרו "והעמידו תלמידים הרבה" וזה אינו שייך אלא כשהתלמידים חפצים ברב, כי בעל כרחם לא יבואו, ומי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא יכול לקנותם.
ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר והרבץ תורה ברבים, שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר ובכל זאת הוא נוסף עוד, ו(אילו) חושך (חוסך) מיושר אך למחסור".
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנס, ואל תרביץ תורה, כי כשאתה מפזר תורה ואין השומעים חפצים בכך, הרי אתה מטיל דברי תורה לביזיון, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" והיינו שמוטב לבטל תורה ולא לפזרה, בשעה שכונסה בקרבו לשם שמים.
דרש בר קפרא: אם ראית סחורה שהיא זלת (נמכרת בזול), קבוץ וקנה מינה, אסוף אותה, מפני שסופה להתייקר. וכוונתו שהגדל בדור שאינו מייקר את התורה, ילמד הרבה לעצמו, כי לבסוף כולם יכירו בערכה.  11 

 11.  בספר חסידים (רסא) כתב "אהוב את המצוה הדומה למת מצוה, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, וראה תנחומא (משפטים ה).
ועוד דרש  12 : באתר דלית בו גבר (אדם חשוב) המורה הוראה לעם, תמן הוי אתה גבר והורה לרבים את ההלכה.  13 

 12.  בעין אליהו ביאר שדרש זה הוא כהמשך לקודמו, וכוונתו, כי אף במקום שהמצוות בזול, אם יש אדם אחר שיעשם, יעסוק הוא בתורה והמצוה תעשה ע"י אחר.   13.  רבינו יונה (אבות ב ה) נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שהראויים להוראה "הפרו תורתך" ולא הורוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' ולהורות.
אמר אביי: מדברי בר קפרא שראוי להורות הוראה באתר דלית ביה גבר, שמע מינה, כי באתר דאית בו גבר שמורה הורה, תמן לא תהוי גבר, ואל תורה לרבים.  14 

 14.  באבות (ב ה) שנינו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", וביאר המהרש"א דהיינו לגבי עיסוק בצרכי ציבור, אבל כאן מדובר לגבי ללמד תורה, ולכן דייק אביי ש"באתר דאית גבר לא תהוי גבר". והוסיף, שבהכרח כל כוונת בר קפרא היתה לדיוק זה, שהרי עצם דבריו אין בהם חידוש, כי כך דרשו מהכתוב "עצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, וראה הגהות הגרא"מ הורביץ:
מקשה הגמרא: פשיטא שאם יש באותו מקום אדם גדול שמורה הוראה, הקטן ממנו לא יורה, שהרי הוא עובר על איסור "מורה הלכה בפני רבו"?!  15 

 15.  משמע מקושיית הגמרא שהאיסור להורות בפני רבו נוהג בכל אדם הגדול ממנו, שהרי לא תירצה הגמרא שחידושו של אביי הוא במי שלא למד ממנו תורה, וראה חכמת שלמה (יו"ד רמב).
מתרצת הגמרא: לא נצרכה לדברי אביי, אלא בששניהם שוין, באופן שהוא והתלמיד חכם שנמצא באותו מקום, שוים בחכמתם, בכל זאת לא יטול ממנו את העטרה, לדרוש במקומו, אחר שכבר הורה בקביעות  16 .

 16.  ראה תוס' בסוטה (כב ב) שאם שניהם קבועים באותו מקום, והם שוים בחכמה, יכול גם השני להורות, וכן פסק הרמ"א (יו"ד רמה כב):
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלוין בה? - זהו מה שנאמר (משלי ג ו) "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך" שתדע בידיעה אמיתית ממציאות הבורא, ושהוא משגיח על כל דרכיך, והוא נותן שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואז "הוא יישר אורחותיך", כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.  17 

 17.  ע"פ מהרש"א. ובשפתי חיים (מועדים ח"ג עב) ביאר שבכל מעשיו, אפילו המותרים, יכוון לעבודת ה', ומתוך כך יתקרב לה', כי "דעהו" מלשון קורבה, כמו שפירש רש"י (בראשית יח יט) "כי ידעתיו", שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו.
אמר רבא: בכל דרכיך דעהו, ואפילו לדבר עבירה! שאף אם אתה נצרך לעשות מעשה שיש לו השלכות לטוב ולרע,  18  תן לבך לכוון בעשייתו לצורך מצוה, ואם כך אתה עושה, הרי הוא יישר אורחותיך.  19 

