פרשני:בבלי:נזיר סג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סג ב

חברותא[עריכה]

אמר פשט רבה את ספיקו של רמי בר חמא ממשנתנו:
אם עד שלא גילח נודע לו שהוא טמא -
בין כך ובין כך - בין טומאה ידועה ובין טומאת התהום - הרי זה סותר את כל ימי נזירותו.
והרי היכי דמי, מתי נודעה לו הטומאה שבגינה סותר הוא את כל ימי נזירותו?
אי דאיתידע ליה בתוך מלאת (אם המשנה עוסקת כשנודע לו על הטומאה בתוך ימי נזרו) - וכי צריכא למימר שהוא סותר? והרי כבר שמענו כן מן הרישא ששנינו: נזיר שגילח וכו' ואם טומאת תהום אינו סותר, הרי משמע שאם נודע לו קודם שגילח הרי זה סותר!?  1 

 1.  נתבאר על פי התוספות שפירשו כן משום שאי אפשר לפרש את הגמרא כפשוטה, דמשמע שאין שום חידוש אם נודע לו בתוך מלאת, כי זה ודאי אינו, שהרי טומאת התהום היא, ואם לא שחידשה משנתנו שלא הותרה טומאת התהום אלא כשנודע לו לאחר גילוח, מנין נדע דבר זה ; ואולם צריך ביאור: אם כן מה הועלנו במה שפירשנו את המשנה כשנודע לו לאחר מלאת, והרי סוף סוף כבר שמענו כן מן הרישא שתלתה את הדין בגילוח.
אלא לאו לאחר מלאת נודע לו, שמע מינה שלאחר מלאת נודע לו -
וממשיכה הגמרא לבאר את פשיטותו של רבה בדרך של קושיא ותירוץ:
ועדיין תיבעי לך: כולו סותר או שבעה סותר.
כלומר: אכן ודאי שהמשנה עוסקת במי שנודע לו לאחר מלאת, אבל איך נדע לפשוט ממשנתנו את ספיקו של רמי בר חמא, אם סותר הוא את כל הנזירות, או שאינו סותר אלא שבעה ימים?
ומבארת הגמרא תחילה את בעייתו של רמי בר חמא:
למאן - לדעת מי נסתפק רמי בר חמא?
אילימא לרבנן הסוברים שאפילו אם נטמא אחר מלאת (קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים) הרי הוא סותר את כל הימים, הרי פשיטא דכולו סותר!?
ואי לרבי אליעזר, הרי סובר הוא: כל אחר מלאת שבעה סותר, ואף זה יסתור שבעה בלבד!? ומבארת הגמרא את בעייתו של רמי בר חמא:
אמר לך רמי בר חמא: הני מילי שאינו סותר לרבי אליעזר אלא שבעה ימים, כי נטמא אחר מלאת, והאי הרי לפני מלאת הוא שנטמא.
או דילמא, שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא, כלומר: היות ונודע לו לאחר מלאת, הרי זה כמי שנטמא אחר מלאת.
ומאחר שנתבארה בעייתו של רמי בר חמא, שבה הגמרא לפרש את פשיטותו של רבה:
ומינה מן המשנה שהביא רבה יש לך לפשוט את הספק:
שהרי קתני במשנתנו "בין כך ובין כך סותר", וכבר נתבאר שהמשנה בהכרח עוסקת באופן שנודע לו לאחר מלאת -
ומכל מקום לא קמיפלגי (אין המשנה מחלקת) בין אם היתה אף הטומאה לאחר מלאת, לבין אם היתה הטומאה בתוך מלאת, ומשמע שבשני האופנים דין סתירה אחד להם, וכשם שאם נטמא לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה, כך אם נטמא בתוך מלאת, כיון שנודע לו לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה.  2 

