אחאב בן עמרי

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

אחאב היה מלך ישראל השביעי.

דמותו של אחאב במקרא[עריכה]

המקרא מחשיב את אחאב לאחד מגדולי המלכים החוטאים, כיוון שבימיו חדר לראשונה העבודה הזרה לישראל בעידוד ותמיכה ממלכתית. אחאב בנה מקדשים לבעל ולאשרה, ומימן מאות מנביאיהם בחצר מלכותו. איזבל אשתו, שהייתה נסיכה צידונית, קידמה את הפולחן הכנעני באופן אקטיבי ואלים ורדפה את נביאי ה'. המקרא גם מקשר לתקופת אחאב את בנייתה מחדש של העיר יריחו על ידי חיאל בית האלי, למרות הקללה שהטיל יהושע בן נון על מי שיבנה אותה, לאחר שנכבשה בתחילת כיבוש הארץ.

בשל חטאיו נגזרה על הממלכה בצורת קשה במשך שלוש שנים, ובסופה ערך אליהו הנביא מעמד לאומי בהר הכרמל להוכחת אפסותו של הבעל, אל הגשם והסערה הכנעני, ולהראות לעם את כוחו הבלעדי של ה'.

אחאב חמד את כרם נבות שהיה ממוקם קרוב לארמון המלוכה שלו בעמק יזרעאל, אך נבות מאן למכור לו את נחלת אבותיו. כששמעה על כך איזבל אשתו היא רקחה מזימה להעמיד לדין את נבות באשמה שקילל אלוהים ומלך. נבות הובא לדין, נמצא אשם על פי עדי שקר, והוצא להורג. לאחר מותו ירש אחאב את כרמו כדין רכושם של מורדים. לאחר הרצח נשלח אליו אליהו הנביא והוכיחו בביטוי הידוע "הרצחת וגם ירשת". אליהו בישר לו על עונש מוות הצפוי לו ולאיזבל אשתו, נוסף להשמדה מוחלטת של בית המלוכה שלו בגלל חטאיו בעבודה זרה.

למשמע נבואתו של אליהו נכנע אחאב ועשה תשובה, וכתוצאה מכך דחה ה' את חורבן ביתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי על רצח נבות נותר בעינו. ואכן, אחאב נהרג בקרב נגד ארם ברמות גלעד, באופן שהגשים את נבואתו של אליהו במלואה. מותה של איזבל והשמדת בית אחאב התגשמו בימי בנו יהורם.

עם זאת, אחאב מצטייר במקרא כדמות אמביוולנטית ומורכבת, ונקודות רבות גם עומדות לזכותו.

במהלך מלחמותיו בארם נועץ אחאב בזקני העם ושמע להוראות הנביאים. השמות שנתן לילדיו - אחזיה, יהורם ועתליה - משקפים אף הם את נאמנותו לדת ישראל (בניגוד למשל למנשה מלך יהודה, שחטא גם הוא בעבודה זרה ונתן לבנו את השם אמון, על שם אל השמש המצרי). למעשה, אחאב הוא המלך הראשון בישראל שקרא לבניו, כולם, בשם ה'. גם משרתו הבכיר המופקד על ביתו, עובדיהו, תואר במקרא כ"ירא ה' מאוד", ומיוחסת לו הצלה של מאות מנביאי ה'. לקראת מעמד הר הכרמל שמע אחאב להוראות אליהו וקיבץ את כל ישראל להר הכרמל, אף על פי שניסה במשך שנים לאתר את אליהו ולהרגו. גם במהלך המעמד עצמו אחאב לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל שתחת חסותו, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם. אליהו עצמו הכיר בזכויותיו אלו, ולאחר המעמד גמל לו בכבוד חסר תקדים ביחסי נביאים ומלכים במקרא, ורץ לפני מרכבתו: "וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה: וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א' י"ח, מ"ה-מ"ו).

גם בחטאו הגדול שעליו נחרץ דינו למוות - רצח נבות - אחאב לא היה מעורב באופן ישיר אלא רק העלים עין ממעשי אשתו. ולא עוד, אלא שלאחר שאליהו הוכיחו על הרצח אחאב קיבל מיד את אשמתו ונכנע, דבר נדיר מאוד בין המלכים המקראיים שהוכחו על ידי הנביאים, ושותפים לו רק דמויות מופת כדוד, חזקיהו ויאשיהו. גם אויביו הארמים הכירו באופיו, ולאחר תבוסת בן הדד יעצו לו שריו שיסגיר עצמו: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם. נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ".

אחאב גם מתאפיין שוב ושוב בדאגה לעמו. בימי הבצורת הוא משתתף בעצמו בחיפוש מזון יחד עם עבדיו, ולאחר שפגש באליהו הוא מטיח בו האשמה קשה על סבלות העם בבצורת ומכנה אותו "עוכר ישראל". גם בשעותיו האחרונות לחייו בקרב על רמות גלעד מתואר אחאב בעמידת גבורה במרכבתו על אף שנפצע אנושות, במטרה למנוע מנוסה כללית ותבוסה של צבא ישראל.

אחאב מתואר כנע בין השפעה חיובית מצד אליהו במעמד הר הכרמל, לבין השפעה שלילית מצד איזבל אשתו ברצח נבות ובעידוד עבודת הבעל, וכך נאמר עליו:"רַק לֹא-הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מלכים א' כא, כה).

בנאומו של אליהו במעמד הר הכרמל הוא קורא לעם בתוכחה: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". נדמה שקריאה זו פנתה בראש ובראשונה לאחאב.

אחאב במקורות חוץ-מקראיים[עריכה]

שרידי ארמונו של מלך אחאב. המקור:ויקישיתוף

המלך אחאב, מוכר היטב ממקורות חוץ-מקראיים.

