פרשני:בבלי:ברכות סב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות סב ב

חברותא[עריכה]

תניא: בן עזאי אומר: על כל משכב שכב, חוץ מן הקרקע, שמא תתקרר,  33  ועל כל מושב שב, חוץ מן הקורה, שמא תפול ממנה.  34 

 33.  היעב"ץ ביאר שכאן מדובר באופן שאין דבר מפסיק בינו לקרקע, ולכן יש חשש שיתקרר, ואילו מה שאמרו באבות (ו ה) "כך היא דרכה של תורה:. ועל הארץ תישן" היינו באופן שיש בגד מפסיק בינו לקרקע, ורק אינו שוכב במטה נוחה. וכן מבואר בתוס' רי"ד (ב"ב נג) עי"ש.   34.  רש"י, והגר"א כתב דהיינו אפילו בקורה רחבה, וכשמונחת במקום גבוה, כי כאשר בא פחד בלבו, השטן מתחיל לקטרג (ראה שבת לב א).
אמר שמואל: שינה בעמוד השחר מועילה לגוף,  35  כשם שמועילה אסטמא (פלדה) לפרזלא (לברזל), שטוב לצפות את כלי הברזל בפלדה כדי לחזקו.

 35.  הערוך (אסטמה) הביא בשם רב האי גאון שמה ששנינו באבות (ג י) "שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם", היינו כשמתאחר בשינת הבקר שהיא נעימה מאד, ויש חשש לביטול ק"ש ותורה, אך בעת עלות השחר עדיין מותר לישון. אך במוסף הערוך ביאר שכוונת שמואל להשתנה בעמוד השחר (ומצינו בו גזרת לשון "שינה", במלכים ב, יח).
וכן מועילה לגוף יציאה בעמוד השחר, כאסטמא לפרזלא! בר קפרא הוה מזבן מילי (עצות) בדינרי  36 . ואלו היו עצותיו: עד דכפנת (בעוד שאתה רעב), אכול! שאם תשהה עד שתעבור ממך תאות האכילה, שוב לא יועיל לך המאכל.  37 

 36.  הגר"א ביאר שלא רצה ליטול שכר על לימוד תורה, ולכן התפרנס כיועץ בעניני דרך ארץ. ועוד, שרצה להחשיב את עצותיו בלב השומע, ורק לשם כך נטל מהם תשלום.   37.  הגר"א ביאר שהוא משל לעסק התורה, שבשעה שיש לך חשק ללמוד, אל תדחנו להתחילו מחר, כי הלימוד הוא כאוכל, שמעלתו כאשר הוא רעב, ואם דוחהו, הוא נחלש, ושוב אינו יכול לאכול אפילו כפי שרצה לאכול קודם לכן, וכמו שמצינו בירושלמי שהתורה אומרת "אם תעזבני יום, יומים אעזבך".
עד דצחית (בעוד שאתה צמא), שתי!  38 

 38.  הגר"א ביאר שהוא משל לעסק המצוות, וכנ"ל בתורה.
עד דרתחא קדרך, שפוך (- בעוד שקדרתך רותחת, שפוך אותה קודם שתצטנן), ומשל הוא, שכשאתה צריך לנקביך, אל תשהה אותם, אלא שפוך אותם מיד  39 .

 39.  רש"י. ותמה הגר"א שאין המשל דומה לנמשל, ופירש, שמאכל הניטל מקדרה בשעה שהיא רותחת, הריהו נשמר. אך אם מניח לקדירה לרתוח ואינו נוטל ממנה, נשפך חלקו לחוץ והולך לאבוד. וכן הוא בדמים שביד האדם, שכל עוד יש בידו מעות הרבה, תן מהן לעניים. כי מה שאתה נוטל מהן עתה, הרי הוא נשמר, אך אם אין אתה נותן מהן, הריהם הולכים לאבוד, כי כשם שהקדרה בעת רתיחתה אינה יכולה להכיל את מה שבתוכה, כן אין האדם יכול לשמר ממון שבידו.
אם תשמע קרנא (קול קרן) קריא ברומי, שהוא סימן של סוחרי תאנים שמבקשים לקנות תאנים, ואתה בר מזבן תאני (בן של מוכר תאנים), ואביך אינו בבית, תאני דאבוך זבין! ותמכרם אפילו שלא מדעת אביך, כל עוד יש להן תובעים.  40 

 40.  ביאר הגר"א שהוא רמז, כי אף אם אתה יודע לומר תורה משל עצמך, אמור תורה ששמעת מאביך. כי תאנים הם רמז לתורה, וכמו שדרשו לעיל (נז א) מקרא "נוצר תאנה יאכל פריה".
אמר להו אביי לרבנן: כי עייליתו בשבילי דמחוזא, למיפק ביה בשביל להפנות בחלקא (בשדה), לא תחזו (תביטו) לא להך גיסא, ולא להך גיסא, דלמא יתבי שם נשי ומתפנות, ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו!
רב ספרא על לבית הכסא, ובבית הכסא שלהם לא היתה דלת,  41  אלא מנהגם, שהרוצה ליכנס לשם, היה נוחר (משמיע קול שיעול), ואם היה אדם אחר בפנים, היה נוחר לו בחזרה (כי אין לדבר בבית הכסא  42 ), ומתוך כך היה יודע שלא להכנס.

