ויקישיבה:ארגז חול/כסף (אמצעי תשלום)

ערך זה עוסק באמצעי תשלום. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך אנציקלופדיה תלמודית:כסף (פירושונים).

הגדרה - מטבע או דבר אחר המשמש כאמצעי תשלום במקח וממכר, ובפרעון חובות וחיובי ממון שונים, ומשערים על פיו ערכו של ממון.

השם "כסף" נזכר במקרא בכמה מובנים: מין מתכת, כמו: עשה לך שתי חצוצרֹת כסף^[1]וכן: אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת וגו'^[2]מטבע המשמש כאמצעי תשלום, כמו: אֹכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם^[3]וכן: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך^[4]מין מטבע מסויים, כמו: הנה נתתי אלף כסף לאחיך^[5]וכן: וענשו אֹתו מאה כסף^[6]רכוש בכלל, כמו: וכסף וזהב לא ירבה לו מאד^[7]שפירושו ממון^[8]

ערך זה ענינו כסף בתורת אמצעי תשלום, וכקנה מידה לשיעור ערכו של ממון. על דיני מטבע בתורת חפץ בפני עצמו ע"ע מטבע, וע' אגב^[9]וע' אונאה: אונאה במטבעות, וע' חליפין^[10]על מיני מטבעות פרטיים שנזכרו בהלכה ע"ע אסר וע' דינר וע' פרוטה ובערכים המתאימים על פי שמות המטבעות. על ערכי המטבע האמורים בתורה ובדברי חכמים, אם הם ב"כסף צורי" או ב"כסף מדינה", ע"ע דינר: סתם דינר; דינר מדינה, וע"ע כסף צורי; כסף מדינה. על שוה כסף אם דינו ככסף ע"ע שוה כסף.

על כסף במובן של מעשה קנין על ידי נתינת כסף או שוה כסף ע"ע כסף.

גדרו

כסף בדיני התורה ובמצוותיה נזכר לענין דברים הנקנים בכסף^[11]ולענין קדושי אשה^[12]ולענין פדיון הקדש, ופדיון מעשר שני, ופדיון הבן, ופרעון חובות^[13]ועוד. על גדר כסף בהלכה דנים לענין דברים הטעונים כסף ולא "שוה כסף"^[14]וכן דנים על גדרו בתורת תשלום עבור סחורה ("טיבעא", מטבע, שמשלמים בו עבור "פירא", סחורה)^[15]ועל גדרו בתורת קנה מידה לשער בו ערכו של ממון, שהיוקר והזול נמדדים על פיו^[16]

ברוב דיני התורה התלויים בכסף אף שוה כסף דינו ככסף^[17]אולם יש מדיני התורה הטעונים כסף דוקא ולא שוה כסף, כגון פדיון מעשר שני^[18]וכן מחצית השקל שנותנים כל שנה לקרבנות צבור^[19]על הלואת כסף, שחייב הלווה לפורעה בכסף דוקא, אם יש לו, ולא בשוה כסף, ע"ע גבית מלוה: גבייה במעות. על שכר פועל, שצריך לפורעו בכסף דוקא, ע"ע פועל.

כסף האמור בפדיון מעשר שני הוא מטבע שיש עליו צורה, ציור או כתב^[20]ויוצא באותו זמן ובאותו מקום^[21]ואין מחללים מעשר שני על מטבע שאינו יוצא^[22]ולא על אסימון^[23]היינו כסף שאינו טבוע^[24]שנאמר: וצרת הכסף בידך^[25]כסף שיש עליו צורה^[26]ויש מפרשים שאסימון הוא כסף שיש עליו צורה, אלא שנשברה צורתו או נסדקה^[27]ואינו יוצא במקח וממכר אלא בשווי משקל הכסף שבו, כמו כסף שאינו טבוע^[28]או שאינו עומד אלא למשקלות^[29]ואינו יוצא אפילו על ידי הדחק, ואינו שוה אלא את משקלו, ופעמים ששוקלים בו^[30]וכיון שאין עליו צורה חשובה, שאינו שוה יותר מפני צורתו, בטלה צורתו והרי היא כמי שאינה^[31]ויש מפרשים שאסימון הוא כסף שיש עליו צורה, אלא שאינו יוצא בהוצאה^[32]אלא בדוחק^[33]או שהוא מטבע שנפסל^[34]ולפדיון מעשר שני צריך צורה חשובה היוצאת בהוצאה^[35]או שאין מחללים אלא על דבר שיוכל לתתו בירושלים בכל אשר תאוה נפשו^[36]ר' דוסא אומר, מחללים מעשר שני על אסימון^[37]וכן סובר ר' ישמעאל, ודורש: וצרת הכסף בידך, לרבות כל דבר הנצרר ביד^[38]ודוקא באסימון התירו^[39]לפי שאינו מחוסר אלא תיקון מועט^[40]שהוא עשוי ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר, ואינו מחוסר אלא טיבוע^[41]או לפי שיש עליו צורה כל שהיא, אלא שאינו יוצא בהוצאה^[42]הלכה שאין מחללים על אסימון^[43]על הסוברים שבזמן הזה, שאין מעשר שני נאכל, מחללים אף על אסימון או מטבע שאינו יוצא, ע"ע פדיון מעשר שני.

כסף האמור בפדיון מעשר שני אינו דוקא מטבע של כסף, אלא אף פרוטות של נחושת^[44]או דינרי זהב^[45]שלשון "כסף" פירושו ממון, ואף פרוטות של נחושת בכלל^[46]ו"כסף" הוא שם מושאל, מפני שסתם מטבע היה של כסף^[47]וכן דרשו בספרי: מנין לעשות שאר מטבע ככסף^[48]כגון זהב ונחושת^[49]שנאמר: ונתת בכסף וצרת הכסף בידך^[50]דבר שדרכו ליצרר^[51]שדרך לתתו בצרור, ואף שאר מטבעות דרכם ליצרר^[52]ויש מהראשונים שכתב שדין זה נלמד מדרשת: וצרת הכסף בידך^[53]לרבות כל דבר שיש עליו צורה^[54]היינו פרוטות נחושת ודינרי זהב^[55]והוצרכו לדרשה זו, אף על פי שבכל התורה שוה כסף ככסף, לפי שמעשר שני אינו נפדה אלא בכסף, והיינו אומרים שאינו נפדה אלא במטבע של כסף, שהוא "חריף" יותר, ויוצא בהוצאה^[56]מטבע של עץ, יש סוברים בדעת ראשונים שהוא בכלל מחלוקת התנאים אם מחללים מעשר שני על אסימון^[57]אף על פי שיש עליו צורה והוא יוצא בהוצאה, מכיון שאינו חשוב^[58]ואין לו שיווי עצמי^[59]על פרטי דינים אלו, ועל חילול מטבעות ממיני מתכת שונים זה על זה, ע"ע פדיון מעשר שני.

כסף לענין מקח וממכר, במובן של "טיבעא" לעומת "פירא"^[60]פירושו מטבע היוצא^[61]אבל לשונות של זהב ושל כסף הרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, ודינן כשאר המטלטלין^[62]וכן כסף האמור לענין שומת ערכו של ממון – שהזול והיוקר נמדדים על פי כסף ולא על פי שאר דברים^[63]ולכן מותר להלוות מטבע במטבע^[64]ואין זה כהלואת פירות, שאסור להלוותן סאה בסאה, שמא יתייקרו בשעת הפרעון ויש בכך משום רבית^[65]– היינו מטבע היוצא^[66]אבל חתיכות של כסף דינן כפירות^[67]וכן תשלומי גזילה ונזיקין, שמשערים בכסף^[68]שיעורם הוא על פי ערך המטבע היוצא, ולא על פי ערך מתכת הכסף^[69]וכתבו גאונים בגדר מטבע היוצא, שבמקום שאין מלך הוא נקבע על פי הסכמת אנשי המדינה, ובמקום שיש מלך הוא נקבע על פי מצות המלך, ולא על פי הסכמת בני המדינה^[70]ויש שנסתפק מה הדין אם יתבטל ענין המטבע, שהרי אינו אלא הסכמת בני אדם ואפשר שיתבטל, אם אז תיחשב מתכת הכסף כמטבע לענין שומת התשלומים^[71]לפי שהמתכת היא מטבע מצד עצם טבעה, שערכה רב, ונוח להשתמש בה כאמצעי תשלום, אלא שבמקום שיש מטבע היוצא הרי הוא חשוב יותר ממתכת הכסף ולכן הוא הנקרא מטבע^[72]או שמא באופן זה לא ישערו את החיובים בכסף, אלא יצטרך הגזלן לשלם לנגזל עד שישיג חפץ כדוגמת זה שגזלו, או שמא ישנו חיוב להנהיג מטבע, כדי לקיים את דיני התורה התלויים במטבע^[73]

במקומות שמשתמשים בחטים או בפירות אחרים כאמצעי תשלום במקח וממכר, יש מהגאונים שכתבו שדין החטים והפירות הוא כמטבע היוצא, במובן של "טבעא" לעומת "פירא", ואף אם יש באותו מקום מטבע הנוהג על פי המלך, אלא שהפירות "חריפים" לצאת בהוצאה, שניהם חשובים מטבע, בין הפירות ובין מטבע המלך^[74]ויש שכתבו שאין דין הפירות באותם מקומות כמטבע, שאין מטבע אלא של כסף^[75]

כסף האמור לענין שיעור שוה פרוטה, שחשוב ממון^[76]וכן כסף שנזכר בניגוד ל"שוה כסף"^[77]יש סוברים בדעת ראשונים שמובנו הוא מתכת כסף, ולא מטבע^[78]ולדעתם מטעם זה הוא שכתבו ראשונים ששיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה של כסף טהור^[79]ובפחות מזה אינו חשוב ממון, אפילו אם הוא שוה הרבה בדברים אחרים^[80]לפי שכסף האמור בתורה הוא מתכת כסף, והשיעור הוא על פי משקל המתכת, בין אם הוקרה ובין אם הוזלה^[81]וכתבו עוד בדעת ראשונים, שאף "כסף" האמור בתשלומי נזיקין לענין תשלום "כסף או מיטב"^[82]הוא מתכת כסף, ולא מטבע^[83]ויש חולקים וסוברים ש"כסף או מיטב" האמור בתשלומי נזיקין היינו מטבע היוצא, כמו: אם כסף תלוה את עמי^[84]וכן יש סוברים שכסף האמור בתורה בניגוד לשוה כסף פירושו מטבע, ואף פרוטה של נחושת כסף היא ולא "שוה כסף"^[85]ורק לענין שיעור פרוטה הולכים אחר שיווי מתכת הכסף במשקל חצי שעורה, שכל שיש בפרוטת נחושת שיווי זה הרי היא חשובה ממון^[86]ואף על פי שמטבע טבוע ערכו גדול ממשקל המתכת שבו^[87]ומטבע של פרוטה ערכו גדול משווי משקל חצי שעורה כסף, מכל מקום שיעור פרוטה נמסר במשקל המתכת ולא במטבע^[88]וכן שאר שיעורי מטבעות, כגון ה' סלעים לפדיון הבן, שכתבו ראשונים שיעורם במשקל המתכת^[89]אין השיעור כולל את ערך ההטבעה, אלא את משקל המתכת בלבד^[90]וכתבו בטעם הדבר, לפי שאף מתכת הכסף חשובה מטבע מצד עצם טבעה, לפי שהיא יקרה ונוח להשתמש בה כאמצעי תשלום, וקבעה תורה את השיעור לדורות על פי משקלה^[91]ויש מהראשונים שכתבו ששיעור שתי מעות כסף לענין הטענה המחייבת שבועת מודה במקצת^[92]הוא במטבעות טבועים^[93]ועל פי זה יש שכתבו שאף שיעור פרוטה הוא במטבע שיש בו משקל חצי שעורה כסף, וכולל את ערך ההטבעה^[94]וכן יש שכתבו ששיעור ה' סלעים בפדיון הבן הוא בשיווי מטבעות טבועים^[95]ויש סוברים בדעת ראשונים שכסף האמור בתורה אין פירושו לא מתכת כסף ולא מטבע, אלא "ממון", ולכן אין שיעור שוה פרוטה תלוי במשקל הכסף, אלא בערכו, ואפילו פחות ממשקל חצי שעורה כסף חשוב ממון, אם הוקרה המתכת ואפשר לקנות בשיעור זה דברים אחרים כמו בפרוטה^[96]ויש חולקים וסוברים בדעת ראשונים אלו שגדר כסף היינו מטבע כסף היוצא^[97]או כל מטבע היוצא, אפילו פרוטה של נחושת^[98]אלא ששיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף^[99]על הסוברים שאם הוזלה מתכת הכסף עד שערך משקל חצי שעורה ממנה הוא מועט ביותר אינו חשוב ממון, ע"ע פרוטה וע' פחות משוה פרוטה.