 18.  רש"י כתב "אם צורך מצוה הוא, כגון אליהו (שהקריב קרבן בשעת איסור הבמות) בהר הכרמל, עבור עליה", ומהר"ץ חיות נקט שכוונתו להתיר עשיית עבירה לצורך מצוה, אך כבר כתב בנפש החיים (א כב) שמיום שנתנה תורה, אין היתר לעבור עבירה לשמה (והרחבנו בזה בחברותא להוריות י ב). ויתכן שכוונת רש"י רק לקיום הוראת שעה של נביא, שהיא מצוה אף כאומר לעבור על דבר תורה. אכן הרמב"ם (בשמונה פרקים, פ"ו) ביאר שהכוונה על העושה מעשה שיש לו תוצאה לטוב ולרע, והוא תלוי בכוונתו (כגון שהורג רודף והוא גם שונאו), שצריך להזהר בכוונתו שתהיה לתכלית טובה. ובמשך חכמה (ויקרא ו כג) ביאר שהכוונה לכח התאוה אשר באדם, כי אף שבכללו הוא עבירה, אינו ראוי להסירו לגמרי, שהרי זה עצם השלמות, לזכך את כוחות החומר, שלא יאכל אלא לשם שמים לקיום עצמו, ומקורו מהרמב"ם (דעות ג ב).   19.  בעין יעקב גרס כאן "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי", וביאר במכתב מאליהו (ח"ד 289) שמדובר באדם שמעשה גניבה הוא למטה מנקודת הבחירה שלו, אך לגבי תפילה עדיין יש לו בחירה, ובאופן שדינו של הנגנב אינו מעכב, כגון שמגיע לו נזק, יתכן שתתקבל תפלת הגנב, כדי שיתעלה וירגיש את הסתירה שבנפשו, ואולי ישוב בתשובה.
דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.  20  מבררת הגמרא: ומה היא אומנות זו?

 20.  ביאר הגר"א שהרי בכל אומנות יש עניים ועשירים, ולמה יטרח ללמוד אומנות קשה, ולפיכך עדיף ללמוד אומנות קלה.
אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא - אמנות מחט, שתפירותיה עשויות שורות שורות כתלמים.  21 

 21.  הערוך (תלמיותא) פירש, שהיא "נקיה" מחשש גזל, ו"קלה" שאין בה חסרון כיס. ובחובת הלבבות (בטחון ג) ומהרש"א (קידושין פב א) ביארו שהכוונה לאומנות כזו שישאר לו גם פנאי ללמוד תורה.
תניא: רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים (חברים) בתוך ביתו, שנאמר (משלי יח כד) "איש רעים להתרועע", כי אדם שיש לו רעים רבים, סופו שהוא מתקוטט עמהם, והם מריעין לו.  22 

 22.  רש"י סנהדרין (ק ב), וביאר המהרש"א (שם) שבמכלול הידידים ודאי יהיו גם כאלו שאינם הגונים, והם ירעו לו. וראה דבריו ביבמות סג ב.
תניא: רבי אומר: אל ימנה אפוטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף לאפוטרופוס בתוך ביתו, לא היה בא לאותו דבר של מעשה אשתו עם יוסף  23 .

 23.  כמבואר ברש"י (בראשית לט ו) "כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו" ומתוך כך "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו"'.
תניא: רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? - לומר לך, כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין.  24 

 24.  בעקידת יצחק (עג), ביאר שכשאדם רואה נס מפורסם, הוא מתפעל, ונדמה לו שאין צריך עוד להתרחקות יתירה, לכן נאמר, שאז יזיר עצמו מן היין. ויש שביארו שרצון התורה ללמד, שלא יסתפק בהתפעלותו בלבד, כי ההתפעלות עצמה אינה כלום, אלא היא הכנה לקבל עליו אז סייגים והרחקות מהחטא. ואחרים ביארו שאדם סבור שראיית העונש מונעו מלחטוא, אך האמת היא שגם בראיה זו הוא מתעורר להרהר בחטא שגרם לעונש (או שעצם הידיעה על מציאות חטא היא פסולה), ולכן עליו לקבוע לעצמו סייג שלא יחטא.
אמר חזקיה בריה דרב פרנך, אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות שנאמרה לפניה? - לומר לך, כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, לבסוף הוא נצרך לכהן על ידי אשתו, כי סופו שתשטה אשתו עליו, ויצטרך להשקותה,  25  שנאמר (במדבר ה י) "ואיש את קדשיו לו יהיו", ודרשה על מי שמעכב קדשיו (תרומות ומעשרות) לעצמו, ואינו נותנן לכהן, וסמיך ליה "איש איש כי תשטה אשתו" וכתיב עוד בסמוך "והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'".  26 