 41.  כך משמע גם בסמוך, במעשה הפרסי שנכנס לרבי אלעזר ודחקו, (ורק בבית המוקד תקנו דלת נעולה). אך הריטב"א נקט שהיתה שם דלת, ורב ספרא לא נעלה מפני חששו שמא יבא שם אדם שיכול להסתכן בהמתנתו עד שיפתח, וכדלהלן.   42.  הרמב"ם (דעות ה ו) כתב שלא ידבר כשהוא נפנה, ואפילו לצורך גדול, ובברכי יוסף כתב שמקורו מכאן, ובשערי תשובה כתב דהיינו דוקא בעת שהוא נפנה ממש, ואילו כל עוד בבית הכסא אם יש לו צורך גדול יכול לדבר.
אתא רבי אבא, ונחר ליה לרב ספרא אבבא. אמר ליה רב ספרא: ליעול (יכנס) מר!
בתר דנפק רב ספרא, אמר ליה רבי אבא: עד כאן לא עיילת לשעיר (לארץ ישראל שיושבים אצלה בני שעיר  43 ), וכבר גמרת מילי דבני שעיר, ונוהג אתה בחוסר צניעות כמותם, (כי הפרסיים שישבו בינותם, צנועים היו בבית הכסא).

 43.  ע"פ באר שבע. והמהרש"א כתב, שנקט "שעיר", ולא "אדום", משום שכונתו לשד בית הכסא שדומה לשעיר. והתכוון לומר לו "גמרת מילי דשעיר" שנסתכנת בשד של בית הכסא, שמזיק למי שאינו צנוע בבית הכסא, ואינו חפץ בצניעות, בכדי שיוכל להזיק.
וכי לאו הכי תנן: מדורה היתה שם בבית המוקד שבמקדש, ובית הכסא של כבוד היה שם, וזה היה כבודו - אם מצאו אדם נעול, בידוע לו שיש שם אדם, ולא היה נכנס. ואם מצאו פתוח, בידוע לו שאין שם אדם, והריהו יכול להכנס. אלמא, לאו אורח ארעא הוא לדבר בבית הכסא,  44  ולכך קבעו להם סימן זה, כדי שהיושב בפנים לא יצטרך להודיע בפיו על קיומו למי שבא להכנס אחריו, ואם כן היה לך לנחור כנגדי, כדי שאשמט ואלך לי, ולא לומר לי ליכנס עמך  45 .

 44.  בסנהדרין (יט א) התקינו לנשים שיהיו מספרות יחד בבית הכסא, כדי שאיש הבא לשם ידע שיש אשה בפנים, ולא יכשל באיסור יחוד, והוכיח מכך הפמ"ג (א"א ב) ששתי נשים נכנסות יחד לבית הכסא, אך היינו דוקא בשדה, כי כשהן בעיר, אין חשש יחוד.   45.  רש"י (ד"ה ובית), והגר"א ציין לתמיד (כז ב) שם משמע שהכוונה להוכיח שאין לשני אנשים ליכנס יחד לבית הכסא, וכן נקטו הריטב"א והב"ח (ג ד"ה כתב בהגהת), ויתכן שרש"י סבר כי אילו היה מותר לדבר, לא היה צריך לנעול, וכיון שתקנו לנעול, בהכרח שחששו שמא היושב בפנים יענה בדיבור.
ורב ספרא שמיהר לומר לו "ליעול מר", הוא סבר, שרבי אבא מסוכן הוא אם לא יפנה מיד, ובאופן כזה מותר לדבר עמו אף מבית הכסא (וכן מותר שיכנס עמו יחד לשם).
דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כשאדם צריך להפנות, ובכל זאת הוא משהה את נקביו ומחזירם לבטנו, אותו עמוד החוזר לגוף, מביא את האדם לידי הדרוקן (חולי הגורם שכרסו צבה).
וסילון של מי רגלים החוזר לגוף מחמת שמשהה את עצמו מלהטילו, מביא את האדם לידי ירקון.
רבי אלעזר על לבית הכסא, אתא ההוא פרסאה, ודחקיה משם כדי שיצא. קם רבי אלעזר ונפק, אתא דרקונא (נחש), ושמטיה לכרכשיה (חלחולת) של אותו פרסי.
קרי עליה רבי אלעזר (ישעיה מג): "ואתן אדם תחתיך", אל תיקרי "אדם" אלא "אדום", כי האדומי הזה ניתן במקומי למיתה.  46 

 46.  ראה בירושלמי (שבת פ"ו ה"ט) שרבי אלעזר התבונן שאין הקב"ה מייסרו לחנם, ולכן המתין לראות אם תצא תועלת מדחיקתו, ואכן ראה איך הנחש ממית את הפרסי שבא תחתיו.
מצינו שדוד אמר לשאול (שמואל א, כד י): "הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה, ואמר להרגך ותחס עליך, ואומר לא אשלח ידי באדני כי משיח ה' הוא".
דנה הגמרא: למה נאמר "ואמר להרגך"? הרי "ואמרתי להרגך" מיבעי ליה. וכן למה נאמר "ותחס עליך"? הרי "וחסתי עליך" מיבעי ליה.
אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה, בן הריגה אתה. שהרי רודף אתה אחרי להרגני, והתורה אמרה "הבא להרגך השכם להרגו",  47  ונמצא שהקדוש ברוך הוא "אמר להרגך", אלא צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך, והצילתך ממיתה,  48  ועל כך נאמר "ותחס עליך"  49 .

