פרשני:בבלי:נזיר לה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר לה א

חברותא[עריכה]

כדרך שפרט לך בנזיר "מחרצנים ועד זג".  1  ומקשינן: ולרבי אלעזר בן עזריה, דקא מוקים להאי "מחרצנים ועד זג" (המעמיד פסוק זה, שהוא בא) לומר: שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג -

 1.  מ"אמר מר" ועד כאן, אינו מובן לשם מה כפלה אותו הגמרא, והמפרש, התוספות והרא"ש לא ביארו מאומה, וכנראה שלא גרסוה.
אם כן, פרטא שאחר הכלל, מנא ליה (היכן יש לו פרט)?
כלומר: נמצא שלפי דעתו אין כאן אלא פרט וכלל, ונעשה הכלל מוסף על הפרט!
ומשנינן: סבר לה רבי אלעזר בן עזריה כרבי אלעזר (בן שמוע, בברייתא שהובאה לעיל) דדריש "מיעט וריבה". ומרבה אף את העלין והלולבין וממעט את הזמורות, ואינו נצרך למיעוט שאחר הריבוי.  2 

 2.  לכאורה צריך ביאור, מי מכריחנו לומר שהוא סובר כרבי אלעזר, ואולי באמת דורש הוא בפרט וכלל ומרבה את הכל. ויתכן לבאר, כי היות ו"פרט וכלל" מרבה את הכל ואין ממעטים ממנו כלום (ראה בסוף הסוגיא בהדיא), ואם כן יצא הדין שלרבי אלעזר בן עזריה יהא הנזיר אסור אף בזמורות הגפן, ולא שמענו לתנא שיאמר כן.
ואי בעית אימא: לעולם סבר רבי אלעזר בן עזריה כרבנן, הדורשים את הפסוקים ב"פרט וכלל ופרט", וממעטים אף את העלין והלולבין ואינם מרבים אלא את הבוסר.
ואף שלדבריו הפרט השני נצרך כדי ללמדנו עד שיאכל שני חרצנים וזג, בכל זאת אפשר גם לדרוש "פרט וכלל ופרט" -
דאי סלקא דעתך שלא בא הכתוב אלא לחדש שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג, כחידושו של רבי אלעזר בן עזריה -
אם כן, ליכתביה רחמנא להאי "מחרצנים ועד זג" גבי פרטי (היה הכתוב פורט חרצנים וזג עם שאר הפרטים שנכתבו קודם הכלל).
למאי הלכתא כתביה בתר כלל (ולמה נכתב "מחרצנים ועד זג" לאחר הכלל) -
שמע מינה (אלא ודאי לכן נכתב כן בתורה, כדי) לידייניה ב"כלל ופרט" (לדורשו בדרך של "כללי ופרטי"), כלומר: ב"פרט וכלל ופרט".
ומקשינן: והרי כיון ש"מחרצנים ועד זג" נצרך לפרט שני, אם כן, אימא כוליה להכי הוא דאתא (שמא לא נכתב "מחרצנים ועד זג" אלא לפרט שני), ומנין שאינו חייב אלא על שני חרצנים וזג!?
ומשנינן: אם כן - שהפסוק נכתב לפרט שני בלבד - ליכתוב רחמנא: "או: "חרצנים וזגים"  3  או: "חרצן וזג".

 3.  על פי הגהת ה"אורח מישור".
למאי הלכתא כתביה רחמנא (ולמה נכתב בתורה) "מחרצנים ועד זג", שמע מינה (אלא ודאי לכן נכתב הפסוק באופן זה, כדי):
א. למידרש ביה "כלל ופרט", (לדרוש אותו בדרך של "כללי ופרטי"), כלומר: כדי שיהיה "פרט וכלל ופרט".
ב. ואיכא נמי למידרש ביה (וניתן גם לדרוש מלשון "מחרצנים ועד זג"): עד שיאכל שני חרצנים וזג.
שואלת הגמרא: ורבי אלעזר, דדריש את הפסוקים בפרשת נזיר בדרך "מיעט וריבה", אם כן בכל התורה כולה "פרט וכלל ופרט"
- מנא ליה (מנין לו)? כלומר: באיזה מקום בתורה מתקיימת מדה זו?  4 