ב"מונולית מכורח" שנתגלה בחפירות בדרום מזרח תורכיה, מסופר על המלך "הישראלי" אחאב [ומסופר גם על מלך ארם "בן הדד" שמובא ג"כ במקרא (מלכים א פרק כ פסוק כ), שהיה בן דורו של אחאב]. מהמונולית ניתן להבין שלאחאב הייתה עוצמה צבאית גדולה, המונה את כמות המרכבות הגדולה ביותר בין הארצות השכנות של ממלכת ישראל: 2,000 מרכבות^[1]. - והשווה למקרא במלכים א (פרק כב) שמתואר שמלחמותיו של אחאב היו עם רכב ופרשים.

שרידי ארמונו של מלך אחאב נחשפו בשומרון^[2], והוא כפי שמעיד המקרא (מלכים א פרק טז פסוק כט), שעיר בירת ממלכתו היתה בשומרון.

במצבת אבן שהקים המלך המואבי מישע, שנתגלתה בכפר דיבון בשנת 1868, מסופר על "עמרי מלך ישראל" ועל "בנו" (הוא אחאב - ואולם שמו לא מוזכר במצבה)^[3].

גם אודות אשתו של אחאב, איזבל, נתגלה ממצא חשוב: חותמת שככל הנראה שייך לאיזבל^[4].

יורש כסאו של אחאב, המלך יהורם בן אחאב, מוזכר בכתובת של חזאל מלך ארם שנתגלתה בחפירות בתל דן. בכתובת נאמר: "הרגתי את יהורם בן (אחאב?) מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית-דוד". (ואמנם בכתובת זו השם "אחאב" איננו קרי) ^[5]. בספר מלכים צויין כי יהוא בן נמשי הרג את שני המלכים הנזכרים, אולם כבר נזכר שאמר ה' לאליהו שהנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, ואם כן יתכן כי חזאל מלך ארם ביקש להתפאר כאילו הוא זה שגרם את מותם.

אחאב במדרשי חז"ל[עריכה]

חז"ל הכירו באופיו האמביוולנטי של אחאב, וכשם שלא חסכו ממנו חטאים כך הדגישו את זכויותיו. את שמו למשל דרשו כסמל לאופיו: "אח" לשמים "ואב" לעבודה זרה. לדברי רב נחמן: "אחאב שקול היה", כלומר "שהיו לו מחצה עוונות ומחצה זכויות".

על חטאיו של אחאב אמר ר' יוחנן "אין לך כל תלם ותלם בא"י שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה והשתחווה לו, וכתב על דלתות שמרון "אחאב כופר באלהי ישראל", ולפיכך אין לו חלק לעולם הבא". את הפסוק לפיו זונות רחצו בדמו של אחאב לאחר מותו, קשר האמורא רבא להשפעתה של איזבל על אחאב: "אחאב איש מצונן היה ועשתה לו איזבל שתי צורי זונות במרכבתו כדי שיראה אותן ויתחמם".

מנגד, הכירו חז"ל בעצמתו המדינית ותלו זאת בזכויות שונות שעמדו לו. במדרש במדבר רבה נכתב שעל אף שהיה דורו של אחאב עובד עבודה זרה, לא היו ביניהם מלשינים, ובגלל לכידותם הלאומית נצחו במלחמותיהם. חז"ל אף אמרו עליו שהיה "אוהב את התורה ומכבדה, והיה שונה שמונים וחמשה פנים בתורת כוהנים". ר' יונתן זקף את מלכותו הארוכה לכך שכיבד את התורה. במקום אחר נאמר עליו שהיה "ותרן בממונו ותלמידי חכמים נהנו מנכסיו". חז"ל רוממו מאוד את תשובתו של אחאב, ובמסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי היא מתוארת כמופת לכוחה של תשובה^[6].

גם הרמב"ם כתב על אישיותו המורכבת של אחאב, בתיאורו את חומרת שפיכות הדמים: "צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו "רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיַּתְעֵב מְאד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים", וכשנסדרו עוונותיו וזכיותיו לפני אלוהי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות".

בספר זכריה מובא פסוק סתום שהתפרש כהתייחסות לקינת הנביא ירמיהו על מות המלך יאשיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ‍ִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב יא). יונתן בן עוזיאל פירש שהפסוק רומז לאחאב מלך ישראל שנהרג במלחמתו בבן הדד הארמי: "כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון". הגמרא במסכת מגילה תיארה פירוש זה כגילוי של סתרי תורה, שבעקבותיו נזדעזעה הארץ. פירוש זה מבוסס על דמיון בולט שבין אחאב ליאשיהו: שניהם יצאו למלחמה יזומה, התחפשו בקרב, נפגעו במרכבתם מפגיעות חיצי האויב, ומתו כעבור כמה שעות. בדומה מאוד לאחאב, גם יאשיהו נכנע לפני ה' וזוכה להבטחה נבואית שהפורענות הצפויה לא תבוא בימיו. לעומת זאת, על אחאב אומר המקרא שלא היה מלך חוטא כמותו, ואילו על יאשיהו נאמר שלא היה צדיק כמותו. לאור הדמיון והניגוד הבולטים ביניהם, ופירושו האזוטרי של יונתן בן עוזיאל שקשר ביניהם, שולבו אחאב ויאשיהו בתורת הסוד היהודית סביב נושאים משיחיים של אחרית הימים. הראי"ה קוק למשל במאמרו 'המספד בירושלים' הציג את יאשיהו ואחאב כדמויות משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, המבטאים עצמה רוחנית וארצית, אך נידונים לכישלון אם יופיעו לבדם.

ראו גם[עריכה]

• ארכיאולוגיה מקראית.

הערות שוליים