פרשני:בבלי:נזיר לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר לט א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: והא  אותביה, הקשה רב פפא עצמו לאביי, ממה שאמרו: "לוקה חמש".
ומאחר דלא תניא "חמש" - מאי טעמא אותביה (מה קושיא הקשה מתחילה, כיון שבברייתא לא שנינו "חמש")!?
אמר תירץ רב פפא: לעולם לא שנינו בברייתא "חמש".
אלא, אנא סברי, לאו גמרא היא בידיה דאביי (לא קבלה היא בידו שלוקה אף על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין").
ולכך, בדיתי מלבי והוספתי על דברי הברייתא שכתוב "חמש".
והקשיתי לו, כדי שאם אכן שמועה זו משלו היא, ואינה קבלה המסורה בידו מרבו, הדר ביה, יחזור בו אביי, מכח קושיא זו, ולא ידחוק לפרש את הברייתא כדבריו.
ולא ידענא, דגמרא היא בידיה (ולא ידעתי ששמועה זו מקובלת היא בידו), ולא הדר ביה (ולא יחזור בו).
כלומר: עשיתי מבחן לאביי כדי לידע אם גמרא היא בידיה, ונוכחתי מתוך תירוצו שנדחק בברייתא, כי אכן שמועה מקובלת היא בידו.
שנינו במשנה: רבי אלעזר בן עזריה אומר וכולי.
ואלו הן זגים, החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, שלא תטעה, כזוג של בהמה: החיצון זוג, והפנימי ענבל.
אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן (כדעת מי אנו מתרגמים) את הפסוק "מחרצנים ועד זג" - מפורצנין, הגרעינין הפנימיים, ועד עיצורין הקליפות החיצוניות, שהסחיטה נקראת בלשון ארמית "עיצור", והסחיטה שיכת רק בקליפות החיצוניות, שיש בהן קצת לחלוחית ולא בגרעינים - כרבי יוסי במשנתנו, שהוא מפרש כך את הכתוב "מחרצנים ועד זג".
מתניתין:
א. השיעור של סתם נזירות - מי שקיבל על עצמו נזירות סתם, ולא פירש את מנין ימי הנזירות שהוא מקבל עליו - צריך לנהוג בנזירות שלשים יום.  1 

 1.  א. לעיל בגמרא ה א נחלקו רב מתנא ובר פדא בדין זה, ובטעמו: דעת רב מתנא: טעם הדין הוא משום שאמרה תורה: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ו"יהיה" הוא בגימטריא שלשים, ולדעתו, סתם נזירות היא שלשים יום, ויום הקרבנות והתגלחת הוא ביום שלשים ואחד לכתחילה (יש אומרים מן התורה, ויש אומרים מדרבנן), ואם גילח ביום שלשים יצא, כיון ש"מקצת היום ככולו". דעת בר פדא: טעם הדין הוא כנגד לשון נזירות האמורים בפרשת נזיר שבתורה עשרים ותשע פעמים, ואכן סתם נזירות היא עשרים ותשעה יום, אלא שהקרבנות והתגלחת אין נעשים אלא ביום השלשים אפילו בדיעבד, כי אין אומרים "מקצת היום ככולו", וזו היא ששנינו: "סתם נזירות שלשים יום", וכמבואר שם בעמוד ב. ב. כתבו התוספות: אף על גב שכבר שנינו דין זה בפרק קמא (ה א), בכל זאת חזרה המשנה ושנתה דין זה "איידי דבעי למתני: גילח או שגילחוהו לסטים סותר שלשים יום"; ולפי מה שביארו בהמשך הדברים, שעיקר טעם סתירת שלשים יום הוא משום שזה הוא שיעור גידול שיער בסתם נזירות, מובן היטב המשך לשון המשנה.
ב. נזיר שקיבל על עצמו נזירות סתם -
אם גילח הנזיר את רוב ראשו,  2  או שגילחוהו לסטים,  3  הרי זה סותר את נזירותו, וממשיך לנהוג נזירות עד שיהיה לו שיער של שלשים יום כשיעור סתם נזירות, כדי שיוכל לקיים מצות תגלחת בשיער של שלשים יום. דהיינו, הוא צריך להמתין עד שישלים שלשים יום של נזירות מאז שהתגלח, היות וצריך הוא לקיים מצות תגלחת, ואין התגלחת מתקיימת אלא כשיש לו שיער של שלשים ימי נזירות,  4  כשיעור סתם נזירות.  5  ב. נזיר שגילח, בין בזוג (מספרים),  6  בין בתער, או שסיפסף (תלש)  7  כל שהוא, אפילו שערה אחת, הרי זה חייב מלקות משום שעבר על מה שאמרה תורה "תער לא יעבור על ראשו".

