פרשני:בבלי:נזיר ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר ד ב

חברותא

ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה.
שנינו במשנה: נזיר שמשון אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה:
ומדייקת הגמרא: נזיר שמשון, רק קרבן טומאה הוא דלא מייתי (אינו מביא),  1  אבל נזירות, חיילא עליה (חלה עליו לענין טומאה), ואסור הוא לכתחילה ליטמא למתים - ואם כן תיקשי: מני מתניתין (כדעת מי היא משנתנו), הרי לא רבי יהודה היא ולא רבי שמעון!?

 1.  מלשון זה משמע שדיוק הגמרא הוא ממה ששנינו שאינו מביא קרבן טומאה, אך בהמשך הסוגיא מבואר שהדיוק הוא ממה ששנינו "ואם נטמא" אינו מביא קרבן טומאה, דמשמע בדיעבד אבל לכתחילה לא ייטמא.
דתניא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון נזירות חלה עליו, אבל מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים, וכדמפרש לקמן בגמרא היכן מצינו שנטמא.  2 

 2.  כתב המאירי: ודינו (של נזיר שמשון) שהוא נזיר לעולם ואסור בתגלחת לעולם, ומכל מקום אינו נזיר גמור לכל הדברים, מפני ששמשון לא יצתה נזירות מפיו אלא מאמר המלאך עשאו נזיר, ואין לנו בו נזירות אלא למה שנמצא בו, והוא איסור היין והתגלחת, אבל מיטמא הוא למתים לכתחילה שהרי מצינו שטומאה למתים הותרה בו וכו"', ומשמע מלשונו שהוא מפרש מה שאמרו בברייתא "שלא יצתה נזירות מפיו" גם על דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: האומר "הריני נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו, ואם כן אין נזירות זו "דבר הנידר" (הבא על ידי נדר), ואין אדם יכול להזיר את עצמו בנזירות זו.  3  ואם כן מני היא משנתנו!?

 3.  לשון התוספות הוא: כלומר: לא נזר בנזיר, אלא מבטן אמו היה נדור בנזיר ממילא, ואנן בעינן שידור בדבר הנדור כמו "הריני כזה שנדר בנזיר", כדדרשינן בנדרים יד א "כי ידור נדר" עד שידור בדבר הנדור, (פסוק זה בנדרים נאמר, ובנזיר כתיב נמי "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר").
אי רבי יהודה היא משנתנו, האמר רבי יהודה: אפילו לכתחילה מטמא נזיר שמשון למתים, ואילו במתניתין קתני: "אם נטמא" בדיעבד אינו מביא קרבן טומאה, אבל לכתחילה לא ייטמא.
ואי רבי שמעון היא משנתנו, האמר רבי שמעון: לא חיילא עליה - על המקבל על עצמו נזירות שמשון - נזירות כלל.  4 

