פרשני:בבלי:ברכות כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות כג א

חברותא[עריכה]

מר סבר: אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש.
ומר סבר: חוזר למקום שפסק.
אמר רב אשי: אם כן, האי "אם שהה לגמור את כולה" או "אם לא שהה" מיבעי ליה לחלק בדברי רב חסדא ורב המנונא. וכיון שלא חילקו בדבריהם בין שהה כדי לגמור כולה ובין לא שהה, שמע מינה שהסובר ש"חוזר לראש" אמר כן בכל אופן, ואפילו אם לא שהה לגמור את כולה.
אלא, בהכרח, דכולי עלמא סברו שאם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והתם, בדלא שהה משך זמן כדי לגמור קמיפ לגי.
דמר סבר: כיון שהיה נצרך לנקביו בתחילת התפילה עד שלא היה יכול להתאפק עד סיום התפילה, גברא דחויא הוא מתחילת התפילה, ואין הוא ראוי להתפלל, ואין תפלתו תפלה מתחילתה. ולכן הרי הוא חוזר לראש אפילו אם הפסיק רק הפסקה קצרה.  1 

 1.  להלן (כד ב) אמר רבי יוחנן שהמפסיק בק"ש כשהוא עובר במבואות המטונפות, אם לא שהה אינו חוזר לראש, וכתבו תוס' הרא"ש ור"י החסיד דהיינו רק בדיחוי מחמת המקום, אך מים שותתין הוא דיחוי בגופו, ולכן חוזר לראש אף שלא שהה. והריטב"א כתב, שהשוהה בכל דיחוי כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אך גברא דחויא שלא שהה לגמור את כלה, או גברא חזיא ששהה לגמור כלה, אינו חוזר לראש אלא בתפלה, שההפסק בה חמור, אך לא בקריאת שמע. וביאר ש"אם שהה לגמור את כלה לכולי עלמא חוזר" היינו בגברא חזיא ובתפילה. (וכ"כ רי"ף ובעה"מ שרק בתפלה חוזר לראש ולא בק"ש והלל). ותוס' (כב ב ד"ה אלא) הקשו, למה לא אמרו "דכו"ע אין חוזר לראש" (ובנחלת צבי ביאר שכוונתם שלכולי עלמא ב"לא שהה" אינו חוזר, ונחלקו רק בשהה, וראש יוסף נקט שכוונתם שאפילו שהה לכולי עלמא אינו חוזר באופן שיכול להעמיד עצמו, ונחלקו רק כשלא יכל להעמיד עצמו, אם דינם כצואה שתפלתו תועבה, או שדינם קל ואינו חוזר) ובביאור תירוציהם ראה מהרש"ל ומהרש"א פנ"י ונחלת דוד. והעולה מדבריהם שגם בק"ש והלל חוזר, ואפילו בדיחוי המקום של מבואות המטונפים. והיינו שנחלקו אם ההפסק דוקא בתפלה כי היא טעונה כוונה, ואם מפסיק אינו מכוון, וכלשון הראב"ד ש"אין דרך רחמים שיהא הפסק בתפלתו". או שההפסק בקיום המצוה, ולכן אינו נחשב הפסק אלא בגברא דחויא.
ומר סבר: גברא חזיא הוא, כיון שלא נצרך אלא לקטנים  2 , ותפלתו שהתפלל עד שהחלו המים לשתות, נחשבת תפלה, ולכן חוזר רק למקום שפסק, אם היתה זו הפסקה קצרה, שלא שהה בה כדי לגמור את כל התפילה.