בזמן המקרא והתלמוד היה עיקר ערכו של המטבע כערך המתכת שנעשה ממנה, על פי משקלו^[100]וההטבעה באה בעיקר לציון משקלו של המטבע^[101]ומכל מקום מטבע טבוע היה שוה יותר מערך המתכת שבו^[102]יש שכתבו ששיעור ההפרש בין מטבע טבוע לשאינו טבוע היה אחד מכ"ד בערך המתכת, והוא שכר ההטבעה^[103]ויש סוברים ששיעור ההפרש היה חומש^[104]

במשך הדורות התחילו לערב במטבעות הכסף מתכות אחרות, כגון נחושת, והיה שווי המטבעות גבוה בהרבה מערך מתכת הכסף שבתוכם^[105]ולאחר מכן התחילו המדינות או הבנקים להוציא שטרות נייר לשימוש בתורת אמצעי תשלום במקום מטבעות של מתכת^[106]בתחילה היו המדינות שהוציאו שטרות נייר מתחייבות לשלם לכל דורש את תמורת השטרות במטבעות כסף או במטבעות זהב, לפי הסכום הנקוב בהם^[107]ובתקופה מאוחרת יותר היו מתחייבות לשלם את התמורה במתכת זהב, ואילו בימינו אין בשטרות כל התחייבות מצד המדינות, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום בלבד, ואף מטבעות המתכת בדרך כלל אין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא כאמצעי תשלום^[108]ונחלקו אחרונים בדין שטרות הכסף^[109]יש סוברים ששטרות נייר אינם חשובים כסף לדיני התורה^[110]לפי שאין להם ערך עצמי^[111]ומהם שכתבו שאינם אלא כשטרי חוב על אוצר הממשלה, ודינם כשטרות שאין גופם ממון^[112]ונתמעטו מחיובי אונאה^[113]ושומרים^[114]ומשבועה דאורייתא^[115]ועוד דינים^[116]ואין פודים בהם בכור אדם, שאין פודים בשטרות^[117]ומכל מקום אינם ממש כשטר, אלא נקנים כשאר מטלטלין, ואינם צריכים כתיבה ומסירה כשטר^[118]והמזיקם חייב לשלם מן הדין כממון גמור, ואינו כמזיק שטרו של חברו, שחיובו הוא רק מדין "גרמי"^[119]אף לדעה זו במקום שלא נתמעטו שטרות, כגון בקידושין, המקדש אשה בשטרות כסף הרי היא מקודשת, שהרי שוה כסף ככסף^[120]ויש שנסתפק אפילו בקידושי אשה, מכיון שאין לשטרות ערך עצמי, אלא שגזרה המלכות במדינה זו לקבלם, ובמדינה אחרת אינם חשובים אלא כנייר בעלמא, ושמא לא אמרו שוה כסף ככסף אלא בדבר שיש לו שיווי עצמי בכל מקום^[121]ויש סוברים ששטרות נייר דינם ככסף לכל דבר^[122]שהרי אף מטבעות של כסף פעמים שערכם הוא יותר מערך המתכת שבהם, ואף על פי כן דינם ככסף לגבי כל שוויים^[123]וזה הוא גדר מטבע, שגזרה המלכות עליו שיצא בהוצאה, והמוכר חייב לקבלו כתשלום, ודינא דמלכותא דינא לענין זה, והרי הוא מטבע גמור^[124]או שכל דבר המשמש כאמצעי תשלום ואפשר לקנות בו כל דבר חשוב כסף לדיני התורה, אף שאין לו ערך עצמי^[125]לשיטה זו פודים בשטרות נייר הקדש^[126]ומעשר שני^[127]ויש סוברים שפודים בהם אף בכור אדם^[128]ויש מצדדים שאין פודים בהם את הבכור, על פי שלדעתם חשובים הם ככסף לשאר דינים, לפי שלגבי הדיוט "דינא דמלכותא דינא", אבל בפדיון הבן לדעתם עיקר הפדיון הוא מהקב"ה, והוא שנותנו לכהן, וכלפי גבוה אין דין המלכות כלום^[129]ויש מחלקים בין שטרות כסף שהמלכות מתחייבת לשלם את תמורתם במטבעות כסף, שאינם אלא שטר חוב על אוצר הממשלה, ובין שטרות כסף שאין המלכות מתחייבת לשלם את תמורתם, שכיון שגזרה המלכות לקבלם בתורת כסף, דינם ככסף, שדינא דמלכותא דינא^[130]

מטבע שבזמן חז"ל, אף על פי שהיה עיקר ערכו משום המתכת שבו, יש דינים התלויים בערכו בתורת מטבע טבוע.

לענין קנין חליפין, לדעת האמוראים שאין מטבע נעשה חליפין^[131]אמרו בתלמוד הטעם, מפני שדעתו של המקנה היא על צורת המטבע, והצורה עשויה להיבטל^[132]שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת^[133]ולכן הוא כדבר שאינו מסויים ושלם שאינו מועיל בחליפין^[134]או כדבר שאינו מתקיים^[135]ויש שכתבו שהצורה היא דבר שאין בו ממש, מכיון שחשיבותה אינה אלא על פי המלך, ודבר שאין בו ממש אין קנין סודר נתפס בו^[136]ויש שכתבו שכיון שהצורה עשויה להיבטל – ואין בה ממש^[137]– הרי זה כשטר שאין גופו ממון^[138]ויש מסבירים, שגוף המטבע חשוב כדבר שאין גופו ממון, הואיל ואין שוויו אלא מחמת דבר אחר, הצורה שעליו, אבל הצורה עצמה חשובה כדבר שגופו ממון, שערכה הוא מחמת עצמה, על פי חוק המלכות והסכמת בני אדם, והרי היא כשאר חפצים שערכם נקבע על פי הסכמת בני אדם, אלא שהיא דבר שאין בו ממש, שאין קנין נתפס בו ואינו מועיל לקנין חליפין^[139]ומהאחרונים יש שכתבו, שהשיווי שמחמת הצורה הוא זכות חיצונית שאינה מגוף המטבע, אלא גזירת המלכות היא שמי שמחזיק את המטבע יש לו זכות לקבל עבורו ממון, ובחליפין אין הקנין נעשה אלא על ידי נתינת גוף הדבר, וכיון שדעתו על הצורה אין כאן נתינה^[140]ויש שכתבו, שקנין חליפין אינו אלא כשרצונו וצורכו של האדם הוא בגוף החפץ, ומחליף גוף חפץ זה בגוף חפץ אחר, מה שאין כן במטבע שאין בו צורך לגופו, אלא מצד שוויו וצורתו בלבד^[141]על עיקר הדין וטעמים אחרים שנאמרו בו ע"ע חליפין^[142]וע' מטבע.

המקדש אשה במטבע, דעת יחיד מן הראשונים שאינה מקודשת, מפני שהמטבע שוה יותר מדמי המתכת שבו מצד הצורה, ונמצא שדעת האשה על הצורה, והצורה עשויה שתיבטל^[143]ורבים סוברים שהיא מקודשת^[144]וכן כתבו ראשונים, שדוקא לענין חליפין דעתו של אדם על הצורה, לפי שבחליפין אדם מקפיד על גוף המטבע, ורוצה אותו עצמו כמות שהוא בעין, וכיון שדעתו על הצורה נחשב המטבע כדבר שאין גופו ממון, אבל כשמקבל אדם מטבע בתורת דמים אינו מקפיד על המטבע עצמו, ואין דעתו על הצורה, ולכן הוא חשוב כגופו ממון, ומטעם זה מועיל כסף בקנין קרקע או בקידושין^[145]ויש מסבירים, שמטבע חשוב כדבר שגופו ממון אף לענין שווי ההטבעה, שהרי המזיק מטבע משלם אף את שווי הצורה, ואף על פי שהצורה אין בה ממש, אין הצורה וגוף המטבע שני דברים נפרדים, אלא שעל ידי הצורה עולה ערכו של גוף המטבע, וממון גמור הוא, ורק לענין חליפין, מכיון שדעתו בעיקר על הצורה, נגרר אף גוף המטבע אחר הצורה, ודנים הכל כדבר שאין בו ממש^[146]על קידושין בשטרות כסף של ימינו עי' לעיל^[147]

הגוזל מטבע ונפסל – והמטבע הגזול קיים בידי הגזלן – אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך^[148]ונחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה דוקא כשפסלתו מדינה זו, ויוצא במדינה אחרת^[149]אבל אם פסלתו מלכות, שציותה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת^[150]הרי זה כגוזל מטבע ונסדק, שמשלם כשעת הגזילה^[151]שהואיל ואינו יוצא לגמרי היזק גמור הוא^[152]וניכר היזקו^[153]שאין צורת מטבע זה דומה לצורת שאר המטבעות היוצאים עכשיו, ואילו בשעת הגזילה היו כל המטבעות שוים לו^[154]ולדעת רב הונא אפילו פסלתו מלכות אומר לו הרי שלך לפניך^[155]שהרי לא נשתנה^[156]ויש מהראשונים שכתבו הטעם שאין זה שינוי, מכיון שלא נעשה מעשה בגוף המטבע^[157]להלכה יש מהראשונים שפסקו כרב יהודה^[158]ויש שפסקו כרב הונא^[159]שטרות כסף של ימינו, יש מהאחרונים שכתבו שאם נפסלו לדברי הכל אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, שאי אפשר לומר כן אלא במטבע שעיקר ערכו הוא משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך עצמי, כשנפסלו הרי זה כהיזק ניכר^[160]על הגוזל מטבע ונפסל, כשאין המטבע הראשון בעין, שמשלם במטבע החדש, עי' להלן: כשהוחלף המטבע^[161]

השף מטבע של חברו – שפיחת את צורת המטבע^[162]ולא חיסר את גופו^[163]– אמר רבה שפטור, לפי שלא חיסרו כלום^[164]בטעם הדבר יש שכתבו, לפי שהוא הזק שאינו ניכר^[165]שהצורה היא דבר שאין בו ממש^[166]וכן יש שכתבו שדברי רבה הם כדעת האמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות אין זה כהיזק ניכר^[167]אבל לאמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות הרי הוא כנסדק^[168]השף מטבע חייב לשלם^[169]ויש מפרשים טעמו של רבה משום שאינו אלא גרמא בנזקין^[170]שחסרון הצורה אינו חשוב אלא גרמא, הואיל ולא חיסרו כלום^[171]שאפשר לתקן את צורת המטבע, ואין הנזק אלא במה שצריך ליתן שכר לצורף לתקנו^[172]ויש שכתבו בטעם שחשוב כגרמא, מפני שעיקר המטבע הוא המתכת שבו, וביטול צורתו אינו אלא גרמא שייפחת מדמיו^[173]וכתבו אחרונים שבשטרות כסף של ימינו, מכיון שעיקרם אינה אלא הצורה, המוחק את הצורה חייב^[174]על עיקר הדין של שף מטבע ופרטיו, ועל מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבה שפטור, או שאין הלכה כמותו וחייב משום "גרמי", ע"ע גרמא בנזקין; גרמי^[175]וע' הזק שאינו ניכר^[176]

אף שיווי המטבע מחמת צורתו, שהוא יותר מערך משקל המתכת שבו, דינו ככסף לפדיון מעשר שני^[177]ואפילו מטבע החסר ממשקלו, אבל מתקבל אצל בני אדם במקח וממכר על פי הערך הנקוב בו, יש סוברים שמחללים עליו בכל שוויו^[178]ושנינו במשנה: סלע שחסרה ממשקלה, נותנה למעשר שני ואינו חושש^[179]לפי שמי שאינו מקבלה אינו אלא נפש רעה^[180]ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שמדובר בסלע שחסרה פחות משיעור אונאה^[181]ופודה בה מעשר שני בשווי סלע שלם, לפי שמי שאינו מקבלה בשווי זה אינו אלא נפש רעה^[182]ואף על פי שאם יבוא לפורטה לפרוטות לא יחליפנה השולחני אלא לפי משקלה, שהשולחני מדקדק בכך, לענין חילול מעשר שני אין הולכים אחר השולחני אלא אחר שאר בני אדם, שאינם מדקדקים, ומקבלים אותה כסלע שלם^[183]ב) ויש מפרשים שהדברים אמורים בחסרה כדי אונאה, ואינו פודה בה אלא בשוויה, ולא בסלע שלם^[184]אבל אם חסרה פחות מכדי אונאה, מחללים עליה בסלע שלם^[185]ג) ויש סוברים שאפילו כשחסרה כדי אונאה, היינו כשיעור שקנה ומחזיר אונאה^[186]פודה בה בסלע שלם^[187]אם היתה יוצאת על ידי הדחק^[188]ד) ויש חולקים וסוברים שאפילו סלע שחסרה פחות מכדי אונאה אין מחללים עליה בסלע שלם, אלא בשוויה^[189]על פדיון בשטרות נייר של ימינו עי' לעיל^[190]

בשיעור ה' סלעים לפדיון הבן, שהוא על פי משקל מתכת כסף^[191]הפודה במטבעות של כסף, יש מהאחרונים שכתב שאינו יוצא ידי חובתו עד שיהא במטבעות שפודה בהם מתכת כסף כשיעור, אבל בפחות מן השיעור, אף על פי שהמטבעות שוים על ידי צורתם כערך מתכת כסף כשיעור, אינו פדיון^[192]לפי שלדעתם עיקר הפדיון הוא מהקב"ה, והוא שנותנו לכהן, וכלפי גבוה אין הצורה כלום^[193]ורבים סוברים שכל שהמטבעות שוים כערך מתכת כסף כשיעור הרי זה פדיון^[194]שעל ידי הצורה עולה ערכה של מתכת הכסף שבמטבע והרי היא שוה כשיעור^[195]או ששיווי המטבע מחמת צורתו הרי הוא כשוה כסף, ושוה כסף ככסף^[196]או שהוא חשוב כסף ממש, שהרי הוא מטבע היוצא^[197]על פדיון הבן בשטרות נייר של ימינו עי' לעיל^[198]

