פרשני:בבלי:ברכות מח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מח ב

חברותא[עריכה]

ומדייקת הגמרא: משמע שרק אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי: אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: הלכתא, אכל עלה ירק ושתה כוס של יין, מצטרף לזימון, אך להוציא את אחרים בברכת המזון, אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.
אמר רב נחמן: משה תיקן לישראל ברכת הזן  26  בשעה שירד להם מן  27 . יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ.

 26.  בנשמת אדם (קנב) נקט שלפני אכילת המן לא בירכו "המוציא לחם מן הארץ", כי ירד מהשמים, והעלה מכך שדבר שאין גידולו מן הארץ אף שמברכין עליו בהמ"ז (ראה הוכחתו מז ב הערה 41) אין מברכין עליו "המוציא" כי אינו מה"ארץ": אולם בשדי חמד (מערכת כ, ק) הביא לשון הירושלמי (כלאים ז ז) שכל פת שמברכין אחריה שלש ברכות מברך לפניה המוציא, וביאר שעל המן לא ברכו לפניו כלל, שהרי בעת ירידתו נתקנה רק ברכת הזן, ולא אמרו "שלש ברכות" (וחיוב ברכת הנהנין רק מדרבנן), וראה הערה 28. אכן ספר חסידים ורמ"ע מפאנו (שבת ה) נקטו שברכו המוציא לפני המן, ובשו"ת בית יצחק (יו"ד א פד) כתב שכוונתם שכך יברכו עליו לעתיד לבא, אך במדבר לא ברכו, כי נבלע באברים. ובבני יששכר כתב שברכו בשבת ולא ביום חול. וראה מהרש"א (חגיגה יב ב) שהוא מאכל העוה"ב, ונמצא שלא היה בו איסור הנאה מעוה"ז בלא ברכה. ובגליוני הש"ס כתב כי אע"פ שאין מברכין בהמ"ז אלא על פת מה' מיני דגן, אחרי המן ברכו בהמ"ז, וכמ"ד שהיה בו טעמו וממשו של כל מין שחפצו בו, (יומא עה א), ותמוה, שהרי הריטב"א (קידושין לז ב) כתב שלא יצאו בו ידי חובת מצה כי אינו מה' מיני דגן. ובטעמא דקרא (פר' בשלח) כתב שלכו"ע היה בו תכונות כל מין שחפצו בו, ולכן מצינו שלא נעשה כקישואים ובצלים שתכונותיהם מזיקות, ולכן כשחפצו בלחם בירכו עליו בהמ"ז, כי היה מזין וקבעו עליו סעודה, אך אם כוונו לפירות היה בו אלא תכונת פירות, ולא ברכו בהמ"ז, ומסתבר שלכן לא הועיל למצה, כי לא היה בו ממשות ה' מינים, אלא תכונות כחפצו. והגרי"ש אלישיב תירץ עפ"ד המעדני יו"ט (מובא בסמוך) שמשה תיקן ברכת הזן קודם שחייבה התורה בברהמ"ז, וחיובה אינו תלוי בה' מיני דגן, כי אין בה דיני בהמ"ז. ויש שביארו עפ"ד החתם סופר (או"ח קצז) שהמן היה החלק המובחר של תבואת ארץ ישראל, ולכן נחשב כ"גידולו מן הארץ".   27.  החזו"א (או"ח כח ד) דן אם הטעם שאין מברכין בהמ"ז אחר שיעור עיכול, הוא משום שמברך על מעשה האכילה, ובשיעור שהיה כזה נחשב הפסק בין המעשה לברכה, או שהברכה לה' על שמספק לו מזונו לשובע (כדברי רש"י ד"ה כשהוא), ואחר עיכול כבר כלתה טובתו. והוכיח ממה שתיקן משה בהמ"ז על המן, אף שהיה נבלע באברים, ובהכרח שהברכה על האכילה, ובעיכול אינו נחשב שכלתה טובתו, אלא הוא שיעור לשהיה, אך יכול לברך מיד (אכן, בברכי יוסף רי כתב שהמקיא את האוכל, נחשב כנתעכל, ואינו מברך, ומשמע שאין ברכה אפילו כשהעיכול תיכף אחר אכילה, וראה להלן נא הערה 7, נג הערה 49). ובטעמא דקרא (פר' בשלח) דחה לפי דרכו, שהיו בו תכונות לחם, ולא נבלע באברים עד שיעור עיכול, ועד אז יכלו לברך.
דוד ושלמה תקנו  28  ברכת בונה ירושלים, וכל אחד מהם תיקן חלק מהברכה: דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש".  29  ברכת "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר.