 2.  א. על פי המבואר לקמן מ א בדברי רב חסדא וכדעת תנא קמא בברייתא שם. ואילו לרבי שמעון בברייתא שם, אפילו גילח שתי שערות בלבד, הרי הן סותרות; ובסוגיא יתבאר. ב. הסתירה היא אפילו אם לא גילח את השיער מעיקרו (כעין תער) ולא עבר על איסור גילוח, כי אין הסתירה משום איסור גילוח, אלא כדי שיהיה לו שיער; ואם השאיר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, יתבאר דינו בסוגיא.   3.  כתב המפרש: "גילח או שגילחוהו ליסטים, משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו", והוסיף עוד: "בין בנזירות מרובה ובין בנזירות מועטת", ובדבר זה נחלקו עליו התוספות, וכפי שיבואר לקמן.   4.  א. כן נראה ללמוד מלשון התוספות שכתבו "משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל", הרי משמע שצריך הוא שיער של נזירות, וכשם שבסתם נזירות השיער הוא שער של נזירות. ב. יש להסתפק בגדר הדין שהוא מונה שלשים יום של נזירות משום התגלחת, כי יש לפרשו בשני אופנים: האחד: היות וצריך הוא לקיים מצות תגלחת, והיא אינה מתקימת אלא בשיער של נזירות, לכן חייב הוא להמשיך את נזירותו כדי שיקיים מצות תגלחת. השני: נזירותו נמשכת ממילא, כי הנזירות אינה נפקעת אלא כשמביא את קרבן הטהרה, ואי אפשר להביא את קרבן הטהרה אלא כששערו ראוי לתגלחת, (כי אף שהתגלחת אינה מעכבת לדעת חכמים, מכל מקום צריך שיהא ראוי לתגלחת), ונמצאת נזירותו נמשכת עד שיהא לו שיער הראוי לתגלחת, (וראה תוספות בעמוד ב ד"ה וקים).   5.  א. שיטת התוספות היא, שכל ענין סתירת נזירות על ידי גילוח, אינה אלא כדי שיהיה לו שיער של שלשים יום - כשיעור סתם נזירות - כשיגלח תגלחת מצוה, ולכן ביארו בשני אופנים את לשון המשנה "גילח וכו' סותר שלשים יום": האחד: משנתנו עוסקת שנתגלח ביום מלאת ימי נזרו, אבל אם נתגלח קודם, וכגון שנתגלח ביום העשרים, אין כאן סתירה של שלשים יום, אלא סתירה של עשרים יום, (ולשונם מגומגם, וראה ב"ארזי הלבנון"). השני: "ואולי הכי נמי קאמר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום", ועל פי דרך זו נתבאר בפנים. ב. כתבו התוספות לפי שיטתם, שאם נזר נזירות של יותר משלשים יום, ונתגלח ביום שעדיין נותרו לו שלשים ימי נזירות, אין הוא סותר כלום, שהרי עד שימלאו ימי נזרו ויצטרך לגלח, יעברו עליו שלשים ימי נזירות בהם יגדל שערו כדי שיעור הראוי למצות תגלחת. ג. שיטת הרמב"ם (נזירות ו א) אינה כשיטת התוספות, ולדעתו, אין הסתירה משום מצות התגלחת, אלא כמו שכתב: "סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע, ואחר כך מתחיל למנות. כיצד: נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו, הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין", וכן היא שיטת המפרש והמאירי. ואף לפי שיטתם אין כאן "סתירה" של שלשים יום, אלא הפסקת מנין הנזירות שלשים יום עד שיגדל שערו, (וכעין זה מצינו בטומאות מסוימות, שאין הן סותרות את הימים הראשונים, אך מכל מקום אותם ימי טומאה אינם עולים לו מן המנין, וכמבואר במשנה לקמן נד א), וראה בגדר דין זה לשיטת הרמב"ם ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן נט. ד. שיטת בר פדא לעיל בגמרא דף ה א היא, ש"סתם נזירות" אינה אלא עשרים ותשעה יום, ומה ששנינו: "סתם נזירות שלשים יום", הוא משום יום הבאת קרבנותיו שהוא ביום השלשים, כמבואר שם בעמוד ב (ולעיל בהערה) ; ואולם תיקשי: למה שנינו "סותר שלשים יום", והרי אין לו לסתור אלא עשרים ותשעה יום! ? והניחא לשיטת התוספות שעיקר טעם הסתירה הוא משום מצות התגלחת, הרי ניחא, כי היות והתגלחת בסתם נזירות היא ביום השלשים דוקא, אכן צריך הוא לסתור שלשים יום; אבל לשיטת הרמב"ם יש מקום עיון לפי שיטת בר פדא, אם לא שנאמר כי לדעת הרמב"ם אין הדין תלוי בסתם נזירות שהיא שלשים יום. ה. יש לעיין אם אומרים בשלשים יום אלו "מקצת היום ככולו" בסוף המנין, ובפרט יש לעיין בזה לפי שיטת הרמב"ם והמאירי שאין אומרים "מקצת היום ככולו" אלא בסתם נזירות ולא בנזירות מפורשת.   6.  כלומר: ואף שבתורה כתוב "תער לא יעבור על ראשו".   7.  כן פירשו התוספות; ובברייתא בגמרא מצינו כמה פעמים "תלש וכו' סיפסף כל שהוא וכו"', וראה מה שכתב בזה ב"ארזי הלבנון" אות קפג.
ובלבד שיגלח כעין תער, דהיינו גילוח השיער מעיקרו.  8 