לענין שבועת מודה במקצת, שאין נשבעים אלא כשההודאה היא ממין הטענה^[199]כל מין מטבע אחת היא, ולכן אם אמר לו: דינר זהב יש לי בידך, והשיבו: אין לך בידי אלא דינר כסף, או פרוטה, חייב^[200]ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהדברים אמורים כל שתבעו מטבע, ולא מתכת במשקל, ואף על פי שמטבע זה כסף וזה נחושת, הרי זו הודאה ממין הטענה, שכולם מטבע הם^[201]ואף על פי שהם משתי מתכות ושתי צורות, כל שם צורה אחת היא^[202]וכתבו ראשונים שלדעה זו חייב שבועה אפילו אם תבעו מטבע ממלכות זו והודה לו במטבע ממלכות אחרת^[203]ורבים סוברים שלא אמרו כל מין מטבע אחת אלא בתובעו "מטבע" סתם, כגון שטען שנתן לו דינר זהב להחליפו וליתן לו מטבעות תחתיו^[204]אבל הטוען "דינר זהב יש לי בידך בפקדון", והודה לו הנתבע בדינר כסף או בפרוטה, פטור, שאין זו הודאה ממין הטענה^[205]מכיון ששני המטבעות חלוקים בין במינם ובין בצורתם^[206]וכן אם טענו מטבע ממלכות זו, והודה לו במטבע ממלכות אחרת, פטור^[207]היו התביעה והטענה באותו מין מתכת, אבל במטבע אחר, כגון שתבעו דינר זהב והודה לו בחצי דינר זהב, יש סוברים שהרי זו הודאה ממין הטענה^[208]ויש סוברים שאינה חשובה הודאה ממין הטענה, ופטור^[209]היתה התביעה במין מטבע אחד וההודאה במין אחר, וצורתם שוה, כגון שתבעו מטבע זהב והודה לו במטבע של כסף, ושניהם צורתם שוה, יש שכתב שהרי זו הודאה ממין הטענה^[210]על פרטי דינים אלו, ועל התובע דינר זהב או כסף בסתם, אם הוא חשוב כתובע שיווי של דינר, או שהוא כתובע דינר ממין זה דוקא, ע"ע מודה במקצת.

בעל חוב, שאם יש לו מעות, חייב לפרוע מעות ולא שוה כסף^[211]יש סוברים שחייב לפרוע באותו מין מטבע שלוה, אם זהב, זהב, ואם כסף, כסף^[212]ויש סוברים שרשאי לפרוע אף במין מטבע אחר, כל שהוא מטבע היוצא^[213]ואפילו כשלוה מין מטבע החשוב "טבעא", רשאי לפרוע ממין אחר החשוב "פירא" לגביו^[214]

בתורת דמי מקח

כסף משמש לקנין בדברים הנקנים בכסף, כגון קרקע^[215]אולם מטלטלין אינם נקנים בכסף^[216]ולפיכך הלוקח מטלטלין, אף על פי שפרע הלוקח את כל הדמים, לא קנה^[217]ויכול לחזור בו^[218]משך הלוקח את המטלטלין, או עשה בהם קנין אחר המועיל במטלטלין^[219]אף על פי שלא נתן את הדמים, קנה, ואין שניהם יכולים לחזור בהם^[220]ומתחייב הלוקח בדמים^[221]אבל אין הכסף נקנה למוכר במשיכת המטלטלין, אלא שנעשה חוב על הלוקח^[222]ואמרו: כללו של דבר, כל שנקנה, קונה^[223]היינו שהדבר הנקנה – המקח – מחייב במשיכתו את דמיו, ואילו הדמים אינם קונים את המקח במשיכתן^[224]ולעולם החפץ שאדם מוכר הוא המקח, והכסף הוא דמי המקח^[225]

מטבע אינו נקנה בחליפין^[226]שאם ייחד לו מעות כדמי מקח ומשך את המטלטלין, לא קנה^[227]ויש מהגאונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שמטבע אינו מקח וממכר כשאר סחורה, עד שייקנה בחליפין, אלא לעולם הוא משמש כדמי הסחורה^[228]על טעמים אחרים שנאמרו בדין זה, ועל פרטיו, ע"ע חליפין^[229]על קנינים אחרים המועילים במטבע ע"ע אגב^[230]וע' חצר^[231]וע' מטבע.

כסף לעומת מטלטלין של מקח נקרא בתלמוד "טבעא" (מטבע), לעומת המקח שנקרא "פירא" (פירות)^[232]ופעמים שאף מיני מטבעות שונים נחשבים זה לגבי זה כ"טבעא" לעומת "פירא", כשבא להחליפם זה בזה^[233]ה"טבעא" אינו קונה את ה"פירא", ואילו ה"פירא" קונה את ה"טבעא"^[234]ולא קונה ממש, אלא שמחייב את הלוקח לשלם^[235]

בגדר "טבעא" אמרו, שלשונות של זהב ושל כסף אין דינן כמעות אלא כ"פירא"^[236]והרי הן כעששיות של ברזל ושל נחושת, וכשאר מטלטלין, שנקנים בקנין וקונים זה את זה בחליפין^[237]וכן אסימון – כסף שאינו טבוע, או מטבע שהצורה שבו שבורה או סדוקה^[238]– קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון^[239]היינו שמשיכת האסימון מחייבת את הלקוח לשלם עבורו מטבע, ואילו משיכת המטבע אינה מחייבת לתת את האסימון^[240]שהואיל ואסימון אין בו צורת מטבע הרי הוא כחתיכת כסף, ונקרא סחורה לגבי מטבע היוצא, ואילו המטבע חשוב ככסף לגבי האסימון^[241]וכן מעות הרעות קונות – היינו מחייבות – את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות^[242]שהרעות הן כשאר מטלטלין^[243]ומחייבות את המעות היפות במשיכתן, ואינן נקנות במשיכת המעות היפות^[244]מעות רעות יש מפרשים שהם מעות שנפסלו^[245]שפסלתן המלכות או המדינה^[246]או שנמחקה צורתן^[247]או שעירבו בהן הרבה נחושת עד שאינן יוצאות בסחורה^[248]ויש סוברים שהוא הדין במעות שאינן יוצאות באותה מדינה, ואין נושאים ונותנים בהן עד שמחליפים אותן במטבע אחר^[249]אבל מעות היוצאות אפילו על ידי הדחק דינן כ"טבעא" לכל דבר^[250]ויש מפרשים מעות הרעות, מעות שיוצאות על ידי הדחק^[251]כגון שנשתפשפה צורתן והאדימו^[252]או שנסדקו^[253]ולדעתם אף על פי שחשובות הן כ"טבעא" לגבי מטלטלין^[254]לגבי מעות היפות חשובות הן כ"פירא"^[255]ומכל מקום יש שכתבו שחשובות הן כ"טבעא" לגבי אסימון שאינו טבוע^[256]ויש שכתבו שחשובות הן כ"טבעא" אף לגבי מטבעות זהב ונחושת^[257]

אף מיני מטבעות שונים יש שנחשב אחד מהם לגבי חברו כ"טבעא" לעומת "פירא" כשבא להחליפם זה בזה, שהמין החשוב יותר, או ה"חריף" יותר, היינו שיוצא בהוצאה ועובר לסוחר, נחשב כ"טבעא", ואילו המין שאינו חשוב וחריף כל כך נחשב כ"פירא"^[258]וזהו כללו של דבר, כל הירוד מחברו קונה את חברו^[259]

ההבדל בין מיני מטבעות החשובים "טבעא" לבין מינים החשובים "פירא" לגביהם נוגע אף לחילול מעות של מעשר שני, שיש מהאמוראים סוברים בדעת תנאים שאין מחללים מטבע של מעשר שני ממין הנחשב "טבעא" על מטבע ממין הנחשב "פירא" לגביו^[260]מפני שהתורה אמרה: וצרת הכסף^[261]והיינו מטבע גמור החשוב "טבעא"^[262]ויש שכתבו שמן התורה אין איסור לחלל מטבע אלא על פירות ממש, שהם כבדים ויש טורח להוליכם בדרך, כמו שנאמר: כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום^[263]אלא שחכמים גזרו שלא לחלל אף על מטבע הנחשב "פירא", גזירה משום פירות ממש^[264]ויש סוברים שמחלוקת תנאים או אמוראים היא בדין זה^[265]והלכה כדעת הסוברים שלענין חילול מעשר שני מחללים אף "טבעא" על "פירא"^[266]שלמדים כן מדרשה מיוחדת^[267]או לפי שבמעשר לא הקפידה התורה אלא על כסף שיש עליו צורה, כדי להקל ממשאו, וכל שהמטבע הוא כסף שיש עליו צורה, מחללים עליו, אף על פי שלענין מקח וממכר הוא חשוב כ"פירא"^[268]על עיקר הדין של חילול מטבעות ממינים שונים זה על זה, ועל טעמים אחרים שנאמרו בו, ופרטי הדין, ע"ע פדיון מעשר שני.

על ההבדל בין מיני מטבעות שונים לענין שומת ערכו של ממון, ששמים אותו במטבע שהוא "טבעא", ולא במטבע החשוב "פירא", עי' להלן: בשיעור ערכו של ממון.

מטבעות של נחושת חשובים כ"פירא" ביחס למטבעות של כסף, שחשובים "טבעא"^[269]ולכן הנחושת – פרוטות של נחושת^[270]– קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת^[271]כיצד, נתן לו שלשים איסר – של נחושת^[272]– בדינר כסף, הרי זה קנה כל מקום שהוא^[273]היינו שנתחייב לתת לו את הכסף^[274]אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר הרי זה לא קנה עד שימשוך^[275]שהנחושת היא כפירות לגבי מטבע של כסף^[276]לפי שהכסף חשוב ו"חריף" מן הנחושת, ואף על פי שישנם מקומות שפרוטות של נחושת עוברות לסוחר יותר ממטבעות של כסף, מכיון שישנם מקומות שאינן יוצאות הרי הן כפירות^[277]אף באותם מקומות שהן יוצאות^[278]ויש מפרשים שהכסף חריף ויוצא בכל מקום בכל משא ומתן, ואילו הפרוטות של הנחושת חריפות כל אחת באותה מלכות שמטביעה אותן, אבל פרוטה של מלכות זו אינה יוצאת במלכות אחרת, ולכן חשובות הן כפירות אף באותה מלכות שהן יוצאות בה^[279]ויש שכתבו הטעם שהכסף הוא "טבעא", אף על פי שלדעתם הפרוטות חריפות הן בהוצאה בכל מקום, לפי שבפרוטות אין משתמשים אלא לדברים קטנים שאי אפשר לקנותם במטבע של כסף, אבל דבר שאפשר לקנותו בכסף אין מוכרים אותו אלא בכסף^[280]

מטבעות שמעורבים בהם כסף ונחושת, ושׁמים בהם מקח וממכר, יש שכתבו שנחשבים "טבעא" אפילו לגבי מטבעות של כסף^[281]צרוף^[282]לפי שהם חריפים ויוצאים בכל מקום^[283]ויש שכתבו שמטבעות היוצאים של נחושת, אף על פי שמעורב בהם מקצת כסף, דין מטבע של נחושת להם, וחשובים כ"פירא" לגבי מטבעות כסף^[284]

מטבעות של זהב וכסף נחלקו תנאים איזה מהם חשוב כ"טבעא" ואיזה כ"פירא", לקנות זה את זה: בתחילה ("בילדותו") שנה רבי במשנתו שהזהב חשוב כ"טבעא" והכסף כ"פירא"^[285]לפי שהזהב חשוב מן הכסף^[286]וכן סוברים עוד תנאים^[287]ואילו בזקנותו חזר בו רבי ושנה במשנתו שהזהב חשוב כ"פירא" והכסף כ"טבעא"^[288]ויש סוברים כן בדעת עוד תנאים^[289]והטעם, לפי שהכסף "חריף" מן הזהב^[290]היינו שיוצא בהוצאה ועובר לסוחר^[291]ואפשר לקנות בו כל דבר, ואילו הזהב אינו יוצא אלא בדברים גדולים^[292]או שהכסף יוצא בכל מקום, ואילו הזהב אינו רגיל בהוצאה בכל מקום^[293]הלכה כרבי בזקנותו, שהזהב הוא "פירא" והכסף "טבעא"^[294]ויש מהראשונים שפקפקו בדבר, שמא הלכה כרבי בילדותו שהזהב הוא "טבעא" לגבי כסף^[295]

מקומות שכל מיני המטבעות יוצאים שם בשוה, יש סוברים שהזהב חשוב שם "טבעא", שמאחר שכל המטבעות יוצאים שם בשוה, הזהב שהוא חשוב נקרא "טבעא"^[296]מדינות שעיקר המשא ומתן בהן הוא במטבעות של זהב, יש מהגאונים ומהראשונים סוברים שהזהב שם נחשב כ"טבעא", והכסף כ"פירא"^[297]ויש מהגאונים חולקים וסוברים שלעולם אין קרוי "טבעא" אלא כסף, אף על פי שהזהב הוא מטבע על פי המלך, ואף על פי שהוא חריף בהוצאה, ואין דנים על פי מנהג המקומות^[298]שאותם מקומות אינם רוב העולם, וברוב העולם כסף הוא ה"טבעא"^[299]