 47.  בספר יד המלך (רוצח א יג) הוכיח מכאן כדעת הריב"ש (רלח, הובא במל"מ חובל ח ב) שמותר לנרדף להרוג את הרודף, ואינו צריך לדקדק אם יכול להנצל ממנו כשיפגע באחד מאבריו בלבד, שהרי דוד יכל לברוח ולהנצל, ובכל זאת החשיב את שאול כרודף. והנה הגרי"ז (רוצח שם) נקט שדמו של הרודף הותר לנרדף, כי אינו הורגו רק כדי להציל את עצמו, אלא כי "אין לו דם", ולדבריו מובן למה הזכיר דוד דוקא ש"הבא להרגך השכם להרגו", כי ידע ששאול לא יהרגנו בפועל (כמבואר בהערה 49), ואינו "רודף" שהותר דמו, אלא רק מצד שרצונו להרגו, ומפני כך לא היה דוד חייב להורגו, ויכל לוותר לו, וכדלהלן.   48.  לכאורה תמוה, שהרי מצינו שם (שמואל א, כד ו) שדוד אמר לאנשיו "חלילה לי אם אעשה את הדבר הזה למשיח ה' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא", ומשמע שלא מחמת צניעותו חס עליו. ומסתבר שדבריו אלו נסובו רק כלפי מה שהבטיחו ה' שיתן כל אויביו בידו לעשות בהם כרצונו (עי"ש מצודות דוד פס' ד), אך מה שלא הרגו מצד חיוב הריגת הרודף, הוא מפני צניעות שראה בו, וכדלהלן.   49.  לכאורה תמוה, שהרי אפילו אם הרודף הוא צדיק גמור, מצוה להורגו. וביאר בסמיכת חכמים שכוונת דוד למה שאמרו במגילה (יג ב) "בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיתה בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר", וכיון שעדיין לא נולד ממנו הזרע שיוליד את אסתר, לא יכל להרגו, ולכן אמר לו ש"הצניעות" עצמה "חסה" עליו, (אך המהרש"א ביאר שאמר לשאול: אתה "חסת" על עצמך, שנצלת בצניעותך). ונכדו היעב"ץ הוסיף שדוד ידע שלא יהרגנו, כי כבר נמשח למלך על פי נביא, ובהכרח תתקיים מלכותו (ואף אם מעשה התלוי בבחירה מועיל לבטל בשורה שראה בחלום, נבואה אינה בטלה על ידו, ראה אור החיים בראשית לז כא). ובברכת ראש כתב שמתוך צניעותו הבין כי אף שעתה רודפהו, לא יהרגנו בפועל, ואם כן אינו בכלל דין "רודף", ואסור להרגו, וראה הערה 47
ומאי היא צניעותו של שאול? - דכתיב (שם ג) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך, ושם מערה, ויבא שאול להסך את רגליו", והיינו שנכנס להפנות שם, משום צניעות, ואף שם נהג בצניעות, כמבואר בסמוך.
תנא: שאול נכנס לגדר לפנים מן גדר בגדרות הצאן, וכן נכנס במערה לפנים ממערה,  50  והיא צניעות מעולה.

 50.  הגר"א ביאר שאחרי כל גדר היתה מערה. ובבן יהוידע ביאר שדרשו כן מכפלות תיבת "ויבא".
ומבארת הגמרא מהו "להסך את רגליו" (שנזכר בפסוק זה)?
אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך שאול את עצמו בבגדיו, כסוכה, מתוך צניעות שהיתה בו.  51 

 51.  בגבול בנימין כתב שעל ידי ששלשל בגדיו יכל דוד לכרות כנף מעילו, ולפיכך נענש שלא יועיל לו כסוי הבגדים, שהרי גלה מעט מכיסויו.
עוד נאמר שם (פסוק ד): "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט".
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המבזה את הבגדים  52  לבסוף אינו נהנה מהם  53  . שהרי דוד ביזה את בגדי שאול, ולבסוף נאמר בו (מלכים א, א א): "והמלך דוד בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.  54 

 52.  במדרש (שוחר טוב ז) מבואר שכרת לו כנף אחד מד' כנפות, ופסל טליתו לציצית, וראה בבן יהוידע שזהו ביזוי מצוה, כי יכל לכרות את הבגד שלא במקום הכנף, ולא לפוסלו. ובספר חסידים (תשעה) נקט שבשעה שעשה שאול צרכיו לא היה הבגד העליון עליו, ולכן יכל דוד לכרות ממנו כנף, והחיד"א (ברית עולם) דקדק כדבריו מהלשון "המעיל אשר לשאול", דהיינו מעיל שלו אך אינו עליו. אולם הראבי"ה (ברכות קסא) הוכיח משאול שמותר להכנס עם טלית מצויצת לבית הכסא, ונקט כפשוטו שכרת מבגדו כשהיה עליו.   53.  במשנת רבי אהרן (ח"א נג) ביאר, כי אף שכוונת דוד היתה לטובה (שהרי הראהו את הכנף, והוכיח לו שלא הרגו כי רצונו בשלום), בכל זאת לא הועילו לו הבגדים, כי כך נקבעה המציאות, שאדם אינו יכול להינות מדבר שבזהו. והחתם סופר (הפטרת חי שרה) כתב ש"כעס" בגימטריא "כנף", ורמז לשאול שאינו ראוי לכנף כי התאכזר לנוב עיר הכהנים, ואף שלא נגע בשאול כי הוא משיח ה', סבר שאין קדושה בבגדיו, וכיון שכל הנאת הצדיק אינה מדברים גשמיים אלא מעין עוה"ב, הרי מאחר שכך היתה דעתו על הבגדים, שוב לא נהנה מהם.   54.  המהרש"א ביאר שדרשו כי תיבת "בבגדים" מיותרת, ובאה ללמד שרק הבגדים לא חממוהו.
אמר לו דוד לשאול שרצה להרגו: "אם ה' הסיתך בי, ירח מנחה" - אם ה' גזר עלי עונש זה, אקריב לו מנחה, ותהיה לו לריח ניחוח, ויכפר לי.
אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: "מסית" קרית לי, לפיכך הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, שתכשל בעוון ספירת בני ישראל בלא שיתנו כפר נפשם. ומקרא מפורש הוא, דכתיב (שמות ל יב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", הרי שבלא כופר נפשם, אסור לפקוד אותם.  55 

