ויקישיבה:ארגז חול/אב (המוליד): הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה - המוליד ביחס לזרעו.

א. היחס.

ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה זרע, הרי הוא נחשב לאביו של אותו זרע, ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות. אמרו: כי תהיין לאיש שתי [טור ו] נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה וגו'^[1], איזו היא אהובה? אהובה לפני המקום, שנואה - שנואה לפני המקום, היינו שהיא שנואה בנשואיה ואסורה לו, כגון חייבי לאוין וחייבי כריתות^[2]. ולכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר^[3]. אבל ישראל הבא על שפחה כנענית, אפילו שהיא מותרת לו, כגון שהוא עבד עברי, או הבא על הנכרית, אין הולדות נחשבים לבניו, שנאמר: כי תהיין - וילדו לו, כל שיש בהן הויה, היינו תפיסת קידושין למי שהוא, הולדות שלו, יצאו שפחה ונכרית שאין קידושין תופסין בהן לשום אדם, שאין הולדות שלו^[4]. ויש שלמדו שהבא על השפחה הבנים אינם שלו אלא שלה, מפסוק: האשה וילדיה תהיה לאדניה^[5], והבא על הנכרית, מפסוק: בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי^[6], היינו שחתנך הנכרי יסיר את בן בתך, ולא נאמר על בתו לא תקח לבנך שכלתך הנכרית תסיר את בן בנך, לפי שאותו בן אינו קרוי בנך אלא בנה^[7]. ויש מהתנאים שלמד לבא על הנכרית מהפסוק: ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא וגו'^[8], שהוא מיותר, שכבר נאמר: ערות אחותך בת אביך וגו'^[9], אלא ללמדנו מי שיש לאביך אישות בה, פרט לנכרית שאין לאביך אישות בה, שבתו אינה אחותך^[10]. ישראל שבא על שפחתו וילדה, יש אומרים שהולד נחשב לבנו, חזקה ששיחרר את שפחתו שלא תהא בעילתו בעילת זנות^[11]. ויש חולקים^[12].

אף בנוגע ליחוס המשפחה הבנים הולכים אחרי האב, שנאמר: למשפחתם לבית אבתם^[13]. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים^[14]. היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן אף הולד פסול. וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל [טור ז] אף הולד ממזר. וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית הולד ממזר^[15], שנאמר בממזר: לא יבא לו^[16], הלך אחרי פסולו^[17].

וכן בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, שנאמר: למשפחתם לבית אבתם. לפיכך בירושה, שנאמר בה: ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה^[18], אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב^[19]. וכן בגאולת עבד עברי הנמכר לעכו"ם, שנאמר בה: או דדו או בן דדו יגאלנו^[20], אין גאולה זו אלא בדודו מן האב ולא מן האם, שכן כתוב שם: ממשפחתו יגאלנו, ומשפחת אב היא שקרויה משפחה^[21].

אף אומות העולם יש להם יחס והזרע נחשב לבנו של האב שהולידו, כמו שמצינו: בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן^[22]. אף ביחס של האומה הבן הולך אחרי האב, ולכן אחד מן האומות, שבא על אחת משבע האומות, שעליהן נאמר: לא תחיה כל נשמה^[23], והוליד ממנה בן או בת מותר לקנותם בעבד או בשפחה ואין כאן המצוה של "לא תחיה", שנאמר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו^[24], מה שאין כן אחד משבע האומות שבא על אחת משאר האומות והוליד בן או בת שאסור לקנותם^[25]. בירושלמי נחלקו אמוראים בדין זה, אם גוים יש להם יחס אב^[26], או לא^[27]. נתגיירו, הלך אחרי הפגום שבשניהם, כגון עמוני שנשא מצרית, שאם הולד זכר הוא עמוני, שפגום יותר, שאסור לבא בקהל לעולם, ואם הולד נקבה היא מצרית, שפגומה יותר, שגם הנקבות אסורות עד דור שלישי^[28], מה שאין כן עמונית נקבה שמותרת^[29]. עבד כנעני אין לו יחס, ואין הבנים מתיחסים אחרי אביהם, שנאמר: שבו לכם פה עם החמור^[30], עם הדומה לחמור^[31]. מהאחרונים יש שכתב שמחלוקת הראשונים בדבר, אם אינם נחשבים כלל לבניו של העבד, או שנחשבים לבניו אלא שאין מתיחסים אחריו, כמו שבישראל אין [טור ח] הבנים מתיחסים אחרי האם אף על פי שהם בניה^[32]. עבד או נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתיחס אל האם, שנאמר: כי יסיר את בנך מאחרי, שחתנך הנכרי יסיר את בנך שתלד לו בתך, מאחרי ה', הרי שבן נכרי מישראלית קרוי בנך^[33].

