פרשני:בבלי:ברכות כג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות כג ב

חברותא[עריכה]

ננטרן, אכניסם עמי וישמרוני שם מהמזיקים.  32 

 32.  כך פירש רש"י, ורבינו יונה הביא י"מ שאמר שישמור אותם בעצמו, וי"ג "לא נטרח" דהיינו שלא יטריח את תלמידיו לשמרם.
אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן.
אבל כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהו רבנן - ננטרן.
תנו רבנן: לא יאחז  33  אדם תפילין בידו ולא יאחז ספר תורה בזרועו, ויתפלל,  34  משום שאינו יכול להתרכז בתפילתו כי הוא טרוד לשמרם שלא יפלו מידו ויתבזו.  35 

 33.  הב"ח (צו) כתב שאם אחזן יחזור ויתפלל, אך הט"ז (סק"א) נקט שאינו מן הנמנע לכוון, אלא שאסרו חכמים לכתחילה שמא יטרד ויברך ברכה לבטלה. ורבינו יונה ותרומת הדשן (יז) כתבו שמותר לאחוז סידור בידו לצורך התפילה, כשם שמותר לאחוז לולב משום שהמצוה חביבה עליו, ורק כשאוחזן לשמירה טרוד ואסור, וכתב הט"ז שלדבריהם מותר לאחוז ס"ת בתפילתו כדי שתהא עליו יראת שמים ויראת התורה ויכוון יותר, וראה בסמוך.   34.  הפמ"ג נקט שאיסור זה שייך גם באמירת ק"ש ופסוקי דזמרה, ובסמוך (הערה 37) נוכיח שדין זה שייך רק בס"ת ותפילין, אך בשאר דברים רק לדעת השו"ע (צו א) טעם האיסור משום טירדא ושייך בכל תפלה, אולם דעת הרמב"ם (תפלה ה ה) שהוא מדיני העמידה לפני המלך, ושייך רק בתפילת שמונה עשרה.   35.  כך פירש רש"י (כאן, וראה סוכה מא ב) ומסקנת הגמרא בסוכה (שם) שמותר להחזיק לולב, כי מתוך חביבות המצוה אינו נטרד במשאו. והוכיחו מכך הב"י והב"ח שהאיסור להחזיק שאר דברים הוא דוקא במקום הפסד, ורק בחפצי מצוה שחושש שלא יתבזו אסור אף כשאין הפסד. אולם רבינו יונה כתב שאסור ליטול שום דבר בידו, והסיק הב"ח שג' חילוקים בדבר א. בחשש ביזוי כתבי הקדש או הפסד, חוזר ומתפלל. ב. לולב מותר לכתחילה. ג. שאר דברים המתפלל יצא בדיעבד.
ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי שמא יפיח בהם בעת שינתו, שאז אינו יכול להשמר מכך.  36 

 36.  כך פירש רש"י, ובפסקי רי"ד ובגליון הש"ס הקשו הרי בסוכה (כו א) מצינו שחשש הפחה שייך רק בשינת קבע כשהן בראשו, אך כשהן בידו החשש הוא שמא יפלו מידו, (וכן משמע בסוגיין, שעושה צרכיו כשהן בידו). ואמנם הרא"ה ביאר שהחשש שמא יפלו, וכן גרס הגר"א בדברי רש"י. וכ"כ רש"י בסוכה (מא ב). והרש"ש צידד שרש"י פירש כהרמב"ם (תפילין ד טו) ש"לא יישו בהם" נסוב על כשהן בראשו. ורבינו יונה תמה איך מותר בשינת ארעי כשהן בראשו, והרי הוא מסיח דעת מהתפלין. וביאר שרק שחוק וקלות ראש נחשבים כהסח הדעת, אך אין צריך שתהא דעתו עליהם ממש, ולכן העומד ביראה ועוסק בצרכיו אינו נחשב כמסיח דעתו, ולכן מותר בשינת ארעי שבה שוכח הבלי העולם, (וכ"כ הרשב"א בסוכה כו א, ואילו בשבת מט א כתב שאסור לישן מפני היסח דעת). ובשאגת אריה (לט) כתב שעדיין קשה לשיטת הרמב"ם (תפלין ד יג) שגם מצטער נחשב כהסח דעת, ובישועות יעקב (מג א) כתב שאמנם הרמב"ם לא התיר שינת ארעי בתפילין, והצריך לפרוס עליהן סודר. אולם בעמק ברכה (תפילין ה) ביאר שכל סיבה שמסירה מחשבתו מיראה נחשבת כהסח דעת, אך ישן נחשב במצב של יראה כי שוכח הבלי עולם. וראה פרי יצחק (ח"א ה) שהסח דעת הוא רק בשעת מצוותן, וישן אינו מקיים מצוה.
אמר שמואל: המחזיק בידו בשעת התפילה סכין, ומעות, וקערה, וככר - הרי אלו כיוצא בהן, שאינו יכול לכוון משום שחושש שמא יפלו ויזיקו או ינזקו, ואסור לו להתפלל עד שיניחם מידו.  37 