 28.  הרשב"א הקשה שהרי בסמוך אמרו שג' ברכות ראשונות מדאורייתא, ואיך אמרו שמשה דוד ושלמה תקנוה? ותירץ שמה"ת יכל לאומרן בכל מטבע שירצה, עד שתקנו להן מטבע קבוע. (וביאר החזו"א כח ח, שאין לומר שמשה תקן להם גם את מטבע ברכת הארץ, ויהושע שינה בה אחר שנכנסו לארץ - שהרי גם ברכת ירושלים השתנתה אחר שנחרבה, ולא נקראת על שם המשנים, ובהכרח שכיון שברכת הארץ עמדה לשינוי כשיכנסו לארץ, לא תקן לה משה מטבע). וגם הרא"ש כתב כן, אך לא דן על תקנת משה, אלא רק על דוד ושלמה, וביאר מעדני יו"ט שסבר כי על תקנת משה אין להקשות, שהרי תיקנה בירידת המן בתחילת שנות המדבר, וקדמה לחיוב בהמ"ז שנאמר בסוף ארבעים שנה לפני כניסתם לארץ. ונמצא שכבר בזמן משה רבינו אמרו ג' ברכות, ומשה דוד ושלמה תקנו רק נוסחם (וראה שעה"צ קסח ע"א). אך תוס' (מט א ד"ה לומר) כתבו שברכת הארץ טעונה מלכות, כיון כי כאשר תקן משה את ברכת הזן עדיין לא נתקנה ברכת הארץ אחריה, ולכן שם ומלכות שבברכת "הזן" אינו נסוב עליה, ומוכח שבימי משה לא אמרו כלל ג' ברכות (וחיובן מדאורייתא חל בכל אחת אחר שהגיעה זמנה, בכניסתן לארץ ובבנין ירושלים). וכן נראה מדברי החינוך (תל) שעזרא תיקן נוסח כל הברכות, ומשה דוד ושלמה תקנו עיקר הענין, וכך אמרו בבמדבר רבה (כג ז) "עד שלא נכנסו לארץ היו מברכין ברכה אחת".   29.  הרשב"א והריטב"א כתבו שנוסח הבקשה שתקנו דוד ושלמה היה לקיים את בית המקדש ולהעמיד את המלכות (ולהמשיך שלוות הארץ), ואחר החרבן שינוה להחזיר את המלכות ולבנות את ביהמ"ק, וראה הערה 28.
דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה "הטוב והמטיב".
"הטוב" - שלא הסריחו, "והמטיב" - שניתנו לקבורה.  30  ונמצא שברכת הטוב והמטיב מדדרבנן (ובסמוך נחלקו בזה).

 30.  הרא"ש ביאר שסמכו את ברכת "הטוב והמטיב" אחר "בונה ירושלים", כי אמרו בירושלמי "כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד". (ובמעדני יו"ט ביאר שהוא טעם נוסף לתקנת הברכה, כדי לסומכה לבונה ירושלים שהיא מענינה. אך אין צריך טעם למה מקומה אחר בונה ירושלים, שהרי רבנן תקנוה, ואי אפשר לאומרה בין ג' ברכות דאורייתא). ובמשך חכמה (דברים ח י) ביאר שתקנוה על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפים שנה והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה, ואחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשר ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו, אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחר וגזר עליהן קבורה, הבינו כי ישראל שה אחת בין שבעים זאבים וכו', וראה עוד בצל"ח ומהר"ל (נתיבות עולם, עבודה יח).
תנו רבנן: סדר ברכת המזון  31  כך היא: ברכה ראשונה - ברכת הזן, שניה - ברכת הארץ, שלישית - בונה ירושלים, רביעית - הטוב והמטיב.

 31.  הפמ"ג (קצד א"א א) והחזו"א (כח ח) דנו אם סדר הברכות מעכב בבהמ"ז, אכן בבאר היטב (קצד ב) נקט שמעכב, ואף ששנינו במגילה (יז א) "הקורא למפרע לא יצא" ובברייתא שם "וכן בהלל ובק"ש ובתפלה" ואילו בהמ"ז לא הוזכרה, צ"ל ש"תנא ושייר". ובערוך השלחן (קפח ט) הוכיח שאינו מעכב, ואם הקדים אחת לחברתה יצא, שהרי הסדר נלמד מ"וברכת - זו הזן, את ה' אלהיך - זו הזימון" ונקט הכתוב תחילה את ברכת הזן אף שברכת הזימון קודם לה, כדי ללמד שהסדר אינו מעכב (אכן, כבר הגיה הגר"א והקדים ברכת הזימון להזן, ראה הערה 34).
וגם בשבת, אינו צריך לפתוח ולסיים את הברכה השלישית בענין שבת,  32  אלא מתחיל בנחמה, בבקשה על נחמה בבנין ירושלים, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע.