מטבעות נחושת לעומת מטבעות זהב, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהנחושת חשובה "טבעא" והזהב "פירא"^[300]מפני שהנחושת חריפה בהוצאה יותר מן הזהב^[301]ויש סוברים שהזהב חשוב "טבעא" לגבי הנחושת^[302]שדוקא כסף נחשב "טבעא" לגבי זהב, מפני שהוא חריף וגם חשוב, אבל נחושת, שאינה חשובה, אין חריפותה מועילה לה לבטל את חשיבות הזהב^[303]או שהזהב נחשב "חריף" מן הנחושת, מפני שהוא יוצא ברוב המקומות, מה אין כן בנחושת^[304]לדעה השניה יש שכתבו שבמקומות שמטבעות הכסף מעורבות בנחושת, ואין בהן אלא מעט כסף, הרי הזהב חשוב כ"טבעא" אף לגבי מטבעות אלו, שאינן חשובות כלל לגבי הזהב^[305]

שני מיני מטבעות מאותו מין חשובים שניהם כ"טבעא" זה לגבי זה, ולכן המחליף מטבע זהב במטבע זהב, אין אחד מהם קונה את חברו^[306]וכן המחליף מטבע כסף במטבע כסף, או מטבע נחושת במטבע נחושת^[307]אף על פי שאחד מן המטבעות חריף בהוצאה יותר מחברו, כגון שזה עבה וזה דק^[308]

מטבעות זהב וכסף ונחושת ושטרות כסף שבימינו^[309]כתבו אחרונים שכולם חשובים כ"טבעא" זה לגבי זה, שהרי אין להם ערך עצמי, וכולם שוים בחשיבותם ובחריפותם^[310]

מטבעות כסף, אף לסוברים שחשובים הם כ"פירא" לגבי זהב^[311]לגבי פירות ממש חשובים הם כ"טבעא"^[312]שהרי לדברי הכל מחללים פירות של מעשר שני על מטבעות כסף^[313]וכן חשובים הם כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין לענין מקח וממכר^[314]מטבעות זהב, לתנאים הסוברים שחשובים הם כ"פירא" לגבי כסף^[315]נחלקו אמוראים, שלדעת ריש לקיש אין מחללים עליהם פירות של מעשר שני^[316]לפי שהם חשובים כ"פירא" אף לגבי פירות^[317]ולדעת רבי יוחנן מחללים עליהם פירות, שלגבי פירות חשובים הם כ"טבעא"^[318]להלכה יש מהגאונים ומהראשונים סוברים שאין זהב חשוב "פירא" אלא לגבי כסף, אבל לגבי פירות ומטלטלין דינו כ"טבעא"^[319]שהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש^[320]וכן שנינו: מטלטלין קונים את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין^[321]וכל שהוא טבוע בכלל, אף מטבע של זהב^[322]וכן שנינו: אמר ר' שמעון, טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית^[323]ומהם שכתבו שאף לדעת ריש לקיש זהב חשוב כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין, ודוקא לענין חילול מעשר שני הוא שנחשב כפרי לדעתו, מכיון שהתורה אמרה: וצרת הכסף^[324]היינו מטבע גמור העומד בשוויו, שיוכל להוציאו בירושלים ולא יבוא בו המעשר לידי הפסד, אבל מטבע של זהב, מכיון שאין אדם קונה צרכי סעודה בזהב, ויצטרך לפורטו בכסף, נמצא שאם יוזל הזהב יפסיד המעשר^[325]ויש מהגאונים סוברים להלכה שזהב חשוב "פירא" אף לגבי פירות ומטלטלין^[326]ואף על פי שלר' יוחנן מחללים מעשר שני על זהב, הרי דין זה נלמד מדרשה מיוחדת^[327]ואינו אלא לענין חילול מעשר, אבל לענין מקח וממכר זהב חשוב "פירא"^[328]ואינו דומה לכסף, שאף לסוברים שחשוב "פירא" לגבי זהב, לגבי מטלטלין חשוב הוא כ"טבעא"^[329]לפי שכסף חריף הוא בהוצאה ונחשב כ"טבעא" לכל דבר, אלא שלדעה זו מכיון שהזהב חשוב ממנו הרי הוא נחשב כ"פירא" לגביו מחמת חשיבותו^[330]אבל זהב, שאינו חריף כשאר מטבעות, אינו חשוב "טבעא" כלל^[331]לדעה זו יש סוברים שמטבע זהב אף נקנה בחליפין^[332]ונעשה חליפין^[333]ואף על פי שאין מטבע נעשה חליפין, מפני שדעתו של המקנה על הצורה, שעשויה להיבטל^[334]מטבע זהב מכיון שהוא "פירא" לכל דבר אינו חשוב מטבע כלל, והצורה שבו הרי היא כמי שאינה^[335]ויש סוברים שאף לדעה זו אין מטבע זהב נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין, שאף במטבע זהב דעת הקונה והמקנה אינה אלא על הצורה, שעשויה להיבטל^[336]מהראשונים יש שכתבו שאפשר שלא נאמרו דברי גאונים אלו אלא בזמנם, שלא היה זהב יוצא בהוצאה כלל, אבל בימי התלמוד, שהיה יוצא בהוצאה, אף לדעתם היה חשוב כ"טבעא" לגבי פירות ומטלטלין^[337]ויש שכתבו כעין זה, שלא אמרו גאונים אלה שזהב הוא "פירא" לענין קנין אלא במקום שאין זה מצוי שיקנו בו, אבל במקום שהדבר מצוי דינו כ"טבעא" שאינו קונה את המטלטלין, שאף בזה שייך הטעם שמחמתו תיקנו חכמים שלא יקנה כסף את המטלטלין, שמא יאמר לו "נשרפו חטיך בעליה"^[338]

פרוטות נחושת, אף על פי שחשובות הן כ"פירא" לגבי כסף^[339]דינן כ"טבעא" לגבי מטלטלין^[340]ויש סוברים בדעת גאונים שדינן כ"פירא" אף לגבי מטלטלין^[341]

מטבע שאינו יוצא, כגון שפסלתו מלכות או פסלתו מדינה, שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע היוצא^[342]הוא הדין שחשוב כ"פירא" לגבי מטלטלין^[343]אבל מעות שנתקלקלה צורתן, ועדיין יוצאות הן על ידי הדחק, לסוברים שנחשבות הן כ"פירא" לגבי מעות היפות^[344]לגבי מטלטלין חשובות הן כ"טבעא"^[345]וכן הדין באסימון, למפרשים שהוא מטבע היוצא על ידי הדחק^[346]שחשוב כ"פירא" לגבי מטבעות וכ"טבעא" לגבי מטלטלין^[347]אבל למפרשים שהוא כסף שאינו טבוע, או מטבע שנתבטלה צורתו^[348]דינו כ"פירא" אף לגבי מטלטלין^[349]ויש סוברים שאף כסף שאין עליו צורה נחשב כ"טבעא" לגבי מטלטלין^[350]

מטבע של מדינה אחרת, שאינו יוצא באותה מדינה ואין נושאים ונותנים בו עד שמחליפים אותו למטבע אחר, שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע של מדינה זו^[351]הוא הדין שחשוב הוא כ"פירא" לגבי מטלטלין^[352]ויש מחלקים, שאם השולחנים שבמדינה זו קונים מטבע זה בשווי מתכת הכסף שבו בלבד, הרי הוא כ"פירא" לכל דבר, אבל אם קונים אותו ביותר משווי זה מחמת צורת המטבע שבו, כגון שיוצא במדינות שאינן רחוקות כל כך, או שהסוחרים מצויים לילך לשם, אף על פי שלגבי מעות היפות הרי הוא כ"פירא", לגבי מטלטלין חשוב הוא כ"טבעא"^[353]

בשיעור ערכו של ממון

חיוב התשלומים של גזל ונזיקין נקבע "לפי דמים", היינו על פי שווי הרכוש הגזול או הניזוק בכסף בשעת הגזילה והנזק, ולכן הגוזל מחבירו ואין הגזילה בעינה, או שקנאה הגזלן בשינוי, משלם את דמיה לפי שוויה בשעת הגזילה^[354]וכן בתשלומי נזיקין, שמים את הנזק בכסף^[355]כשעת הנזק^[356]שאם הרג את שורו של חברו, והוקרה הבהמה או הוזלה, או הדליק את גדישו של חברו, והוקרה התבואה או שהוזלה, אין לו אלא כשעת נזקו^[357]ואפילו אם החזיר המזיק לניזק חפץ כמו זה שהזיקו, מכיון שהוזל, ולא פרע את דמיו כשוויו בשעת הנזק, לא יצא בזה ידי חובתו^[358]

בחיובי תשלומים מסויימים, שמשתלמים בפירות, דנים אם שיעור התשלום נקבע על פי ערך הפירות בכסף ("לפי דמים"), או על פי כמותם של הפירות ("לפי מידה"):

בתשלומי תרומה, שמשלם זר האוכל תרומה בשוגג^[359]נסתפקו בתלמוד כשהוקרו הפירות שאכל בין שעת אכילתו לשעת התשלומים, האם משלם לפי דמים, שאם היו שוים זוז בשעת אכילתו משלם עכשיו פירות השוים זוז, כדין גזלן שמשלם לפי דמים כשעת הגזילה, או שמא לפי מידה הוא משלם, היינו פירות באותה מידה שאכל, אף על פי שהם שוים עכשיו יותר מזוז^[360]ואינו דומה לגזלן שמשלם לפי דמים, מכיון שהקפידה התורה בתשלומי תרומה לשלם פירות ולא מעות^[361]ותלו הדבר במחלוקת תנאים^[362]להלכה יש מהראשונים פוסקים שמשלם לפי דמים^[363]ויש פוסקים שמשלם לפי מידה^[364]וע"ע תשלומי תרומה על פרטי דין זה.

בפרעון חוב של הלואת פירות, פעמים שמשלמים לפי דמים, ופעמים שמשלמים לפי מדה: המלוה לחברו כור חטים, ולא קצץ את דמיהם, והוזלו החטים, נותן לו כור חטים, אבל אם הוקרו החטים, נותן את דמיהם^[365]כשוויים בשעת ההלואה^[366]ונחלקו ראשונים: יש סוברים שזה שבהוזלו נותן לו כור חטים, הרי זה מעיקר הדין, שאינו חייב לו אלא חטים, כמו שהלוהו^[367]ואילו זה שבהוקרו נותן את דמיהם ולא כור חטים, אינו אלא משום רבית^[368]אבל מן הדין היה מחוייב לפרוע לו כור חטים, כמו שהלוהו^[369]וכן פירשו ראשונים בטעם שמן התורה מותר ללוות סאה חטים על מנת לשלם סאה חטים אף אם יוקרו, ואין בכך משום רבית^[370]ורק מדרבנן הוא שאסרו לעשות כן^[371]שמא יוקרו החטים^[372]שמן התורה אין זו רבית, שהרי חטים הלוהו, וחטים כמותם הוא מחזיר לו^[373]אלא שמדרבנן יש בכך איסור, שנראה כרבית^[374]כמשלם יותר ממה שלוה, מכיון שאילו היה גוזל סאה חטים והוקרו לא היה חייב לשלם אלא כשעת הגזילה^[375]ויש סוברים בדעת ראשונים שכשהוקרו החטים מעיקר הדין הוא שאינו נותן אלא את דמיהם^[376]וכן יש שנתנו טעמים אחרים לכך שאין איסור רבית מן התורה בהלואת סאה בסאה^[377]

על הלואת פירות ברבית לפי מידה, כגון סאתיים בשלש, אם היא רבית מן התורה אף כשאין בה ריוח לפי דמים, כגון שהוזלו בשעת הפרעון ועמדו שלש סאים בדמי סאתיים, ע"ע רבית.

בשומת ערכו של ממון דנים את הכסף כדבר שערכו קצוב וקבוע, ואילו שאר החפצים (ה"פירות") הם שמתייקרים או מוזלים, ומשתנה ערכם ביחס לכסף^[378]ואין היוקר והזול תלוי במטבע, אלא בפירות^[379]שהמטבעות אינם בני יוקר וזול, אלא הפירות, שפעמים שמחירם לגבי המטבעות עולה ופעמים יורד^[380]ולכן האיסור ללוות סאה בסאה, נוהג בכל דבר חוץ ממטבע^[381]שטעם האיסור הוא שמא יתייקרו הפירות ונמצא בא לידי רבית^[382]אבל במטבע אין יוקר וזול^[383]ויש מהראשונים שכתב להיפך, שאם הוקרו כל הפירות אומרים שהכסף הוא שהוזל, ואם הוזלו כל הפירות אומרים שהכסף נתייקר^[384]לפי שכל הדברים שבעולם יש בהם מעלה וחשיבות מצד עצמם, ואילו הכסף אין ערכו אלא בזה שהוא משמש לקנות בו דברים אחרים^[385]ודחו דבריו, שלעולם הפירות הם שמתייקרים ומוזלים ולא הכסף^[386]על מחלוקת האחרונים אם כלל זה שהזול והיוקר תלוי בפירות נאמר אף במקום שידוע שסיבת ההוזלה או ההתייקרות היא מחמת המטבע, עי' להלן: שינוי ערכו.

שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב ביחס לחברו כ"טבעא" לעומת "פירא"^[387]אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא"^[388]ולכן לתנאים הסוברים שמטבע זהב חשוב כ"טבעא" ביחס למטבע כסף, שהוא "פירא"^[389]שיעור חמשה שקלים של פדיון הבן אינו נקבע על פי שקלי כסף, אלא על פי ערכם במטבעות זהב^[390]ושיעורו הוא לעולם ארבעה חומשי דינר זהב, בין אם עלה ערך הזהב, ודינר זהב שוה שלשים דינרי כסף, ובין אם ירד ערך הזהב, ודינר זהב שוה עשרים דינרי כסף, לפי שהכסף הוא ה"פירא" והוא שהוקר והוזל, ולא הזהב^[391]ואף על פי שנאמר בתורה בפירוש ששיעור הפדיון הוא: כסף חמשת שקלים^[392]– שהם עשרים דינרי כסף^[393]– הפסוק לא נאמר אלא לפי אותו זמן, שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמישה דינרי כסף^[394]וקבלה היתה בידי חכמים שכך היה ערך הכסף בימי משה, אבל מסתמא השיעור תלוי במטבע החשוב, שהוא זהב^[395]ושיעור חמישה שקלים לאו דוקא, אלא ארבעה חומשי דינר זהב^[396]שאין השיעור אלא בזהב, שערכו קבוע בכל זמן, ולא בכסף שמתייקר ומוזל^[397]אבל לתנאים הסוברים שהכסף הוא "טבעא" והזהב "פירא"^[398]אף שיעור פדיון הבן הוא לעולם בשקלים של כסף^[399]ויש סוברים שאף לתנאים אלה שיעור הפדיון הוא בארבעה חומשי דינר זהב, אפילו כשהוקרו דינרי הכסף, ואף על פי שהזהב הוא ה"פירא", מכיון שהוא המטבע הגדול, לא נאמר השיעור אלא בו^[400]לסוברים שאף לתנאים אלה גדר "פירא" ו"טבעא" משתנה על פי הזמן והמקום, ובמקום שעיקר המשא ומתן הוא בזהב הרי הוא נחשב "טבעא" לעומת הכסף^[401]יש שכתבו שאף שיעור הפדיון משתנה באותו מקום ונקבע על פי הזהב^[402]ויש שכתבו ששיעור פדיון הבן אינו תלוי בערך המטבע היוצא, אלא במשקל המתכת^[403]אלא שהטעם שקבעה התורה את השיעור על פי מתכת הכסף או הזהב הוא מפני שמתכות אלו הן "מטבע" מצד עצם טבען, שהן יקרות ונוח להשתמש בהן כתשלום^[404]ולכן אם מטבע זהב חשוב "טבעא" לגבי מטבע כסף, ודאי קבעה התורה את שיעור פדיון הבן לדורות על פי משקל מתכת הזהב, ואם מטבע כסף חשוב "טבעא" לגבי מטבע זהב, הרי השיעור נקבע לדורות על פי משקל מתכת הכסף^[405]

אף שיעור פרוטה לקידושי אשה ולשאר דיני ממון כתבו ראשונים שתלוי במחלוקת הנזכרת, שאם הזהב הוא "טבעא" ביחס לכסף, שיעור הפרוטה תלוי בערך הזהב, ואם הכסף הוא "טבעא" ביחס לזהב, אף שיעור הפרוטה תלוי בערך הכסף^[406]

תשלומי גזילה ונזיקין, שנקבעים על פי שווי הגזילה והנזק במטבע היוצא^[407]יש שכתבו שהם על פי המטבע החשוב "טבעא", ולא על פי המטבע החשוב "פירא" לגביו^[408]וכן כתבו גאונים לענין הלואה, שהלווה מחברו מטבעות כסף והיה השער חמשה עשר מטבעות בדינר זהב, ואחר כך הוקר הזהב ועמד על עשרים בדינר, אין הלווה חייב אלא חמשה עשר מטבעות כסף, ולא עשרים, שהרי הזהב הוא "פירא" והכסף "טבעא", והזהב הוא שהוקר^[409]וכן כתבו ראשונים, שהגוזל דינרי זהב בשווי ארבעים זהובים, וכשבא לשלם אינם שוים אלא שלשים, חייב לשלם ארבעים זהובים כשוויים בשעת הגזילה, כמו בכל דבר ששייך בו יוקר וזול^[410]ומהאחרונים יש מחלקים, שדוקא הגוזל ומזיק שאר ממון משלם על פי ה"טבעא", אבל הגוזל דינר זהב, והוזל הזהב או הוקר ביחס לכסף, משלם כשוויו של דינר זהב עכשיו, שאף על פי שזהב חשוב כ"פירא" לגבי כסף, לגבי עצמו הרי הוא "טבעא"^[411]

ההבדל בין מטבע החשוב "טבעא" למטבע החשוב "פירא" נוגע גם לאיסור דרבנן של הלואת פירות סאה בסאה, משום החשש שיוקירו ונמצא בא לידי רבית^[412]שבמטבע החשוב "טבעא" לא שייך איסור זה, שהרי אין בו יוקר וזול, ואילו במטבע החשוב "פירא" נוהג איסור זה:

לסוברים שזהב חשוב "פירא" לגבי כסף, אסור ללוות דינר בדינר^[413]היינו דינר של זהב^[414]שמא יוקירו דינרי הזהב ויבא לידי רבית^[415]כדין פירות^[416]ואף לסוברים שזהב יש לו דין של "טבעא" לגבי פירות^[417]מכיון שביחס לכסף דין הזהב הוא כ"פירא"^[418]הרי הזהב שהוא שהוקיר^[419]ולא שהכסף הוזל^[420]ומשום חומר רבית אמרו כן^[421]אבל לתנאים הסוברים שזהב חשוב "טבעא" אף לגבי כסף^[422]מותר ללוות דינר זהב בדינר זהב^[423]שאף על פי שהוקרו דינרי הזהב, אנו אומרים שהכסף הוא שהוזל, וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל^[424]לשיטה זו יש סוברים שאסור ללוות דינר כסף בדינר כסף, מכיון שכסף חשוב "פירא" לגבי זהב^[425]ויש סוברים שאף לשיטה זו מותר ללוות דינר כסף בדינר כסף^[426]לפי שכסף לגבי עצמו נחשב "טבעא", מכיון שהוא חריף בהוצאה^[427]או לפי שעיקר המשא ומתן הוא בכסף, ואין היוקר והזול ניכר בו, ואם יוקר אין זה נראה כרבית^[428]או לפי שכסף הכתוב עשאו מטבע, שהרי פודים בו הקדש ומעשר שני^[429]ושמים בו את ההקדשות^[430]ובו מצוה להלוות, כמו שנאמר: אם כסף תלוה את עמי^[431]והוזכר לענין רבית: נשך כסף^[432]

להלכה כתבו ראשונים שאסור ללוות דינר זהב בדינר זהב^[433]ויש מתירים^[434]מכיון שהזהב חשוב כ"טבעא" לגבי עצמו^[435]ויש מהראשונים שכתבו שנהגו בזמנם ללוות דינר זהב בדינר זהב^[436]ואין למחות ביד הנוהגים כן, שיש להם על מי שיסמוכו, לפי שבזמן הזה דינר זהב דינו ככסף^[437]שמטבעות הכסף שבזמנם לא היה בהם אלא מעט כסף, ועיקרם היה מנחושת, ולכן אינם חשובים כלל לגבי זהב, והזהב הוא החשוב "טבעא" כנגדם^[438]ויש שכתבו הטעם, מפני שבזמנם היה הזהב חריף ויוצא בהוצאה כמו מטבע של כסף^[439]וכן יש שכתבו להתיר במקומם שרוב המשא ומתן היה במטבעות זהב, שלדעתם באופן זה זהב חשוב כ"טבעא"^[440]ויש שכתבו שכל מטבע שהוא קבוע לעולם, כגון מטבעות זהב שהיו במקומם, מותר ללוותו, אבל מטבע בין של זהב ובין של כסף, אם אין ערכו קבוע, ופעמים שהוא מוזל ופעמים שמתייקר, דינו כדין פירות שאסור ללוותם סאה בסאה^[441]

פרוטות של נחושת יש מהראשונים סוברים שאסור ללוותן בפרוטות של נחושת, כדין סאה בסאה, שמא יוקרו ונמצא בא לידי רבית, לפי שנחושת היא "פירא" לגבי כסף^[442]ויש מהראשונים סוברים שמותר ללוות נחושת בנחושת^[443]שאף על פי שלגבי כסף היא "פירא", לגבי זהב היא "טבעא" לדעתם^[444]או שכיון שנחושת היא חריפה בהוצאה, לגבי עצמה היא חשובה "טבעא"^[445]ויש שכתבו הטעם, שהואיל ופרוטות של נחושת במקום שיוצאות הן יוצאות הרבה, ובקלות^[446]לענין הלואה נחשבות הן כ"טבעא"^[447]

מטבע של מלכות אחרת, שבמלכות זו אינו יוצא אלא בין הסוחרים, ומחליפים אותו במטבע של מלכות זו – שחשוב כ"פירא" לגבי מטבע של מלכות זו^[448]– יש מהראשונים סוברים שלגבי הלואה דינו כ"טבעא", ומותר ללוותו מטבע במטבע, ואין בו משום רבית^[449]שכיון שאף כאן אין מקפידים עליו, ובמקומו הוא "טבעא" גמור, אף כאן דינו כ"טבעא"^[450]ויש סוברים שדינו כ"פירא", ואסור^[451]

שטרות ומטבעות כסף של ימינו, כתבו אחרונים שדינם כ"טבעא", מכיון שעיקר המשא ומתן אינו אלא בהם, ואין בהלואתם משום הלואת סאה בסאה, שאין בהם יוקר וזול^[452]וכן נקבעים תשלומי נזיקין וגזילה על פיהם, כדין מטבע היוצא^[453]ודוקא שטרות ומטבעות של מדינה זו, אבל שטרות ומטבעות של מדינה אחרת דינם כ"פירא", ואין חיובי התשלומים במדינה זו נקבעים על פיהם^[454]וכן אסור ללוותם מטבע במטבע משום סאה בסאה, כדין פירות^[455]ויש שכתבו שמותר ללוותם מטבע במטבע, שדוקא מטבע שבזמן חז"ל היה נידון כ"פירא" כשהוא מחוץ למקומו, מכיון שהיה לו ערך עצמי, אבל מטבע שלנו, שאין לו ערך עצמי, הרי מחוץ למקומו אין לו ערך, וכל ערכו אינו אלא מפני שימושו בתורת "טבעא" במקומו, ובמקומו הרי אין בו יוקר וזול, וערכו קבוע^[456]

כשהוחלף המטבע

מטבע שנפסל על ידי המלכות ונקבע מטבע חדש במקומו, דנים עליו לענין פרעון חובות שנתחייב אדם במטבע הישן, והנידון הוא בין לגבי המטבע הישן, עד מתי נשאר עליו עדיין שם כסף, ובין לגבי המטבע החדש, אימתי חשוב הוא כאותו מטבע עצמו שנפסל, ואימתי חשוב הוא כמטבע אחר, וכיצד משלמים בו חוב מן המטבע הישן. ושני אופנים בדבר: כשהמטבע החדש שוה לישן במשקלו; וכשהוסיפו על המטבע החדש או פחתו ממנו. על גוף המטבע שנפסל וקיים בעינו, אם הפסול חשוב כשינוי לענין גזלן שקונה גזילה בשינוי, עי' לעיל: גדרו^[457]על מטבע שלא נפסל, אלא שנשתנה ערכו ביחס למטבעות אחרים או ביחס לפירות, עי' להלן: שינוי ערכו.