ב. חזקת אב.

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל^[34]. ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב^[35]. ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל^[36]. אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל^[37], שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים^[38], ולפיכך חוששים להבנים^[39]. ויש סוברים שאף בפרוצה ביותר אומרים רוב בעילות אחר הבעל^[40], והספק שאמרו הוא רק לענין היתרה לכהונה^[41].

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד^[42]. היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר^[43]. ואם אינה בפנינו לשאלה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הרי זה ספק ממזר^[44]. ואם ידוע שבא עליה הארוס ולא יצא עליה קול שזינתה עם אחרים, הרי הולד בחזקת בנו של הארוס, אפילו בלי אמירתה^[45]. היו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר אף על פי שידוע שבא עליה הארוס, ואין אומרים רוב בעילות אחרי הבעל, כיון שגם לבעל יש איסור מדברי סופרים לבוא עליה לפני הנישואין ואין דרכו לבעול כל כך בלי חופה^[46], וכשם שהפקירה עצמה לארוס הפקירה עצמה אף לאחרים^[47], או שאין הולד אלא שתוקי והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא^[48]. ויש אומרים [טור ט] שבידוע שבא עליה הארוס אין מחלוקת והכל מודים שאפילו בלי אמירתה הארוס הוא בחזקת אביו^[49]. להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס^[50]ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס בחזקת אביו^[51]. אמרה הארוסה על בנה שהוא ממזר והארוס אומר שהוא בנו, שלא זזה ידה מתוך ידו, נחלקו הראשונים אם הבן ספק ממזר או שהארוס נאמן^[52]. והעיקר כדעה אחרונה^[53].

פנויה שנתעברה, יש אומרים שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו^[54], ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים^[55]. ויש אומרים שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי^[56].

ג. נאמנות האב.

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כי את הבכר בן השנואה יכיר^[57], יכירנו לאחרים^[58]. במה דברים אמורים כשאין אנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור, אבל אם מוחזקים באחד שהוא בכור והאב אומר על בן אחר שהוא הבכור, נחלקו תנאים: לר' יהודה אף בזה נאמן ולחכמים אינו נאמן^[59]. הלכה כר' יהודה^[60]. ולא בלבד כשהוא שולל את הבכורה מן הבכור המוחזק ואומר על בן אחר שהוא בכור, אלא אפילו הוא אומר שהיה לו בן בכור ומת, הוא נאמן לשלול את הבכורה מהמוחזק לבכור^[61].