 37.  כך פירש רש"י, ולביאורו נמצא שטעם איסור אחיזת תפילין וס"ת שוה לאיסור אחיזת פריטים אלו, ואכן בשו"ע (צו א) הובאו כלם יחד, ומסתבר שטרדא זו שייכת רק בכלים הנשברים, ואסורה בכל חלקי התפלה. אולם הרמב"ם (תפלה ה ה) נקט את הטעם של טרדא רק על תפילין וס"ת, ואילו את שאר הפריטים הביא ללא טעם, וראה לחם משנה שלדעתו אסור להחזיק כל כלי ואפילו שאינו שביר ואינו נטרד, ומשמע שהאיסור בהם הוא משום שאינו כדרך עמידה לפני המלך, ונמצא לדבריו שמואל חידש דין נוסף שאינו כלול בברייתא, והוא אינו שייך בק"ש אלא בתפלה.
אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא שלא ישתין כשהתפילין עליו, משום דבית שמאי היא, הסוברים לעיל שאסור להכנס בתפילין לבית הכסא!
דאי בית הלל - השתא להכנס עם תפילין שמחזיק בידו אל בית הכסא קבוע שרי. בית הכסא עראי, שעתה הוא בא להשתין שם, ולא היה עד עתה בית הכסא - מי בעיא?
מקשה הגמרא על דברי רב ששת שהברייתא "בית שמאי היא": הרי שנינו בהמשך הברייתא, ביחס לחילוקים בין דיני בית הכסא עראי ובין בית הכסא קבוע: "דברים שהתרתי לך כאן - אסרתי לך כאן".
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, כוונת התנא לומר: תפילין, שהתירו בית הלל להכנס עמם בידו אל בית הכסא קבוע, "אסרתי לך כאן" - להשתין כשהם עליו אפילו בבית הכסא שאינו קבוע.
אי אמרת בשלמא שהברייתא הזאת היא לפי בית הלל יתכן להסבירה כך:
"דברים שהתרתי לך כאן", היינו להכניס תפילין בידו לבית הכסא קבוע - "אסרתי לך כאן", להשתין כשהוא לבוש בהם ואפילו בבית הכסא עראי.
אלא, אי אמרת כרב ששת, שברייתא זאת היא לפי בית שמאי - הא לא שרו בית שמאי ולא מידי?!
מתרצת הגמרא: כי תניא ההיא "דברים שהתרתי לך כאן - אסרתי לך כאן" - לא לענין תפילין, אלא לעניני צניעות, לענין גילוי טפח וטפחיים בבית הכסא.
דתני חדא: כשהוא נפנה - מגלה לאחריו טפח, ולפניו טפחיים.
ותניא אידך: לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום! מאי לאו אידי ואידי, שתי הברייתות עוסקות באיש, ולא קשיא: כאן שמגלה לפניו טפחיים - לגדולים, שצריך לגלות יותר. ואילו כאן שאינו מגלה לפניו - לקטנים, שאינו צריך לגלות כל כך.
דוחה הגמרא: ותסברא, אי בקטנים - לאחריו גילוי טפח למה לי?
אלא, אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא:
הא שמגלה לפניו טפחיים - באיש, שבשעה שהוא נפנה לגדולים הוא צריך גם להטיל מים ולכן הוא צריך לגלות גם את הטפח שלפניו.
הא שאינו מגלה לפניו - באשה, שאינה צריכה לגלות מלפניה כלום, גם לא לצורך הטלת מים.
מקשה הגמרא: אי הכי, שהמשך הברייתא אינו עוסק בענין תפילין אלא בענייני צניעות,  38  תיקשי הא דקתני עלה, בהמשך הברייתא:

 38.  רש"י (ד"ה אי הכי, וד"ה אלא) פירש אם דברים שהתרתי לך נסוב על "טפח וטפחיים", ותמוה שהרי קושיית הגמרא על האוקימתא "כאן באיש כאן באשה" ובאשה אסור לגלות כלום. וביאר מהר"ם בנעט שקושיית הגמרא לשני האוקימתות, וכוונת רש"י "בין לאוקימתא א' שלגדולים הותר רק טפח, ובין לאוקימתא ב' שלאיש מותר טפחיים". אך הצל"ח כתב שקושיית הגמרא רק לאוקימתא ב', כי לאוקימתא א' שהחילוק בין גדולים לקטנים, הרי יש לומר קל וחומר כך: אם לקטנים מגלה לאחוריו שמא יתעורר לגדולים, ק"ו שהנדחק לגדולים יפנה לפניו שמא יתעורר לקטנים, (ועי"ש שביאר כל השקו"ט בסוגיא).
זהו, דבר זה, שיש לדחות את מה שאמרתי "דברים שהתרתי בזה אסרתי בזה" - הוא אכן קל וחומר שאין עליו תשובה.
כי בשלמא אם המשך הברייתא הוא בענין תפילין בבית הכסא, שפיר טענינן, בקל וחומר שאין עליו תשובה, שלא יתכן שנחמיר בבית הכסא ארעי יותר מבית הכסא קבוע.
אבל, אם הנושא הוא בדיני צניעות, שדברים שהתרתי באיש להתגלות אסרתי באשה - מאי "קל וחומר שאין עליו תשובה" לדחות את הדברים האלה?
והרי זו היא אכן ההלכה, שהרי דרכא דמילתא - הכי איתא, שבאמת לאשה יש צורך בגילוי מועט מהאיש!?
אלא לאו, בהכרח שדברי התנא בברייתא נסובים על מה שאסר להשתין עם תפילין, וכך אמר: מה שאמרתי "דברים שהתרתי לך בבית הכסא קבוע אסרתי לך בבית הכסא ארעי", הוא דין המופרך בקל וחומר שאין עליו תשובה.
ותיובתא דרבא אמר רב ששת, שאמר שברייתא זו "בית שמאי היא". ומסקנת הגמרא כי אכן תיובתא היא, שהרי לבית שמאי אין בכלל דברים המותרים בבית כסא קבוע שאפשר לאוסרם בבית כסא ארעי.
ועתה עוסקת הגמרא בביאור הברייתא: מכל מקום קשיא מה היתה ההוה אמינא של התנא להחמיר בארעי יותר מבקבוע, עד שהוא נדחה בקל וחומר שאין עליו תשובה, והרי השתא בית הכסא קבוע שרי - בית הכסא עראי לא כל שכן שמותר?
מבארת הגמרא: הכי קאמר: בית הכסא קבוע, שמוכן לעשיית גדולים ויושבים בו, דליכא בהטלת המים בו התזת ניצוצות של מי רגלים, ואין חשש שינתזו על רגליו וישפשפם בימינו  39  - שרי.

 39.  ראה ב"י שרק קינוח אסור בימין, אך שפשוף מותר, ולכן חוששין לו אפילו כשאוחזן בימינו שלא כנכנס לבהכ"ס קבוע שאוחזן בימינו ומקנח בשמאלו כדלעיל.
אבל בית הכסא עראי, דהיינו מקום מזדמן שמטיל בו מי רגליים בעמידה  40  דאיכא בהטלת המים בו התזת ניצוצות על רגליו  41  - אסרי משום שצריך לנגב את הניצוצות,  42  ואינו רשאי לעשות זאת כשהתפילין עליו.  43 