 55.  הרמב"ן (שמות ל יב) ביאר שטעותו של דוד היתה, כי סבר שרק משה הצטווה שלא למנות את ישראל, אך אינה מצווה לדורות. ועוד ביאר (במדבר א ג) שמנה את כלם, ולא כמנין התורה, שהיה רק מבן עשרים עד שישים, שבכך אין עין הרע, כי אינו יודע מנין כולם. ובאופן נוסף כתב (שם) שדוד מנאם ע"י שקלים, ועוונו היה שמנאם שלא לצורך מצוה, שהוא אסור אף במנין ע"י נטילת שקלים (ורק כשהמנין עצמו נצרך, כגון לדעת מספרם כשיוצאים למלחמה, אין צורך בכופר, ראה תוס' יומא כב ב). (ובאור החיים שמות ל יב כתב, שהמנין על ידי נתינת שקלים או דבר אחר הותר רק לצורך, ואילו מנין שלא לצורך טעון נתינת כופר. ולכן נאמר שכל חטאו של דוד הוא רק מפני ש"כופר לא שקל"). וביאר שו"ת מקום שמואל, שדוד סבר שאין איסור בעצם המנין, ומה שהצטוה משה ליטול מחצית השקל, לא היה כדי לכפר על המנין, אלא על שחטאו בעגל, אך היה לו ללמוד מהאמור בשאול שספר את הטלאים ולא את העם, ומכך היה מבין שנאמר למשה איסור למנותם (וראה מהרש"א יומא כב ב, ובאר שבע תמיד פ"א).
מיד נאמר (דברי הימים א, כא א): "ויעמוד שטן על ישראל, ויסת את דוד למנות את ישראל". וכן כתיב (שמואל ב, כד א) "ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר, לך מנה את ישראל ואת יהודה", וכתוצאה מכך נענש על שאמר כי הקדוש ברוך הוא הסיתו, וכמדה נגד מדה, נשלח השטן להסיתו בכך.
וכיון דמנינהו, היה לו ליקח מהם כופר, ולא עשה כן, ולא שקל מינייהו כופר,  56  ונענשו ישראל על כך בדבר, כדכתיב "ויתן ה' דֶבֶר בישראל מהבקר ועד עת מועד".  57 

 56.  משמע שאין איסור בעצם המנין, אלא במה שלא נטל כופר לכפר על המנין. וכך ביאר המלבי"ם (שמות שם) שמותר למנותם, רק צריך ליקח כופר בעת המנין. וכן נראה מאבן עזרא שם) ומתוס' יומא (כב ב) שהאיסור למנותם בלא נתינת כופר. אך מדברי רש"י (שמות שם) משמע שנטילת המטבע בעת המנין לא היתה לכופר, אלא כתחבולה למנות מטבעות ולא את ישראל עצמם. וגם הרמב"ן (במדבר שם) נקט שמנין התורה לא היה על ישראל עצמם, אלא ספרו את השמות של נותני הכופר. וכבר הבאנו דעת האור החיים שמנין לצורך הותר כשנעשה על ידי דבר אחר, ואילו שלא לצורך אסור אפילו באופן זה, ואם עשאוהו צריך ליתן שקלים לכפר. וכן דעת תוס' רי"ד (יומא שם). וראה נחל איתן (ו, י יז).   57.  הרמב"ן (במדבר טז כא) ביאר שגם העם נענשו כי היה עליהם לתת שקלים, שהרי המלך לא צוה אותם שלא יתנו השקלים, אלא רק צוה למנותם כדי לדעת מנינם (ומה שכתב שם א ג שאף אם היו נמנים ע"י מטבעות היה יוצא הקצף, כי נמנו שלא לצורך, היינו רק על דוד שמנאם "לשמח לבו, שמלך על עם רב", או שכוונתו כנ"ל, שעל מנין שלא לצורך צריך ליתן שקלים בתורת כופר ולא רק כתחבולה למנין). ועוד כתב, שכבר קודם לכן היה חיוב עונש על העם, כי אחרו לבנות את בית הבחירה, והיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ולא התעוררו השבטים לדרוש את ה' ולבנות בית לשמו (וכן הוא במדרש שוחר טוב יז). וביאור זה הוא כטעמו של רבינו בחיי שמות שם, שהמנין גורם לקצף, כי על ידו כל אחד עומד לדין בפני עצמו, (ותרומת מחצית השקל שבה לצרפם כציבור, שהרי קרבנות ציבור באין רק מתרומת הלשכה), ודוד לא ידע שיש חרון אף על החוטאים שבישראל ולכן מנאם.
מאי "עת מועד"?
אמר שמואל סבא, חתניה דרבי חנינא, משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד שהוא בבקר, עד שעת זריקתו של דמו.
רבי יוחנן אמר: עד חצות היום ממש! שהוא סוף זמן הקרבת תמיד של שחר.  58 

 58.  זמן מגיפת הדבר נקבע להמשך שלשה ימים (ראה שם פס' יג), אלא שקרבן התמיד הגן עליהם, כי התמיד קרב מדמי מחצית השקל, והם ניתנים ככופר על מנין ישראל.
אחר שהכה ה' את ישראל בדבר, נאמר (שמואל ב, שם טז): "וינחם ה' אל הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ".
מבארת הגמרא מהו "המשחית בעם רב"? - אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך, טול לי אדם רב חשוב שבהם, שיש בו במיתתו ליפרע מהם מישראל כמה חובות (עונות), ולכפר עליהם, כי "מיתת צדיקים מכפרת".  59 