 2.  המחלוקת התבארה כפירוש רש"י, וראה מגן אברהם (צב א) שהוכיח מדבריו שמ"ד "גברא חזיא הוא" התיר להתפלל כשנצרך לקטנים, וכן נקט החיי אדם (ג א). אך באליהו רבה הביא משו"ת הרשב"א (קלא) ושו"ת הרמ"א (צח) שאף הנצרך לקטנים אסור להתפלל, וראה בה"ל (ד"ה וצריך) ובהערה הבאה. ותוס' (ד"ה אלא) הביאו שרבינו יהודה פירש שמ"ד "גברא דחויא הוא" סבר שיש לו לחוש שמא יהיו המים שותתין בכדי זמן שיוכל לגמור את כולה, וכיון שאעפ"כ התפלל, הרי הפקיר ברכותיו וחוזר לראש, (התבאר לפי הצל"ח. וראה תוס' ר"ה לד ב ד"ה לדידי, ומחצה"ש סי' סה) והרשב"א ביאר ש"גברא דחויא הוא" על מה שהתפלל בשעה שהמים שותתין, ולכן חוזר לראש. ומ"ד "גברא חזיא הוא" סבר שאין המים דוחין אותו, כי מה"ת אין איסור להתפלל אלא כנגד העמוד, ורבנן לא אסרו אלא להתחיל לכתחילה, אך כיון שכבר מתפלל אינו דחוי (וכבר הבאנו שדעת רבינו יונה שבזמן ששותתין נחשב "כנגד העמוד" ואסור מה"ת).
תנו רבנן: הנצרך לנקביו - אל יתפלל  3  . ואם התפלל - תפלתו תועבה  4 .

 3.  הרמב"ם (תפלה ד י) נקט שטעם האיסור הוא משום שנטרד בתפלתו. ואילו בהגהות מיימוניות (אות ח) הביא שרבינו שמחה כתב שהאיסור משום שגופו משוקץ. ונפקא מינה למחלוקת האחרונים (בהערה הקודמת) אם הנצרך לקטנים צריך לחזור ולהתפלל, שמצד טרדה אין לחלק בין קטנים לגדולים, אך מצד שיקוץ, הרי מה"ת לא נאסר לקרא אלא כנגד גדולים, ולכן אוסרים גם את גופו, אך קטנים שאיסורן מדרבנן אינם אוסרים בגופו.   4.  השו"ע (צב ב) פסק שיחזור ויתפלל, אף שתפלתו תועבה, ובראש יוסף נקט דהיינו רק לשיטת ר"י (בתוס' לעיל כב ב ד"ה אע"פ, אך לגעת תוס' הוא מעוות שאינו יכול לתקון), אולם במגן גבורים חילק, שרק אם החסרון במקום אינו חוזר, אך המתפלל בגוף שאינו נקי לכולי עלמא אינה תפלה וחוזר ומתפלל.
אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה: לא שנו שאסור לו להתפלל אלא כשאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו - תפלתו תפלה. ועד כמה צריך שיהא יכול להשהות את עצמו כדי שיהא מותר לו להתחיל בתפילה?  5 

 5.  התבאר לפי דברי רש"י (ד"ה ועד), וכתב הב"ח שגרס כגירסת הרי"ף "אבל יכול לעמוד על עצמו מותר". אולם רבינו יונה והרא"ש גרסו כגירסא שלפנינו, והנידון הוא אם "תפלתו תפלה", והיינו שאף אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, אסור להתחיל להתפלל לכתחילה. (וכן דעת הרמב"ם תפלה ד י). וראייתם מלשון הברייתא "אל יתפלל", ודחה הב"ח דהיינו כשאינו עובר זמן תפלה, (ומה שכתבו רש"י והרי"ף שמותר להתפלל היינו כשזמנה עובר). והב"י הביא משו"ת הרשב"א (קלא) שגרס כהרי"ף ובכל זאת נקט שאסור להתחיל כשנצרך לנקביו. אך כל האיסור רק אם נצרך קודם התפלה, אבל אם התעורר רק באמצע לא יפסיק, וכתב בבה"ל (ד"ה אם) שאם התעורר לו צורך לגדולים תלוי במחלוקת רש"י והרשב"א בגברא דחויא, וראה הערה 10.
אמר רב ששת: כשבתחילת תפלתו  6  מסוגל להשהות את עצמו משך זמן של הילוך עד פרסה  7  (ושיעורה שעה וחומש)  8 .