 8.  א. כתבו התוספות: "ומיירי כשעוקר השער מעיקרו ומשחיתו מן השורש כעין תער, דלוקה מקרא ד"תער לא יעבור על ראשו" דמרבינן בגמרא שאר המעבירין"; ומכל מקום אף אם לא גילח כעין תער הרי הוא עובר ב"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", כדעת רבי יאשיה בברייתא בעמוד ב, כן יש ללמוד מדברי התוספות בעמוד ב. ב. למדנו מדברי התוספות, ש"זוג" דהיינו מספרים כמו שביארו התוספות, הרי הם משחיתים את השיער כעין תער, וראה מה שיתבאר בהערה לקמן מ ב על הברייתא שם "יכול אפילו גילחו במספרים".
גמרא:
איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש:
דרך גידולה של האי ביניתא (של השערה) - האם מלתחת רבי, או מלעיל רבי?
האם השער גדל מתחתיתו, ומה שהיה סמוך לעור הראש מתרחק והולך עם גדילת השער, או שמא גובהו של השיער הולך וגדל, ואילו חלק השיער הסמוך לעור הראש אינו זז ממקומו?
ומפרשינן: למאי נפקא מינה?
לנזיר שגילחוהו לסטים את רוב ראשו, ושיירו בו בכל שערה ושערה כדי לכוף ראשו לעיקרו, שהוא שיעור שיער הגדל בשבעה ימים, ויש בו חשיבות שער -
האם תגלחת כזו סותרת היא שלשים יום.
אי אמרת שיער מלתחת רבי (אם גדל השיער מתחתיתו), אם כן נזירות הא שקליה, נמצא שנתגלח השיער שהיה בשעת קבלת הנזירות סמוך לראשו, ומה שנשאר אינו מאותו שיער, אלא צמח בו אחר כן, ואם כן סותר הוא עד שיהיה לו שיער נזירות של שלשים יום.
אלא אי אמרת מלעיל רבי (אם השיער גדל מגובהו של השיער), הרי מאי דאקדיש, הא קאים, נמצא שהשיער אשר היה עליו בשעת קבלת הנזירות, במקומו הוא עומד עדיין ולא נתגלח, ואם כן אין הוא סותר כלום.  9 