 32.  כך משמע מרש"י (ד"ה ובשבת) ומהסמ"ג (עשה כז) שכתב "כדרך שמתחיל בנחמה רחם על ירושלים עירך כך מסיים בנחמה ברוך אתה ה' בונה ירושלים, ולא יסיים ברוך אתה ה' מקדש השבת כמו בתפילה". והרי"ף כתב שבשבת משנים מטבע הברכה בתחילתה ובסופה, ופותח ב"נחמינו ה' אלקינו" וחותם ב"מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים" (וביאר בפסקי רי"ד שהטעם לכך כי שבת היא מעין עולם הבא, ומזכירים בה את נחמת ישראל שתהיה בעת הגאולה), וביאר שזו כוונת הברייתא שבשבת פותח ומסים ב"נחמה". ובתוס' (ד"ה מתחיל) כתבו שטעם המשנים בשבת הוא כדי שלא לומר תחנונים, ודחו דבריהם, כי גם "רחם" לשון נחמה. והרמב"ם (ברכות ב ד) נקט כי בין בחול ובין יכול לומר כל אחת מהנוסחאות, וביאר הלחם משנה שלדעתו נקטה הגמרא את נוסח "נחמנו" כאחת הנוסחאות האפשריות.
רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה את קדושת היום בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.
מקשה הגמרא: הרי דברי חכמים שאומרה בנחמה, היינו כדברי תנא קמא?
מבארת הגמרא: איכא בינייהו דיעבד. באופן ששכח ולא אמרה בנחמה. לדעת תנא קמא יכול לאומרה בהטוב והמטיב, ואילו לחכמים "אינו אומרה אלא בנחמה בלבד". ואם שכח, צריך לחזור לראש.
תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה?  33 

 33.  דעת תוס' לעיל (טז ד"ה וחותם, מו ד"ה ולמאן) שיש בברהמ"ז שלש ברכות מה"ת, ואם אינו יודע את כל בהמ"ז לא יברך כלל (ראה מו א הערות 16-8). אך הכסף משנה (ברכות ב ב) הוכיח שלדעת הרמב"ם והרמב"ן רק חיוב ברכת הזן הוא מה"ת, ואילו המקורות שנקטה הברייתא לשאר הברכות הן אסמכתא בעלמא. והמג"א (קצד ג) העלה מדברי הרמב"ן (במלחמות ה' לעיל מו א) שאין הברכות בבהמ"ז מעכבות זו את זו, אך אין ראיה שאינו צריך להזכיר את ענין שלשת הברכות בברכה אחת, וראה נשמת אדם (מז א). ובזכרון שמואל (כא ב) הקשה אם אינן מעכבות, למה השוכח הזכרה חוזר כל בהמ"ז ולא רק את "בונה ירושלים", ובהכרח שגם אם אין מעכבות, אינן ברכות נפרדות, אלא כלולות במצוה אחת, ואף שאם דלג יכול לאמרן שלא כסדרן, הרי מצות ההזכרה היא בבהמ"ז שלמה, ולכן חוזר על כולה.
-
שנאמר (דברים ח י) "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן.
"את ה' אלהיך" - זו ברכת הזמון.  34 