 25.  הגר"א (קול אליהו) ביאר, כיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, יתכן שאשתו תחשוד שסיבת עניותו היא ככתוב (משלי כט) "רועה זונות יאבד הון", וכיון שאם האיש חטא אין המים בודקין אותה, לא תחשוש משתייתם, ותזנה תחתיו. והחתם סופר ביאר שעל שני דברים אמרו שמביאים לעשירות, א. מעשר, כמו שדרשו "עשר בשביל שתתעשר". ב. המכבד את אשתו (ב"מ נט א). וכדי שלא ימנע אדם ממעשר ותחת זה יקשט את אשתו, נקבע שהעושה כן, קישוט אשתו יעשנה סוטה. ובגבול בנימין ביאר ע"פ דברי רב יהודה (ב"מ נט א) שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, וכיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, הרי תמשך קטטה לתוך ביתו, ותסטה אשתו. ויתכן לפרש שאין הכוונה שתסטה ממש, אלא שעיכוב המעשר ימנע ממנו פרי בטן, שהרי שנינו (מע"ש ה יג) שברכת הבנים באה בזכות המעשרות, ושמא תסתר אשתו, כדי שישקנה, ותזכה לברכה של "ונזרעה זרע" כטענת חנה לעיל (לא ב), וראה של"ה (במדבר תורה אור יא).   26.  הצל"ח הביא רמז לכך מדברי רש"י על הפסוק "ויקחו לי תרומה" - "לי לשמי", שאם תשטה אשתו, ימחק השם לתוך המים המאררים, ועל ידי נתינת התרומה, לא תשטה אשתו ויציל את שם ה' מידי מחיקה.
ולא עוד, אלא שאם מעכב אצלו את המתנות, סוף שהוא עצמו נצרך להן. שנאמר (שם בהמשך הפסוק): "איש את קדשיו לו יהיו" כי לבסוף ירד מנכסיו, ויזדקק ליטול מעשר עני ושאר מתנות עניים.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן את המתנות לכהן, לבסוף הוא מתעשר, שנאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". וכיון שבתחילת הפסוק הנסוב על "קדשיו" נאמר "לו יהיו" בלשון רבים, ואילו בסופו נאמר "לו יהיה" בלשון יחיד, משמע שסופו עוסק בשכרו, שיהיה לו ממון הרבה.  27 

 27.  ע"פ מהרש"א והגר"א.
אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו, ומברך על הרעה "דיין האמת",  28  כופלין לו פרנסתו,  29  שמצויה היא לו תמיד בהרוחה, שנאמר (איוב כב כה): "והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך", ודרשו "צריך" מלשון צרה וצער, שאם בשעה זו יהיה שם שדי בפיו, תיכפל פרנסתו. כי "תועפות" הוא לשון כפילה  30  שהרי תרגום "וכפלת" הוא "ותעיף" (אונקלוס שמות כו ט).

 28.  רש"י. ותמה המהרש"א, שאין זו משמעות לשון "המשתף". ופירש, שמתפלל כביכול על הקב"ה עצמו, שיעשה עמנו למען שמו, כי הוא עמנו בצרה. והגר"א ביאר שיודע שאין צערו בא בדרך מקרה, אלא משתף בכך גם את הטעם שה' גזר עליו כך.   29.  בנפש החיים (ב יב) ביאר שהשכינה מצטערת בצערו של ישראל (ראה סנהדרין מו א), ונמצא שחוטא שהתייסר, כיון שהצטער על צער השכינה מפני חטאיו ומפני יסוריו, הרי כיון שחטאיו הפכו לזכויות, יש בהם כפלים, על שני חלקי הצער שנגרם בעטיו, וראה רוח חיים (ג ב) ושפתי חיים (מועדים ג שמט).   30.  מצינו "תועפות" מלשון חוזק בפסוק (במדבר כג כב) "ותועפות ראם לו", והכפילות גורמת לחזק את הדבר, וכן מעוף הציפור מורה על חוזק. וראה רש"י (שם) "וכסף תועפות לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף, המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה".
רבי שמואל בר נחמני אמר: מי שמשתף שם שמים בצערו, פרנסתו מעופפת לו כצפור ובאה אליו בלא קושי, שנאמר: והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לו", ו"תועפות" הוא מלשון מעוף.
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר (משלי כד י): "התרפית ביום צרה, צר כחכה", ודרשו, אם התרפית מהתורה, אז יהיה כוחך צר ביום צרה, כי המלאכים התומכים באדם בעת צרה, אינם עוזרים למתרפה.
אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו אם נתרפה ממצוה אחת בלבד, ולא חש להתעסק בה כשבאה לידו, יהיה כוחו צר ומועט ביום צרה. שהרי נאמר "התרפית", ומשמע רפיון מכל מקום, ואפילו ממצוה אחת בלבד.
אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי (מספר), שכשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שם שנים וקובע חדשים (אם יהיה החדש חסר או מלא) בחוצה לארץ, ועשה שלא כדין, כי אין מעברין  31  את השנה בחוץ לארץ  32  שגרו אחריו חכמים שבארץ ישראל שני תלמידי חכמים למחות בו, והם, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם חנינא, אמר להם: למה באתם?