 6.  כך ביאר במשנה ברורה (צב ד), והוסיף שאפילו אם אחר תפלתו הוצרך לעשות צרכיו בתוך זמן הילוך פרסה, יצא בדיעבד. ומשום כך דחה בביאור הלכה (ד"ה שיעור) את ביאור החיי אדם (ג ה) ששיערו חז"ל שאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה ודאי כבר נהפך האוכל שבמעיו לצואה, ואם כן כאשר אחר התפלה לא יכל להעמיד עצמו, התברר למפרע שבתחילת התפילה היה בגופו צואה, ולא יצא.   7.  הפרישה כתב ששיעור זה נקבע משום שמצינו להלן (לב ב) שהיו שוהין שעה אחת בתפלה, ומהלך אדם ביום עשר פרסאות, ונמצא שבכל שעה הולך בערך פרסה, שהרי אינו הולך כל היום. או ששיערו גם זמן מועט לשהיה קודם ואחר התפלה. והחיי אדם כתב כנ"ל, שבשיעור זה יש במעיו צואה. ולדעת הרמב"ם שהאיסור משום שנטרד בתפלה, מסתבר שבשיעור זה הוא דואג שלא יגמור תפלתו, ונחפז יותר.   8.  בשו"ת גינת ורדים (גן המלך מח) כתב שהגמרא נקטה שיעור "פרסה" ולא "שעה וחומש" להורות כי אף אם יכול להעמיד עצמו שעה וחומש ע"י שיישב במקום אחד, אינו יוצא אלא אם יכול לעמוד פרסה גם כשהוא מהלך, (ובאשל אברהם בוטאשט כתב שמשערים בזמן בינוני, ולא בעת חום או קור).
איכא דמתני לה לדברי רב זביד אמתניתא, בברייתא עצמה:
במה דברים אמורים שמי שנצרך לנקביו אין תפילתו תפילה - כשאין יכול לעמוד על עצמו. אבל אם יכול לעמוד על עצמו - תפלתו תפלה.
אלא, שעל דברי הברייתא הוסיף רב זביד:
ועד כמה צריך שיכול לעמוד על עצמו?
אמר רב זביד: עד פרסה.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל,  9  משום שנאמר: (עמוס ד יב) "הכון לקראת אלהיך ישראל".  10 

 9.  הפמ"ג (א"א צב א) תמה הרי דברי רבי יונתן כבר נשנו בברייתא לעיל, ומוכח לכאורה כרבינו יונה והרא"ש שבא להשמיענו שאפילו אם יכול להעמיד עצמו, אסור להתפלל לכתחילה. ודחה, שמדובר בנצרך לקטנים, והשמיענו שאע"פ שאין תפלתו תועבה אסור לכתחילה להתפלל, וראה הערה הבאה.   10.  המג"א (צב ב) נקט שאיסור זה מדרבנן, וכן הוכיח הראש יוסף משו"ת הרשב"א (קלא, הובא בשו"ע שם) שאינו חוזר כשבדק עצמו קודם התפלה, והיינו כי "בל תשקצו דרבנן, והם אמרו", ואילו במים שותתין על ברכיו אמרו שחוזר לתפלתו כיון שמה"ת חייב להפסיק. אולם הערוך השלחן (צב ה) כתב שהנצרך לנקביו אסור מדאורייתא, ויתכן שטעמו כהחיי אדם שהתברר שהיתה צואה במעיו, ונקט שדינו חמור מצואה לפניו.
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (קהלת ד יז): "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" - משמעותו היא: שמור עצמך שלא תחטא, ותצטרך לבוא לבית האלהים להביא קרבן על חטאך. ואם בכל זאת תחטא - הבא קרבן לפני.
ובהמשך נאמר: "וקרוב לשמוע". ואמר רבא שכך משמעותו: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים - שאם חוטאים, מביאים קרבן ועושים תשובה. וכן אתה עשה כמוהם, שתעשה תשובה בעת שתביא קרבנך.
"מתת הכסילים זבח" - אל תהי ככסילים, שחוטאים ומביאים קרבן, ואין עושים תשובה.
"כי אינם יודעים (הכסילים) לעשות רע".
ותמהה הגמרא: אי הכי, שכוונת הכתוב שהכסילים אינם יודעים לעשות רע - למה נקראו "כסילים", והרי צדיקים נינהו?!
מבארת הגמרא: אלא כך היא משמעות הכתוב: אל תהי ככסילים, שחוטאים, ואף מביאים קרבן, ואולם אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים קרבנם כזבח גרידא, אם על הרעה הם מביאים קרבנם כחטאת, משום שאינם יודעים מהו חטאם.
וכך אמר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינן מבחינים, שאינם יודעים להבחין בחטאם - והם מביאים קרבן לפני?! רב אשי, ואיתימא רבי חנינא בר פפא, אמר: כך אמר הכתוב:
"שמור רגלך" - שמור נקביך מבין רגלך, שתקדים להסיך אותם, בשעה שאתה עומד  11  בתפלה לפני.  12 