המלוה את חברו על המטבע, ונפסל המטבע – כגון שמת המלך וקם מלך חדש תחתיו, ושינה את צורת המטבע לכתוב את שמו עליו^[458]והמטבע החדש שוה לישן במשקלו^[459]ובערכו לגבי קניית פירות^[460]– נחלקו אמוראים: רב אמר, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[461]בשעת פרעון, ולא מטבע שנפסל, שהרי קיבל עליו לתת לו מטבע, וזה אינו מטבע^[462]ושמואל אמר, יכול לומר לו על המטבע שנפסל: לך הוציאו במישן^[463]מקום שבו יוצאים כל המטבעות^[464]אפילו מטבע שפסלתו מלכות^[465]שכיון שיוצא הוא במישן שם מטבע עליו^[466]והרי זה כאילו לא נפסל^[467]ואמר רב נחמן, שאינו יכול לומר: לך הוציאו במישן, אלא כשיש לו למלוה דרך למישן^[468]היינו שצריך הוא ללכת לשם^[469]או שדרכו ללכת שם תדיר^[470]ובכגון זה כופים על מדת סדום^[471]שזה נהנה וזה אינו חסר|מושאל.</ref>שזה נהנה וזה אינו חסר]]^[472]אבל אם אין לו דרך למישן לא, מכיון שאינו מטבע היוצא לו, ואומדים את דעתו שעל מטבע הראוי לו הלוהו^[473]ואין המלוה מחוייב להוציא מנה על מנה כדי להוציאו במישן^[474]במה דברים אמורים, כשהמלכויות מקפידות זו על זו^[475]היינו שמלכות זו שפסלה את המטבע אינה מניחה להוציא ממנה את המטבע הפסול, כדי שיהיה הכסף בזול, ויוכלו להתיך אותו ולחדש את המטבע^[476]או שהמלכות מקפידה שלא ישאו ויתנו כאן במטבע הפסול, אף על פי שהוא יוצא במלכות אחרת^[477]ומי שנמצא אצלו המטבע מסתכן^[478]ולכן אין המלוה יכול להשתמש במטבע זו כדי לקנות מסוחרי מישן הבאים לכאן^[479]אלא שאין המלכות מקפידה עד כדי כך שיהיו בודקים ומחפשים בכליו, ולכן יכול המלוה להוליך את המעות "על ידי הדחק" למישן^[480]אבל כשאין המלכויות מקפידות זו על זו יכול הלוה לפרוע במטבע שנפסל אפילו כשאין למלוה דרך למישן^[481]שהרי יכול הוא להוציאו במקומו^[482]אפילו כשיוצא כאן בפחות מערכו^[483]וכתבו ראשונים שאף רב מודה שכשאין מלכויות מקפידות נותן לו ממעות הראשונות, ולא נחלק אלא כשמלכויות מקפידות^[484]שלדעתו אין הלוה יכול לומר למלוה: לך הוציאו במישן, לפי שיבוא המלוה לידי הפסד, שלא יתנו לו במישן עבור המטבע שנפסל אלא בזול^[485]או לפי שיכול המלוה לומר שהוא חושש שימצאו בידו את המטבע, ויסתכן^[486]ויש שנראה מדבריהם שלדעת רב אפילו כשאין מלכויות מקפידות אינו נותן לו מטבע שנפסל, מפני שהמלוה על המטבע דעתו היא שיפרענו דוקא במטבע היוצא באותה מדינה^[487]

להלכה פסקו רוב הראשונים כשמואל^[488]שהלכה כשמואל נגד רב בדיני ממונות^[489]ולכן המלוה את חברו על המטבע ונפסל, אם יכול המלוה להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה, נותן לו הלוה ממטבע שהלוהו, ואומר לו: לך והוציאו במקום פלוני^[490]וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויים כאן, שדי לפרוע במטבע שהלוהו^[491]ואם אין למלוה דרך לאותה מדינה, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה^[492]ואפילו אם יש לו דרך לשם, אם מקפידות המלכויות עד כדי כך שמחפשות אצל כל אדם אם יש לו מטבע שנפסל, צריך לתת לו מן המטבע החדש^[493]ולהיפך, אם אין המלכויות מקפידות כלל, שיכול המלוה להוציאו אפילו במקומו, צריך לקבל את המטבע הנפסל אפילו כשאין לו דרך לשם^[494]במה דברים אמורים, במטבע שנפסל כאן ויוצא במלכות אחרת, אבל אם אינו יוצא בשום מקום, צריך לתת לו מן המטבע החדש^[495]שהמטבע הראשון כבר בטל, ואינו קרוי מטבע אלא אסימון^[496]ויש מהראשונים שפסקו כרב^[497]

לאמוראים הסוברים שמטבע שפסלתו מלכות חשוב כאילו נסדק לענין שינוי הקונה בגזילה^[498]יש מהראשונים שכתבו שאף בפרעון הלואה אין הלווה יכול לפטור עצמו במטבע שפסלתו מלכות, כשם שאינו יכול לפטור עצמו במטבע שנסדק, ורב ושמואל שנחלקו אם יכול לפרוע במטבע שנפסל, סוברים כדברי האמוראים שמטבע שפסלתו מלכות אינו חשוב כנסדק^[499]ויש מהגאונים שנראה מדבריהם שדברי שמואל לא נאמרו אלא במטבע שפסלתו מדינה זו, ויוצא במדינה אחרת, אבל בפסלתו מלכות נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[500]ויש סוברים בדעת ראשונים שאף לדעת האמוראים שמטבע שפסלתו מלכות חשוב כנסדק, יכול הלווה לפטור עצמו בו, שאינו אלא כאילו הוזל המטבע, ורק לענין שינוי בגזילה, מכיון שהמטבע שנפסל אינו דומה למטבעות היוצאים עכשיו, חשוב הדבר כשינוי הניכר^[501]

בפירוש "המלוה על המטבע" נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים שפירשו שהדברים אמורים במלוה לחברו פרקמטיא, וקצץ לו את התשלום במעות^[502]ולכן אמר רב שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שהרי קיבל עליו לתת מעות, אבל המלוה את חברו מעות, ונפסל המטבע, מה שהלוהו משלם לו^[503]וכן לשמואל, כשאין לו דרך ללכת למישן, שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, יש שכתבו שהדברים אמורים דוקא בחוב של מכירת פרקמטיא, אבל במלוה מעות, אפילו כשאין לו דרך ללכת למישן, רשאי הלוה להחזיר לו במטבע שהלוהו^[504]בטעם החילוק יש שכתבו, שהמוכר פרקמטיא יכול לטעון: אילו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכרה במטבע היוצא עכשיו, אבל המלוה מעות יכול הלוה לומר לו: גם אילו היו המעות בידך היו נפסלות^[505]וכמו שמצינו בגוזל מטבע ונפסל שיכול לומר לו: הרי שלך לפניך^[506]ויש סוברים בדעת ראשונים אלו שההבדל בין מכירת פרקמטיא להלואת מעות אינו אלא לפי שבמכירה רגילים להזכיר את התשלום בדמים, ואילו בהלואת מעות אין רגילים להזכיר דבר, אבל הוא הדין בהלואת מעות כשקצב לו בפירוש לשלם מעות^[507]ב) ויש מהראשונים סוברים ש"מלוה על המטבע" היינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שישלם מטבע, בין במלוה מעות ובין במלוה פרקמטיא^[508]וכיון שפירש מטבע, מן הסתם לכך פירש, שאם ייפסל יתן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואילו מטבע שנפסל אין שמו מטבע^[509]ודוקא בתנאי מפורש לשלם במטבע, אבל המוכר פרקמטיא אף אם קצץ דמים רשאי לתת מטבע שנפסל, שלא נתכוין בקציצה זו אלא לזקוף עליו את דמי הסחורה במלוה^[510]אלא שאם לא זקף במלוה גמורה, אלא הלוהו סאה חטים והתנה עמו שיחזיר או סאה חטים, או כך וכך מעות, שאם ירצה נותן לו חטים, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[511]לדעה זו אין צריך לשלם מטבע היוצא באותה שעה אלא כשהתנה בפירוש לשלם מטבע, אבל אם הלוהו מעות סתם, רשאי לשלם במטבע שנפסל^[512]ואף על פי שהגוזל מטבע ונפסל, אם אין המטבע קיים משלם לו מטבע היוצא באותה שעה^[513]ובהלואה אפילו כשעדיין לא הוציא הלווה את המעות הרי זה כאילו אינם קיימים, שהרי מלוה להוצאה ניתנה^[514]יש לחלק בין הלואה לגזילה, שמטבע שנפסל דומה לחפץ שהוזל, והגוזל חפץ והוזל, אם אין החפץ בעין משלם את דמיו כשעת הגזילה^[515]אבל הלווה סאה חיטים והוזלו משלם חיטים^[516]ולכן רשאי לשלם אף במטבע שנפסל^[517]ונחלקו: יש סוברים שאפילו מטבע שנפסל לגמרי ואינו יוצא בשום מקום דומה לחפץ שהוזל, ורשאי הלווה לפרוע בו הלואה, כשהלוהו סתם^[518]ויש סוברים שאינו רשאי לפרוע במטבע שנפסל אלא כשעדיין הוא יוצא במלכות אחרת, אבל אם אינו יוצא בשום מקום, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[519]וכתבו אחרונים שאין הלוה יכול לפרוע סתם הלואה במטבע שנפסל אלא כשהוא אותו מין מטבע שלוה, לפי שמה שלוה הוא משלם, והוא כמי שלוה סאה חטים והוזלו, אבל כשלא נפסל אותו מטבע שלוה, אינו יכול לפרוע במין מטבע אחר שנפסל^[520]ג) ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף המלוה מעות סתם ונפסל המטבע לדעת רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[521]ויש מהם מפרשים לשון "על המטבע", שהלוהו מטבע היוצא בסתם, ולא התנה עמו בפירוש שאם ייפסל המטבע יתן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרים^[522]או ש"על המטבע" היינו שההלואה היתה במטבע פלוני^[523]וכן יש מהראשונים מפרשים "מלוה על המטבע" בכל אדם החייב מעות לחברו, בין אם הלוהו מעות סתם, ובין אם הלוהו פירות וקצץ להם דמים^[524]ונותן לו מטבע היוצא באותה שעה, לפי שבסתם דעתו היא על המטבע היוצא, ולא עלה על דעתו שייפסל^[525]וכל המלוה על סמך המטבע היוצא וחשיבות צורתו הוא מלוה^[526]ולשון "על המטבע" לא בא אלא לרבות את המלוה פירות וקצץ דמים, שדינו כמלוה מעות^[527]או שלא בא אלא לבאר את טעמו של שמואל הסובר שאם יכול להוציאו במישן משלם במטבע שנפסל, מפני שעל סמך אותו מטבע הלוהו^[528]ומהאחרונים יש מצדדים בדעת ראשונים שהמלוה מעות סתם ונפסל המטבע, אפילו כשעדיין הוא יוצא במקום אחר ויש למלוה דרך לשם, אין הלווה יכול לשלם אלא במטבע היוצא באותה שעה, לפי שמטבע שנפסל אין עליו שם מטבע, ולא נחלק שמואל אלא במלוה מעות או פרקמטיא והתנה בפירוש לשלם במטבע ידוע, ונפסל אותו מטבע, שכיון שעל מטבע זה התנה, והוא יוצא במישן ויש למלוה דרך לשם, אין לנו לכוף את הלווה לשלם אלא באותו מטבע שהתנה^[529]

היו מעות ההלואה בעין ביד הלווה, שעדיין לא הוציא אותן, יש מהראשונים סוברים שנותן אותן למלוה, אף על פי שנפסלו, לפי שאינו גרוע מגזלן, שהגוזל מטבע ונפסל אומר לנגזל: הרי שלך לפניך^[530]ויש סוברים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[531]ואינו דומה לגזלן, שאומר הרי שלך לפניך, לפי שמלוה להוצאה ניתנה^[532]והלווה רשאי להחזיר לו מעות אחרות, ולכן אפילו כשמחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם במטבע החדש^[533]אף לדעה הראשונה, אם התנה בפירוש לשלם במטבע כתבו אחרונים שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, שכל תנאי שבממון קיים^[534]ויש שכתבו שאף בהתנה לשלם מטבע מחזיר לו את המעות כשהן בעין^[535]

מטבע העומד להיפסל, ועדיין לא נפסל, יש שכתבו שרשאי הלווה לשלם בו כל זמן שלא נפסל, ואפילו עומד הוא להיפסל למחר^[536]לפי שהיום עדיין שם מטבע עליו, אף על פי שירד ערכו^[537]

הלווה שלא שילם את חובו בזמן הפרעון, ודחה את המלוה בלך ושוב, ובינתיים נפסל המטבע, יש סוברים שמשלם במטבע היוצא באותה שעה, ולא אמרו שמשלם במטבע שנפסל אלא כשנפסל לפני זמן הפרעון^[538]לפי שעיכוב ההלואה חשוב כגזילה, ומשלם כשעת הגזילה^[539]או לפי שאף בהלואה נקבע החיוב לפי שעת הפרעון, שהוא זמן חיובו^[540]או לפי שמן הסתם לא היתה דעת המלוה שאף בפרעון מאוחר יהיה פסול המטבע באחריותו^[541]ויש סוברים שאף באופן זה רשאי לפרוע במטבע שנפסל^[542]אף לדעה השניה יש שכתבו שדוקא כשדחאו הלוה למלוה בלך ושוב, אבל אם לא רצה לשלם כלל נעשה גזלן על חובו, ומשלם כשעת הגזילה במטבע היוצא^[543]

התנה המלוה בפירוש שיפרע לו מעות היוצאים בהוצאה, חייב הלוה לפרוע מטבע היוצא בכל ענין^[544]ואפילו אם המטבע שנפסל יוצא במדינה אחרת ואין מלכויות מקפידות חייב לתת לו מטבע היוצא במדינה זו^[545]

שטרות כסף של ימינו, כתבו אחרונים שאם לוה אותם אדם ונפסלו אינו יכול לפרוע את חובו בהם, אף לסוברים שבהלואה סתם יכול לשלם במטבע שנפסל^[546]שלא אמרו כן אלא במטבע שעיקר ערכו משום המתכת שבו, וגם כשנפסל הרי המתכת קיימת, והרי הוא כחפץ שהוזל, אבל שטרות של ימינו, שאין להם ערך אלא מצד צורתם, כשנפסלו בטל מהם שם כסף^[547]

