פרשני:בבלי:נזיר סה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סה א

חברותא[עריכה]

ב. אין סביבות הקבר ראויים לעשות בהם טהרות, אלא אם כן בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, לדעת אם קבור שם מת נוסף.
ואם אכן מצא אחד בסוף עשרים אמה, הרי זה בודק הימנו ולהלן, עוד עשרים אמה.
ומפני מה בודק הוא עשרים אמה כשמצא אחד בלבד לסוף עשרים אמה?
משום שרגלים לדבר שיש בסביבה מתים נוספים.
שאילמלי בתחילה מצאו למת בודד זה, היה נוטלו ואת תפוסתו ודיו.
אבל עכשיו, שמצא כבר בסביבה שלשה מתים, אף שבמקום זה לא מצא אלא אחד, יש לחוש שיימצאו עוד קברות נוספים, ולכן בודק הוא עשרים אמה נוספים.
גמרא:
שנינו במשנה: המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו:
אמר רב יהודה לפרש את לשון המשנה:
"מצא" ("המוצא מת") - פרט למצוי!
כדי ללמדנו שאינו "נוטל אותו" אלא כשלא היה ידוע שהוא קבור שם.
דהיינו מת שהיה ידוע על המצאו במקום זה, אינו יכול ליטלו משם.  1  כי רק מת שאינו ידוע מותר לפנותו, כי מתוך שלא נודעה קבורתו, יש להניח שלא נקבר שם אלא באקראי, ועל דעת לפנותו.

 1.  א. אבל לענין תפוסה (כשנוטלו מטעם כל שהוא) לא נתמעט המצוי, וכמבואר בתוספות ד"ה מצא; וכן מבואר ממה שאמרו בגמרא לקמן (לגירסת הרא"ש וה"אורח מישור"), דבשלשה ידועים יש להם תפוסה. ודין המת המצוי לענין בדיקת הטומאה מסביב משום שכונת קברות: אם היו השנים האחרים "תחילה", דהיינו שאינם מצויים וידועים, כי אז אין להם שכונת קברות, אבל אם היו שלשתן מצויים וידועים, יש להם שכונת קברות, כמבואר בהמשך הסוגיא. ב. צריך ביאור לפי גירסתנו וכן היא גירסת התוספות במשנתנו: "המוצא מת בתחילה", ונמצא שכבר השמיענו התנא בהדיא שבמת מצוי אינו כן, ולמה צריכים אנו לדיוק הלשון! ?
"מת" - פרט להרוג!
כדי ללמדנו שאינו נוטל את תפוסתו ואין לו שכונת קברות אלא כשמת מאליו, שהיות ונחסר דמו  2  אין צריך ליטול עמו את תפוסתו. ואף אם מצא שני מתים נוספים אין זו "שכונת קברות", שכל מת חסר אין לו תפוסה, ולא שכונת קברות.  3 

 2.  על פי התוספות בתוספת דברי הרא"ש; וראה כעין זה בגמרא ורש"י נדה כז ב לענין טומאת רקב שאינו נוהגת בהרוג, שפירש רש"י את הטעם משום שנחסר דמו, ומת חסר אין לו רקב כמבואר לעיל נא ב.   3.  וכמבואר להלן בהמשך הסוגיא, וכן הובא דין זה בגמרא לעיל נא ב.
"מושכב" - פרט למצא את המת יושב, שלא כדרך ישראל הקוברים את מתיהם בשכיבה, ומפרש טעמא ואזיל.  4 

 4.  בהמשך הסוגיא בהערות על מה שאמרו: "מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, אין להם תפוסה ואין להם שכונת קברות", יתברר דין היושב ודין מי שראשו מונח לו בין ירכותיו (שנתמעט מ"כדרכו" כדמפרש בסמוך), אם נתמעטו לענין שכונת קברות בלבד, או אף לענין תפוסה.
"כדרכו" - פרט למצא את המת כשראשו מונח בין ירכותיו שלא כדרך קבורת מתי ישראל, ומפרש טעמא ואזיל.
תני עולא בר חנינא:
מת שחסר: (אין לו רקב, ו) אין לו תפוסה, ולא שכונת קברות.  5 