 11.  הרי"ף גרס "שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה" אך הרא"ש לשיטתו גרס "שמור נקביך בשעה שאתה בא לעמוד בתפלה".   12.  הטור (צב) הביא את שני הפסוקים, וביאר הב"ח שהוצרכו ללמד שמקבל שכר גם על מה שנזהר שלא להתפלל בגוף משוקץ (ככתוב "שמור רגלך"), וגם על מה שהתנאה לעמוד בגוף נקי (ככתוב "הכון"). ומהר"י אבוהב ביאר שלמדו מ"הכון" שאפילו אם יכול להעמיד עצמו, אסור להתפלל לכתחילה, ואילו מ"שמור רגלך" למדו שאם אינו יכול לעמוד, תפלתו תועבה.
תנו רבנן: הנכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין - חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס לבית הכסא כשהוא אוחזם בידו. לפי שהגנאי לתפילין הוא רק באופן שנכנס והם גלויים על ראשו, ולא כשאוחזם בידו  13 .

 13.  כך פירש רש"י (ד"ה חולץ), והיינו שאסור ללבשם בגלוי לפני צואה (והריטב"א נקט שדרך קדושתן רק כשהן בראשו). אך דעת הרא"ש שהאיסור הוא כשעושה צרכיו כשהוא לבוש בהן. והפמ"ג (מג א"א א) תמה שמשמע מדברי רש"י כדעת תוס' בשבת (סא א ד"ה דילמא) שמותר להכנס כשתפילין של יד בזרועו, שהרי הם מכוסין בבגדו. ואילו רש"י בשבת (סב א ד"ה התם) נקט שגם בשל יד אסור משום שיש בה קשר יו"ד. וביאר שאמנם לדעת רש"י אין חילוק בין של ראש לשל יד, אלא שסבר כרב האי גאון (בסמוך) שיש איסור בעצם הכניסה, ואיסור זה רק במגולים, אך להפנות אסור גם במכוסים, וראה פרי יצחק (ח"ב ד) ובהערה 16
אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו שצריך לחלוץ את התפילין בריחוק ארבע אמות אלא כשהמדובר הוא בבית הכסא קבוע שכבר יש בו צואה.
אבל בית הכסא עראי - חולץ בסמוך לו, ומחזיקן בידו ונפנה לאלתר.  14 

 14.  הרמב"ם והרא"ש השמיטו את החילוק בין קבוע לעראי, ועמד על כך הב"י, וראה חידושי הגהות. ויתכן שחילוק זה אינו שייך אלא אם האיסור בגילוי התפילין בביהכ"ס, אך האיסור לעשות צרכיו עמהם שייך גם בעראי. והרשב"א הקשה הרי גם בעראי אין "מחניך קדוש" ואיך יחלוץ ויפנה לאלתר, והניח בקושיא.
וכשהוא יוצא מבית הכסא, ורוצה להניח תפילין - מרחיק ארבע אמות, ומניחן. וטעמו של דבר: מפני שעשאו עתה לבית הכסא שנפנה שם - לבית הכסא קבוע.
בזמנם לא היו בתי כסא קבועים, עשויים מחפירות בקרקע המיועדות לבית כסא, אלא היו מקומות מפוזרים על פני השדה.  15 