 59.  במדרש רבה (בראשית מד ה) "בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שבהם שהוא יכול לומר למדת הדין די, ואני נוטלו ומכפר עליהם", ובשיר השירים (רבה א סב) אני רואה אדם גדול שבהן: . ואני נוטלו וממשכנו".
באותה שעה מת אבישי בן צרויה, שהיה שקול כנגד רובה של הסנהדרין, והתקיים בכך "רב", בלשון רוב.
עוד נאמר באותו ענין בדברי הימים (שם): "וישלח האלקים מלאך לירושלים להשחיתה, ובהשחית ראה ה' וינחם על הרעה".
מבארת הגמרא: מה ראה ה' שעל ידו התנחם? - אמר רב: ראה הקדוש ברוך הוא באותה שעה את יעקב אבינו,  60  ומצינו ביעקב לשון "ראיה" דכתיב (בראשית לב ב): "ויאמר יעקב כאשר ראם".

 60.  ראה רש"י להלן (סד א ד"ה שיאחז) "יעקב שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים".
ושמואל אמר: את אפרו של יצחק ראה, כלומר, את מחשבת יצחק שהיה מוכן ומזומן להקרב על גבי המזבח ולהעשות אפר  61 . שנאמר בו לשון "ראיה", בפסוק (בראשית כב ח): "אלקים יראה לו השה לעלה בני", ובזכותו עצר ה' את המשחית שעמד בהר המוריה שהוא מקום העקדה.

 61.  המהר"ל (גור אריה ויקרא כו מב) ביאר שזכרון העקדה נחשב לזכות כאילו אפרו של יצחק מונח לפני הקב"ה, כיון שמסר נפשו להיות נשחט ונשרף. והמהרש"א ביאר שראה את מחשבת אברהם שהסכים לשחוט את יצחק יחידו ולעשותו אפר, ובזכות זו התברך שירבה זרעו כחול הים, והועילה נגד המשחית שבא למעט זרעו, והוסיף הצל"ח שהמשחית עמד בהר המוריה שבו היתה העקדה, ובזכותה בטלה המגיפה. ובעלי התוספות (בראשית כב יד) ביארו שהכוונה לאפר האיל שבא תחת יצחק, (וראה דברי החת"ס בתורת משה שם), והגרי"ז ביאר כוונתם ע"פ רש"י (שם כב יג) שאברהם אמר בכל עבודה מהקרבת האיל, "יהי רצון כאילו עשויה בבני" (ובעולה צריך לעשות דשן, מעילה י א), ונמצא שבעשיית האפר מהאיל נחשב כאפרו של יצחק, וראה פחד יצחק (סוכות כט ח, מד ה).
רבי יצחק נפחא אמר: את כסף הכפורים שנתנו ישראל במדבר  62 , ראה! ואותו כסף כיפר גם על המנין שבימי דוד. שהרי מחצית השקל ניתנה גם כזכרון לדורות הבאים, שנאמר (שמות ל טז): "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", ובימי דוד הוזכר כסף זה, והועיל לכפר להם.

 62.  רש"י פירש שהוא הכסף שנתנו בפעם הראשונה משלשת הפעמים שנמנו במדבר, וראה רש"י בשמות (ל טז) שמכסף זה עשו את האדנים למשכן, ובעל הטורים (שם לח כז) כתב שכנגד מאה האדנים תקן דוד מאה ברכות, והוסיף בטור (או"ח מו) שתקנם מפני שמתו בנגף כל יום מאה איש, ולא ידע על מה, עד שחקר והבין ברוח הקדש, וביאר הפרישה (טז) שכיון לסוד המאה הידוע למקובלים, ומסתבר שלמדו מכפרת האדנים, שהיו יסוד המשכן, והועילו לצרפם שוב כציבור, ולבטל את פירודם ליחידים ע"י המנין (ראה הערה 57).
רבי יוחנן אמר: את בית המקדש שיבנה במקום שעמד בו המשחית,  63  ראה, ואף בו נאמרה לשון ראיה, דכתיב (בראשית כב יד) "בהר ה' יראה!"

 63.  כך ביאר הצל"ח. והמהרש"א נקט שרבי יוחנן חלק על רבי יצחק נפחא, וסבר שכסף הכפורים שניתן בימי משה, אינו יכול לכפר בימי דוד, אלא שהקב"ה ראה את כסף הכפורים שעתידים לתת כל שנה בבית המקדש.
ובנידון זה, פליגי בה רבי יעקב בר אידי, ורבי שמואל בר נחמני: חד אמר כסף הכפורים ראה, וחד אמר בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר "אשר יאמר היום, בהר ה' יראה".
שנינו במשנה: לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא.
מבררת הגמרא: מאי "קפנדריא"?
אמר רבא: קפנדריא כפי משמעותה, כן הוא פירוש שמה! והיינו כתרגומה, שהיא קיצור דרך.
ורב חנא בר אדא משמיה דרב סמא בריה דרב מרי אמר: אין התרגום מבטא את פירוש המלה, אלא היא מלת נוטריקון,  64  וכמאן דאמר אינש, כשרוצה לקצר דרכו: "אדמקיפנא אדרי, איעול בהא" (- בעוד שאני מקיף את שורת הבתים, אכנס כאן ואקצר דרכי), וכל זה הוא כולל בנוטריקון של "קפנדריא".