 4.  הרש"ש בנדרים יט ב חידש, שעד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא כשעושה דרך התפסה בשמשון, כי רק בדרך התפסה שאומר "זה כזה" הוא שמצאנו דבעינן דבר הנדור, אבל יכול אדם לומר "דבר זה יהא אסור עלי" אף שאינו תולה נדרו בדבר הנדור, ואם כן אף לענין נזירות שמשון, לא אמר רבי שמעון אלא שאם עושה דרך התפסה בנזירותו של שמשון אז אין נזירותו חלה, אבל אם יקבל על עצמו נזירות כזו של שמשון שלא דרך התפסה (ראה שם באיזה אופן חשוב שלא דרך התפסה) הרי זה נזיר, וכתב ליישב בזה קושיית התוספות שם, וראה שם היטב. והחזון איש (קלז ג) כתב דלכאורה היה נראה כן, אבל הוכיח מקושיית הגמרא כאן שלרבי שמעון לא משכחת לה כלל נזירות שמשון, וראה שם שהביא עוד ראיות והאריך בביאור הענין. וב"אבי עזרי" מהדורא תליתאה כתב, שאי אפשר לקבל נזירות שמשון שלא דרך התפסה, ראה שם מילתא בטעמא, (והביאו ב"ארזי הלבנון"). וראה לשון המאירי שכתב: "שלדעת רבי יהודה התפסתו התפסה והוא נזיר, ולרבי שמעון, הואיל ושמשון לא היה נדור אלא שמאמר המלאך עשאו נזיר, אין התפסה שבו כלום ".
ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יהודה היא, ואפילו לכתחילה ייטמא נזיר שמשון למתים - ודקשיא לך: אם כן למה קתני "ואם נטמא" לשון דיעבד?
אימא לך: איידי דקתני גבי נזיר עולם "אם נטמא" (אגב "נזיר עולם" ששנינו בו "אם נטמא"), תנא נמי גבי "נזיר שמשון" אם נטמא.
שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים. רבי שמעון אומר: האומר "הריני נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצאנו בשמשון שיצא נזירות מפיו:
ומבואר, שלדעת רבי יהודה, אף על פי ששמשון לא הזיר את עצמו, בכל זאת יכול אחר להזיר את עצמו בנזירותו, ואילו לרבי שמעון כיון שנזירותו של שמשון לא באה על ידי נדר, אין אדם יכול להזיר את עצמו בזה -
לימא, רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בפלוגתא דהני תנאי - שנחלקו לענין נדרים אם צריך "דבר הנידר" - קמיפלגי?
דתנן: הנודר, המתפיס את נדרו, שאמר "הרי עלי ככר זה כבכור" - רבי יעקב אוסר, ואף על פי שהבכור קדושתו מרחם, ואינו דבר הנידר על ידי אדם.
ורבי יוסי מתיר, כיון שאינו דבר הנידר על ידי אדם, והתורה אמרה: "איש כי ידור נדר", עד שידור (שיתפיס את נדרו) בדבר הנידר.
מאי לאו, רבי יהודה - הסובר גבי נזירות שלא בעינן "דבר הנידר" - סבר לה כרבי יעקב, דאמר גבי נדרים, לא בעינן שיתפיס את נדרו ב"דבר הנידר".
ורבי שמעון - המצריך "דבר הנידר" בנזירות - סבר לה כרבי יוסי, דאמר: בעינן שיתפיס את הנדר בדבר הנידר.  5 

 5.  מסוגיית הגמרא מוכח שהבינה בדברי רבי שמעון שאמר הטעם "שלא מצאנו בשמשון שיצתה נזירות מפיו", דהיינו משום דבעינן דבר הנידר, וכמו שפירשו התוספות את דבריו. ואולם צריך ביאור, דילמא כוונתו פשוטה, שהיות ולא מצאנו שיכול אדם להזיר את עצמו בנזירות כזו, מהיכי תיתי שאפשר לקבל נזירות כזו! ? וראה באבי עזרי מהדורא תליתאה בהלכות נזירות.
ודחינן: לא, כלומר: אין הדבר כמו שנקט השואל בפשיטות שרבי יעקב ורבי יוסי נחלקו אם צריך בנדרים להתפיס דוקא ב"דבר הנידר", אלא דכולי עלמא - בין רבי יוסי ובין רבי יעקב - סברי דבעינן להתפיס את הנדר בדבר הנידר.  6 

 6.  כן הוא הפירוש בפשוטו, וראה קרן אורה ומ אירי.
ושאני הכא  7  גבי המתפיס את הנדר בבכור, שלדעת רבי יעקב אפשר להתפיס נדר בבכור, כיון דכתיב  8  בפרשת נדרים:

 7.  כן היא גירסת התוספות.   8.  התוספות אינם גורסים "ביה", וראה רש"ש ותוספות יום טוב, ונתבאר בפנים כהרש"ש.
"איש כי ידור נדר לה'", לרבות את הבכור, שאינו דבר הנידר על ידי אדם, אלא קדושתו היא מחמת היותו פטר רחם, ועל ידי ה' הוא קדוש. והטעם, משום שמצוה להקדיש את הבכור בפה, על אף שהוא קדוש גם בלידה מאליו, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן.  9 