 15.  כך פירש רש"י, וכדרכו שהאיסור ללבשם בגלוי לפני צואה, ולכן במקום חפירה מותר להכנס בהם, וחולץ ונפנה לאלתר. אך לדעת הרא"ש שהאיסור בעשיית צרכיו אין מקום לחלק בין ביהכ"ס על פני השדה או בחפירה. והב"י כתב בשם רש"י שמותר להשתין בחפירה כשתפילין בראשו, ותמה המג"א (מג ה) שהרי ההיתר בחפירה הוא רק להכנס, אך להשתין אסור מחשש שמא יפנה בהן. וביאר שכוונתו שאין צריך לחלוץ בריחוק ד"א, כי לא החמירו אלא בנפנה אפילו בחפירה, או במשתין ע"פ השדה מחשש שיפנה, אך משתין בחפירה חולץ ומשתין לאלתר. (ע"פ מחצה"ש, וראה פמ "ג).
ולכן, מקום שכבר יש בו צואה היה נחשב כ"בית הכסא קבוע", ואילו מקום חדש, שעדיין לא היה בו צואה, ורק עתה הוא נפנה בו לראשונה נקרא "בית הכסא ארעי".
איבעיא להו: מהו שיכנס אדם בתפילין שבראשו  16  לבית הכסא קבוע  17  - להשתין מים בלבד?  18 

 16.  כך פירש רש"י, ומשמע שבתפלין של יד אין צד לאסור, וכאן לא יועיל חילוק הפמ"ג (בהערה 13), שהרי הטעם לאסור הוא שמא יפיח, ואמנם המג"א (מג א) כתב שהאיסור גם בתפלין שבזרועו. ורש"י נקט ב"ראשו" למעט אם אוחזן בידו. ובאליהו רבה כתב שהקלו בתפלין של יד כשנכנס להשתין כיון שהטעם לאסור הוא רק מחשש שמא יפיח. ובאפיקי מגינים כתב שטעם המג"א לאסור הוא משום שהשו"ע פסק כטעם שחוששין שיעשה צרכיו, אך משום חשש הפחה אין איסור אלא כשהתפלין מגולים, ושל יד לרוב מכוסין בבגד, וראה פמ"ג (א"א לח ב, וריש סי' מד). ובסמוך יבואר דעת הפמ"ג (א"א ג) שאסור להשתין עם תפלין בזרועו משום שפשוף, ויתכן שמפני כך נקט רש"י דוקא "בראשו".   17.  רב האי גאון תמה הרי כבר שנינו בברייתא לעיל הנכנס לבית הכסא (קבוע) חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס. וכיצד יתכן להתיר כניסה משום שרוצה רק להשתין מים. ולכן גרס "מהו שיכנס לבית הכסא צנוע" והיינו שסופו להיות קבוע, ודנו אם חששו שיפנה בו. והרשב"א כתב שהברייתא עוסקת בנכנס לקבוע לעשות גדולים וכיון שיש תרתי לרעותא חולץ ברחוק, ונידון הגמרא בנכנס לקטנים. והראב"ד ורבינו יונה גרסו "לבית הכסא עראי", ובראש יוסף כתב שכן דעת רש"י, וראה מחצה"ש ט). והרא"ש כתב שאינה קושיא, כי בברייתא מדובר שרוצה לעשות צרכיו, אך משום עצם הכניסה אינו צריך לחלוץ, והנידון כאן הוא אם בקבוע חוששים שמא יפנה בהם, ובהלכות תפילין (סי' כ) דקדק כן ממה שלא נקטה הברייתא בית הכסא "קבוע", כי הנכנס לעשות צרכיו אפילו בעראי צריך לחלוץ, (ובמעדני יו"ט ר תמה שהרי רב ששת אמר לעיל "לא שנו אלא ביהכ"ס קבוע", והגר"א תמה למה היוצא מרחיק ד"א והרי אין חשש שיפנה). והמג"א (מג ט) הביא שהש"ך תמה שנמצא לפי הרא"ש שמותר להכנס לביהכ"ס קבוע עם תפילין כשאינו עושה צרכיו, והרי אף למרחץ אסור להכנס, (אף שהוא קל מביהכ"ס, וראה נחלת דוד). ולכן כתב שכוונתו להתיר רק כדי להשתין שהוא חייו של אדם, וכן מדוקדק באופן נדון הגמרא "מהו שיכנס להשתין מים". ובבה"ל (ד"ה ואוחזן) כתב שהאיסור במרחץ הוא רק כשנכנס לקביעות, וההתר בביהכ"ס מדובר בעובר. ומסקנת המג"א (שם יד) שדין מרחץ כבהכ"ס בביתו, שהחמירו בו כי יכול להניחם במקום המשתמר, וראה הערה 31.   18.  תוס' (ד"ה חיישינן) הקשו הרי להלן (ריש ע"ב) שנינו מפורש שלא ישתין בהם אפילו בבית הכסא עראי. וכתבו דהיינו דוקא כשאוחזן בידו, וחוששין שמא ישפשף ניצוצות או יגע באמה. וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש (הל' תפילין כא) שאם התפילין בראשו מותר, כי אז אין איסור בשפשוף ניצוצות בידו, וגם אין חשש שמא יפנה אלא בקבוע. והעלה מכך הב"י שהברייתא לעיל עוסקת בנכנס לעשות גדולים, שהרי לקטנים מותר להכנס עם תפילין בראשו. (וכשהתפילין בזרועו, הפמ"ג א"א ג אסר משום שפשוף, ובה"ל ד"ה בבה"כ התיר). ודעת הרמב"ם (תפלין ד יח) שאסור להשתין עם תפילין בראשו בין בקבוע בין בעראי, וביאר הכס"מ שפסק שהחשש שמא יפיח בהן, וכן הביא בשלטי גבורים בשם ריא"ז, וראה ב"י ודרכי משה. ובערוך השלחן תמה שהרי טעם זה הוא רק גזירה והרמב"ם כתב שצריך להפסיק ולחלוץ אף אם שכח, וביאר כשיטת ריב"ב שנידון הגמרא רק כשהן בידו, אך כשהן בראשו אסור, וכאן לא סברה הגמרא את חשש ניצוצות דלהלן. (ודעת הרמב"ם בתפילין של יד בזרועו, האליהו רבה התיר, וכתב פמ"ג א"א טו דהיינו בעראי, אך המ"ב יא נקט שגם בזרועו אסור. וראה שו"ת בית הלוי ח"א ה).
רבינא שרי,
רב אדא בר מתנא אסר.
אתו שיילוה לרבא, אמר להו: אסור, כי חיישינן שמא יפנה בהן. ואמרי לה: משום שחוששין שמא יפיח בהן.
תניא אידך: הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ונכנס.
וכשהוא יוצא - מרחיק ארבע אמות ומניחן, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: אוחזן לתפילין כשהן בידו, ונכנס.
רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ונכנס.
תמהה הגמרא: וכי בבגדו סלקא דעתך שיכול לאוחזן?
הא זימנין מישתלי להו, שהוא שוכח מהן - ונפלי?!
מבארת הגמרא: אלא אימא: אוחזן כשהן מוסתרים בבגדו ובידו,  19  ונכנס, ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא.

