פרשני:בבלי:ברכות כ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות כ א

חברותא[עריכה]

אבל מטמא הוא למת מצוה שאין מי שיקברנו, כי הוא "כבוד הבריות", ודוחה את איסור התורה "על נפש מת לא יבא".
ולדבריך יקשה אמאי? לימא "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". ומתרצת הגמרא: שאני התם, בחיוב להטמאות למת מצוה, דכתיב "ולאחותו" ללמד שהמצוה נדחית מפני כבודו.
ומקשה הגמרא: וליגמר מינה, מ"ולאחותו" שכבוד הבריות דוחה אסור תורה גם לענין כלאים שלא יהיה חייב לפשטן בשוק.
ומתרצת הגמרא: שב ואל תעשה שאני. שקרבן פסח נדחה על ידי כבוד הבריות של מת מצוה, כי אינו עובר איסור בעצם טומאתו למת  1 , אלא רק שכתוצאה מכך נמנע מעשיית הפסח. אולם בלבישת כלאים, בכל רגע  2  הוא עושה איסור בידים, ולכך לא מועיל ההיתר מפני "כבוד הבריות"  3 .

 1.  רש"י הקשה שהרי באותה ברייתא דרשו שגם נזיר וכהן חייבים להטמאות למת מצוה משום כבוד הבריות, אף שהם עוברים בכך על לאו בקום עשה, ומה החילוק מאיסור כלאים בשוק. ותירץ שבמת מצוה אין כבוד הבריות דוחה את האיסור, אלא שלכתחילה לא אסרה התורה לנזיר וכהן טומאת מת מצוה (וראה בביאור הרא"ם על הסמ"ג מגילה כד א שהרחיב בדבריו). ותוס' כתבו שאי אפשר ללמוד מנזיר שישנו בשאלה, ולא מכהן שאינו שוה בכל. ובמראה הפנים (ירושלמי כלאים ט א) כתב שלביאור התוס' יתכן שגם הירושלמי מודה לבבלי שאין כבוד הבריות דוחה טומאה דאורייתא, כי רק לנזיר וכהן לא ניתנה טומאה במת מצוה, אך בשאר איסורי טומאה דאורייתא אין היתר מפני כבוד הבריות. ורבינו חננאל פירש שלא ענש ה' אלא לטהור שביטל פסח, אך מי שנטמא לא ביטל בכך פסח כי יכול לעשות פסח שני, והוא איסור קל מלאו גמור של כלאים. ויש לדון אם יתחייב להטמא גם קודם פסח שני, כי על פסח שני בפני עצמו אין כרת, ונדחה למת מצוה כי אינו עושה "איסור בקום עשה", או שאינו דוחה אלא מצוה קלה שיש לה תשלומין. וכן משמע מדברי הרמב"ם (כלאים י כט) שכתב שאין איסור כלאים נדחה כהשבת אבידה בזקן, כי אבדה היא לאו של ממון, וכתירוץ הגמרא לעיל, וחילוק זה נצרך רק לביאור רבינו חננאל שלא נדחות אלא מצוות קלות שיש להן תשלומין, והשבת אבידה נדחית רק מפני שגילה בה הכתוב "והתעלמת", ואיסורא ממונא לא ילפינן, אך רש"י כאן פירש שלמסקנת הגמרא גם השבת אבידה נדחית מפני כבוד הבריות משום שהיא בשוא"ת.   2.  תוס' בשבועות (יז א ד"ה או) ביארו שהמשך השהיית הכלאים על גופו נחשבת כ"קום עשה" כיון שתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה, וכ"כ תוס' ביבמות (צ ב ד"ה כולהו). ואילו הריטב"א במכות (כא ב) ביאר שנחשב מעשה משום שיכול לפשטן ואינו פושט, וגם על כך נאמר "לא תלבש" שמשמעותו שלא יעמוד לבוש בהן, והכסף משנה (כלאים י ל) הביא בשמו ש"כיון שהיה בידו פעם להסיר האיסור מעליו, כל פעם שמתרין בו נחשב כלובש", וראה שאגת אריה (לב).   3.  הרא"ש (כלאי בגדים ו א) והרמב"ם (כלאים י כט) לא חילקו בין קום עשה לשוא"ת, וכתבו התומים (כח יב) ופרי יצחק (ח"א כו) שסברו שאיסור תורה אינו נדחה מפני כבוד הבריות בין בקום עשה ובין בשוא"ת. אולם דעת תוס' (שבועות ו ב ד"ה אבל) שבשוא"ת ידחה אפילו איסור דאורייתא, וכן כתבו המג"א (יג ח) וחמדת שלמה (או"ח יח) בדעת הרמב"ם. ובתרומת הדשן (רפה) כתב שכהן ערום חייב לצאת מבית שיש בו מת (ולכן לא יודיעוהו, כי בשוגג נדחה כדעת הרא"ש), ותמה חוות יאיר (צה) הרי איסור תורה נדחה בשוא"ת, ולדברי תוס' טומאת כהן נדחית אפילו בקום עשה, וחילק בין טומאה למת מצוה שהיא גנאי גדול, לבין טומאה של כהן ערום שהיא גנאי קטן. אכן, כבר התבאר לעיל שכבוד הבריות אינו דוחה איסור מזיד משום חילול ה', אפילו בשוא"ת, ולכן כהן ערום צריך לצאת, ומה שכתבו תוס' שטעם איסור טומאה לכהן משום שאינו שוה בכל, הוא רק כמסקנת סוגיין שחלוק קום עשה משוא"ת, וראה משכנות יעקב (יו"ד עג) וחזו"א (אהלות כב לו). אולם בפרי יצחק נקט שהרא"ש מודה למסקנת סוגיין שיש חילוק בין קום עשה לשב ואל תעשה, אלא שנקט דהיינו דוקא במזיד שהוא משום חילול ה' שניכר רק בקום עשה, אך בשוגג סבר שאין חילוק כי אין חילול ה'.
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא דורות הראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דורות שלנו דלא מתרחיש לן ניסא?  4 