 9.  ב"ארזי הלבנון" נתקשה, וכי בנתגלח לגמרי לכשימנה עתה שלשים יום יהיה זה אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, ובהכרח שאין צריך - בשביל מצות תגלחת - שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, ואם כן כיון ששיעור שער כדי לכוף בו ראשו לעיקרו יש בו חשיבות שיער, מה איכפת לן שלא היה עליו בשעת קבלת נזרו; וראה מה שהביא שם. ובהכרח צריך לומר בשיטת התוספות, שהדינים חלוקים (אלא שצריך ביאור מה הוא מקור דברי הגמרא לזה), שאם יש לו שיער של שלשים יום, לזה אין צריך שיהא עליו אותו שער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, שהרי אפילו אם היה מגולח לגמרי וקיבל נזירות, הרי הוא מגלח את מה שגדל בימי נזרו, ואף שאין עליו אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; ועיקר מה שצריך הוא שיהיה זה שיער שגדל בימי הנזירות, וכפי שנתבאר בהערה במשנה. אבל לענין מה שמתחדש פה בגמרא, שאם נשאר עליו שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו אין הוא סותר, לענין זה צריך דוקא שהשיער הנשאר הוא אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; ונמצא לפי זה, שאם היה מגולח לגמרי בשעת קבלת נזרו, וגדל שערו וגילחוהו, ונשאר בו שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו, בזה ודאי סותר הוא שלשים יום, אפילו אם "מלעיל רבי", כיון שאין זה אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; (ויש להסתפק, אם גילח והשאיר עליו שיער הרבה עד שיש במה שנשאר שערות כדי לכוף ראשן לעיקרן ממה שקיבל עליו בשעת נזירות, אם הוא סותר לפי הצד ש"מלתחת רבי", וראה בזה בעמוד ב' בהערה 4) ; אך ראה מה שכתב ה"קרן אורה".
תא שמע שהשיער גדל מגובהו:
מהאי אינבא (ביצי כינים), שהם נוצרים בעיקרי השיער, דקאי אף כשגדל השיער בעיקרא (עומדים הם בעיקרו של השיער כבתחילה) - ואי סלקא דעתך, מלתחת רבי, אם כן ברישא דבינתא  10  בעי למיקם (אם תאמר שהשיער גדל מתחתיתו, אם כן היה מן הראוי שתעלה ביצת הכינה הדבוקה בשיער לגובה השיער).

 10.  לכאורה לאו דוקא ברישא דבינתא דמשמע בראש השיער, שאין הם עולים לראש השיער אלא אם כן היה מגולח בשעה שנוצרו, אלא הכוונה בגובה השיער רחוק מן הראש; וראה הערה בהמשך הגמרא.
ודחינן: לעולם מלתחת רבי (לעולם גדל השיער מתחתיתו), ואגב חיותא נחת ואזיל (אכן גידול השער מושך אותה ממקום יצירתה, אלא מתוך החיות שיש בה, הרי היא נוחתת וחוזרת למקום עיקר השיער), כדי להתקיים מזיעת עור האדם ולחותו.  11 

