פרשני:בבלי:נזיר מג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מג א

חברותא[עריכה]

ואכתי מקשינן: בבית (באוהל המת) נמי - ואפילו כשלא היה טמא תחילה - למה הוא חייב שתים!? והרי אינו חייב על הביאה אלא כשהכניס לאוהל המת את רוב  1  גופו, ואם כן:

 1.  על פי לשון הרא"ש בפירושו.
כיון דאעיל ידיה איסתאב (מיד כשהכניס את אצבע ידו לאוהל המת כבר נטמא), כי עייל כולי האי, כשנכנס כל כך עד שיעבור על איסור ביאה באוהל המת - דהיינו שנכנס רובו - כבר טמא הוא, ולמה יתחייב על הביאה!?  2 

 2.  א. כתבו התוספות לבאר את קושיית הגמרא, שמכח קושיא זו היה לנו לפרש את דרשת "להחלו" לענין איסור כהן בגוסס (וכדדרשינן בברייתא שהובאה בעמוד זה), ולא לענין מי שהוא מחולל ועומד, (וראה מה שהביא ב"קרן אורה" מדברי ה"משנה למלך", ומה שכתב עליו). ב. יש לתמוה: לפי מה שכתבו התוספות בשבועות יז א (הובא לעיל בהערה), שאם היה יכול לפרוש מן המת ולא פרש הרי הוא חייב אף שמחובר הוא למת, אם כן מאי קשיא לגמרא, כי מה בכך שכבר טמא הוא, הרי היה יכול וצריך לצאת מן האוהל, והוא אדרבה נכנס באוהל, ואם כן הרי זה כמוסיף טומאה על טומאתו. ג. יש להסתפק, אם נאמר שבכל טומאות אוהל נאסר הנזיר ב"לא יבא" (ראה בזה בהערה בתחילת הסוגיא), והאהיל בגופו על המת, האם אינו עובר עד שיאהיל רוב גופו על המת, או שמא אפילו אם מקצת גופו מאהיל הרי זה כמי שהאהיל כולו; ואם תמצי לומר שהרי זה כמי שהאהיל כולו הרי עבר מיד ב"לא יבא", ואם כן תמצא טומאה וביאה כאחד באופן זה; וכנראה שלזה נתכוין הגרי"ז, שהובא משמו בכתבים דף יז להוכיח מסוגיא זו שהמאהיל על המת אינו עובר ב"לא יבא", ותמה מכאן על הראב"ד שכתב לא כן.
אלא אמר רבי  3  אלעזר:

 3.  פענוח ראשי התיבות בגמרא הוא על פי שיטה מקובצת.
אכן אם צירף ידו לבית, כלומר: הכניס ידו לאהל תחילה, כי אז משום טומאה איכא (הרי הוא חייב), אבל משום ביאה ליכא (אינו חייב עליה), כיון שטמא ועומד הוא.
ואולם אם צירף גופו, כלומר: הצמיד את ידיו לגופו, כי אז טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו (באים הם כאחד) ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.
ועדיין תמהה הגמרא:
הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה, והרי אף כשנכנס באופן זה - קדמה כניסת חוטמו לבית ונטמא, ואילו על הביאה אי אתה יכול לחייבו עד שנכנס רוב גופו, ולמה יתחייב על הביאה אחר שכבר טמא הוא!?
אלא אמר רבא:
אכן אם הכניס ראשו  4  תחילה, משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא, כיון שכבר טמא הוא.

 4.  כן הגיה ב"באר משה".
אבל הכניס גופו לבית, והיה כופף את ראשו מחוץ לבית כדי שלא יכנס חוטמו תחילה, כי אז טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין (כאחד באים הם עליו), ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.
ואכתי מקשינן: והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא (והרי אי אפשר שלא יכניס את אצבע רגלו תחילה), ונחת להו טומאה (ירדה עליו טומאה), ושוב אי אפשר לחייבו על הביאה!?  5 