 4.  רש"י פירש שענין זה הובא כאן משום שעוסק במעלת מסירות נפש על קדושת השם, ושייך לענין הקודם שעסק במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק, וראה הערה 7.
אי משום תנויי שהם למדו יותר תורה מאתנו, הרי בשני דרב יהודה כולי תנויי רק בנזיקין הוה, שלא היו גדולים בכל הגמרא של ארבעת הסדרים, אלא בשלשת הבבות של סדר נזיקין  5 . ואילו אנן קא מתנינן שיתא סדרא.

 5.  כך פירש רש"י, והיינו שמעלת דורות האחרונים היא בידיעת התורה. ורבינו חננאל פירש ש"באותן הדורות לא היו יגעים אלא בדברים הקשים, אבל השאר פשוטים היו להם ולא היו צריכים טרוח בהן", ולביאורו מעלת דורות האחרונים היא ביגיעת התורה.
זאת, ועוד. וכי הוה מטי רב יהודה במשניות של ענייני עוקצין, למשנה כגון (טהרות ב א): "האשה שכובשת ירק בקדרה", ואמרי לה, כשהגיע למשנה (עוקצין ב א): "זיתים שכבשן בטרפיהן, טהורים",  6  אמר אז רב יהודה: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא!

 6.  ביאור משניות אלו: כשמוסקין זיתים משאירים עליהם את העלים כדי שיוכלו לאחוז בהן את הזיתים. ולכן נחשבים העלים בתורת "יד" לזיתים להביא להן טומאה, שהיד מביאה טומאה אל האוכל. ואם כבשו ירקות עם עוקציהן או זיתים עם טרפיהן בחומץ - בטלה תורת יד מן העלין, כי הכבישה מרקיבה את העלים, ושוב אינן ראויין לאחוז בהן את הזיתים, ולפיכך הם טהורים. ועיין בהרחבה מרובה בחברותא למסכת עוקצין ולמסכת טהרות.
כלומר, קשה לי להבין את טעמי המשניות הללו, כמו הקושיות שהיו רבותי רב ושמואל מתקשין בהן בכל הגמרא.
ואילו אנן, קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. בשלשה עשר אופנים של משניות וברייתות שונות, כמו בשאר סדרי המשנה.
ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה, ברגע ששלף את נעלו האחת משום עינוי, כדי שיבא גשם, ועוד בטרם הספיק לשלוף את נעלו השנית - מיד אתי מטרא (כמבואר בתענית כד ב).
ואנן - קא מצערינן נפשין, ומצוח קא צוחינן, ולית דמשגח בן ואין אנו נענים, ובמה גרועים אנו מהראשונים?
אמר ליה אביי: קמאי - הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, בכל ענין, ואפילו בדבר שאין בו חיוב מסירות נפש, וכדלהלן, ולכן נענו שלא כדרך הטבע, ואילו אנן - לא מסרינן נפשין אקדושת השם.
והביא אביי דוגמאות למסירות נפש של דורות הראשונים: כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישה כרבלתא, שם לבוש חשוב, בשוקא. סבר דבת ישראל היא, ואין דרך בנות ישראל ללכת בלבוש חשוב כזה בלא שיהיה עליו כסוי עליון  7 , קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה לשלם לה את נזקה - בארבע מאה זוזי. אמר לה רב אדא בר אהבה: מה שמך?