המלוה על המטבע והוסיפו עליו – שנפסל המטבע הראשון^[548]ועשו מטבע חדש גדול וכבד מן הראשון^[549]– נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[550]ודוקא כשנפסל המטבע הראשון, אבל אם לא נפסל ועדיין הוא יוצא בהוצאה, הלוה פורע במטבע הראשון^[551]והדברים אמורים לשיטת רב, שהמלוה על המטבע ונפסל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[552]או אף לשיטת שמואל, כגון שאין למלוה דרך למישן^[553]או כגון שנפסל המטבע הראשון לגמרי ואינו יוצא אפילו במישן^[554]אבל אם יוצא המטבע במישן ויש למלוה דרך לשם הרי זה נותן לו מן המטבע הראשון^[555]בשיעור התשלום מן המטבע היוצא אמרו, שאם הוזלו הפירות מחמת התוספת, מנכה הלוה מן התשלום את שיעור התוספת^[556]אפילו לא היתה התוספת אלא כלשהו^[557]שאם לא ינכה נמצא משתכר בתוספת, ויש בכך משום רבית^[558]ולכן אינו נותן לו אלא כפי מה שהיו נותנים תחילה בפירות^[559]ואם לא הוזלו הפירות מחמת התוספת – אף אם הוזלו "מחמת השער"^[560]כגון שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות^[561]או שבאו לכאן פירות ממקום אחר^[562]– אינו מנכה לו^[563]שהרי אף במטבע הראשון, אילו לא היה נפסל, היה קונה עכשיו פירות באותו שיעור^[564]במה דברים אמורים, שהוסיפו על המטבע עד חמישיתו^[565]כגון שהיה משקלו ארבעה ועשוהו חמישה^[566]¬– ויש מפרשים שבחמישית בצמצום אסור, ורק בפחות מחמישית מותר^[567]– אבל הוסיפו עליו יותר מזה הרי הלוה מנכה לו, אף על פי שלא הוזלו הפירות^[568]מכיון שיש בדבר ריוח לענין משקל המתכת, אם בא להתיך את המטבע ולעשות ממנו חתיכת כסף^[569]ופירשו ראשונים הטעם משום ריבית^[570]או לפי שנראה הדבר כריבית^[571]ובאופן זה מנכה לו את כל התוספת^[572]ומשלם לו לפי משקל המטבעות הראשונים, ולא לפי מנינם^[573]ויש שכתבו שאינו מנכה אלא את התוספת של יותר מחומש^[574]בטעם ההיתר עד שיעור חומש, יש מהראשונים מפרשים, שמצוי הדבר במטבעות היוצאים שמקצתם חסרים או יתרים במשקלם עד חומש, ובין אלו ובין אלו יוצאים בהוצאה בערך שוה, ולכן אין תוספת המשקל במטבע החדש חשובה רבית^[575]שהרי אפשר שהמטבעות הישנים שהלוהו שוים במשקלם למטבעות החדשים שנוטל, ואין כאן תוספת כלל^[576]ויש שכתבו, שאם יתיך את המטבע החדש יפסיד חומש באכילת האש ובשכר עשיית המטבע, ולפיכך ריבוי עד חומש במשקל המתכת אינו ריבית^[577]ואין אדם פוחת את צורת המטבע לעשותו מתכת כדי להרויח בכך חומש, לפי שהריוח שבמטבע טבוע גדול מריוח זה^[578]שמטבע טבוע שוה חומש יותר ממתכת במשקלו, ואם יתיך את המטבע החדש לא יגיע אלא לערך המטבע הטבוע הישן שהלוהו^[579]ויש שכתבו שאמנם אם יתיכנו יש בכך ריוח, אבל אין מקפידים על כך לומר שהיא רבית, לפי ששבח מועט הוא, שכשתחשוב את ההוצאות ושכירות האומנים להתיכם נבלעת התוספת בחשבון^[580]ואף על פי שגם המטבע הראשון, אילו היה מתיכו היה מפסיד חומש בכך, הרי יכול המלוה לומר שלא היה מתיכו, ואינו משתכר כלום בזה שיכול להתיך את המטבע החדש^[581]ויש שכתבו הטעם, שכיון שלא הוזלו הפירות, ואין ריוח בדבר אלא לענין משקל המתכת, עד חומש הכל דרכם למחול על כך, ולכן אין בזה משום רבית^[582]וכן יש שכתבו, שעד שיעור זה אין קפידא בדבר, ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע^[583]ויש סוברים בדעת ראשונים שהטעם שמנכה הלוה את התוספת כשהוסיפו על המטבע יותר מחומש אינו משום רבית^[584]אלא שאמדו חכמים דעתם של בני אדם שאינם מקפידים על משקל המתכת שבמטבע עד חומש, מאחר שאין שער הפירות משתנה בכך, אבל ביותר מזה מקפידים הם^[585]

המלוה לחבירו מעות והוסיפו על המטבע, יש מהראשונים סוברים שאף אם לא היתה ההוספה אלא עד חומש, אין לו אלא מטבע שהלוהו, ולא אמרו שהלוה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אלא בהלוהו פירות על המטבע^[586]שכיון שלא הוזלו הפירות מחמת התוספת, נוטל על פי ערך הפירות, לפי שאילו לא היה מלוהו היו עדיין פירותיו בידו, אבל במלוה מעות, אילמלא היה מלוהו לא היה בידו אלא המטבע הישן^[587]ולשיטה זו יש מפרשים את טעם השיעור של תוספת חומש, לפי שאף בפירותיו רשאי היה המלוה להשתכר עד חומש, וכמו שאמרו: המשתכר אל ישתכר יותר מחומש^[588]ומדברי רבים מהראשונים נראה שאין חילוק בדבר, ואף במלוה מעות והוסיפו על המטבע עד חומש נותן לו מטבע היוצא באותה שעה^[589]

אפילו התנה המלוה בפירוש שיפרע לו מעות היוצאים בהוצאה, אם נפסל המטבע והוסיפו עליו יותר מן השיעור, אין תנאי זה מועיל, ומנכה לו הלוה^[590]שאין תנאו של המלוה מועיל להפקיע איסור ריבית^[591]

המלוה על המטבע ופחתו ממנו – שנפסל הראשון ועשו מטבע חדש קטן ממנו^[592]– יש סוברים שדינו כמו בהוסיפו על המטבע^[593]שאם נתייקרו הפירות מחמת הפחת אפילו משהו, מוסיף הלוה מן המטבע החדש עד שישלים לשער הפירות שהיה בזמן ההלואה^[594]ואין בכך משום ריבית^[595]ואם לא נתייקרו הפירות מחמת הפחת, אם היה הפחת עד חומש במשקל המתכת אינו מוסיף, אבל אם היה יותר מחומש מוסיף לו במטבע החדש כשיעור המתכת שהיה במטבע הישן שהלוהו^[596]ויש מהראשונים סוברים שלא נאמר השיעור של חומש אלא לענין הוספה על המטבע, ומשום ריבית, אבל לענין פחת אין חוששים לשיעור זה, אלא לעולם נותן לו מן המטבע החדש^[597]אפילו פחת יותר מחומש^[598]ואף כשהוקרו הפירות מחמת הפחת^[599]ויש סוברים להיפך, שבפחת לעולם נותן לו מן המטבע הישן שהלוהו, שלא יפסיד המלוה^[600]ויש מחלקים בין הוקרו הפירות מחמת הפחת ובין לא הוקרו, שאם הוקרו הפירות אף כשנפחת עד חומש צריך הלוה להוסיף, שלא יפסיד המלוה, אבל אם לא הוקרו, אף שנפחת המטבע יותר מחומש, אינו צריך להוסיף^[601]שאין המלוה מפסיד בכך, ועוד, שהרי במקום הפסד יכול הלוה לפרוע את הלואתו אף בשוה כסף^[602]ומטבע זו הרי שוה פירות בערך ההלואה^[603]ויש סוברים בדעת ראשונים שבין בפחת המטבע יותר מחומש במשקל, ובין בלא פחת אלא עד חומש והוקרו הפירות, אינו צריך להוסיף, אבל אם פחת המטבע יותר מחומש וגם הוקרו הפירות מחמת הפחת, צריך להוסיף, והטעם, לפי שכשלא הוקרו הפירות אין המלוה מפסיד, שיכול הוא לקנות במטבע החדש פירות באותו שיעור, ואף כשהוקרו הפירות ולא פחת המטבע יותר מחומש אין המלוה מפסיד בזה שמשלם לו הלוה במטבע החדש, לפי שאם היה נפרע במטבע הישן היה צריך להתיכו, והיה מפסיד חומש בהיתוך, אבל אם פחת המטבע יותר מחומש וגם הוקרו הפירות, אם ישלם לו במטבע החדש הרי המלוה מפסיד, ולכן צריך להוסיף לו^[604]

המלוה על המטבע ונפסל ועשו מטבע חדש, והמטבע החדש והישן שוים במשקלם, אף אם הוזלו הפירות מחמת שינוי המטבע, כתבו ראשונים שנותן לו מן המטבע החדש^[605]מכיון שאין המטבע החדש טוב מן הישן, והוזלת הפירות אינה אלא משום חריפותו^[606]והרי זה כאילו המטבע הראשון קיים ולא השתנה, שהיוקר והזול הוא בפירות ולא במטבע^[607]ויש מהראשונים שכתב שאם ניתוסף ערך המטבע או פחת, אף על פי שלא נשתנה משקלו, דינו כמטבע שהוסיפו על משקלו או פחתו ממנו^[608]ויש מהגאונים שכתבו שאם עמד המטבע הישן שנפסל ביוקר – כגון שעדיין הוא יוצא במקום אחר, או כשבני המדינה משתמשים בו בצינעה^[609]או כשאינו יוצא בהוצאה בתורת מטבע, אבל מקבלים אותו במשא ובמתן על פי שווי המתכת שבו^[610]– נותן הלוה מן המטבע הישן, לפי שיכול המלוה לומר, אלמלא היו מעותי אצלי הייתי מוציאם באותו היוקר^[611]ותמהו ראשונים על כך, שאם הוקיר המטבע הישן משעת ההלואה, שקונים בו יותר פירות, אסור מדרבנן לשלם בו משום ריבית^[612]וצידדו בכוונת הגאונים ש"עמד ביוקר" אין הכוונה שהוקיר ממש, אלא שהוא ביוקר לעומת המטבע החדש, כגון שפחת המטבע החדש במשקל, ולכן המטבע הישן הוא ביוקר לעומתו^[613]

המלוה את חברו משקל ידוע של זהב, והוסיף המלך על המשקלות, כתבו ראשונים שאינו משלם לו אלא על פי חשבון המשקל שהלוהו, ואינו דומה למלוה מטבע היוצא בהוצאה והוסיפו על משקלו עד חומש, שנותן לו מטבע היוצא באותה שעה, לפי שמטבע עיקר ערכו במה שהוא יוצא בהוצאה, ואין משקלו מעלה ומוריד, אלא מנין המטבעות, וכיון שלא הוזלו הפירות מחמת תוספת המשקל של המטבע החדש, הרי הוא מחזיר לו מטבע היוצא כמו שלוה, מה שאין כן במלוה משקל של זהב, שעיקר ערכו הוא על פי משקל המתכת^[614]ויש מהראשונים שכתבו שמקום שנושאים ונותנים בו ב"כספים של משקל", אם פחתו מן הכסף שבהם או הוסיפו עליהם, דינם כמטבע שהוסיפו עליו או פחתו ממנו^[615]ופירשו דבריהם שכספים של משקל הם חתיכות כסף שאינן טבועות, אבל יש להן משקל קבוע, ובאותו מקום היו נושאים ונותנים בהן כדרך שנושאים ונותנים במטבע^[616]ויש להן באותו מקום דין מטבע לכל דבר^[617]

מקום שיש בו שני מיני מטבעות, והוסיפו על אחד מהם, והשני הוא המטבע העיקרי, יש מהראשונים סוברים שמשלם הלוה על פי המטבע העיקרי, כגון שהיה המטבע העיקרי של זהב, ומטבע הכסף נפסל והוסיפו עליו, והיה המטבע הפסול שוה שלש מאות במטבע אחד של זהב, והמטבע החדש שוויו על פי גזירת המלך עשרים וארבעה במטבע של זהב, מי שלוה שלש מאות מטבעות ישנים של כסף, משלם עשרים וארבעה מטבעות חדשים, שהרי כך היה שוויים של המטבעות שלוה^[618]לפי שמן הסתם דעתו של המלוה היא על המטבע החשוב והעיקרי^[619]

הכותב לאשה בכתובתה מטבע ידוע, ופירש משקלו, והוסיפו על המטבע, כתבו ראשונים שדינו כמו המלוה על המטבע^[620]יש שכתבו בדעתם שהדברים אמורים דוקא כשפירש את משקל המטבע, שאז אינו מחוייב יותר ממשקל המטבע שפירש, אבל אם כתב לה סתם, נותן לה מטבע היוצא בשעת הפרעון, אף על פי שהוסיפו עליו יותר מחומש וגם הוזלו הפירות מחמת התוספת, שלא אמרו שמנכים את התוספת אלא לענין הלואה ומטעם רבית, אבל בכתובה אינו מנכה כלום, שאין כאן חשש ריבית^[621]ויש חולקים וסוברים שאף בחובות שאין בהם חשש ריבית מנכים את התוספת, שלדעתם אין הטעם בניכוי התוספת משום ריבית בלבד, אלא אף משום גזל, שלא נתחייב יותר מן המטבע הראשון^[622]ויש מחלקים בין הלואה לכתובה ושאר התחיבויות מטעם אחר, שבהלואה לא נתחייב לשלם אלא את המטבע שלוה, אבל המתחייב לאשה בכתובתה, או המתחייב ממון אחר לחברו, אם לא פירש את משקל המטבע מן הסתם התחייבותו היא על המטבע שיצא בשעת הפרעון^[623]ויש חולקים וסוברים שדין התחייבות אף בסתם הוא כדין הלואה, שאם הוסיפו על המטבע או פחתו ממנו יותר מן השיעורים הנזכרים משלם על פי המטבע שבשעת ההתחייבות^[624]ויש מחלקים בין כתובה להלואה ושאר חובות, שבכתובה אם לא פירש את משקל המטבע ופחתו ממנו אפילו יותר מן השיעור, אינו משלם אלא במטבע החדש, שהרי זה בכלל "קולי כתובה"^[625]מה שאין כן בשאר חובות^[626]ויש שנראה מדבריהם שאף בכתובה, אף אם לא פירש את משקל המטבע, אם פחתו מן המטבע יותר מן השיעור נותן על פי ערך המטבע הראשון^[627]