 2.  א. ביאור פשיטות הגמרא הוא משום שמשנתנו כרבי אליעזר לענין תגלחת, והוא הדין לענין טומאה אחר מלאת, אבל אילו היתה משנתנו שלא כרבי אליעזר אם כן לכאורה אין מקום לפשיטות. ויש לעיין מנין שמשנתנו כרבי אליעזר, והרי במחלוקת זו של חכמים ורבי אליעזר נחלקו במשנה לעיל מה ב תנא קמא ורבי שמעון, ודעת תנא קמא היא שאינו שותה יין עד אחר כל המעשים כולן, ואם כן דילמא משנתנו כתנא קמא ולא כרבי אליעזר, ושוב לא תפשוט כלום! ? וצריך לומר, דתנא קמא דמתניתין היינו רבי אליעזר. ואולם לפי המובא שם בהערות בשם הגרי"ז שכתב בדעת הרמב"ם, שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון היא אליבא דחכמים (ודלא כהתוספות שם), אם כן ניחא יותר בפשיטות. ב. הקשה הרא"ש: למה לא נפשוט מגוף דין משנתנו שאין הדין תלוי בידיעה, שהרי אם נודע לו אחר גילוח שנטמא בטומאה ידועה, הרי הוא סותר, אף שאם היה נטמא עכשיו לא היה סותר! ? וראה מה שתירץ הרא"ש, והאריך בזה ב"קרן אורה" בתחילת הסוגיא, וראה גם ב"חזון איש" מה שכתב בזה.
תנו רבנן בדין "טומאת התהום": המוצא מת מכוסה בתבן או בצרורות, והיתה הטומאה "טומאת התהום" (כדמפרש בסוף הברייתא) -
והיה המת מוטל לרחבה של דרך שעבר בה, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו -
אם העובר באותה דרך כהן הוא, ולענין אכילת תרומה הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא בו, ולא הותרה טומאת התהום לענין תרומה.
ואילו בנזיר שעבר בה, או ל"עושה פסח", הרי הוא טהור, ומשום שהותרה להם טומאת התהום.  3 

 3.  לפי פשוטו (וכן נראה מסתימת דברי התוספות כאן, וכן נראה מרש"י בפסחים פא ב), הברייתא מלמדת אותנו שדין "טומאת התהום", נאמרה רק לנזיר ועושה פסח, ולא לתרומה ; אבל לדעת הרמב"ם (בפרק ו מקרבן פסח), לא באה ברייתא זו להשמיענו שהותרה טומאת התהום לנזיר ועושה פסח ולא לתרומה, אלא להשמיענו מה מיקרי "נודע" לענין טומאת התהום. והיינו: שברייתא זו עוסקת באופן שאם היה נודע לו בודאי שנטמא ב"טומאת התהום", היה טמא, ומשום שנודע לו קודם שגילח או קודם הבאת הקרבנות וקודם שחיטת הפסח, ומשמיעתנו הברייתא שאם לא נודע לו בודאי שנטמא, רק שנודע לו שעבר בדרך שהיה מת מושכב לרחבה, אין זו חשובה "ידיעה" לענין טומאת התהום, כי אפשר "שנטה מעט מהדרך בענין שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל" (לשון ה"כסף משנה"), ולא נאסרה להם טומאת התהום "עד שידע בודאי שנטמא בו", (לשון הרמב"ם שם). ועיקר חילוק הברייתא בין תרומה לנזיר ועושה פסח הוא בדין הידיעה, כלומר: דלענין תרומה די בידיעה כעין זו שלא להחשיבה כ"ספק טומאה ברשות הרבים", אבל לענין "נודע" בטומאת התהום, אין זו ידיעה.
אבל אם היה המת מושכב לאורכו של הדרך, הרי זה טהור אף לתרומה, כי ספק טומאה ברשות הרבים היא שספיקה טהור.
ומסייגת הברייתא את הדין המבואר במת שהיה מוטל לרחבה של דרך, שהכהן העובר בה טמא לענין תרומה, בשני סייגים:
א. במה דברים אמורים שלענין תרומה הרי הוא טמא: כשאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי שייטמא, כי המת ממלא את כל רוחב הדרך.
אבל יש לו מקום לעבור באותה דרך מבלי שייטמא שאין כאן אלא ספק טומאה, אף לתרומה הרי הוא טהור, דקיימא לן: ספק טומאה ברשות הרבים הרי זה טהור.
ב. במה דברים אמורים שלתרומה הרי הוא טמא:
כשמצאו למת כשהוא שלם.
אבל אם היה המת שמצא משובר לחתיכות או מפורק לאיברים, אפילו אין מקום לעבור, מכל מקום טהור הוא מספק, כי חיישינן  4  שמא בין פירקין עבר, בין האברים המפורקים של המת עבר ולא נגע ולא הסיט ולא האהיל.