 5.  א. כתבו התוספות ד"ה פרט: "מת שחסר אין לו שכונת קברות, קשה להבין למה, ושמא הלכה למשה מסיני הוא"; ולעיל נא ב ד"ה ולא, האריכו קצת יותר: וצריך עיון למה, אם טעם שכונת קברות משום חששא דדילמא היה שם בית הקברות, אף כי אחד חסר נמי ניחוש, ואם הוא הלכה למשה מסיני מוטב", וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" כאן בשם אחרונים. ומלשונם נראה שעל תפוסה לא הוקשה להם מה הטעם; וראה טעם לזה ב"ארזי הלבנון". ב. לעיל נא ב נתבאר גבי רקב בתוספות ובמאירי (ראה שם בהערות), שזמן החסרון תלוי בזמן הקבורה, אך לענין תפוסה ושכונת קברות צריך בירור, ומהטעמים שהביא ב"ארזי הלבנון" בשם האחרונים, משמע שהיה חסר קודם שנקבר, (וקצת צריך עיון מנין לנו לידע שנחסר קודם שנקבר, ושמא נחסר אחר כך; ומאידך גיסא, אם תאמר שאפילו חסרון שאחר הקבורה מפקיע ממנו דין תפוסה ושכונת קברות, אם כן כמעט לא יימצא דין זה, שרובם נחסרים אחר מיתה).
ומבארת הגמרא: וכל הני - יושב או ראשו מונח לו בין ירכותיו - מאי טעמא לא, מה הוא הטעם שאין בהם את דין משנתנו?
כי אמרינן, מפני שאנו אומרים: דילמא  6  גוי הוא הקבור שם.

 6.  ברמב"ם (טומאת מת ט ג) מבואר, שבחזקת גוי הוא.
מצא שנים, ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה שלא כדרך קבורת ישראל -
אמרינן: שמא גויים הם,  7  ולכן אין להן תפוסה ולא שכונת קברות.

 7.  א. נתבאר על פי הרא"ש שכתב: ראשו של זה בצד ראשו של זה, אין דרך ישראל לקבור כך מתיהם; ואם כן למדנו, שבמקום שאנו תולים את המת בגוי, כי אז אין לו דין שכונת קברות וגם לא תפוסה, והוא הדין יושב, וראשו מונח לו בין ירכותיו שמאותו טעם הוא; ומסתימת דברי התוספות לעיל גבי יושב וראשו מונח לו בין ירכותיו, משמע נמי שלכל ענין משנתנו נתמעטו אלו. אבל הרמב"ם (טומאת מת ט ג) כתב, שאף אלו שבחזקת גויים הם, יש להם תפוסה, וראה שם ב"כסף משנה", והרמב"ם לא הביא כלל את הדין המבואר כאן "ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וכו' אין להן תפוסה ולא שכונת קברות". ב. מבואר ברמב"ם שם, שאפילו היה האחד יושב או ראשו מונח לו בין ירכותיו, והשאר מושכבים כדרכם, אין הוא מצטרף לשכונת קברות; והוא הדין במצא ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, לפי מה שכתב הרא"ש שמטעם אחד הוא.
ואם מצא שלשה מתים, האחד ידוע היה שהוא קבור כאן,  8  ושנים תחילה, כלומר: שני מתים מתוך השלשה לא היו ידועים -

 8.  כתב הרא"ש: "פירוש שהיה ידוע הקבר, אבל אין ידוע אם נקבר שם לשם קבר או לפי שעה והיה דעתם לפנותו".
או אפילו אם מצא שנים תחילה ושנים ידועים, יש  9  להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות,  10  שאין "שכונת קברות", אלא לשלשה ידועים, או לשלשה תחילה.  11  מעשה ברבי ישבב, שהיה רוצה להחזיק מקום מסויים בטהרה, ובדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה, וביקש לעשותן שכונת קברות.

 9.  כן גרס ב"אורח מישור", וכן היא הגירסא ברא"ש; וראה בתוספות לעיל ד"ה מצא, שמת ידוע יש לו תפוסה.   10.  ואינו בודק סביבותיהם, ומפנה את אותם המתים שלא היו ידועים; אבל את המתים הידועים אינו יכול לפנות, שהרי אף מת יחידי ידוע אסור לפנותו.   11.  בתוספות כתבו בשם רשב"ם, שהלכה למשה מסיני היא; וראה עוד מה שכתבו בשם ר"י טעם בדבר. והרא"ש ביאר את הטעם: "כיון שלא היו שלשתן מענין אחד, אין תולין שנקברו שם לשם קבר, שהרי נמצאו שנים שאינם ידועים; וכן שני ידועים ואחד תחילה, אבל כששלשתן ידועין או תחילה, אז אנו תולין שלשם קבורה הונחו שם".
אמר לו רבי עקיבא:
כל שיגעת לריק יגעת. כי לא אמרו שכונת קברות אלא או לשלשה ידועין או לשלשה תחי לה.
שנינו במשנה: המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו, שנים, נוטלן ואת תפוסתן: ומבארת הגמרא: היכי דמי תפוסה, כלומר: היכן מצאנו שצריך ליטול עמו תפוסה?  12 