המלוה על המטבע ונפסל, באופן שמן הדין היה הלוה רשאי לפרוע במטבע הישן^[628]אם תיקן השלטון שיפרעו הלווים מן המטבע החדש, כתבו ראשונים שדינו דין, וחייבים לפרוע מן החדש, לפי שדינא דמלכותא דינא^[629]וכן כשנפסל המטבע ופחתו ממנו או שהוסיפו עליו, באופן שמן הדין הלוה מוסיף או מנכה על פי המטבע שלוה^[630]והיה חוק המלכות שכל המלוה לחברו יפרע מן המטבע החדש בלא תוספת וניכוי, דינא דמלכותא דינא^[631]ורשאי הלוה להחזיר את המטבע הפחות בלא חשש גזל, והמלוה ליטול את התוספת בלא חשש ריבית^[632]שתוספת זו שלא מרצון הבעלים הוא נפרע ממנו, אלא מכח גזירת המלך שדינו דין והפקרו הפקר^[633]ואף לסוברים שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם לתועלת המלכות, ולא בדברים שבין אדם לחברו^[634]ענין המטבע אין לך עסק מלכות גדול ממנו, שהמלכים הם בעלי המטבע והם המוציאים אותו, ואם אין גזירתם בעילוי ערך המטבע מתקיימת, הפסידו את כל הריוח שלהם ואת כל זכותם במטבע^[635]במה דברים אמורים, כשתיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש, אבל אם לא תיקן כך בפירוש חוזר הדבר לעיקר הדין, שמשלם הלוה במטבע שנפסל^[636]או שמשלם בחדש ומנכה ומוסיף לפי הדין^[637]ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאף אם תיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש, אין דינו דין^[638]שלדעתם לא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא לגבי עצם תיקון המטבע ופסולו, אבל אין למלך רשות לתקן שישלם הלוה פחות ממה שלוה^[639]ומהאחרונים יש נותנים טעם אחר, שאילו היה אופן פרעון החובות נוגע לתיקון המטבע, אף הוא היה בכלל דינא דמלכותא דינא, אבל באמת אין זה פוגם בערך המטבע החדש אם ייפטר הלוה מחובו במטבע שנפסל, ולכן אינו בכלל דינא דמלכותא^[640]ויש שכתבו שאף לדעה הראשונה, שאם תיקן המלך בפירוש שיהא פרעון החובות במטבע החדש דינו דין, היינו דוקא כשהמטבע החדש מתקבל כמו הישן, אבל כשאינו עובר לסוחר כמו הישן, וכל הפירות והסחורות מתייקרים לגביו, ואין ביד המלך להעמיד את גזירתו שיהא המטבע החדש מתקבל במשא ומתן כמו הישן, אף כשתיקן שיהא החדש מתקבל בפרעון חוב במקום הישן אין דינו דין, שאין זה "דינא דמלכותא" אלא "חמסנותא דמלכותא"^[641]

שטרות כסף של ימינו שנפסלו, והוחלף המטבע, יש שכתבו שאם פחת ערך המטבע החדש לעומת הישן, שאין אנשים נותנים בו אמון כדרך שנתנו במטבע הראשון, והוקרו הפירות מחמת זה, דינו כמטבע שנפחת משקלו, שמוסיף הלוה את הפחת על פי שער הפירות במטבע הראשון^[642]

מי שלוה מחברו במדינה אחת במטבע של אותה מדינה, ועקרו הלווה והמלוה משם למדינה אחרת, ואין להם דרך למדינה שיצאו משם, יש שכתבו שהרי זה כאילו נפסל המטבע הראשון, וצריך הלווה לפרוע במטבע היוצא במדינה זו, וכיון שיש שינוי בשער הפירות מחמת שינוי המטבעות, צריך הלוה להוסיף או לנכות על פי שער הפירות שבשעת ההלואה^[643]

שינוי ערכו

הכסף שנשתנה ערכו ביחס לחפצים אחרים ("פירות"), רואים אותו כדבר שערכו קצוב וקבוע בלא שינוי, ואילו הפירות הם שהוקרו או שהוזלו, ונשתנה ערכם ביחס לכסף^[644]שהיוקר והזול תלוי בפירות^[645]אבל במטבע לא שייך יוקר וזול^[646]וכן שני מיני מטבעות, שאחד מהם חשוב "טבעא" והשני חשוב "פירא" לגביו^[647]אם נשתנה ערכם זה ביחס לזה, דנים את ה"טבעא" כמי שערכו קבוע, ואילו היוקר והזול הוא באותו מין מטבע החשוב "פירא"^[648]

נשתנה ערך הכסף באופן שברור שסיבת השינוי היא מחמת המטבע, ולא מחמת הפירות, נחלקו אחרונים: יש סוברים שלא אמרו אין יוקר וזול במטבע אלא כשסיבת השינוי היא מחמת הפירות, אבל אם סיבת השינוי היא מחמת המטבע, הכסף הוא שהוקר והוזל^[649]ולכן הלווה מחברו וגזרה המלכות לשנות את ערך הכסף, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, הרי זה מנכה מדמי הפרעון או מוסיף עליהם לפי ערך הפירות בשעת ההלואה^[650]כדרך שאמרו כשהוחלף המטבע והוסיפו על משקלו או פחתו ממנו, שאם הוזלו הפירות או הוקרו מחמת כך הרי זה מנכה או מוסיף על פי ערך הפירות^[651]ואין לחלק בין תוספת ופחת מצד המשקל לבין תוספת ופחת משום גזירת המלכות^[652]וכן כשנשתנה ערך הכסף שלא מחמת גזירת המלכות, אלא שיש שם שני מיני מטבעות כסף ואחד מהם נשתנה ערכו ביחס לפירות, ואילו המין השני נשאר כמות שהיה, אותו מין שהשתנה ערכו הוא שהוקר והוזל^[653]שהרי בעל כרחך יש כאן יוקר וזול, ושני המטבעות הם "טבעא", ואין כאן פירות לתלות בהן את היוקר והזול^[654]ומי שלוה מטבע מאותו מין מנכה מדמי הפרעון או מוסיף עליהם לפי ערך הפירות בשעת ההלואה^[655]ויש סוברים שאף כשסיבת השינוי היא מחמת המטבע רואים את הכסף כדבר שערכו קצוב, והפירות הם שהוקרו והוזלו^[656]שכן הוא הדין בחוק התורה שהכסף נחשב כדבר שערכו קבוע^[657]ולכן הלווה מחברו ונשתנה ערך הכסף מחמת גזרת המלכות, ועל ידי כך הוקרו הפירות או הוזלו, משלם כמו שלוה, ואינו מנכה ומוסיף לפי ערך הפירות^[658]שמטבע לוה ומטבע הוא משלם, ואין יוקר וזול במטבע^[659]וכן שני מיני מטבעות שנשתנה ערך אחד מהם לגבי חברו ולגבי הפירות, הלווה מטבע מאותו מין משלם כמות שלוה, שהמטבע במקומו עומד והפירות הם שהוקרו והוזלו^[660]ויש סוברים אף הם שאין יוקר וזול במטבע אפילו כשידוע שסיבת השינוי היא במטבע^[661]ומכל מקום לדעתם הלווה על המטבע והוזל על פי גזירת המלכות חייב להוסיף על פי ערך הפירות בשעת ההלואה, לפי שהוזלה זו חשובה כאילו פסל המלך מטבע זה ועשה מטבע חדש פחות במשקלו, שחייב הלווה להוסיף^[662]ויש סוברים שבאופנים הנזכרים יש יוקר וזול במטבע, ואף על פי כן הלווה מחברו והוזל המטבע אינו משלם אלא כמו שלוה, ואינו מוסיף, שהרי בסתם הלואה פורע במטבע שלוה אפילו כשנפסל לגמרי, לסוברים כן^[663]וכל שכן כאן, שלא נפסל המטבע אלא שהוזל^[664]ויש שכתבו שאפילו כשהתנה המלוה שישלם לו במטבע היוצא, והוזל המטבע, פורע כמו שלוה ואינו מוסיף, ואף על פי שאילו היה המטבע נפסל לגמרי היה צריך לפרוע במטבע החדש, הרי זה מפני שמטבע שנפסל אין עליו שם מטבע, אבל כאן שלא נפסל אלא הוזל, הרי זה כמי שלוה סאה חטים על מנת לפרוע סאה חטים, שאם הוזלו נותן לו סאה חטים ואינו מוסיף^[665]וכן כשהוקר המטבע הרי זה פורע כמו שלוה, ואין בכך משום ריבית, שאין איסור הלואת סאה בסאה נוהג במטבע^[666]אבל אם פירש שההלואה היא לפי חשבון מטבע אחר, הרי זה משלם לפי חשבון אותו מטבע, בין בהוזל ובין בהוקר, כמו במלוה סאה בסאה כשעשאה דמים^[667]להלכה יש מהאחרונים מכריעים לענין פרעון הלואה שפורע מה שלוה ואינו מוסיף ומנכה^[668]ויש שכתבו שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה^[669]ויש מקומות שנהגו או שהתקינו לפשר בין הצדדים בכל הענינים הנובעים מעליית וירידת המטבעות^[670]

המוכר לחברו חפץ בכ"ד איסרים, כשהיו האיסרים שוים כ"ד בדינר כסף^[671]ואחר כך הוזלו האיסרים והיו ל"ב בדינר, כתבו ראשונים שאין הלוקח יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרים, ולומר שהדינר הוא שהוקר והאיסרים עמדו במקומם, אלא חייב לשלם דינר כסף או ל"ב איסרים^[672]וכיוצא בזה יש שכתבו שאם אין ללוקח איסרים נפטר הלוקח בדינר כסף, אפילו אם הוקרו האיסרים, לפי שהכל הולך אחר המטבע הגדול^[673]בטעם הדבר יש שכתבו, לפי שהאיסרים הם שנשתנה ערכם ולא הדינר, ולעולם צריך הלוקח לשלם על פי ערך המטבע בשעת המקח^[674]ויש שכתבו הטעם, לפי שהמוכר בכ"ד איסרים, שערכם דינר, מן הסתם אין דעתו על איסרים דוקא, אלא על דינר^[675]מכיון ששני המטבעות תלויים זה בזה, והדינר הוא המטבע העיקרי שבו נושאים ונותנים^[676]ויש שכתבו הטעם, לפי שהדינר של כסף הוא "טבעא", והאיסרים הם "פירא" לגביו, והחוב נקבע על פי המטבע החשוב "טבעא", אפילו אם ידוע לנו שסיבת השינוי היא במטבע זה^[677]ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כגון שדחה הלוקח את המוכר בלך ושוב עד שהוזל המטבע, ולדעתם במקום שהעיכוב הוא מצד הלוקח הרי הוא מתחייב לשלם כשעת היוקר^[678]

שטרות כסף של ימינו, שאין להם ערך עצמי, יש שכתבו שיש בהם יוקר וזול, ואינם דומים לכסף שבזמן התלמוד שהיה לו ערך עצמי, ולפיכך אומרים שערכו קצוב והפירות הם שמוקרים ומוזלים, מה שאין כן בכסף של ימינו, שכל ערכו אינו אלא בתורת אמצעי תשלום, וכשהוקרו הפירות או הוזלו ביחס לכסף נמצא שירד ערכו של הכסף או שעלה^[679]ויש סוברים שאף בכסף של ימינו אין יוקר וזול, אלא רואים את הכסף כמי שערכו קבוע, והפירות הם שמוקרים ומוזלים^[680]וכן אם השתנה ערך המטבע של מדינה זו ביחס למטבע של מדינה אחרת, מכיון שמטבע של מדינה אחרת דינו כאן כ"פירא"^[681]רואים את המטבע של מדינה זו, שהוא "טבעא", כמי שערכו קבוע, והמטבע של המדינה האחרת הוא שהוקר והוזל^[682]

על חוק המלכות בענין פרעון חובות כשנשתנה ערך המטבע, שלדעת רוב הפוסקים יש לו תוקף להלכה, לפי שדינא דמלכותא דינא, עי' לעיל: כשהוחלף המטבע^[683]

על איסור ריבית בהלואת מטבע כשהוקר או הוזל לפני זמן הפרעון ביחס למטבע אחר, אם הולכים בזה אחר זמן ההלואה או אחר זמן הפרעון, ע"ע רבית.

על שינוי ערך הכסף כתוצאה מהחלפת המטבע עי' לעיל: כשהוחלף המטבע.

הערות שוליים