 5.  א. ביארו התוספות שאין לתרץ באופן שנכנס דרך אחוריו, ומשום שכניסה דרך אחוריו לא שמה ביאה, וב"חזון איש" (קמג סק"ו) נתקשה בהבנת החילוק בין זה לנכנס בשידה תיבה ומגדל ולנכנס כשהוא גוסס, וראה עוד שם ; וראה עוד ב"קרן אורה". ב. כתבו התוספות, שיכולה היתה הגמרא להקשות על כל הישובים שנאמרו עד כה: הרי בכל אופן נכנס מיעוטו תחילה, וכבר נטמא קודם שתיחשב ביאה! ?
אלא אמר רב פפא: באופן זה תמצא טומאה וביאה באין עליו כאחד, והזהירתו התורה גם משום ביאה:
כגון שנכנס הנזיר בשידה תיבה ומגדל (מיני כלים מטלטלין שחוצצים בפני הטומאה) לאוהל המת ולא נטמא עדיין, ואף לא "בא" לאוהל המת, ושוב בא חבירו  6  ופרע מעליו - מרצונו של הנזיר - את המעזיבה של השידה, ובכך נטמא הנזיר  7 , ואף נחשב הוא כ"בא" אל אוהל המת, ונמצא דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

 6.  כתבו התוספות, שהנזיר מסייע לו בהסרת המעזיבה, שאם לא כן אי אפשר לחייבו מלקות כיון שלא עשה מעשה; ובעיקר הטעם שנקטה הגמרא שפריעת המעזיבה היתה על ידי אחר, ראה ב"ארזי הלבנון" אות שח מה שהביא מדברי האחרונים בזה.   7.  נתבאר על פי הרמב"ם; וראה "חברותא" לעיל יז ב הערה 2 אות ב.
מר בר רב אשי אמר:
כגון דעייל (נכנס) הנזיר כשהוא המת היה עדיין גוסס,  8  ונפק נשמתיה אדיתיב (ויצתה נשמתו של הגוסס כשהנזיר כבר יושב בבית), דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין כשיצתה נשמתו.  9 

 8.  כתב הרא"ש: היות ו"רוב גוססין למיתה", אין זה חשוב "התראת ספק" שאין שמה התראה, ולכן נקט "גוסס" ולא "חולה". וב"קרן אורה" כתב, שלפי המבואר בתוספות לעיל, שאינו חייב אלא אם כן סייע בהסרת המעזיבה, שאם לא כן אין כאן מעשה, אם כן בלאו הכי צריכה הגמרא לומר שהוא גוסס, שאם לא כן אין כאן מעשה שהרי המת מת עליו והוא לא עשה מעשה, וראה עוד שם.   9.  כתבו התוספות (בד"ה מהכא), שמסוגייתנו יש להוכיח, שאסור לכהן ליטמא למת אף שכבר נטמא, שהרי אפילו לרבה הוא עובר כשחזר ונתחבר למת אחר שפירש מן הטומאה.
פרשת טומאת כהנים (ויקרא כא):
ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו: לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו.
תנו רבנן:
נאמר בפרשת טומאת כהנים: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", ולכך נאמר: "להחלו" (לשון "חלל") כדי ללמד שאינו אסור בו עד שעה שימות.
רבי אומר: נאמר בפרשת נזיר: "לא יטמא להם במותם", ולכך אמרה תורה "במותם" כדי ללמד שאינו אסור בו עד שימות, ולא כשהוא מגוייד (מלא פצעים וחתכים)  10  וגוסס.

 10.  על פי הגהת "ארזי הלבנון" בתוספות; והוא לשון "גודו אילנא (קוצו את האילן) ", תוספות ד"ה אם. ורש"י ביבמות קכ א פירש: "מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב".
ומבארת הגמרא: מאי בינייהו (באיזה דין נחלקו), שהרי אף לתנא קמא אינו אסור במגוייד ובגוסס היות ואינו חלל?
אמר רבי יוחנן: אכן משמעות דורשין בלבד הוא דאיכא בינייהו, כלומר: אין ביניהם נפקא מינה להלכה, ולדעת כולם נתמעטו הגוסס והמגוייד כיון שעדיין לא מתו, אלא שתנא קמא למד כן מ"להחלו", ורבי למד כן מ"במותם".  11 

 11.  ואף שפסוק אחד מדבר בכהן, ופסוק שני מדבר בנזיר, הרי ילפינן גזירה שוה "אמו אמו" ליתן את של זה בזה, וכעין מה שכתבו התוספות לעיל מב ב ד"ה איתיביה.
ריש לקיש אמר:  12  גוסס איכא בינייהו:

 12.  בתוספות הביאו גירסא, שהמחלוקת אינה בין רבי יוחנן לריש לקיש, אלא בין אביי לרבא, ודעת ריש לקיש היא דעת רבא, ונפקא מינה להלכה, כפי שיבואר בהערה בסוף הסוגיא.
כי למאן דאמר - תנא קמא - הממעט "מלהחלו": אפילו הגוסס אסורים הם בו  13 , כי היות ו"רוב גוססין למיתה" הרי הוא חשוב "חלל",  14  ולא בא הכתוב למעט אלא את המגוייד.