 12.  פירוש הרא"ש.
אמר רב יהודה:
כי אמר קרא: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא בנו ליוסף, ויאמר לו וגו' אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", ולמה הוצרך להוסיף ולומר "ממצרים", לא היה לו לומר אלא: "ונשאתני וקברתני בקבורתם", אלא כדי ללמד:
ממצרים (מעפר של מצרים) טול עמי!  13 

 13.  צריך ביאור: והרי אמר ליוסף, שלא יקברנו כלל במצרים, אלא ממטתו ישאהו לארץ ישראל, ומה תפוסה שייך שם! ? גם צריך ביאור: כיון שדין התפוסה אינו אלא משום טומאה ולעושי טהרות, מה שייך ענין זה במצרים! ?
עוד מבארת הגמרא: וכמה הוא שיעור תפוסה שאנו חוששים בו לטומאה?
פירש רבי אלעזר בן פדת:  14 

 14.  שהיה אמורא, תוספות.
נוטל עפר תיחוח (רך) שמתחת למת, וחופר עוד מתחתיו בקרקע בתולה שלש אצבעות.  15 

 15.  כתבו התוספות בשם הירושלמי, שטעם הדבר הוא, משום שמוהל המת מחלחל בקרקע עד שיעור זה; והמפרש כתב: "נוטל עפר תיחוח שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת; וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות, דאמרינן כשיעור שלש אצבעות נבלע בקרקע".
מיתיבי מברייתא ששנינו בה: וכמה שיעור תפוסה שאנו חוששים בה לטומאה? פירש רבי אלעזר ברבי צדוק:
נוטל, מפריד מן העפר שבקבר:
את הקיסמין (שאריות של ארון השיש שנכתת) ואת הקססות (כמו "קוזזות אדמה") הם גושי אדמה שברור לו שאינם מעצמות המת -
וזורק מתוך העפר שנטל את הוודאין, היינו מה שברור לו שאינו מעצמות המת,  16  ומניח במקום מוצנע את הספיקות, כלומר: את העפר שהוא מסופק שמא יש בו מעצמות המת, וכדי שלא ייטמאו בו עושי טהרות ממנו -

 16.  לכאורה כפל לשון הוא, שהרי כבר אמר שזורק את הקיסמין והקסוות שהן ודאין.
והשאר שהוא ודאי משחיקת עצמות המת, מצטרף לשיעור רוב בנין או לשיעור רוב מנין (של עצמות המת, שזה הוא שיעורם לטמא באוהל), ולרובע (קב עצמות הבאים מרוב המנין ומרוב הבנין שאף הם מטמאים באוהל), וכשהוא רקוב הרי הוא מצטרף למלא תרווד רקב.  17  הרי שאינו חושש ליטול את כל העפר התיחוח ואת קרקע הבתולה שמתחתיו, ותיקשי לרבי אלעזר!?

 17.  נתבאר על פי לשון התוספות. והנה לכאורה היתה הגמרא יכולה להזכיר גם עצם כשעורה לענין מגע ומשא! ? ויש לפרש שהברייתא הרי דנה בהפרדת שחיקת עצמות מן העפר שהם מעורבים בו, ומבואר לעיל בגמרא נב ב (ראה בהערות שם) שעצמות "דאקמח אקמוחי" (טחונים עד דק) אינם מטמאים משום עצם כשעורה (ואף אם עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא) ; ואם כן אין לדון כאן אלא משום רוב מנין בנין, ומשום רובע קב עצמות. אלא שצריך ביאור: מנין יודע הוא על עצמות שחוקים, שהם מרוב מנין ורוב בנין; שמא תאמר: אין כוונת הברייתא אלא שחושש להם משום טומאה זו, אם כן מה בין השאר לספיקות, שהרי אף אותן מניח במקום מוצנע, (וראה בהגהות הגר"א שמחק כל זה מן הברייתא, אך התוספות לא עשו כן).
ומשנינן: הוא - רבי אלעזר בן פדת - דאמר כי האי תנא; דתניא:
וכמה שיעור תפוסה? אמר רבי יוחנן משום בן עזאי:
נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות, וכדברי רבי אלעזר.
שנינו במשנה: מצא שלשה וכו' הרי זו שכונת קברות, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה:  18 

 18.  ציטטא זו מן המשנה לפני דברי רבא אין לה הבנה, כי בבא זו של המשנה אינה שייכת לדברי רבא ; ומן הראוי היה להשים ציטטא זו קודם דברי הגמרא בעמוד ב: "בדק מעשרים אמה".

דרשני המקוצר[עריכה]