 4.  א. "חיישינן" זה אינו לחומרא כרוב מקומות שבש"ס, אלא "חיישינן" לקולא, ויש עוד כהנה בש"ס, וראה מאירי ורש"ש. ב. כתב הרא"ש: אבל מצאו משובר לחתיכות או מפורק לאברים, אפילו אין לו מקום לעבור, כגון שחצי המת מוטל בצד ימין עד חצי הדרך, וחצי האחר מופלג הימנו (לאורך הדרך, ומונח) מצד שמאלו עד חצי הדרך או (אפילו) רובו, וההולך דרך ישרה לפניו אי אפשר שלא יאהיל על חצי (האחר) (האחד), אפילו הכי טהור, שאנו תולים שעיקם דרכו.
ואם היה המת שמצא מונח בקבר סתום,  5  אפילו שהיה המת בתוכו משובר או מפורק, הרי הכהן טמא לתרומה, מפני שקבר מצרפו למת, כלומר: כל הקבר מטמא באוהל אפילו מקום הריקן שבו, כדכתיב: "וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר יטמא שבעת ימים".  6 

 5.  הקשו התוספות בפסחים פא ב ד"ה ובקבר "היכי שייכא טומאת התהום בקבר, והלא נודע כשקברוהו שם, ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת", וראה במהרש"א וברש"ש שם; וראה עוד מה שכתב ב"שפת אמת" בפסחים ליישב קושייתם.   6.  וראה לעיל נג ב פרטי דינים בזה, בתוספות שם ד"ה חרב.
במה דברים אמורים שכשיש לו מקום לעבור או שהוא משובר ומפורק הרי הוא טהור לתרומה: במהלך ברגליו.
אבל אם זה שעבר שם היה טעון משא על כתיפו או שהיה רכוב על גבי בהמה, הרי זה טמא אף לתרומה, ואף שהיה לו מקום לעבור או שהיה המת משובר ומפורק.
לפי שרק המהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל.
אבל כשהוא טעון משא או רכוב, אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט  7  ושלא יאהיל מפני שהוא הולך נע ונד לכאן ולכאן, ומאהיל אף על צידיו.

 7.  הלשון צריך ביאור: שהרי עיקר הטעם הוא משום שמסתמא האהיל, ולא משום שנגע או ה סיט.
במה דברים אמורים שלנזיר ועושה פסח הרי הוא טהור: בטומאת התהום.
אבל בטומאה ידועה שידעו שאדם מושכב שם שלשתן טמאים, כלומר: באותו אופן שהוא טמא לתרומה, הרי הוא טמא גם לנזיר ועושה פסח.
ואיזו היא טומאת התהום: כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם בשעה שנטמא בה זה.
אבל אם היה מכירה אפילו אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום.
היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זה טומאת התהום.
אבל אם מצאו טמון בימים, ובאפילה (מקום אפל תמיד) ובנקיקי הסלעים ולא היה מכוסה, אין זו טומאת התהום, שהרי בכל אלו המציץ שם יכול לראותו.
ולא אמרו שהותרה "טומאת התהום" אלא למת בלבד, אבל שאר טומאות ואפילו שאינה טומאה ידועה, לא הותרה בהן טומאת התהום.  8 

