קידוש החודש: הבדלים בין גרסאות בדף
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
|||
| (2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
קביעת יום ראשון לחודש, הכרזת ראש בית הדין על היום שנקבע לראש חודש. מאז מתן תורה ועד הדור החמישי של האמוראים {{מקור|דורם של אביי ורבא|כן}}, לא היו קובעים ראש חודש לפי חשבון המולד, אלא היו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את הלבנה בחידושה (ראה: [[מולד הלבנה]]). | |||
==קידוש לפי העדים== | ==קידוש לפי העדים== | ||
גרסה אחרונה מ־23:50, 27 בנובמבר 2018
|
|
קביעת יום ראשון לחודש, הכרזת ראש בית הדין על היום שנקבע לראש חודש. מאז מתן תורה ועד הדור החמישי של האמוראים (דורם של אביי ורבא), לא היו קובעים ראש חודש לפי חשבון המולד, אלא היו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את הלבנה בחידושה (ראה: מולד הלבנה).
קידוש לפי העדים[עריכה]
וכך היה מתבצע קידוש החודש באמצעות העדים. כאשר שני עדים היו רואים את הלבנה בחידושה בליל שלושים לחודש, הם היו באים לבית הדין הגדול (הסנהדרין) שבירושלים ומעידים בפניהם על כך. בית הדין היה בודק אותם, ולאחר שמצא כי עדותם נכונה, היה נשיא בית הדין מכריז, שיום השלושים מקודש, ושהוא הראשון לחודש הבא, והחודש שעבר "חסר" - בן עשרים ותשעה יום. כיצד היו מקדשים את החודש? - ראש בית הדין אומר: "מקודש!" וכל העם עונים אחריו: "מקודש מקודש".
אם לא נראתה הלבנה בליל השלושים לחודש, או שלא הספיקו העדים לבוא ביום השלושים, נעשה החודש שעבר "מלא" - בן שלושים יום, ויום השלושים ואחד היה מתקדש מאליו כראש חודש, שכן אין חודש יותר משלושים יום ושוב אין צריך לקידוש החודש על ידי בית הדין.
שיטת ההודעה[עריכה]
בית הדין היה מודיע לעם על קידוש החודש, ועל פי זה היה העם יודע לקבוע את ימי המועדים. בתקופה הראשונה היה בית הדין מודיע זאת על ידי הדלקת משואות בראשי הרים. בצורה זו היו מאותתים מראש ההר הקרוב לראש ההר הרחוק יותר, וכן הלאה מהר להר (ראה ערך: משואות). אך לאחר שנמצאו כאלה שהטעו את העם על ידי משואות שקר, החלו להודיע על ידי שליחים שהלכו ממקום למקום והודיעו בשם בית הדין אימתי נתקדש החודש.
משמעות קידוש החודש בידי העם[עריכה]
בחז"ל מובא, שאין הקב"ה מקדש את החודש למעלה, עד שבית הדין מקדש את החודש למטה.
הרב בנימין לאו כתב במאמרו , אורלוגין של עם :"החודש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" בלשון אחר הוא "מפגש". רגע לפני יציאת מצרים מבקש ה' ללמד את ישראל את סוד המפגש. אך בשונה ממלאכי שרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: "אשר תקבעו אתם". חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. כהקדמה למועד באה בשורת "החודש הזה לכם" והעבירה את כובד האחריות מגורל שמימי לאחריות אנושית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, נבדל ושונה מן הלוח השמשי. הוא משמש מרכיב לזהות יהודית של עם עתיק המחזיק בידיו את האורלוגין."
הרב לאו מצטט את ר' יהושע בן לוי, מחכמי לוד של המאה השלישית, המבאר את עוצמתו של הפסוק הזה: "למה הדבר דומה: למלך שהיה לו אורלוגין והיה מביט בה, והיה יודע איזו שעה של יום. כוון שעמד בנו על פרקו, אמר לו בני: עד עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו מסור הוא לך. כך הקב"ה היה מקדש חדשים ומעבר שנים, כיוון שעמדו ישראל, אמר להם עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, שנאמר החודש הזה לכם".
והוא מסכם: "קידוש החודש הוא כוחה הגדול של כנסת ישראל, יותר מכל כוח אחר שעם ישראל מתגלה בו ביכולותיו. לכן, על פי ההלכה, אם בית דין טעה וקידש את החודש שלא בזמן מולד הלבנה, בכל זאת החודש מקודש. את ההלכה הזאת לומדים מן הפסוק הפותח את פרשת המועדים [1] : "אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם במועדם". את הפסוק הזה דרש רבי עקיבא [2] כבא להגן על החלטת הנשיא לקדש את החודש בשגגה. הוא התמקד במלה "אשר תקראו אתם" (חולם חסר), ובמקום לומר אותם - קרא "אתם"; כלומר, המלה אינה מוסבת על המועדים אלא על ישראל. אתם תקראו את המועדים. וכך אומר רבי עקיבא: "אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין".
המשמעות המעשית של החלטה זו היא דרמטית. לבית הדין יש הכוח לקבוע את לוח השנה והחלטתו היא סופית ואינה ניתנת לערעור, גם במקום שהטעות ודאית. הרעיון הזה נשמע מופרך. הוא מערער על המהלך האובייקטיווי של המציאות והופך הכל לסובייקטיווי. האסטרונומיה יכולה לקבוע את שנת החמה, אך את קביעת מועדי ישראל יקבעו עדים, שיבואו להעיד על ראיית חידוש הלבנה.
ראה עוד ערך: עיבור החודש.
