י"ג עיקרים

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף שלושה עשר העיקרים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שלושה עשר עיקרי האמונה של דת ישראל שנוסחו על ידי הרמב"ם.ישנן קהילות בהן נהוג לומר את י"ג העיקרים בתום תפילת שחרית. נוסח י"ג העיקרים המובא בסידורי התפילה הוא קיצור מהנוסח המקורי המובא באריכות בפירוש המשניות להרמב"ם למסכת סנהדרין פרק חלק. הפיוט יגדל כתוב לפי י"ג עיקרים.

העיקרים[עריכה]

י"ג העיקרים הם:

הנוסח[עריכה]

נוסח י"ג העיקרים שלהלהן הוא כפי המובא בסידורים האשכנזיים. בסידורים הספרדיים מובא נוסח מקוצר יותר.

א - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים: (מציאות ה')

ב - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא יָחִיד וְאֵין יְחִידוּת כָּמוֹהוּ בְּשׁוּם פָּנִים. וְהוּא לְבַדּוֹ אֱלֹהֵינוּ. הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה: (אחדותו)

ג - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל: (אינו גוף)

ד - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן: (ראשון ואחרון)

ה - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל. וְאֵין רָאוּי לְזוּלָתוֹ לְהִתְפַּלֵּל : (ראוי לעבוד רק לו)

ו - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל דִּבְרֵי נְבִיאִים אֱמֶת: (נבואה)

ז - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית. וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים. לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו: (נבואת משה)

ח - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: (תורה משמים)

ט - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ: (לא תהא מוחלפת)

י - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יוֹדֵעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם. שֶׁנֶּאֱמַר הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: (השגחה)

יא - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְרֵי מִצְוֹתָיו: (שכר ועונש)

יב - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא: (משיח)

יג - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים: (תחיית המתים)

על מנין העיקרים[עריכה]

יש שחלקו על הרמב"ם שהגדיר י"ג עניינים אלו כעיקרים באמונה, שמי שאינו מאמין בהם הוא כופר ואפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא. הראב"ד, לדוגמא, כתב: "והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".

בעל ספר העיקרים (רבי יוסף אלבו) העמיד את עיקרי האמונה על שלושה: מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש, ותחתיהן הוא הציב שורשים וענפים ובהם כלולים, למעשה, רוב העיקרים שמנה הרמב"ם ואמונות נוספות.

רבו של ר' יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש, טבע ששה עיקרים.

רבי דוד בן זמרא כתב (רדב"ז א שמד) כי אי אפשר להתייחס לחלקים מן התורה כעיקריים יותר מחלקים אחרים, כיוון שכל התורה כולה הינה קודש קדשים וכל אות ממנה חשובה לעין ערוך. לכן, הוא מבטל את שיטת הרמב"ם, ר"י אלבו ור"ח קרשקש (אותם הוא מזכיר בפירוש בתשובתו).

הוספות בנוסח האני מאמין[עריכה]

בסידור "חלקת יהושע" של חסידות ביאלא, הוסיפו הוספות מסוימות על נוסח ה"אני מאמין" בשמו של אביו של האדמו"ר, רבי יחיאל יהושע מביאלא. הוספות אלו הם "אני מאמין באמונה שלימה כי כל התורה המצויה עתה בידינו הן תורת הרשב"י ותלמידיו ותורת הבעל שם טוב ותלמידיו היא התורה הנתונה למשה רבינו עליו השלום". הוספה דומה יש גם ב"אני מאמין שכל דברי נביאים אמת".

כנגד נכונות ההוספות יצאו חלק מנכדי האדמו"ר מביאלא, בטענה שהאדמו"ר אמר זאת רק בחג השבועות[1] לא בקביעות ולא כנוסח[2]. בעקבות הבעיות ההלכתיות שבהוספת הוספות לשלושה עשר העיקרים שברמב"ם יצאו גדולי הפוסקים. הרב משה יהודה לייב לנדא, רבה של בני ברק, יצא במכתב נגד הסידור והוספותיו, והתבטא במכתב זה כי בניגוד לכתוב בסידור כי התקנה היא "לדורות עקבתא דמשיחא", הדבר הינו "חוצפא יסגי" מסימניה של תקופת עקבתא דמשיחא.

לקריאתו זו הסכימו עוד מגדולי ישראל, והם סבורים כי ישנו בדבר פירצה הלכתית. בין גדולי ישראל אלו נמנים: הרב שמואל הלוי וואזנר - פסק במכתב מיוחד כי כל שינוי בנוסח המקובל הינו הרס הדת ואסור לפרסם את הסידור, הרב משה שטרנבוך פסק כי אסור להשהות את הסידור בבית עד שיציינו עליו כי יש בו טעות חמורה. כן פסקו נגד הסידור הרב ניסים קרליץ שיצא במכתב נגד הסידור, ואליו הצטרפו - בן דודו הרב חיים קנייבסקי, הרב ישראל חיים מנשה פרידמאן רבם של חסידי סאטמאר בויליאמסבורג, רבי אפרים פישל הרשקוביץ' מגדולי הפוסקים בארה"ב ורבם של חסידי צאנז-קלויזנבורג, ורבי מנחם מנדל שפרן. כמו כן התבטאו בע"פ נגד הסידור: האדמו"ר מויז'ניץ מונסי והאדמו"ר רבי חי יצחק טברסקי מרחמסטריבקא[3].

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים

  1. בנו רבי יצחק יעקב מעיד כי כשאמר מדי יום ביומו לא אמר את ההוספות.
  2. הוא אמר אותם ביידיש, ולא בלשון הקודש כחלק מהנוסח.
  3. עיוני הלכות ח"ג.