וכשם שנחלקו בהכרת בכורה, כך נחלקו בנאמנות האב לפסול את בנו, שלחכמים האומר בני זה ממזר אינו נאמן ולר' יהודה נאמן^[62]. וכן נחלקו כשהאב הוא כהן ואומר בני זה בן גרושה וחלוצה והרי הוא חלל^[63]. בטעם הנאמנות לר' יהודה נחלקו ראשונים: יש אומרים שכיון שנאמן לבכר, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו [טור י] הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר, ויש אומרים שמבן השנואה יכיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון חייבי לאוין^[64]. ואף בזו הלכה כר' יהודה^[65]. ויש אומרים שהלכה כר' יהודה רק כשפוסלו דרך הכרת בכורה, שכיון שהאמינתו תורה לומר על הקטן שהוא בכור ממילא נעשה הגדול ממזר, אבל בלי הכרת בכורה אינו נאמן לומר שהוא ממזר, וכן אין הלכה כר' יהודה באומר שהוא בן גרושה וחלוצה^[66]. יש אומרים שנאמן דוקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב והתורה האמינה רק לאב^[67]. ויש סוברים שנאמן לומר אפילו אינו בנו^[68]. יש מי שאומר שנאמנותו של האב היא רק כשאין האם מכחישתו, אבל אם היא מכחישתו אינו נאמן^[69]. ואינו נאמן אלא על מי שהוחזק לנו שהוא אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני והוא אומר שנתעברה מממזר, אינו נאמן לפוסלו^[70]. ואינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו, ואם יש בנים לבנו, אף על בנו אינו נאמן לפוסלו^[71].

נאמנות מיוחדת יש להאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא נתקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש, שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה^[72], הרי שהאמינתו תורה לומר שקיבל קדושיה^[73], ונחלקו אמוראים אם הנאמנות היא אף לחייב מיתה למי שבא עליה, או רק לאיסור בלבד^[74]. והלכה שלמיתה אינו נאמן^[75].

נאמנות חלקית, לאיסורים ולא לעונשים, יש לאב עוד בענין אחר: נאמן הוא לומר בני זה בן תשע שנים ויום אחד, בתי זו בת ג' שנים ויום אחד, שתהא ביאתם ביאה לחייב קרבן את הגדולה או [טור יא] את הגדול שזנו עמהם, אבל אינו נאמן לחייבם מלקות ומיתה. וכן נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה ויום אחד, בתי זו בת י"ב ויום אחד, שיהיו הנדרים והחרמים וההקדשות והערכים שלהם קיימים, אבל אינו נאמן לחייבם מכות ועונשין^[76]. בטעם הנאמנות על השנים יש אומרים שהיא בגדר נאמנות של עד אחד בדבר שבידו, שמכיון שהאב מדייק לדעת השנים של בניו ועליו מוטל להודיע לאחרים השנים, עשוהו כדבר שבידו^[77]. ויש אומרים שהנאמנות נובעת מדין של נאמנותו לומר שקיבל קדושיה, שכן בכלל "את בתי נתתי" כל נתינות במשמע ואפילו קדושי ביאה, ואפילו שלא ידוע לנו אם היא בת ג' שנים ויום אחד^[78]. ויש אומרים שמטעם נאמנות של "יכיר" הוא, שאף זו מכלל ההכרה לומר מתי נולד^[79]. יש מהאחרונים שכתבו, שדוקא כשבא לכתחילה לחייב מלקות ומיתה אין האב נאמן, אבל אם הוא מעיד שבנו הוא בן י"ג שנה קודם שעבר העבירה, והחזקנוהו על פיו לגדול, מחייבים אותו אחר כך כשעבר עבירה גם מלקות ומיתה^[80].

על נאמנות של אב לומר על אסופי שהוא בנו, ע"ע אסופי^[81].

ד. זכויות האב.

בזמן שנוהג דין יובל ושחרור עבדים, יכול האב למכור את בתו קטנה לאמה, שנאמר: וכי ימכר איש את בתו לאמה^[82], אבל אינו רשאי למכרה אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום^[83]. האב זכאי בבתו כשהיא קטנה או נערה בקדושיה: בכסף (והכסף שלו), בשטר ובביאה (למוסרה לביאה לשם קידושין). בכסף, שנאמר: ויצאה חנם אין כסף^[84], ודרשו: אין כסף לאדון זה (שנמכרה לו ויצאה ממנו), ויש כסף לאדון אחר ומנו אב (כשהיא יוצאה מרשות האב על ידי קידושין). ובשטר ובביאה, שנאמר: והיתה לאיש אחר^[85], ו"הוקשו הוויות להדדי", מה קדושי כסף ברשות אביה, אף קדושי שטר וביאה ביד אביה^[86]. אבל אסור לו לאב למסור את בתו שלא לשם אישות, בין בשכר ובין בחנם, שנאמר: [טור יב] אל תחלל את בתך להזנותה^[87], ואף לשם אישות אמרו חכמים שאסור לקדש בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה^[88]. קטנה שנתאלמנה מן האירוסין והיא שומרת יבם, אין היבם עושה בה מאמר אלא מדעת אביה^[89]. כשהבעל מגרש אותה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, האב מקבל גיטה, שנאמר: ויצאה והיתה^[90], הוקשה יציאה להויה, שכשם שמקבל קדושיה כך מקבל גיטה^[91].