 9.  נתבאר על פי התוספות בנדרים יג א (וכן הוא גם בר"ן ורא"ש שם), שכוונת הגמרא כאן הוא על פי המבואר בהמשך הסוגיא שטעמו של רבי יעקב הוא משום שאף הבכור לדעתו נקרא "דבר הנידר" כיון שמצוה להקדישו, אלא שמסברא לא היינו אומרים כן, כיון שגם בלא קדושתו שאמר בפה הרי הוא קדוש מרחם, ולכן צריך לזה ריבוי "לה"'. אך לשון התוספות כאן הוא: "לא דכולי עלמא בעינן דבר הנדור בעלמא לגבי נזירות, ושאני הכא דכתיב לה"'. ומלשונם "לגבי נזירות" נראה, שטעמו של רבי יעקב הוא משום דילפינן מ"לה"' שבנדרים - שלא כבנזירות - אין צורך בדבר הנידר, ומה שאמרו "לה' לרבות את הבכור" לאו דוקא בכור אלא הוא הדין כל דבר שאינו נידר, וכן נראה מלשון הגמרא בנדרים יג א "ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור" (והתוספות בנדרים נדחקו בלשון זה), ואולם פירוש זה צריך ביאור מהמשך הסוגיא, ויתבאר בהערות לקמן. וראה עוד בפירוש הסוגיא, בפירוש הרא"ש כאן ובנדרים יג א, ובדברי המאירי כאן.
ורבי יוסי, הסובר שאינו יכול להתפיס בבכור - אמר לך: ההוא "לה'" שנאמר גבי נדרים, לא בא לרבות את הבכור שאינו נידר כלל.
אלא, מיבעי ליה לרבות את המתפיס בחטאת ואשם, שלא נאמר היות ואינם באים אלא בחובה (שאין אדם נודר או נודב להביא חטאת או אשם) לא יהיה מתפיס את נדרו בהם, להכי קא משמע לן הכתוב שנודרים בהם, אבל המתפיס בבכור אין נדרו חל.
ומפרשת הגמרא: ומה ראית (מנין לך לפרש) לרבות חטאת ואשם מן הכתוב ולהוציא את הבכור?
מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר, שאף על פי שהן באין רק חובה ולא בנדבה, מכל מקום הרי צריך להקדישן והן "דבר הנידר".  10  ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר אלא מאליו הוא קדוש מרחם ואינו "דבר הנידר" כלל.

 10.  על פי פירוש הרא"ש, וכן פירש הר"ן בנדרים יג א, וראה פירוש המפרש; והרמב"ם (נדרים א י) מפרש: שאף חטאת ואשם פעמים שהם באים על ידי נדר, וכגון שנזר בנזירות והתחייב בחטאת ואשם. והגר"ש רוזובסקי זצ"ל (בתידושיו לנדרים סימן יב) כתב, שלפי שיטת הרמב"ם מוכח, שאין צריך שיהא הדבר עצמו - בו הוא מתפיס - נדור, אלא שיהא במינו בא בנדר ונדבה, ולשיטת שאר הראשונים נסתפק בזה; ונפקא מינה בחקירה זו, למי שידור בהקדש שלא בא על ידי קדושת פה אלא על ידי קנין חצר. (וראה עוד מזה בהערות הבאות).
ורבי יעקב - המרבה את הבכור מ"לה'"
- אמר לך: בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, ומתרבה מ"לה'"!
דהרי תניא: של בית רבינו (רבי) אמרו  11 :

 11.  בנדרים יג א הגירסא: "משום רבי אמרו".
מנין למי שנולד לו בכור בתוך עדרו, שמצוה לקדש אותו ולומר: תוקדש בבכורה, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש".  12  ורבי יוסי אמר לך: נהי דמצוה להקדישו, אי לא מקדיש ליה בפיו מי לא קדוש מרחם!? ואם כן אין זה "דבר הנידר", שאין זה אלא מצוה בעלמא.