 64.  במגילה (כט א) הגירסא: "מאי קפנדריא אמר רבא קפנדריא כשמה, מאי כשמה, כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול אדמקיפנא אדרי איעול בהא", ובטורי אבן כתב שהיא הגירסא הנכונה, ואין מחלוקת בין הביאורים. אך בגליוני הש"ס נקט שהאמת כגירסת סוגיין, שהרי "כשמה" ביאור "כמשמעה הידוע לנו", ואיך הקשו שוב "מאי כשמה", ובהכרח שרבא סבר שמשמעותה הוא שלא יעשו בביהכנ"ס קיבוץ בני אדם (כמבואר ברש"י ע"ז יא ב ד"ה חגתא), ורק רב חנא ביאר שהאיסור לקצר דרכו בביהכנ"ס.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא, אלא כדי לשהות שם, או כדי לעשות בו מצוה,  65  ואחר כך נמלך להמשיך ולצאת החוצה, אינו צריך לחזור לפתח שנכנס ממנו, אלא מותר לו לעשותו קפנדריא, ולצאת מפתח אחר בכדי לקצר את דרכו.

 65.  בכל בו (יז) נקט שכדי לעבור בבביהכנ"ס די לקרא בו פסוק או לשהות מעט, וכן פסק הבה"ל (קנא ד"ה לעשותו), אך האור שמח (תפלה יא י) כתב שההיתר הוא רק באופן שנכנס מתחלה להתפלל או לקרות, אבל אם נכנס לקרוא לחבירו או לתנוק, וכדי לקצר דרכו קרא שם פסוק או ענה קדושה, אסור לצאת בפתח שכנגדו לעשותו. ונחלקו אם האיסור מצד בזיון (כשיטת ראבי"ה מגילה תקצא), ואם כן אף הקורא פסוק אסור, כי הוא מבזה את המקום. אך אם האיסור מצד עצם השימוש במקום קדוש (כדלהלן סג הערה 1), הדבר תלוי בכוונתו כשנכנס, וכיון שהיו לו שתי מטרות בכניסתו מותר, (וראה עינים למשפט וציץ אליעזר יב טז). והרמב"ם (שם) כתב ש"אסור להכנס בהם אלא לדבר מצוה", והפמ"ג (קנא א"א ו) העלה מכך שאם הולך לדבר מצוה יכול לעבור בביהכנ"ס, ותמה עליו הבה"ל (ד"ה לקצר) שההיתר לקצר, הוא רק כשנכנס לביהכנ"ס לצורך עשיית מצוה בתוכו, ולא כאשר נכנס לקצר דרכו למצוה שבהמשך הדרך, והיינו משום שהמעבר הוא בזיון לביהכנ"ס, אך יתכן שהפמ"ג נקט כי כל שאינו משתמש בביהכנ"ס כמעבר לצורך עצמו, מותר.
רבי אבהו אמר: אם היה שביל עובר דרך בית הכנסת מעיקרו (קודם שנבנה), מותר לעשותו קפנדריא.  66 

 66.  הרמב"ם (תפלה יא ח) התיר קפנדריא רק ב"נכנס להתפלל או לקרות" ולא הביא שני היתרים אלו, וביאר הכסף משנה שאע"פ שמותר לעשות כן, אין הדבר ראוי, שהרי מצינו במגילה (כז ב) שרבי אלעזר בן שמוע אמר שאריכות ימיו היא מפני שמימיו לא עשה קפנדריא לבית הכנסת, וכפי שביאר הרשב"א שם שכוונתו לאופנים שהיה רשאי לעבור ולא עבר, שאם לא כן הרי יש איסור בדבר, ואין זו מעלה. ורבינו אברהם מן ההר ביאר שהרמב"ם סבר שהיתרו של רב נחמן הוא רק בנכנס לדבר מצוה, וכללו ב"נכנס לקרות", וגם סבר שרב חלבו ורב נחמן נחלקו על רבי אבהו, ואסרו את השמוש בביהכנ"ס שנבנה על שביל, ולכן השמיטו (ויתכן שרבי אבהו סבר שהאיסור משום בזיון, וכיון שכבר היה שם שביל שוב המעבר אינו גנאי, או שהמקום לא הוקצה לענין מעבר, וראה חזו"א יו"ד רט טו).
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל, ואחר כך רוצה לצאת ממנו, אינו צריך לחזור דרך הפתח שנכנס בו בדוקא, אלא מותר  67  לעשותו קפנדריא ולצאת דרך פתח אחר. שנאמר על עולי הרגל הבאים לבית המקדש (יחזקאל מו ט): "ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער הנגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא",  68  הרי שאין לצאת דרך אותו פתח שנכנס בו, אלא דוקא דרך פתח אחר.  69 