 31.  דעת הרמב"ם (קידוה"ח א ח) שגם אין מחשבים את חשבון הראיה בחו"ל, אך תוס' (יבמות קטו א) נקטו שאם יש קצת אונס אפשר לחשב בחו"ל ולקבוע ע"פ חשבון זה בארץ ישראל, וראה הערה 40.   32.  רש"י כאן הביא שבסנהדרין (יא ב) דרשו דין זה מ"לשכנו תדרשו", והיינו שכל דרישות שאתה דורש, לא יהיו אלא בשכנו (בשכנותו) של מקום, דהיינו ביהודה שבה היה המקדש, וראה הערה 40. ורש"י בקדושין (לז ב ד"ה תבעי) כתב שגם אין מקדשין את החדש בחו"ל, ותמה המנחת חנוך (ד) א"כ איך קדשו משה ואהרן את החדש במדבר (תוספתא ר"ה א י), והעלה מכך שקודם שנתקדשה ארץ יראל, היו מקדשין ומעברים גם בחו"ל, ותמוה מפרקי דרבי אליעזר (ח) שהקב"ה אמר ליעקב כשיצא לחו"ל, שלא יעבר את השנה. ויתכן שהקידוש הנלמד מ"כי מציון" לא נעשה בחו"ל אפילו קודם שהתקדשה א"י, ורק הקידוש הנלמד מ"לשכנו תדרשו" יכלו משה ואהרן לעשותו במדבר, כיון שהיו שכני המשכן, וכדלהלן.
אמרו ליה: ללמוד תורה באנו!  33 

 33.  האור החיים בספרו חפץ ה' ביאר שאמרו כן כדי שיחשיבם בעיני העם, ואז ישמעו דבריהם, ולכן כשגלה מטרתם אמר שהם "שוא" דהיינו שאמרו שקר, כי לא באו ללמוד ממנו אלא לחלוק עליו, וגם שהם "תוהו" דהיינו שאינם חכמים עד כדי שיהיו ראויים לחלוק עליו.
הכריז עליהם חנינא: אנשים הללו, גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בכהונה בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קריתי לפניו (לפני כהן גדול בליל יום כפור, בשביל שלא יישן) בספר דניאל! ופרחי כהונה היו קורין אז לפני כהן גדול, הרי שזכריה בן קבוטל שימש בבית המקדש.
התחיל חנינא להורות הלכות, ומה שהיה הוא מטמא, היו הם (רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל) מטהרים, ואילו מה שהיה הוא אוסר, היו הם מתירים, ורצו בכך לגרום שיחשדו בו.  34 

 34.  המהרש"א ביאר שלא היו מטהרין אלא כדי לסתור את דבריו, ולהראות לו שאם לא ישמע לדבריהם, יכולין הם לחלוק עליו אף שלא כהלכה, וכן נקט הרמ"ע מפאנו (קח). אולם הגר"א והיעב"ץ נקטו שדעתם היתה לטהר במקרה שבא לפניהם, אלא שלולי היו צריכים להתנגד לו, לא היו מטהרים אחר שכבר הורה חכם לאסור.
הכריז עליהם חנינא: אנשים אלו, של שוא הם, של תוהו הם!
אמרו לו: הרי קודם אמרת שאנחנו גדולי הדור, ומה שכבר בנית, אי אתה יכול לסתור, ולומר שאנו "שוא" ו"תוהו", וכן מה שכבר גדרת, אי אתה יכול לפרוץ!
אמר להם: מפני מה, אני מטמא ואתם מטהרים את מה שטימאתי? ומפני מה, אני אוסר ואתם מתירים!?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! ואסור לעשות כן, וכיון שעשה שלא כהוגן, סתרו את דבריו, כדי להודיע לרבים שאין ללכת אחרי הוראותיו.  35 