 7.  רש"י לפי מהרש"ל. והערוך פירש שלבושה היה אדום כעין כרבולת של תרנגולת, ואין דרך בנות ישראל להתכסות בו, כי הוא פריצות ומביא לדבר עברה, וראה ביאור הגר"א (יו"ד קעח א) שמכאן מקור דברי הרמ"א שהאיסור ללבוש בגדי עכו"ם הוא רק כשנהגו בו לשם פריצות. והבית יוסף (יו"ד שג) ביאר שהיו בו כלאים, (והובא מעשה זה כהמשך לסוגיא שלפניו) והקשה הדרישה שהרי לדעת הרא"ש אינו קורע כלאים שלבש חברו בשוגג, ואם רב אדא לא ידע מי היא, ודאי לא ידע שלבשה במזיד, וביאר שהיו כלאים ניכרים בבגד זה, ובודאי הלובש מזיד.
אמרה ליה: מתון.
אמר לה: "מתון, מתון" כלומר השם שלך "מתון" שהוא לשון מאתן (- מאתיים) ארבע מאה זוזי שויא! גרם לי להפסיד פעמיים מאתיים שהם ארבע מאות זוז.  8 

 8.  רש"י הביא ביאור נוסף: "מתון" לשון מתינות והמתנה, ורצה לומר שאילו המתין היה משתכר ד' מאות זוז. וביאר החתם סופר (אה"ע ח"ב יט) שהחילוק בין "מתון" ל"מאתן" הוא רק בביטוי הברת הא', והממהר אינו מדקדק לבטאה.
רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, ללמדן הלכות טבילה.
אמר להו לנשים, הכי טבילו, והכי טבילו.
אמרי ליה רבנן: וכי לא קא מסתפי מר מיצר הרע?
אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי - כאוזים לבנים.
רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קאזיל ויתיב אשערי דטבילה.
אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין (כשעולות ובאות חזרה) מטבילה מסתכלין בי ונהוי להו זרעא שפירי כוותי, שהיה יפה תואר  9 .

 9.  רש"י, על פי המבואר בבבא מציעא (פד ב), וראה שם שר"י הוסיף ואמר שיהיו "גמירי אורייתא כוותי", וביאר המהרש"א שם שהמחשבה בשעת הזווג קובעות את טבע הוולד הנוצר ממנו. ורבינו חננאל פירש שעשה כן כדי שלא יפגשו בתחילת עלייתן דבר טמא ככלב או חמור.
אמרי ליה רבנן: וכי לא קא מסתפי מר מעינא בישא?  10 

 10.  בהגהות הב"ח פירש שאת רבי יוחנן לא שאלו כמו לרב גידל "ולא מסתפי מר מיצר הרע", משום שאמרו (תענית ט ט) שהיו לרבי יוחנן עפעפים גדולות שכיסו את עיניו ולא ראה, ואת רב גידל לא שאלו על עין הרע, כי לא הסתכלו בו. ובבן יהוידע ביאר שרב גידל דיבר עמם בענייני טבילה לכן שאלוהו על יצה"ר, ואילו רבי יוחנן לא דיבר עמם, ולכן שאלוהו רק על עין הרע.
אמר להו: אנא, מזרע דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב (בראשית מט כב) "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין".
ואמר רבי אבהו: אל תקרי "עלי עין", אלא "עולי עין" - מסולקין מן העין, שלא שולטת בהם עין הרע  11 .