 67.  זו גירסת הרמב"ם (תפלה יא י), וביאר הכסף משנה (שם) שרבי חלבו חלק על רב נחמן, וסבר כי רק המתפלל מותר לקצר לכתחילה, שכן היתרו נלמד מקרא (ואין להזהר בו כמו בשני ההיתרים דלעיל), אבל הנכנס לצורך מצוה, אין ראוי לו לקצר. אך בטורי אבן (מגילה כז ב) נקט שלדעת הרמב"ם גם הנכנס להתפלל לכתחילה לא יקצר דרכו בביהכנ"ס, ובנחלת צבי הוכיח כך מדברי רבי אלעזר בן שמוע ש"מעולם" לא עשה קפנדריא, אף כשנכנס להתפלל. והרי"ף גרס "מצוה לעשותו קפנדריא", כמשמעות הפסוק שכך היה חובה לצאת במקדש מהפתח הנגדי, וביאר הר"ן (מגילה שם) שבכך מראה את חביבותה, ומסתבר שכוונתו לחיבוב התפלה, ואין זה מדיני כבוד ביהכנ"ס אלא מדיני תפלה (ויתכן שגם לפי הרמב"ם, החידוש בדין זה הוא שמותר לצאת בצד אחר, מצד כבוד התפלה, ואין חשש שיראה כמתפלל עראי, ראה כל בו יז). והגר"א הוכיח כגירסא זו, שהרי כבר אמרו כי אף כשלא נכנס להתפלל, אלא על מנת שלא לעשותו קפנדריא, מותר לעשותו קפנדריא, ובהכרח שבנכנס להתפלל נוסף חידוש שמצוה לעשותו קפנדריא (וראה מג"א קנא ז שרבי חלבו לא נחלק על רב נחמן, אלא הוסיף לחדש שאף אם נכנס גם על דעת לעשות קפנדריא, כיון שהתפלל יש לו מצוה לקצר).   68.  רש"י (יחזקאל מו ט) פירש "מצוה עליהם שיתראו בתוך העזרה יפה יפה", ולכאורה תמוה, אם כן איך מוכיחים מפסוק זה להתיר קפנדריא בבית הכנסת, והרי הם עשו בכך מצוה. ומוכח כדברי הר"ן הנ"ל, שהנידון כאן אינו מדיני כבוד ביהכנ"ס אלא מדיני תפלה, והמצוה לצאת מפתח השני, כדי להראות חיבוב התפלה, ושאינו מתפלל עראי.   69.  בתרומת הדשן (ח"ב קיד) כתב שדין זה נוהג גם בעולה לבימה, שעליו לירד מצדה האחר, כי קדושתה יתירה מבית הכנסת, ובמקור חיים הוסיף, שלדבריו אסור לעשות בה קפנדריא לצורכו.
שנינו במשנה: ולא יעשה בו רקיקה מקל וחומר!
אמר רב ביבי אמר רבי יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית  70  בזמן הזה  71  כאילו רוקק בבבת עינו של הקב"ה כביכול, שנאמר בבית המקדש (מלכים א, ט ג) "והיה עיני ולבי שם כל הימים".

 70.  בירושלמי (פ"ג ה"ה) נקט "בבית הכנסת", ורבינו יונה (טו ב מדפי הרי"ף) גרס שם "בבית המקדש", וכאן ביאר שהירושלמי לא נחלק על סוגיין, כי כאן מדובר כששף את הרוק בגמי (או כיורק לתוך תבן שמתכסה מאליו) ולכן מותר לו לירוק.   71.  המהרש"א כתב שדין זה הוא רק למ"ד שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא (והרמב"ם לא הזכירו אף שפסק שקדשה לעתיד לבא, כי כיום כולנו טמאי מתים, ואין אפשרות להכנס להר הבית). ולכאורה תמוה, וכי מי שסובר שלא קדשה לעתיד לבא יחלוק על הפסוק "והיה לבי ועיני שם כל הימים". וראה בתרגום יונתן שם שהכוונה שעיני יהיו שם רק כאשר גם ליבי יהיה שם. ואין לתמוה מדברי רבי יוחנן לעיל (סא ב) שאיסור הקלת ראש כנגד שער המזרח אינו נוהג בזמן הזה שאין השכינה שרויה בהר הבית. כי כבר אמרו במדרש רבה (שמות ב ב) "עד שלא חרב ביהמ"ק היתה שכינה שורה בתוכו, ומשחרב ביהמ"ק נסתלקה השכינה לשמים", וכיון שהיא כנגדו הרי באותו מקום אסור לעשות דבר בזיון, ורק במקום שכנגדו הותר, כי כיון שאין השכינה שורה בהר אין הבזיון כנגדה (וראה מועדים וזמנים ד שמט באריכות).
אמר רבא: רקיקה בבית הכנסת שריא, ואין דינו כמקדש, מידי דהוה אמנעל שמותר להלך בו בבית הכנסת, מה מנעל בהר הבית אסור להלך בו, ובכל זאת בבית הכנסת מותר,  72  אף רקיקה כן, ודוקא בהר הבית הוא דאסור לירוק, אבל בבית הכנסת שרי.

 72.  תוס' בסוטה (מ א ד"ה שמא) הוכיחו שמותר להכנס לביהכנ"ס בסנדל, שהרי הוצרכו לאסור לכהנים לעלות עמו לדוכן, ולכאורה תמוה, שדין זה מפורש בברייתא כאן (ושם הוכיחו רק מדברי רבא). ובספר מנחה חרבה (שם) כתב שבברייתא ניתן לבאר שההיתר רק במנעל חדש המיועד לביהכנ"ס, ולכך הוצרך להוכיח מסנדל הכהנים, שלולי חששו שמא תפסק רצועה, היו עולין לדוכן בסנדל שמהלכין בו בשוק.
אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה שרבינא אמר ליה לרבא, ואמרי לה, שרב אדא בר מתנא אמר ליה לרבא: אדיליף רקיקה ממנעל שמותר בבית הכנסת, למה לא נילף רקיקה מקפנדריא לאסרה אף בבית הכנסת?
אמר ליה: תנא בברייתא יליף את עצם איסור רקיקה (אף במקדש) ממנעל, ואת אמרת שנלמד מקפנדריא לאוסרה אף בבית הכנסת?! והרי מאחר שהמקור לאסור רקיקה נלמד ממנעל, דיו לבא מן הדין להיות כנידון.
ומאי היא הברייתא שלמדה לאסור רקיקה ממנעל? - דתניא: לא יכנס אדם להר הבית, לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו,  73  ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ולא בפונדתו (חגורה חלולה שנותנין בה מעות)  74  המופשלת לו מאחוריו, ולא יעשנו קפנדריא. ורקיקה אסורה בו מקל וחומר ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון ואפילו הכי אסור, שהרי אמרה תורה למשה כשעמד במקום השכינה (שמות ג ה): "של נעליך מעל רגליך",  75  רקיקה, שהיא דרך בזיון, לא כל שכן שאסורה במקדש?!