 11.  רא"ש.
תא שמע שהשיער גדל מתחתיתו: ממה שאכן אנו רואים אינבא מתה דקאי ברישא דבינתא (כשאין בה חיות היא עומדת בראש השיער), כי היא נמשכת עם השיער שהיא דבוקה בו כשהוא גדל והולך  12  -

 12.  כתבו התוספות: "ברישא דבינתא, לאו (דוקא) ברישא, אלא ברחוק מן הראש קאמר", ודבריהם אינם מובנים, שהרי לפי תירוץ הגמרא אכן הם נשמטים לראש השיער, ואם כן מנין לתוספות לומר לא כן; והדעת נוטה, שדיבור זה של התוספות לא נדפס במקומו, ודבריהם נכונים על דברי הגמרא לעיל "ואי סלקא דעתך מלתחת רבי, ברישא דבינתא בעי למיקם", וכפי שנתבאר בהערה לעיל, ושם מקום דברי התוספות.
ואי סלקא דעתך מלעיל רבי, הרי בעיקרא דבינתא בעי למיקם (היה לה להישאר בעיקר השיער) שהוא מקום יצירתה.
ודחינן: התם נמי, משום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל (היות ואין בה כח, שהרי היא מתה, נשמטת היא למטה), כלומר: היות והשער נכפף כלפי מטה, הרי היא נשמטת מהמקום שהיתה דבוקה בו, ויורדת לראש השיער.
תא שמע שהשיער גדל מתחתיתו:
מבלורית דגויים,  13  שמניחים בלוריותיהם לשם עבודה זרה, דבתר דמגדלין לה, רפיא מלתחת (לאחר שקלעו את שערם, נעשית הקליעה - עם גידול השיער - רפויה בסמוך לראש), הרי שהשיער מתחתיתו הוא גדל.  14 

 13.  גירסתנו "כושיים" משל הצנזור הוא; וכתבו התוספות, שהן מגלחין סביב כל הראש, ואת השער הנשאר הרי הם קולעים.   14.  צריך לומר שראיית הגמרא היא מאותם גויים שאינם קולעים שערותיהם בכל יום, כי מגידול שער של יום אחד אין להבחין ברפיון הקליעה.
ודחינן: אין טעם ההרפייה משום גידול השער, אלא איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא (על ידי שכבת בלורית השיער ששוכבת עליו, נקמט והולך ורפה),  15  כלומר: כובד השער הוא זה שמרפה את הקליעה למטה.

 15.  נתבאר על פי לשון הרא"ש; והתוספות פירשו: "משיכבא" מן הראש שעליו היא שוכבת, "רפיא" היא מתרחקת ונרפית.
תא שמע שהשער גדל מתחתיתו:
מסקרתא (מין צבע אדום) דרפי עמרא מלתחת (שהצמר רפוי למטה).
מסקרתא הוא מין צבע אדום, שצובעין בהן את שיער הבהמות, ובמקום הצבע שבחלק העליון של השיער, מתחזק  16  הצמר אצל גוף הבהמה, ואחר כך מתרפה הצמר אצל מקום עיקרו  17  -

 16.  ברא"ש כתוב "מתרפה הצמר" ונראה שטעות סופר היא.   17.  נתבאר על פי הרא"ש; וכתבו התוספות שיכולה היתה הגמרא להוכיח, ממה שבעיקרו של הצמר אין הוא אדום משום שגדל השיער, וכעין שמוכיחה הגמרא מן הזקנים שצובעים את זקנם.
ותו,  18  ועוד ראיה שהשיער גדל מתחתיתו, שהרי כד צבעי סביא דיקנהון (כאשר צובעים הזקנים את שערם בשחור כדי שיהיו נראים כבחורים),  19 

 18.  מילה זו היא על פי גירסת "המפרש" וביאורו, ולפי תוספות אין נראה שגרסו מילה זו.   19.  נתבאר על פי הרא"ש.

דרשני המקוצר[עריכה]