 35.  בהגהות חתם סופר ביאר שעשו לו כן, כי בעיבור השנה יש נפקא מינה לטומאה, שאיו קטן מטמא בקרי עד ט' שנים, וגילו תלוי בתאריך, וכן לאיסורים כגון ערלה ורבעי שהיתרם חל אחר שעבר זמן האיסור. ועוד כתב (ח"ז כז) שנחלקו עמו בחלב של בן ט' חודשים, שהולכים בו אחר חדשי לבנה, שלפי קביעתו כבר היה אסור, והם התירו כי עדיין לא התקדש החודש לחשבונם.
אמר להם חנינא: והלא גם עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ כשירד לנהרדעא?  36 !

 36.  רש"י הביא שהמקור למעשה זה הוא ממה שאמר רבי עקיבא במשנה (יבמות קכב ב) "כשהלכתי לעבר שנים בנהרדעא". ותמה במלא הרועים שהרי באותו זמן עדיין היו שם חלק מרבותיו, כרבי אליעזר ורבי טרפון ועוד (עי"ש הוכחותיו), והעלה מכך שמעשה המובא כאן ארע בתקופה מאוחרת יותר (וכן משמע ממה שכתבו תוס' ביבמות שם, שקדש בחו"ל כי היה אונס, ושלא כסוגיין, וראה שרידי אש ח"ד קמח). ובאור שמח (קידוה"ח ד טז) כתב שאף אם הניח חכמים גדולים ממנו בתורה, כיון שאינם יודעים לחשב חשבונות הראיה כמוהו, יכול לקדש בחו"ל, וראה אבני נזר (או"ח שיד).
אמרו לו: הנח לרבי עקיבא, שלא הניח חכם כמותו בארץ ישראל, לפיכך, גם כאשר ירד לחוץ לארץ יכל לעבר שנים ולקבוע חדשים.  37 

 37.  הרמב"ם (קידוה"ח יא יז) כתב שהביא את חשבון זמני ראית הלבנה רק לפי אופק ירושלים, כי קידוש החודש לפי הראיה שייך רק בארץ ישראל, וכוונתו כדברי בעל המאור (ר"ה ח), שגם גדול הדור שיכול לקדש בחו"ל, אינו מקדש אלא לפי זמני הראיה בארץ ישראל. וביאר בשקל הקדש (בה"ל פ"א ד"ה ואם, פ"ה ד"ה על וד"ה זה) שרק ראית הלבנה בארץ ישראל קובעת, ולכן רק עדים מארץ ישראל יכולים להעיד לצרכה. ומכאן מקור דברי הרמב"ם (סהמ"צ עשה קנג) שאם לא יהיה שום אדם מישראל בא"י, יבטלו כל המועדות. והיינו, אפילו אם יהא גדול הדור בחו"ל. כי הקידוש תלוי בראיית ארץ ישראל, ובלא עדים מא"י מקדש על פי חשבון מתי חלה הראיה בארץ ישראל. ובמנחת חנוך (ד) כתב שאם יש אדם גדול בחו"ל שלא הניח כמוהו בא"י, עדיף שהוא יקדש, ולא בי"ד קטן ממנו שבארץ ישראל. ובמשך חכמה (שמות יב ב) ביאר הטעם שבזמננו שאין ב"ד סמוך, הקידוש תלוי רק בבני א"י, כי אם ירצו ישראל שבא"י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים, ונמצא שדי בחשבון בני א"י לקידוש, כי היות ויש כח לקיבוץ הכללי שבארץ ישראל להסמיך זקנים, הרי חשבונם נחשב כחשבון ב"ד סמוך.
אמר להם: והרי אף אני לא הנחתי חכם כמותי בארץ ישראל! ואם כן, אף אני ראוי לעבר שנים בחוץ לארץ.
אמרו לו: אף שבשעה שעזבת את ארץ ישראל לא הנחת כמותך,  38  אבל עתה יש שם כמותך. לפי שגדיים שהנחת, נעשו תישים בעלי קרנים (כלומר, אותם תלמידי חכמים שהנחת שם, נעשו גדולים ממך, ויש להם כח לנגחך בנידוי, כדלהלן). והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו לחנינא בשמנו, "אם שומע הוא בקולנו ויפסיק לעבר שנים, מוטב, ואם לאו, יהא בנדוי!".

 38.  ואז באמת יכל לעבר שנים בחו"ל, אלא שמאז ועד עתה קמו חכמים גדולים ממנו בא"י, ושוב אינו יכול לעבר בחו"ל.

דרשני המקוצר[עריכה]