 73.  במדרש רבה (בראשית סא ז) מובא שאלכסנדר מוקדון בא למקדש עשו לו אנפלאות (גרביים), ונכנס בהם עד קדש הקדשים, ומשמע שמותר להכנס בהם גם לעזרה, וכמו שפירש רש"י ביבמות (קב ב ד"ה הכי) שגם בעזרה אין בהם בזיון, כי אין דרך להכניסם בטיט, וראה תוס' ביומא (עח ב ד"ה בקטע) ומנחת חנוך (רנד ד). ובהגהות הרד"ל תמה למה הוצרכו לחייבו לחלוץ מנעליו, והרי הוא נכרי שאינו חייב במצוות. אכן, קושיא זו היא רק אם חיוב חליצת מנעל הוא מחמת מורא מפני השכינה, שהוא חל רק על הנכנס, אולם באמת החיוב הוא לכבד את המקדש (ואת השכינה שבו), והוא חל על כל הנמצא במקדש, והיה מוטל על מלויו לשמור שלא יחלל כבודו בכניסתו עם מנעל, וראה הערה 75.   74.  כך פירש רש"י, והרמב"ם בפיה"מ נקט שהוא בגד התחתון שלובש להציל מזיעה, ואין דרך האדם לצאת בו לבדו בלי בגד נוסף מעליו. ומסתבר שרש"י נקט שאסור להכנס בפונדתו, אפילו אין בה מעות, כי המהלך בבגד זה שמטרתו למסחר אינו נוהג במורא לפני השכינה. ואילו הרמב"ם נקט שהאיסור משום כבוד המקום, והוא רק בהולך בבגד מבוזה, או כשמכניס מעות צרורין בסדינו כהולך לפרקמטיא. וראה תוס' בפסחים (ז א ד"ה בהר) שהקשו על המשנה "המוצא מעות בהר הבית", הרי אסור להכנס שם בפונדתו עם מעותיו, ותירצו שהאיסור רק בפרהסיא, והיינו כהרמב"ם שהאיסור משום הבזיון שנראה כצורר מעותיו והולך לפרקמטיא, אך לדעת רש"י אין איסור בהבאת מעות בידו, אלא בעצם לבישת בגד של מסחר.   75.  במדרש רבה (שמות ב ו) אמרו על מקרא זה: "כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל", ומשמע שהאיסור אינו מפני קדושת המקום, אלא מפני כבוד השכינה שבו, וכן ביאר הגרי"ז את האמור ביבמות (ו ב) על איסור כניסה במנעל "לא מהמקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש", וראה ביראים (תט) שכל איסור שהוא מפני כבוד השכינה שייך בין בבית המקדש ובין בבית הכנסת. אולם הערוך לנר שם נקט שהאיסור מחמת קדושת המקום, וכמשמעות המשך הכתוב "כי אדמת קדש הוא", ולשון הרמב"ם (בית הבחירה ו טז) "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה".
רב יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך לקל וחומר כדי לאסור רקיקה,  76  שהרי הוא אומר (אסתר ד ב): "כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק", והלא דברים קל וחומר, ומה שק שאינו מאוס, בכל זאת הלובשו אין ראוי לבא לפני מלך בשר ודם כך,  77  רקיקה שהיא מאוסה, והאדם נמצא בבית המקדש שהוא לפני מלך מלכי המלכים, לא כל שכן שיהא אסור לירוק בו?!

 76.  לכאורה תמוה, למה העדיף רבי יהודה את המקור מנביא יותר מאשר המקור בתורה, ועוד, שהרי זה וזה נלמדים מקל וחומר. ויתכן שסבר שאין לומדים מהכתוב קודם מתן תורה. או ששק מוכיח יותר, שהרי יש בו סברא נוספת (חוץ ממיאוס או בזיון), שאסור לבא בו אפילו לפני מלך בשר ודם, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ולפי המבואר (בהערה 63) יתכן שרבי יוסי ברבי יהודה אמר שהטעם של בזיון, שייך רק כשהאיסור מחמת קדושת המקום, אך אין צריך לכך, כי כיון שמורא מקדש הוא מפני השכינה שבו, אסור לעשות דבר מאוס לפניה, (ואכן רש"י ביבמות ו ב נקט רק את הטעם שרקיקה מאוסה, כי שם אמרו שאינך ירא מפני המקדש אלא מפני מי שהזהיר עליו).   77.  המהרש"א העלה מכאן שאסור להתפלל בלבוש שק, כי אם לפני מלך בשר ודם כך כל שכן לפני מלך מלכי המלכים. ובמקור חיים דחה, שהרי מצינו מפורש בנביאים שהתפללו בלבוש שק (ראה מלכים ב, יט. דניאל ט).
מכל מקום מבואר בברייתא זו, שמקור איסור רקיקה אינו נלמד מקפנדריא, ולכך אין לאוסרו בבית הכנסת.
אמר ליה רב פפא לרבא: אנא הכי קאמינא שנלמד לאסור רקיקה: נימא, הכא (בהר הבית) לחומרא, והכא (בבית הכנסת) לחומרא, ונלמד בכל אחד מהם מהדין שהחמירו בו יותר, בכדי להחמיר עליו בדין נוסף:

דרשני המקוצר[עריכה]