 19.  הרא"ה ביאר שיאחז ידו בבגדו במקום התפלין כדי שיהיו מהודקים ולא יפלו. וראה רש"י (ד"ה ואוחזן) שבידו בלא בגדו מועיל שלא יפלו.
ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא,  20  ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד  21 , וכמו שהיה מעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי פלוני בשכרי!  22  כיון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לראש הגג ונפל ומת, באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.

 20.  הצל"ח תמה הרי יכול להכנס עמם לביהכ"ס ולמה יניחם בחורין, וביאר שכוונת הברייתא שאם יכול ליקחם בבגדו ובידו, מוטב, ואם לא, יניחם בחורין. ובנחלת דוד נקט שתיבות אלו ט"ס הן, ולכן לא פסקום הרי"ף והרא"ש.   21.  ביאר הצל"ח שכוונת הברייתא לפרש למה לא יניחם סמוך לרה"ר כמו שתקנו בסמוך. ולכך הביאה שאחר מעשה זה שבו ותקנו להניחם כבראשונה סמוך לביהכ"ס. וראה הגהות מלא הרועים.   22.  היעב"ץ ביאר שידעו שהם של פלוני כי היה שמו רשום על נרתיקן, או משום שנגנבו לו והוצרך לחפש אחריהם, עי"ש.
תנו רבנן: בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הפנימיים של הגדר המקיפה את השדה שהוא נפנה בה, הסמוכין לבית הכסא.
ובאין עכברים ונוטלין אותן.
התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות, דהיינו בחורי הגדר של השדה שהוא נפנה שם, בצד החיצון של הגדר, ששם יש "חלונות" הסמוכות לרשות הרבים, ושם אין העכברים מצויים, עקב האנשים ההולכים ברשות הרבים.
ועדיין באין עוברי דרכים ונוטלין אותן.
התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס.
אמר רבי מיאשא בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה - גוללן לתפילין ברצועותיהן כמין ספר, ואוחזן בימינו  23  כנגד לבו.