 40.  רש"י (ד"ה בית) לפי ביאור הב"י (ריש מג).   41.  הרא"ש ביאר שבקבוע עושה צרכיו מיושב ומי רגלים כלים, ואין ניצוצות, אך בארעי משתין מעומד ויש ניצוצות, והטור (מג) לא חילק בין קבוע לארעי אלא בין מיושב למעומד, והב"ח דן אם כוונתו שמעומד היינו ארעי, או שמעומד אסור אפילו בקבוע מפני הניצוצות (וכדעת הרמב"ם תפילין ד יח), וראה ב"י (ד"ה ואהא) ובהערה הבאה.   42.  תוס' (ע"א ד"ה חיישינן) הוכיחו מכאן שלא ישתין עם תפילין "אפילו בבית הכסא עראי". ותמהו הב"ח ומהרש"א הרי ארעי חמור מקבוע כי יש בו ניצוצות, והעלהו מכך שבידו אין חילוק בין ביכ"ס ארעי לקבוע אלא בין מעומד למיושב, וכיון שבהכ"ס קבוע חמור יותר, ק"ו שאסור בו מעומד, וכן פסק הרמ"א (מג א). ופמ"ג (משב"ז א) כתב שגם לדבריהם יש נפקא מינה במיושב בין ארעי לקבוע, כי אף שמותר לאחזן בידו בלי בגד, בקבוע אוחזן בימינו שמא יפנה ויקנח, אך בארעי מיושב אוחזן בשמאלו כי אין ניצוצות, ולא חוששין שיפנה. אולם דעת רבינו יונה שבקבוע צריך לאוחזן בימינו ובבגדו, ומשמע שבארעי אפילו מיושב, יכול לאחזן בידו אפילו בלי בגד.   43.  הט"ז (מג ד) נקט שהאיסור לשפשף הוא גם כשהם בבגדו, כי הוא ביזוי התפילין, (ולכן ביאר שהשו"ע בסעיף ד התיר להשתין בעראי רק כשהם מכוסים בבגדו ואינם קשורין ואינו יכול לשפשף כי יפלו). אך המג"א (שם ח) נקט שהאיסור מחשש שמא יפלו מידו בעת השפשוף (ולכן ביאר להפך שהיתר השו"ע הוא דוקא כשקשורים בבגדו ולא יפלו). ורבינו יונה כתב שהחשש הוא שיגיעו הניצוצות לתפילין, וביאר באפיקי מגינים שודאי אוחזן בבגד אלא שהם כלפי חוץ (והיתר השו"ע כשהן כלפי פנים), ובערוך השלחן כתב שהחשש שמא יגע בתפילין ביד ששפשף בה (והאיסור בבגדו הוא כשתופסן מגולין עם בגד חוצץ, והיתר השו"ע הוא כשאוחז בגד והן בתוכו, שנוגע רק בבגד.
מקשה הגמרא: אי הכי, אמאי נפרך דין זה בקל וחומר, ומדוע הסכים עליו התנא שאין עליו תשובה?
וכי אין עליו תשובה? והלא תשובה מעלייתא היא!
מתרצת הגמרא: הכי קאמר: כשאתה בא לדון הא מילתא של דיני בית הכסא, ארעי וקבוע, - תיתי לה דוקא בתורת טעמא, שאז יש להתיר הטלת מים כאשר תפילין בראשו דוקא בבית הכסא קבוע, משום שבו אין את החשש של התזת ניצוצות, ומחמת הטעם הזה ראוי להקל בקבוע יותר מאשר בארעי.
ולא תיתי לה ללמוד את הלכות בית הכסא ארעי וקבוע בקל וחומר, דהיינו שיש להחמיר בבית הכסא הקבוע החמור ולהקל בבית הכסא ארעי הקל.
דאי אתיא לה בתורת קל וחומר, אכן אי אפשר להקל להטיל מים דוקא בקבוע החמור ולהחמיר בארעי. כי - זהו קל וחומר שיש להחמיר בקבוע, שאין עליו תשובה לומר שמצינו שהקלנו באיזה שהוא מקום בקבוע והחמרנו בארעי.  44 

 44.  הפני יהושע ביאר שאילו למדו מק"ו נמצא שבארעי אסור לאחזן בידו אפילו מיושב ובקבוע מותר אפילו מעומד, אך אם האיסור משום "טעמא" שחוששין שיקנח ניצוצות נמצא שאינו תלוי בארעי וקבוע אלא האיסור רק במשתין מעומד ולא במיושב.
תנו רבנן: הרוצה ליכנס לסעודת קבע ולא יצטרך להתפנות באמצע הסעודה שגנאי הוא לו  45  - מהלך עשרה פעמים ארבע אמות, או  46  ארבע פעמים עשר אמות, ויפנה, ואחר כך נכנס לסעודה.