 4.  הקשו התוספות, מנין לנו שאכן הוא דורש בכל התורה כולה "פרט וכלל ופרט", והרי שמא אינו דורש בכל מקום אלא בדרך של "ריבויי ומיעוטי" ואינו דורש בשום מקום בדרך של "כללי ופרטי"! ? וכתבו התוספות בתירוצם הראשון: "דאם כן היה לו לחלוק בכל מקום שאנו דורשים בכלל ופרט וכלל ומרבינן מההוא ריבוי כעין הפרט כמו קרא וכו' ולא מצינו שרבי אלעזר חולק על מידות הללו וריבה יותר מריבה ומיעט (כלומר: לא מצאנו שידרשנו ב"ריבוי ומיעוט וריבוי" שהוא מרבה הכל חוץ מדבר אחד, יותר מאשר "כלל ופרט וכלל"), ואלא גם הוא מודה וכו', ומשום הכי פשיטא ליה לגמרא כי במקום שאנו דורשים "כלל ופרט וכלל" ידרוש הוא "פרט וכלל ופרט" אם יכול להפיל כלל הראשון, ואם אינו יכול אז דורשו בריבה ומיעט וריבה, שכך קיבל המידות, וכשהוא דורש פרט וכלל ופרט מרבה כעין הפרט כמו רבנן בכלל ופרט וכלל". וראה עוד בתירוצם השני, וראה עוד מה שכתבו על דברי התוספות ב"קרן אורה" ב"ברכת ראש" וב"ארזי הלבנון".
אמר רבי אבהו:
נפקא ליה, מהאי קרא האמור בפרשת שומר שכר (שמות כב ט): "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור", והוא נדרש:
"כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה - הרי פרט.
"וכל בהמה" - הרי כלל.
"לשמור": חזר ופירט, כי אין בכלל זה דובים ואריות, לפי שאינם בני שמירה  5  -

 5.  נתבאר על פי "המפרש"; אך ב"קרן אורה" הבין מדברי התוספות ד"לשמור" הוא פרט הממעט עבדים שטרות וקרקעות, וצריך תלמוד.
"פרט וכלל ופרט - אי אתה דן אלא כעין הפרט".
מה הפרט - חמור שור ושה - מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון.
רבא אמר: נפקא ליה - לרבי אלעזר "פרט וכלל ופרט" - מהאי קרא האמור בפרשת עולה (ויקרא א י).
כלומר: גם בענין זה מתקיימת המדה של "פרט וכלל ופרט":
דכתיב: "ואם מן הצאן קרבנו, מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו", והוא נדרש:
"ואם מן" (משמע: מקצת צאן, ולא כל צאן) - פרט.
"הצאן" - כלל.
"כבשים ועזים" - חזר ופרט.
"פרט וכלל ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט".  6  אמר ליה רב יהודה מדיסקרתא לרבא:

 6.  ראה בתוספות מה בא זה ללמדנו, וב"ארזי הלבנון" אות מג.
ולילף מן הדין קרא (ונלמדנו ל"פרט וכלל ופרט" מפסוק זה), כלומר: למה לא נאמר שבפסוק זה ידרוש רבי אליעזר פרט וכלל ופרט!?
שנאמר בתחילת פרשת הקרבנות (ויקרא א ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"; והוא נדרש:
"מן" הבהמה - הרי פרט.
ומשמע: אף כי חיה בכלל בהמה היא, אין מביאין חיה לקרבן.
"הבהמה" - הרי כלל.
ונתרבתה אף החיה, שהחיה בכלל בהמה בכל מקום.
"בקר וצאן" - חזר ופרט, למעט את החיה.
"פרט וכלל ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט", ואין חיה בכלל בהמה לקרבנות.  7 

 7.  כתבו התוספות: אף על פי שמיעטנו חיה, מכל מקום נצרך הכלל כדי לרבות את שור הבר שהוא כשר לקרבן, אף על גב דרגיל בין החיות והוי כעין חיה.
אמר ליה רבא לרבי יהודה מדיסקרתא:
מהא - ליכא למשמע מינה!
כלומר: במקום זה אין לנו לומר שידרוש רבי אליעזר פרט וכלל ופרט.
דאי מהתם, הוה אמינא: "מן הבהמה" אינו ממעט חיה, כי:

דרשני המקוצר[עריכה]