האב זוכה במעשי ידיה של בתו קטנה או נערה. בקטנה קל וחומר הוא: אם הוא יכול למכרה לאחר, כל שכן שיש לו בעצמו זכות במעשי ידיה, ובנערה למדים מהיקש: וכי ימכר איש את בתו לאמה^[92], מה אמה מעשי ידיה לרבה, אף בת מעשי ידיה לאביה^[93]. וזוכה בהפרת-נדרים^[94]של בתו נערה, שנאמר: ואשה כי תדר נדר וגו' ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה וגו' לא יקום^[95]. המדובר הוא בנערה, שנאמר שם: בנעריה בית אביה^[96]. וזוכה בבושת ופגם וקנס של בתו נערה שנתפתתה ובצער של אנוסה^[97]. וזוכה במציאתה של בתו קטנה או נערה, משום איבה^[98], שמא לא יזון אותה^[99], ויש אומרים שלא ימסרנה לקידושין למנוול ומוכה שחין, ולכן אפילו כשאינה סמוכה על שלחנו זוכה במציאתה^[100]. ויש אומרים שזכות מציאתה לאב מן התורה, שנאמר: בנעריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה^[101].

וכל זה בבתו, אבל בבנו, אין לאב שום זכות מהזכויות הקודמות, מלבד במציאתו כשהוא קטן מתקנת חכמים. בטעם הדבר נחלקו אמוראים: לשמואל מפני שהקטן מגביה לכתחילה בשביל אביו, ולר' יוחנן משום איבה, שכן האב זן אותו. ולכן לר' יוחנן - והלכה כמותו - לא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול^[102]. זכות זו יש לאב גם בבתו, אפילו כשהיא גדולה, אם היא סמוכה על שלחנו^[103]. ויש זכות לאב בבנו, שאין לו בבתו - האיש מדיר את בנו בנזיר אבל אינו מדיר את בתו בנזירות^[104]. ונחלקו אמוראים, אם הלכה [טור יג] למשה מסיני היא בנזיר, או שזהו בנדר מצות חנוך ואינה אלא מדרבנן^[105].

בן נח יש לו זכות על בניו ובנותיו למכרם לעבדים שנאמר: מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם^[106].

ה. חובות האב.

האב חייב בבנו למולו ולפדותו, אם הוא בכור לאמו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים. למולו, שנאמר: וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים^[107], וכל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, שנאמר: מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרתיכם^[108]. לפדותו, שנאמר: וכל בכור אדם בבניך תפדה^[109]. ללמדו תורה, שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם^[110]. להשיאו אשה, שנאמר: וקחו לבניכם נשים^[111]. ללמדו אומנות, שנאמר: ראה חיים עם אשה אשר אהבת^[112], אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו במים, שמא יפרוש בספינה ותיטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט^[113]. במקום אומנות אפשר ללמדו עסק ומסחר. ר' יהודה חולק, כי לפעמים אין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם את הבריות, ולכן צריך ללמדו אומנות ממש דוקא^[114]. הלכה כדעה ראשונה^[115]. וכשם שחייב להשיא אשה לבנו, כן הוא חייב בבתו להלבישה ולתת לה צרכיה כדי שתינשא, שנאמר: ואת בנותיכם תנו לאנשים^[116]. ולא יפחות לה מכסות שפוסקין לעני בישראל, אפילו אם הוא עני, ואם הוא עשיר יתן לפי עשרו^[117]. כל חמשה חיובי האב - מילה ופדיון ותלמוד תורה ונשואין ואומנות - הם מן התורה^[118], ובירושלמי אמרו שחיוב הנשואין אינו אלא למצוה ולא לעכב, ואין כופין על זה^[119], והלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בעלמא^[120].