 8.  נתבאר על פי סתימת לשון התוספות, ומשמע שמפרשים כפשוטו, שדין טומאת התהום לא נאמרה אלא לענין טומאת מת ולא שאר טומאות, וכן נראה מדברי הגמרא בפסחים פ ב, ראה שם. ואולם הרמב"ם (נזירות ו יח) כתב: "ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל הרוג לא, שהרי ידע בו זה שהרגו", (וכעין זה בנדה כז ב: "ולא אמרו רקב אלא למת בלבד", ומפרשת שם הגמרא: "למעוטי הרוג דלא") ; והשיג עליו הראב"ד: "בחיי ראשי, אומר אני שלא עלה על דעת למעוטי הרוג, שכבר אמרו: "איזו היא טומאת התהום, כל שאין מכירה אחד בסוף העולם", (כלומר: ואין צריך להוסיף דין הרוג, שכבר בכלל האמור הוא) ; אלא אעושה פסח קאי, ולמעוטי טומאת התהום ד (טומאת) זיבה", (ראה פסחים פ ב).
שנינו במשנה: כיצד: ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא:
קיימא לן: ספק טומאה צפה על פני המים, אינה מטמאה לענין שרץ,  9  כלומר: אף שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, מכל מקום אם היה השרץ צף על פני המים, וספק נגע בו ספק לא נגע בו, אינו טמא -

 9.  א. לאו דוקא שרץ, והוא הדין שאר טומאות לענין מגע ולא לענין אוהל, וכפי שיתבאר בהמשך, כן היא שיטת התוספות, (וראה מה שכתב בזה רבינו עקיבא איגר, והביא את שיטת הרע"ב והרמב"ם הסוברים שלא כהתוספות, וראה במאירי שהביא שתי שיטות בזה) ; והטעם שנקטה הגמרא "שרץ", הוא משום שמקור דין זה הוא מן המקראות בשרץ, וכפי שיתבאר. ולכאורה מסתייעים דברי התוספות מכל סוגיית הגמרא שהעמידה דין "טומאה צפה" על משנתנו, ואם דין מסויים הוא בשרץ מה ענינו למשנתנו; אך לפי התוספות שהדין הוא אף במת, ומשנתנו הרי עוסקת במת שהיה צף על פני המים ובספק טומאה (וכמו שכתבו התוספות במשנה), ועל זה הביאה הגמרא כאן את דין טומאה צפה, וכדי ללמדנו שאין משנתנו עוסקת אלא כשהספק היה אם האהיל על המת (כלשון התוספות במשנתנו), ולא כאשר הספק הוא אם נגע ולא האהיל, כי אז אינו טמא היות וטומאה צפה היא. ב. עיקר ההגדרה של "צפה" היינו שאינה קבועה אלא נעה על פני המים; כן נראה מלשונות התוספות בהמשך הסוגיא.
כדתניא:  10  ספק טומאה צפה, כלומר: ספק נגע בטומאה צפה, בין שהיתה צפה במים שבכלים, ובין שהיתה צפה במים שבקרקע, הרי היא טהורה.  11 

 10.  לשון המשנה בטהרות ד ז: "אלו ספיקות שטיהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים", ובמשנה ח: "ספק טומאה צפה על פני המים - שטיהרו חכמים, היינו - בין בכלים בין בקרקע, רבי שמעון אומר: בכלים טמא ובקרקע טהור", וצריך תלמוד למה הובאה כאן ברייתא ולא משנה זו.   11.  נסתפקו התוספות בטומאה צפה באויר אם היא טהורה כל שאין הטומאה על הארץ, או דוקא על פני המים; וב"קרן אורה" תמה על דבריהם, כי מהברייתא שמובאת בגמרא מבואר, שאף אם היא זרוקה באויר אינה מטמאה, וציין לדברי ה"תוספות יום טוב" (טהרות ד ח, ראה שם). ולפי זה נמצא, שחכמים ורבי שמעון נחלקו בשנים, שהרי לרבי שמעון ודאי משמע שדוקא על פני המים.
רבי שמעון אומר: אם היתה צפה במים שבכלים הרי היא טמאה שספק טומאה ברשות היחיד טמא, ורק כשהיתה צפה במים שבקרקע הרי היא טהורה.

דרשני המקוצר[עריכה]