 12.  א. מדברי הגמרא כאן נראה בפשוטו, שאף רבי יעקב לא אמר שבנדרים אין צריך דבר הנידר, אלא שלדעתו בכור דבר הנידר הוא, ולפי זה עיקר החילוק שאמרה הגמרא לעיל "שאני הכא דכתיב לה"' היינו דשאני התפסה בבכור כיון שנאמר "לה"', אבל שאר נדרים וכן נזירות שמשון שאינה דבר הנידר כלל, בזה מודים רבי יעקב ורבי יוסי שאין נודרים בהם, ואף שלא הזכירה הגמרא לעיל את כל זה, סמכה הגמרא על המשך הסוגיא; וזה דלא כמשמעות דברי התוספות כאן שהובאו לעיל בהערה, וראה מה שנכתב בהערה הבאה, (ואפשר, שהתוספות סוברים, דמתחילה באמת סברה הגמרא שהוא ריבוי לכל דבר האסור, ואחר כך חוזרת בה הגמרא). ב. הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בחידושיו שם (הובאו בהערה לעיל) הוכיח מסוגיא זו שאין צריך דבר הנידר בפועל, אלא שיהא במינו בא בנדר, ומשום שאפילו בכור שנתקדש על ידי בעלים, כיון שכבר נתקדש הבכור מרחם, אין בכור זה עצמו דבר הבא בנדר, שאין קדושה על קדושה, ועיקר כוונת הגמרא היא: אם לא שיכול אדם להטיל קדושת בכור על פטר רחם ואפילו אם לא היה קדוש מרחם, לא היה שייך לצוותו להקדישו שאין זה אלא פטומי מילי בעלמא, ובהכרח שיכול אדם להקדישו ואם כן נמצא שקדושת בכור היא קדושה הבאה בנדר ונדבה. ולפי זה אף המתפיס בבכור שלא הוקדש על ידי בעלים נדרו נדר, כיון שבמינו בא בנדר ונדבה, ואולם הביא את דברי הלחם משנה (והוכיח כן גם מדברי המחנה אפרים), שאי אפשר להתפיס בבכור שלא הוקדש על ידי הבעלים.
כאן שבה הגמרא למבואר לעיל שאין להוכיח מדברי רבי יעקב שהוא סובר שנזירות שמשון חלה, היות ושאני נדר בבכור דכתיב "לה'"; ומקשה:  13 

 13.  בהכרח שאין כוונת הגמרא להקשות על רבי יעקב עצמו, שהרי לא מצינו לרבי יעקב שיאמר מה הוא סובר בנזירות, אלא כוונת הגמרא להקשות על התירוץ שאמרה הגמרא לעיל, שכולי עלמא מודים בנזירות שמשון שאינה חלה, ובכור שאני משום דכתיב "לה"', על זה מקשה הגמרא, דסוף סוף גם גבי נזירות כתיב "לה"' ונרבה נזירות שמשון, ועל דרך זה נתבאר בפנים, וראה רש"ש.
סוף סוף הא גבי נזיר נמי הכתיב "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", ונרבה מפסוק זה - לדעת רבי יעקב - אף נזירות שמשון!?  14  ומשנינן: ההוא - "לה'" דכתיב גבי נזיר - מיבעי ליה (נצרך הוא), לכדתניא: אמר שמעון הצדיק (שהיה כהן): מימי לא אכלתי אשם נזירות שמביא הנזיר אם נטמא, מפני שהייתי חושש שהנזיר כשנטמא מתחרט הוא למפרע על נזרו, כיון שהוא סותר את הימים הראשונים שכבר מנה, ונמצא שמביא הוא חולין לעזרה.  15 