[טור יד] האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, כשמגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת חייב לחנכו בה^[121]. מצות חינוך היא מדברי סופרים^[122].

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש^[123], ואפילו כשאינו אמיד ולבנים יש נכסים שנפלו להם מאבי אמם^[124], ואם אינו רוצה כופין אותו^[125]. יש אומרים שחובה זו נובעת מתוך תנאי כתובה, ומגדרי חיוב מזונות של האשה היא, ולכן אם מתה האשה פטור האב מלזון את בניו^[126]. אבל ההלכה שחיוב בפני עצמו הוא, ואפילו הבא על הפנויה בזנות וילדה, שאין עליו חיוב מזונות לגבי האשה, חייב לזון את הולד^[127], ואפילו מתה האשה לא נפקע מחיובו^[128]. מבני שש ומעלה אף על פי שמן הדין אינו חייב במזונותיהם, מכל מקום זנם מתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה אין כופין אותו, אלא גוערין בו ומכלימין אותו ומכריזין עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה^[129]. גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כלשאר הקרובים^[130].

ו. אבהות על עובר.

זכות מיוחדת יש להאב בבניו כשעוד לא נולדו, בעודם עוברים^[131]. מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות להאב, שנאמר: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו' ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה^[132]. התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות^[133]. לדעת קצת יש זכות לאב אף בקבלת קדושיה של בתו, כשהיא עדיין עובר במעי אמה, והקידושין תופסין בהעובר מיד, אף טרם שנולדה^[134]. נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר^[135]. וכן יכול להדיר בנו בנזיר מרחם^[136].

יש מהאחרונים שכתב, שבאומות העולם שהבן מתיחס אחרי האומה של האב, הרי זה דוקא [טור טו] כשנולד, אבל העובר במעי אמו אינו מתיחס אחריו, וכשנתגיירה האם בעודה מעוברת, הולד הולך אחריה, אפילו למי שאיננו סובר עובר ירך אמו^[137].

ז. טבעו של אב.

מטבע הקורבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים, כמו: רחמי האב על הבן, ולכן אם בא האב במחתרת על בנו, אסור לו להבן להרגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו, שנאמר: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, אם זרחה השמש עליו וגו'^[138], אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו^[139]; אין דרכו של אב להקפיד על בניו הסמוכים על שלחנו אם הם אוכלים בנכסיו, ולכן אם אכלו פירות מקרקעותיו שני חזקה - שלש שנים - אינה חזקה, שאין אכילתם ראיה שמכר או נתן להם^[140]; דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה לעובר שהוא בנו גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר אחר לא קנה^[141]; האב לגבי הבן משעבד עצמו, ולכן ערב קבלן לכתובת אשה של בנו משתעבד, מה שאין כן לאחר^[142]; אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה^[143]; וכיוצא.

ח. אבהות בבעלי חיים.

מחלוקת היא בכמה דינים אם חוששין לזרע האב בבעלי חיים או לא^[144].

ט. אב שלא על ידי ביאה.

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטי ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע ונתעברה וילדה^[145], הולד הוא בנו לכל דבר, שכן כתבו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש שמא תתעבר משכבת זרעו ונמצא אח נושא את אחותו מאביו^[146], הרי שמתיחס לאביו^[147]. ויש שנסתפקו בדבר^[148].

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים [טור טז] מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת, שכאבי הולד נחשב זה שהשכבת זרע שלו^[149].

וע"ע: אבלות; ירושה; כבוד אב; מכה אביו ואמו; מקלל אביו ואמו; פסולי עדות.

הערות שוליים