 23.  הב"י הביא נימוקי יוסף ומגדל עוז שצריך לאחזן בימינו, כי בשמאל מקנח עצמו, ולכן אסור לאחוז את התפילין בשמאל. ופמ"ג העיר ששפשוף מותר בימינו. ואמנם רש"י (ד"ה ואוחזן) פירש שאוחזן בימינו כדי שלא יפלו, וכ"כ הרא"ה שבימינו היא שמירה יפה, וכנגד לבו הוא דרך כבוד.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו בשיעור טפח. לפי שיש בה קדושה, משום שקושרים בה את בתי התפילין, ובקשריהם נוצרות כעין שתי אותיות מהשם שדי (ד' בשל ראש וי' בשל יד).  24 

 24.  כך פירש רש"י, והיינו שכל הרצועה קדושה מפני השם שבחלקה. והרא"ה כתב "משום כבודן" ויתכן דהיינו משום שהן קשורות לתפילין, אף שהחלק היוצא אינו קשר שיש בו אותיות.
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא: לא שנו שהנכנס לבית הכסא גוללן לתפילין כמין ספר אלא שיש עדיין שהות ביום ללבשן, אבל אם אין שהות ביום ללבשן - עושה להן בגד כמין כיס שגובהו טפח, ומניחן בו ונכנס עמן לבית הכסא.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כשהוא בא להפנות ביום - גוללן את התפלין ברצועות שלהן  25  כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו.  26 

 25.  כך פירש רש"י, והרמב"ם (תפלין ד יז) כתב "גוללן בבגדו", והמרדכי (הל' תפלין) הקשה עליו מדברי רב נחמן "ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו" ומשמע שהם בידו בלא בגד, וראה נחלת דוד.   26.  רבינו יונה הביא בשם רש"י שלא מדובר דוקא בנכנס לביהכ"ס, אלא כל החולץ תפליו ביום לרבי זירא עושה להן כיס להניחן בקרקע, ולרבי יוחנן גוללן כס"ת ואינו צריך להניחן בכיס אלא אפילו בקרקע כדי שיהיו מזומנים לו, ורק בלילה שאינו לובשם, יניחם בכיס ולא בקרקע. ותמה הנחלת דוד שהרי רבי יוחנן סיים "ומניחן בידו כנגד לבו" ומשמע שנכנס עמהן כך לביהכ"ס, ולא מצינו היתר להניחם על הקרקע, ובסמוך אמרו שרבי יוחנן היה מוסרם לתלמידיו. ואמנם רה"ג ורש"י לפנינו ביארו שמדובר בנכנס לביהכ"ס.
ובלילה, כשהוא חולצן ורוצה להצניען ולהניחן על הקרקע עד הבוקר  27  - עושה להן כמין כיס טפח, כדי שיהיה "אהל" שהוא ניכר כדבר החוצץ בין התפילין והקרקע, ומניחן לתפילין בתוך ה"אהל" - הכיס.