 45.  כך פירש רש"י, והרמב"ם (דעות ד ב) נקט שההילוך מועיל לחמם גופו, והוא מבריא את הגוף לעבודת ה'. והריטב"א הביא שאמרו בשבת (מא א) שהאוכל כשהוא נצרך לנקביו דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, ונמצא שההילוך הוא דרך רפואה, ובשפתי חכמים כתב שרש"י חילק בין מי שכבר נצרך לנקביו, למי שבא לאכול וצריך לעורר עצמו. וראה מג"א (קנז ג) שהביא טעם נוסף מהזוהר.   46.  בשבת (פב א) הגירסא "ואמרי לה" ופירש רש"י "ד פעמים של י י" והיינו שהלוך וחזור נחשב כפעם אחת. אולם כאן כתב הרא"ה שלא נחלקו ושיעור אחד הוא, (וכן משמע מתיבת "או").
אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע,  47  ויש לחשוש שמא ישתכר ויתגנה בתפילין שבראשו - חולץ תפיליו ויכול להשאירן בחוץ, ואחר כך נכנס.

 47.  בשו"ע (מ ח) למד מלשונו של רבי יצחק שהנכנס לסעודת ארעי אינו צריך לחלוץ, ובספר שלחן שלמה צידד דהיינו דוקא למי שמניחן כל היום, אך המניח רק בשעת ק"ש ותפילה יחלוץ גם לסעודת ארעי. וראה מאירי שאסר לאכול בהן אפילו אכילת ארעי.
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: מניחן לתפילין סמוך לו על שלחנו. וכן הדור לו לנהוג כן, כדי שיוכל להניחם עם סיום סעודתו ולא יצטרך לילך למקום שחלץ את תפיליו.  48 

 48.  כך פירש רש"י, והרש"ש פירש שרבי חייא אינו חושש לשכרות, וסבר שמניחן על ראשו כשהוא סועד על שולחנו, ולביאורו נמצא שסיום הגמרא "עד זמן ברכה" נסוב רק לדעת רבי יצחק.
ועד אימת יושב בסעודה בלי תפילין?
אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה אחרונה על המזון, והיינו, שמניחם עוד לפני ברכת המזון.  49  תני חדא: צורר אדם תפיליו יחד עם מעותיו - באפרקסותו, שהוא הסודר שנוהג לשים על ראשו וכתפיו, ושני צידיו של הסודר תלויים לו לשני צידי ראשו, ויכול לצור בהם תפילין ומעות יחד. אך כיון אינו דרך כבוד לצוררם יחד עושה בו שני קשרים - האחד לתפיליו והשני למעותיו.  50 

 49.  הרמב"ם (תפילין ד טז) נקט שמניחן אחר שנטל מים אחרונים, וביאר הבה"ל (מ ד"ה הנכנס) שטעמו כדי שלא ילבשם בידים מזוהמות. אך להלכה כתב שצריך להניח קודם נטילת מים אחרונים, כיון שהשו"ע פסק (קעט) שאסור להפסיק אחר מים אחרונים אפילו בדיבור. וראה שם שדן אם חייב לחזור ולברך מפני האיסור לאכול עם תפילין, כמו שחייב לברך כשחולצן להכנס בבהכ"ס (כה יב).   50.  כך משמע מדברי רש"י (ד"ה עם), אולם רבינו יונה (בסמוך ד"ה מבליעו) פירש בשם רב האי גאון שהוא הבגד התחתון שלובשו תחת חלוקו, והיו עושים בו כיסים סביב הצואר, (וראה כד ב הערה 47).
ותניא אידך: לא יצור אותם יחד!
לא קשיא:
הא ששנינו "לא יצור" את המעות עם התפילין יחד - הוא באופן דאזמניה, שהקצה את הסודר לתפילין, ושוב אי אפשר להשתמש בו לצורך מעות.
הא ששנינו "צורר אדם תפיליו ומעותיו" יחד - הוא באופן דלא אזמניה.  51 