 34.  הגר"א גרס "וברכת - זו ברכת הזמון, את ה' אלוהך - זו ברכת הזן" וכן העתיקו גם תוס' לעיל (מו א ד"ה עד).
"על הארץ" - זו ברכת הארץ,
"הטובה" - זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג כה) "ההר הטוב הזה וה לבנון".
"אשר נתן לך" - זו ברכת הטוב והמטיב. וברייתא זו סוברת כי גם ברכת הטוב והמטיב היא מדאורייתא.
אין לי מקור מן התורה שצריך לברך על המזון, אלא לאחריו. לפניו מנין שצריך לברך?
אמרת קל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן!
רבי אומר: (אינו צריך) ללמוד מקל וחומר, כי כך נדרש הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת"
- זו ברכת הזן.
אבל ברכת הזמון מ"גדלו לה' אתי" נפקא. "על הארץ" - זו ברכת הארץ.
"הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".
אבל ברכת הטוב והמטיב אינה מן התורה כי רק ביבנה תקנוה.
אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? -
תלמוד לומר "אשר נתן לך" - עליך לברך גם משנתן לך.
רבי יצחק אומר: אינו צריך ללמוד מ"אשר נתן לך", כי הרי הוא אומר (שמות ג כה) "וברך את לחמך ואת מימיך" וכך הוא נדרש אל תקרי "ו?ב?ר?ך" בלשון הבטחה, אלא "ו?ב?ר?ך" שהוא לשון ציווי, ומשמעותו שעליך לברך על לחמך, ואימתי קרוי "לחם", קודם שיאכלנו.
רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד מקל וחומר או מדרשת הפסוקים, כי הרי הוא אומר מפורש  35  (שמואל א, ט יג) כששאל שאול את נשי עירו של שמואל הנביא, היכן מקומו, ענו לו "כבאכם העיר כן תמצאון אותו, בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים". הרי שצריך לברך לפני האכילה.  36 

 35.  פירשנו כך כדי לבאר למה העדיף רבי נתן ללמוד מפס' האמור בשמואל יותר מדרשת הפסוק בתורה, והפני יוהשע ביאר שרבי נתן סבר שכל הדרשות (מ"וברך" ו"אשר נתן לך") הם רק אסמכתא בעלמא. ומהר"ץ חיות ביאר שרבי נתן דרש את המקור שלפניו באופן אחר, ואמר כי לומדים גזרה שוה "וברך"-"כי הוא יברך" (ויישב בכך גם את קושיית המהרש"א בהערה הבאה).   36.  המהרש"א תמה לפי רש"י שמדובר בברכה שלפני אכילת קדשים, מה הראיה מברכת המצוות לברכת הנהנין שלפני המזון? והפני יהושע כתב שהראיה ממה שהמתינו לו לברך ולא ברכו כל אחד לעצמו, ובהכרח שהיה בוצע ומברך תחילה על הפת, ולכן ברך תחילה גם על הזבח וראה צל"ח והגהות רא"מ הורביץ. אכן בתרגום יונתן ורד"ק פירשו שהיה מברך ברכת המוציא על הפת וברכת הזבח על השלמים.
ומבארת הגמרא את הטעם שכל כך האריכו בתשובתן כיצד ימצאוהו - למה? - לפי שהנשים דברניות הן.
ושמואל אמר שהאריכו בדבריהן כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב (שם פסוק ב) "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".
ורבי יוחנן אמר: לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (כחוט השערה, והיינו שנקבע זמן מדויק לכל מלכות, ואין המלך אחד מולך בזמן חברו אפילו רגע אחד), וכיון ששמואל מסר לשאול את הנהגת עם ישראל, נדרש עיכוב מועט זה כדי שלא יגיע לפני זמן מלכותו.  37 

 37.  המהרש"א ביאר שהנשים לא התכוונו לעכבו לצורך זה, שודאי לא ידעו ממנו, אלא שהקב"ה סיבב שיאריכו בדבריהן כזמן הנצרך בדיוק.
(המשך הברייתא) ואין לי מקור מן התורה שצריך לברך, אלא על ברכת המזון. ברכת התורה  38  מנין? -

 38.  לעיל (כא א) למדו ברכת התורה לפניה מקרא, ולאחריה מק"ו, ופרכו הק"ו שהרי במזון הוא נהנה, והפירכא שייכת גם לק"ו של רבי ישמעאל, וכן משמע מדברי הרשב"א שכאן מדובר בברכה שלאחריה, ולהלכה חיובה רק מדרבנן. אך במעדני יו"ט (פ"א סי' יג ק) כתב שנידון הברייתא בסוגיין הוא על ברכת התורה לאחריה בקריאתה בציבור, וכיון שהיא רק תקנה דרבנן, ודאי אין הברכה מה"ת, ולכן לא חש לבאר הפירכא, והמקור מקרא הוא רק אסמכתא בעלמא. ומאידך כתב (פ"ו סי' טז ע) שהפירכא "שכן נהנה" שייכת רק על ברכה שלאחריה, כי כבר נהנה, ואילו בסוגיין מדובר על ברכה שלפניה (וכן מבואר בריטב"א ופני יהושע כא א). ובמראה הפנים לירושלמי (פ"ז ה"א) נקט שהנידון על ברכה שלפניה, ותמה מכאן על הרמב"ן (השמטות לסהמ"צ טו) שנקט כי חיובה מה"ת. ואמנם מקור ברייתא זו הוא במכילתא דרבי ישמעאל (סו"פ בא), ושם הנידון בין על ברכה שלפניה ובין על שלאחריה.
אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, שהרי אם על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא  39  לא כל שכן! רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך ללמוד את ברכת התורה מקל וחומר, כי הרי הוא אומר בברכת המזון (דברים ח י) "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" ולהלן הוא אומר (שמות כד יב) "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה וגו'" וכל דבר שנאמרה בו "נתינה" צריך לברך עליו.