 14.  א. בפשוטו כוונת הגמרא היא, שמ"לה"' האמור בנדרים אנו לומדים לרבות לרבות בכור בלבד שמצוה להקדישו, כי תפסת מרובה לא תפסת, ואין לך לרבות שאר דבר האסור שאינו נידר, אבל מלה' האמור בנזירות יש לנו לרבות אפילו נזירות שמשון שאינה דבר הנידר כלל, שאם לא כן מה בא הכתוב לרבות; וחידוש הוא כי עד כאן לא שמענו לרבות מ"לה"' אלא כעין בכור שהוא דבר הנדור קצת, אבל לא לרבות דבר שאינו נדור כלל. ויש מבארים על פי משמעות התוספות ולשון הגמרא בנדרים - שהובאו בהערה לעיל - שרבי יעקב עצמו מרבה מ"לה"' האמור בנדרים כל דבר האסור ולאו דוקא בכור, וזה הוא שמקשה הגמרא לדעת רבי יעקב (וכמו שכתבו התוספות שהקושיא היא על רבי יעקב לבדו), שאם כן נרבה מ"לה"' האמור בנזיר שאפשר לידור נזירות בדבר האסור כגון נזירות שמשון, וכמו שלדעתו אנו מרבים מ"לה"' האמור בנדרים כל דבר אסור. ב. הקשה רבינו עקיבא איגר על דברי התוספות שקושיית הגמרא היא לרבי יעקב: והרי אף לרבי יוסי הסובר שאין מתפיסין בבכור, אינו משום שאינו דורש את הכתוב "לה"' אלא שהוא דורשו על מתפיס בחטאת ואשם, ואם כן בנזיר שלא שייך חטאת ואשם, נאמר שבא לרבות אפילו נזירות שמשון, וראה עוד שם, (לאמור באות א' אין מקום לקושייתו, ומוכח מדבריו שלא כדברי האחרונים; וכבר נתבאר לעיל שמדברי הגמרא "ורבי יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר", מוכח שלא אמר כן רבי יעקב אלא בבכור, ולא בשאר דבר האסור).   15.  א. כן כתבו התוספות, והוא על פי הגמרא בנדרים ט ב "א"ל רבי יונה, היינו טעמא, כשהן וכו' וכשהן מיטמאין ורבין עליהן ימי נזירות, מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה". וכתב שם הר"ן: מביאין חולין לעזרה לאו דוקא, שכל זמן שלא התירן חכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן, אלא כעין חולין קאמר, שמתוך שאין כוונתן רצויה אף קרבנותיהן אינן רצויין, אבל בהך גברא שבא מן הדרום ליכא למיחש להכי, שכיון שהיתה כוונתו כל כך רצויה בתחלה, אנן סהדי שלא נתחרט", וכן כתב הרא"ש כאן ושם; והרשב"א בנדרים שם כתב אף הוא כן, ואחר כך כתב "והפירושין פירשו: שהוא מביא חולין גמורין לעזרה, ושמא הן עושין אותו כנדרי שגגות שסבור היה לקבל הנזירות ואינו יכול", ודחה הרשב"א שם פירוש זה, וכן המאירי שם הביא שיטה זו ודחאה; (וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות עג מדברי המהרי"ט והמבי"ט). ב. כתב הרא"ש בנדרים שם (וראה גם רשב"א ומאירי): "הוא הדין נמי דלא הוה אכל קרבנותיו שהביא אחר שמנה נזירות טהרה, דכיון שנתחרט בטומאתו הוי כאילו נעקר נדרו"; (וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות עג בשם "חסדי דוד", שהכריח שנזיר זה הבא מן הדרום הביא קרבנות טהרה, והוכיח מזה כהרא"ש).
חוץ מקרבנות נזיר של אדם אחד שבא אלי מן הדרום,  16  והיה יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו (קווצות שערות ראשו) סדורות לו תלתלים -

 16.  ראה במהרש"א בנדרים שביאר מה ענין לספר שהיה מן הדרום; וב"עיון יעקב" כתב לפרש ד"מן הדרום" היינו מלשכה דרומית מזרחית ששם היו הנזירים מבשלים את שלמיהם, ולפי דבריו נמצא שהיו אלו קרבנות טהרה, אלא שנטמא נזיר זה תחילה, וכדלעיל בשם ה"חסדי דוד".
אמרתי לו: בני! מה ראית לשחת שער נאה זה בתגלחת הנזיר?
כלומר: למה נדרת בנזיר ותהיה צריך לגלח?
אמר לי אותו אדם: רועה הייתי לאבי בעירי  17 , והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, בתואר פני הנשקף מן המים, ופחז (מיהר) יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם לילך אחר מראה עיני  18 xxx

 17.  ראה במהרש"א בנדרים ט ב, שביאר למה היה צריך להזכיר שהיה רועה לאביו.   18.  נתבאר על פי הר"ן בנדרים ט ב, והביא מקור ללשון "פחז" מן הכתוב בפרשת ויחי אצל ראובן "פחז כמים אל תותר"; והמאירי כתב שם: ובקש לטרדני מן העולם, ר"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רודף אחר התאוות.
ואמרתי לו (אמרתי בעצמי)  19 : ריקה!  20  מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות אחר מותך רימה ותולעה!? העבודה (נשבע אני) ! שאגלחך לשמים.