 13.  ומכל מקום אינו מטמא מחיים, כמבואר בסוף הסוגיא.   14.  נתבאר על פי הרא"ש.
ואילו למאן דאמר - רבי - הממעט מ"במותם": עד שימות ממש - אין, אכן עובר הוא עליו, אבל על הגוסס לא הוזהר ואף ש"רוב גוססין למיתה", כיון שעדיין לא מת.  15 

 15.  הקשה ב"קרן אורה" ד"ה אמר: למה לי למעט את הגוסס ואת המגוייד, ומהיכי תיתי ייאסר בהם! ? וביאר, שמסברא הייתי אומר דכל שהוא קרוב למיתה אסור לעסוק בו שמא ימות, קא משמע לן דכל זמן שהוא חי עדיין אין כאן איסור, ואם מת - אנוס הוא ויפרוש מיד, (וחידוש יש בדבריו שהוא חשוב אנוס, שהרי מידי ספק שמא ימות לו בין ידיו לא יצא, מאחר שרוב גוססין למיתה). ולמאן דאסר גוסס, ביאר שם את הטעם משום שסופו להתחלל על ידו, (ונסתפק - בד"ה ולמ"ד - אם חייב מלקות כל זמן שהוא חי; והביאו להסתפק בזה, משום שלעיל מב ב הקשתה הגמרא על משנתנו למה חייב הוא כשאומרים לו "אל תטמא אל תטמא", והרי מחולל ועומד הוא, ואם תמצי לומר שהוא חייב מלקות על הגוסס, אם כן למאן דאמר שהוא אסור על הגוסס הרי משכחת לה בגוסס שאין שייך בו "מחולל ועומד"; ודבריו צריכים ביאור: שהרי שנינו: "אל תיטמא אל תיטמא", והגוסס אינו מטמא). וראה עוד בגדר האיסור בגוסס בהערה שבסוף הסוגיא; וראה מה שכתבו בביאור ענין זה בכתבים בשם הגרי"ז.
ומקשינן: ולמאן דאמר הממעט "מלהחלו" ולא מיעט את הגוסס, הכתיב "במותם" ויש לנו ללמוד שאינו עובר עד שימות, ולא גוסס!?
ומשנינן: למאן דאמר שממעטינן מ"להחלו"
- מיבעי ליה, נצרך הוא לכתוב "במותם" לכדרבי, (ללימוד אחר של רבי מ"במותם").
דתניא: רבי אומר: "במותם" של כל אדם אינו מטמא להם הנזיר, אבל מטמא הנזיר לכל אדם בנגעם ובזיבתם (כשהם מצורעים או זבים שהם מטמאים אדם), כי לא הוזהר הנזיר אלא על טומאת מת.  16  ומקשינן: ואם כן תיקשי למאן דאמר "במותם" (לרבי שלמד מ"במותם" למעט את המגוייד והגוסס):

 16.  והוא הדין שנתמעט הכהן מגזירה שוה ד"אמו אמו", וכמבואר לקמן מח א; וכתבו התוספות שם בד"ה ולאמו, שעיקר הפסוק בא למעט את המצורע שהוא חשוב כמת והייתי אומר שדינו כמת, ואילו זיבתם אגב נגעם נקט.
הא מיבעי ליה ל"במותם" ללמד האי סברא שמותרים ליטמא למצורע!?  17 

 17.  הקושיא מחוזקת יותר, שהרי רבי עצמו הוא זה שדרש מ"במותם" עד שימות, והוא עצמו דורש מ"במותם" למעט את המצורע ואת הזב.
ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא למעט את המצורע - לימא קרא: "במות", מאי "במותם", שמעת מינה תרתי (שתים זו שמענו מתיבה זו): למעט את המצורע, ולמעט את המגוייד והגוסס.
ומקשינן: ולמאן דאמר "במותם" הכתיב "להחלו", ומשמע לאסור את הגוסס שהוא נקרא חלל!?
ומשנינן: פסוק זה לא בא לרבות את הגוסס לאיסור, אלא "להחלו" להכי הוא דאתא (לכך בא הכתוב): במי שאינו מחולל (טמא) הזהירה אותו התורה שלא ייטמא, יצא זה - שכבר נטמא, ואינו מוסיף טומאה על טומאתו  18  - שאינו עובר כיון שהוא מחולל ועומד.