 39.  היעב"ץ לא גרס "הבא", וביאר שהכוונה ל"חיי עולם", דהיינו חיי נצח.
רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? - תלמוד לומר  40  "אשר נתן לך ה' אלהיך", ודרש מהזכרת השם במדת הרחמים (ה') ובמדת הדין (אלוהיך) שחובה לברך על הדין כמו על הרחמים,  41  כי הקב"ה הוא דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה היא התורה שמברך על נתינתה לנו  42  ובין מדה פורענות.

 40.  ביאר הרש"ש שדרש את "אשר נתן לך" כהמשך לתחילת הפסוק "וברכת את ה' אלוהיך", וכאילו נאמר "וברכת כל אשר נתן לך ה' אלוהיך".   41.  ע"פ מהרש"א.   42.  ע"פ רש"י, והמהרש"א ביאר כוונתו שמברכין בין על הברכות ובין על הקללות שנכתבו בתורה, והלימוד מקרא שכלם בכלל "מדה טובה". ומשמע שלולי קרא הוה אמינא שלא לברך על לימוד הקללות, והיינו כביאור הקהלות יעקב (כב) שברכת התורה היא ברכת הנהנין, ולולי שנכללו הקללות ב"מדה טובה" לא היו בכל "נהנין".
רבי יהודה בן בתירה אומר: אינו צריך ללמוד ברכת התורה מלשון נתינה שנאמרה בה, כי הרי הוא אומר "על הארץ הטובה", ויש בכך שני יתורים  43 , א. לא היה צריך לכתוב "טובה" כי כבר נזכר קודם לכן שהיא ארץ טובה, ב. הוסיף ה' וכתב "הטובה", ובהכרח ש"טובה" נסוב על התורה, כי "טובה" - זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", וזה מקור לברכת התורה. ואילו "הטובה" בה"א הידיעה - זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

 43.  ע"פ מהרש"א.
תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה"  44  בברכת הארץ, ו"מלכות בית דוד" בבונה ירושלים,  45  לא יצא ידי חובתו.  46 

 44.  ביאר רבינו יונה שבמקום שמזכיר את הארץ צריך להזכיר שבחה, וארץ ישראל נקראה "חמדה" (ירמיה ג יט), ו"טובה ורחבה" (שמות ג ח). ובשבלי הלקט (קנז) כתב שיהושע ראה איך חמד משה רבינו להכנס אליה, וכיון שהוא זכה להכנס שם תקן בברכתו לומר "ארץ חמדה".   45.  כי ירשלים התקדשה ע"י דוד (רש"י ד"ה מלכות). והמאירי פירש משום שאין נחמה שלמה בבנין ירושלים אלא עם מלכות בית דוד.   46.  הראשונים נחלקו אם מי שלא אמר פרטים אלו לא יצא כלל, וחוזר ומברך, או שרק לא יצא ידי חובתו כראוי, אך אינו חוזר, ראה טור וב"י (קפז).
נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ "ברית", כי נתנה לאברהם אבינו ע"י ברית, בבין הבתרים.
רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ גם "תורה", כי ירשו את הארץ גם בזכות התורה, שנאמר (דברים ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם".
פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, ויאמר "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו",  47  משום שזו - התורה - נתנה בשלש בריתות והם א. בהר סיני ובאהל מועד. ב. בערבות מואב. ג. בהר גריזים ובהר עיבל.  48 

 47.  כך פירש רש"י (ד"ה שיקדים), וביארו תוס' (ד"ה ברית) שאין צריך לומר תיבות "ברית" ו"תורה" אלא את עניינם, ושלא כנוסח הרמב"ם (ס"ס אהבה) "כי הנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה וכו', על תורתך שלמדתנו, וראה מרדכי (ריז).   48.  כך פירש רש"י, וראה מהרש"א וצל"ח שדנו אלו שתים מברייתות אלו נחשבו כאחת, שהרי נקראו "שלש" אף שנאמרו ברבע מקומות.

דרשני המקוצר[עריכה]