 27.  הכסף משנה (תפלין ד יט) הבין מדברי רש"י שמדובר בחולץ סתם (משום שלילה אינו זמן תפלין) ולכן ביאר שצריך הצלה מהנחה על קרקע. אך הרמב"ם (שם) נקט שמדובר בנכנס לבית הכסא בלילה, וצריך "אהל" להציל מצואה, (אך משום שאינו זמן תפלין אינו חייב לחלצן, שם הי"א).
אמר אביי: לא שנו שצריך לעשות כמין כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין של התפילין, שכיון שהוא כליין של התפילין אינו נחשב כחציצה ביניהם ובין הקרקע עד שיעשה מעין אהל בשיעור טפח.  28 

 28.  הרשב"א הקשה הרי כל האיסור בתפלין הוא משום השי"ן שבעורן (כמבואר בשבת סא ב), ומשמע שלולי השי"ן היה חיפוי העור מצילן אף שמהודק בהן, וכל שכן שכליין יציל. ותירץ הריטב"א שעור התפילין קבוע עליהן ואינו מוציאן ממנו ולכן הוא מגין עליהם יותר מכליין שמוציאן ומכניסן בו, ולכן צריך שיעור אהל להציל, (ולביארו בסמוך אין קושיא, כי מדובר בפושטן סתם ולא להציל בבית הכסא). והפני יהושע תירץ שעורן מציל רק מביזוי ביהכ"ס (שתלוי בראית הפרשיות את הצואה), ולא מביזוי הנחה על קרקע, (שאינו נחשב הפסק לגבי ההנחה בקרקע), וראה עוד בתשב"ץ (ח"ג כו) ובמג"א (מג יא) ובשפת אמת (שבת סב א):
אבל בכלי שאינו כליין - נחשב כ"אהל" אפילו שגובהו פחות מטפח.  29  אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: תדע, שכלים נחשבים כ"אהל" החוצץ אפילו כשהכלי הוא קטן, בשיעור שהוא פחות מטפח, שהרי פכין קטנים של חרס המוקפים צמיד פתיל, אף שהם פחות מטפח - מצילין את מה שבתוכן מקבלת טומאה באהל המת. משום שנחשבים הכלים הללו כאהל בפני עצמו החוצץ מהטומאה שבאהל.  30 

 29.  כך משמע מפירוש רש"י, אך הרא"ה ביאר ששיעור טפח בכלי נצרך כדי שיהא דבר חשוב לכבודן של התפלין, ומדובר בפושטן סתם ולאו דוקא להכנס לבית הכסא. (וראה ריטב"א שפחות מטפח בטל אצלן והרי הן כמגולין), וכשאינו כליין נחשב כמניחן לשעה ודי בכלי שאין בו טפח, וראית הגמרא מצמיד פתיל היא שיש לו שם כלי כדי להציל גם בבית הכסא, אך לא משום אהל.   30.  ראה בחידושי הגר"ח (טומאת מת יט נא) שטומאת אהל יש לה שני הגדרות: א. האהל נחשב כאילו הוא מלא טומאה, וכאילו נגע במת. ב. כל הנמצא באהל אחד עם מת טמא אף שלא פשטה טומאה. וכנגד זה יש ב"צמיד פתיל" שתי פעולות: א. מונע מהטומאה להכנס לכלי, ומציל את מה שבתוכו ממגע. ב. גורם שלא יחשב כאהל על מה שבתוכו, כי נחשב כאהל אחר מאהל המת. ולפירוש רש"י הנ"ל ההוכחה היא מהצלתו מדיני אהל, שהרי לגבי תפילין העיקר הוא שלא יהיו יחד עם הצואה, ואינו תלוי במגע. אך לביאור הרא"ה ההוכחה היא מהצלת הכלי דהיינו של נכנסה טומאה, וראה רמב"ן (חולין עא ב).
ואמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן  31 . אבל כי הוה נקיט תפילין - לא הוה יהיב לן, אלא נכנס עמהם כשהם מכוסים כדין.

 31.  המג"א (מג יד) למד מכך שההיתר להכניס תפילין הוא רק משום שהולך עמם כל היום וטעונות שמירה ולא הטריחוהו לשוב כל פעם מהשדה לביתו, ולכן כתב רבינו ירוחם (הובא בשו"ע שם ז) שאסור להכניסם לביהכ"ס שבביתו. וכן אם נמצא בשדה עם שאר ספרים שאינו צריך להם כל היום, אסור להכניסם כי יכול להניחם בביתו, ולכן נתנם לתלמידיו.
אמר: הואיל ושרונהו רבנן להכניסם -

דרשני המקוצר[עריכה]