 18.  כמבואר לעיל מב ב.
ומקשינן: ולמאן דאמר מ"להחלו", הא מיבעי ליה - לקרא ד"להחלו" - להאי סברא למעט את המחולל ועומד.
ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא למעט את אחד מדינים אלו בלבד - לימא קרא: "להחל", מאי "להחלו" שמעת מינה תרתי: למעט את המחולל ועומד, וללמד שהוא מוזהר על הגוסס שנקרא "חלל".
מיתיבי לריש לקיש הסובר שאסורים הם בגוסס:
מהא דתניא: "אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס"
-
ואם כן תיקשי למאן דאמר: מ"להחלו" ולשיטתו הרי הוא מוזהר על הגוסס, הא קתני דאף גוסס אינו מטמא!?  19 

 19.  כתבו התוספות שיכולה היתה הגמרא לתרץ שברייתא זו כרבי שאינו דורש מ"להחלו" אלא מ"במותם", ומותרים כהן ונזיר בגוסס.
ומשנינן: אכן לענין טמויי אין הגוסס מטמא עד דנפקא נפשיה (עד שתצא נפשו), ואינו עובר עליו ב"לא יטמא", אבל לענין אתחולי (חילול) הא איתחיל (הרי נתחלל), כלומר: אבל עובר הוא ב"להחלו", שהרי זה כאילו אמרה תורה לאו נפרד: "לא יטמא" ו"לא להחלו".  20 

 20.  א. נתבאר על פי התוספות והרא"ש. ב. לפי מה שהובא לעיל בשם ה"קרן אורה", שעיקר האיסור הוא משום שסופו להתחלל, צריך ביאור מאי סלקא דעתין דהגמרא להקשות! ? ואכן ראה ב"תוספות ישנים" יבמות קכ ב, שכתב לבאר את הוכחת הגמרא שם מברייתא זו שהמגוייד ודאי אינו חי ("טמויי לא מטמא הא מיחייא לא חיי"), ואשר לכאורה תיקשי: הרי אף הגוסס נכלל בברייתא זו, ומיעוטן של גוססים הרי נבדלים הם לחיים! ? וביאר: הניחא בגוסס צריכה הברייתא להשמיענו שאינו מטמא ואף שמיעוטן חיים, שהרי מוזהר הכהן עליו והייתי אומר שאף יטמא מחיים, אבל במגוייד שאינו מוזהר עליו, אם לא שודאי מת, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו שאינו מטמא; ומבואר מדבריו, שאזהרת הכהן בגוסס אינה משום שסופו של הכהן להתחלל על ידו, אלא שאף על גוסס הזהירה תורה כמו על מת. ולדברי ה"תוספות ישנים" מבוארת סברת הגמרא בקושייתה, שהמקשן לא סבר לחלק בין איסור לבין טומאה, והיות ומבואר בברייתא שאין הגוסס מטמא, בהכרח שאינו אסור בו, ומיישבת הגמרא שאין זה תלוי בזה, ואף על פי שהגוסס מחלל, מכל מקום אינו מטמא. ג. כתבו התוספות והרא"ש, שמכאן יש ללמוד שאין הכהן מוזהר על הגוסס, שהרי נחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן במקום שנחלק עם ריש לקיש; ואולם הביאו גירסת בה"ג הגורס "אביי" במקום "רבי יוחנן" ו"רבא" במקום "ריש לקיש", והלכה כרבא לגבי אביי, והיות שלפי דעת רבא נחלקו בדבר חכמים ורבי, ואין הלכה כרבי במקום שהוא חולק על חבריו הרבים, אם כן הלכה כחכמים הממעטים מ"להחלו", והוזהר הכהן אף על הגוסס.

דרשני המקוצר[עריכה]