 51.  בדברי רש"י (ד"ה עם) מבואר כי אף שלא אזמניה אינו צוררם יחד בקשר אחד, וכמבואר בפנים. וביאר במשנה ברורה (מב כו) שאע"פ שהסודר לא התקדש, וכשאין בו תפילין יכול לצור בו מעות, מכל מקום לא יצררם יחד כי אינו דרך כבוד לתפילין. ובבה"ל (ד"ה שרי) הוסיף שהגמרא לא חילקה בכך גופא בין הברייתות, שלא יצור בקשר אחד אלא בשנים, כי משמעות "לא יצור" היא איסור, ואילו זה אינו איסור אלא מעלה לתפילין.
דאמר רב חסדא: האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין, אם צר ביה תפילין - שוב אסור למיצר ביה פשיטי מעות. אבל אם אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה - שרי למיצר ביה זוזי.
ולאביי, דאמר "הזמנה - מילתא היא", הרי: אם אזמניה לתפילין - אף על גב דלא צר ביה אסור להשתמש בו לצורך חולין.
ואם אירע שצר ביה, אז רק אי אזמניה - אסיר, אבל אי לא אזמניה - לא נאסר לצור בו מעות, אפילו שכבר צר בו תפילין.
בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו כשהוא ישן בלילה?  52 

 52.  כך ביאר רש"י, וכוונתו לפרש שההיתר רק בלילה שצריכין שימור מגנבים ועכברים, אך ביום אסור אפילו תחת מראשותיו ואפילו אין אשתו עמו, משום ביזוי התפילין, וכן כתב הרמב"ם (תפילין כד ד) "מותר כדי לשמרן". והמג"א (מ ד) דקדק כך ממה שאמרו בסמוך "כל לנטרינהו טפי עדיף", ודחה הפמ"ג שהגמרא הוצרכה לטעם זה באופן שאשתו עמו, אך כשאינה עמו יתכן שמותר אף שלא לצורך שמירתן.
תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי שאסור - לפי שנוהג בהן מנהג בזיון. כי קא מיבעיא לי - תחת מראשותיו, מאי?
אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר,  53  ואפילו כאשר אשתו עמו במטה ויתכן שישמש מטתו  54 .

 53.  כתב הריטב"א ששמואל חידש שכדי לשמרן מותר להניחן בכלי תוך כלי אפילו תחת מראשותיו שהוא חמור משאר הבית, כיון ששם הם משומרים ביותר. (ולא משום שלמרגלותיו הוא דרך בזיון אפילו בשני כיסויים).   54.  כך פירש הריטב"א. וביאר הט"ז (מ ג) שחוששין שמא ישכח וישמש. וכן ביאר המהרש"א בדעת תוס' (כד א ד"ה והא) ששמואל התיר כשאשתו עמו רק בכלי בתוך כלי, (ולהלן נברר אם הכר מצטרף לכיסוי שני). וכן דקדק הראש יוסף מלשון הרמב"ם (ד כד "עמו במטה", וכ"כ פמ"ג משב"ז מ ד). אולם הב"י נקט שאם אינו רוצה לשמש אינו נחשב כ"אשתו עמו", וכן ביאר הפני יהושע בדברי שמואל, שעוסק באינו רוצה לשמש, ובאמת אינו מצריך כלי בתוך כלי.
מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון. אבל מניחן תחת מראשותיו.
ואם היתה אשתו עמו - אסור.
ואם היה מקום שגבוה שלשה טפחים למעלה מראשותיו, או נמוך מתחת למראשותיו שלשה טפחים - מותר להניח שם תפיליו אפילו אשתו עמו.
תיובתא דשמואל, תיובתא.
אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא דשמואל - הלכתא כוותיה. מאי טעמא?  55 

 55.  רבינו יונה ביאר שאין דרך האמוראים לחלוק על ברייתא, אלא בדבר שהוא בדקדוק המצוות כגון זה שהוא משום שמירה. והפני יהושע ביאר ששמואל סמך על הברייתא לעיל שמפני העכברים שבו ותקנו שיכניס תפיליו בידו לבהכ"ס אף שיש בכך בזיון, ולמד שהוא הדין להניחן תחת מראשותיו לשמירה אפילו כשאשתו עמו.

דרשני המקוצר[עריכה]