 11.  רש"י, ורבינו חננאל פירש "בואי העין במקום אחר ואל תזיקני", והערוך בשם רבינו גרשום כתב "שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מהעין ואין עין שולט עליו".
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: המקור שאין עין הרע שולטת בהן נלמד מהכא: (שם מח טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ". מה דגים שבים - מים מכסין עליהם, ולכן אין עין הרע שולטת בהם והם פרים ורבים, אף זרעו של יוסף - אין עין הרע שולטת בהם! ואיבעית אימא, הטעם שאין עין הרע שולטת בבני יוסף הוא מסברא, שהרי יוסף היתה לו עין שלא רצתה לזון - ליהנות - ממה שאינו שלו במעשה עם אשת פוטיפר, ולכן אין עין הרע שולטת בו.
מתניתין:
נשים ועבדים כנעניים וקטנים פטורים מקריאת שמע. שהיא מצות עשה שהזמן גרמא  12 , ונשים פטורות מדאורייתא מכל מצות עשה שהזמן גרמן, וחיובי העבד במצוות הן רק כאשה, וקטנים חיובן תלוי באביהם שחייב לחנכם, ופטרוהו מחינוך לקריאת שמע כי אין הקטן מצוי אצלו תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע  13 .

 12.  ק"ש נחשבת מצוה שהזמן גרמא כי תלויה ב"זמן שכיבה וזמן קימה". והמגן אברהם (נח ו) הקשה מכאן על שיטת הכסף משנה (ק"ש א יג) שמדאורייתא זמן ק"ש הוא כל היום, ואף שצריך לקרא פעמיים ביום, הרי היא מצוה שמתקיימת בכל שעה שיקרא. ובשאגת אריה (יב) יישב על פי הרמב"ן (סוף שרש ט) שק"ש בבקר ובערב הן שתי מצוות, ונמצא שמצוות היום אינה מתקיימת בלילה וכן להפך, ולכן הן נחשבות כמצוות ש"הזמן גרמן", (ולפיכך נשים אינן אומרות זכירת יציאת מצרים אף שנוגהת כל היום וכל הלילה). ובראש יוסף כתב שכל מצוה שאין לה תשלומין נחשבת כ"זמן גרמא", ועוד, שבבין השמשות אינו יכול לקרא לא של שחרית, ולא של ערבית, כי אינה זמן שכיבה.   13.  כך פירש רש"י, וראה דבריו לעיל (טו ב ד"ה במה, שגיל חינוך הוא כבן תשע או עשר), וביאר הרשב"א שהכרחו לפרש כך משום שהמשנה חילקה בין מצוות אלו לתפלה ומזוזה ובהכרח כלה עוסקת שהגיע לחינוך, ויש טעם לפטרו מק"ש ותפילין, ראה הערה 15. ותוס' הקשו שהרי אמרו בסוכה (מב א) שקטן היודע לדבר אביו מלמדו לומר ק"ש, ולכן נקטו שהפטור נאמר רק על קטן שלא הגיע לגיל חינוך. ובנחלת דוד כתב שטעם זה פוטר רק מק"ש שאחר זמנה אין לו שכר אלא כקורא בתורה, אך בתפילה חייב כי יש שכר גם אחר זמנה. ועוד, משום שזמן תפלה עד ד' שעות ואז קטן כבר מצוי אצל אביו, אך ראה רש"י בסיפא (ד"ה וחייבין) ובהערה 19 נבאר שדעתו לחייב קטן בתפילה אף שאינו מצוי אצל אביו, כי "רחמי נינהו".

דרשני המקוצר[עריכה]