 19.  מאירי בנדרים ט ב, ולשון המפרש שם "אמרתי לו, כך אמר בעצמו".   20.  בנדרים שם הגירסא: "רשע".
וכששמעתי את דברי הנזיר: עמדתי ונשקתיו לאותו נזיר על ראשו, ואמרתי לו: כמותך - שנזירותך לשם שמים היתה - ירבו נזירים בישראל! עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.
כלומר, שתחלת נדרו לגמרי לשם שמים, ולא היה דואג שיתחרט אף על פי שנטמא. אבל שאר נודרים סתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עוונם, וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן, קרוב הוא להיות תוהא על הראשונות.  21 

 21.  הרא"ש בנדרים ט ב כתב: עליך אמר קרא "איש כי יפליא וגו"' וכתיב "קדוש יהיה", כיוצא בך קראו הכתוב קדוש.
וכאן שבה הגמרא לדברי רבי שמעון, שאמר "שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו". ומשמע שאף אביו - שהוא יכול להדירו בנזיר וכמו ששנינו לקמן כח ב "האיש מדיר את בנו בנזיר" - לא הדירו, שאם לא כן הרי היה "נידר":
ומקשינן עלה: ושמשון לאו נזיר על ידי אביו הוה!?
והכתיב: "וירא מלאך ה' אל האשה. כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".
וקא סלקא דעתין, שכוונת המלאך היתה שעל אביו יהיה להדירו בנזיר לכשיולד,  22  הרי ששמשון עצמו באה נזירותו על ידי נדר!?

 22.  לשון התוספות הוא: וקס"ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד, וכתב הרש"ש שאולי צריך לומר "על אביו" שהרי לאשה הוא שאמר ולא לאב, ועל פי זה נתבאר בפנים. ומדברי התוספות שכתבו "שיזירנו לכשיולד" משמע שאין האב יכול להדיר את בנו כשהוא עובר, וראה מה שכתב בזה ב"מרומי שדה", ואולם צריך ביאור שהרי הכתוב אומר "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".
ומשנינן: התם, מלאך הוא דקאמר בנבואה, שכך יהיה בשמשון שיהיה נזיר, אבל לא ציוה שידירנו אביו בנזיר.
כאן מוסיפה הגמרא לבאר את דברי רבי יהודה בברייתא, שאמר: שכן מצינו בשמשון שנטמא:
ומנלן דאיטמי שמשון למתים?
אילימא משום דכתיב גבי שמשון שאמר: "בלחי החמור הכיתי אלף איש", הרי שלא חשש ליטמאות למתים  23  -

 23.  ואף שגויים היו, ואיכא למאן דאמר שגויים אינם מטמאים באוהל, מכל מקום במגע הרי הם מטמאים לכולי עלמא.
כך אי אפשר לפרש, ומשום דילמא גרויי גרי בהו (לשון חצים) ולא נגע בהו, שמא מרחוק היה זורק עליהם את לחי החמור  24  והרגם, אך לא היה נוגע בהם.

 24.  רש"ש, וחלק על פירושו של התוספות יום טוב.
אלא תאמר דמהכא יש ללמוד שנטמא שמשון למתים, דכתיב: ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם (בגדים שהפשיט מעליהם), הרי שנגע בהם בהפשיטו אותם.
אף זו אי אפשר לומר, כי דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן (הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרגם)!?
ואם כן מנין שנטמא שמשון למתים?
ומשנינן: "ויך - ואחר כך - ויקח" כתיב, ומשמע שלא לקח את חליצותם עד שלא היכה אותם.
ואכתי מקשינן: ודילמא גוססין  25  שוינן, היכה אותם עד שגססו ואז חלץ את בגדיהם ובטהרתו הוא עומד.

 25.  כתבו התוספות, שלאו דוקא גוססים, כי אם היה אסור ליטמא למתים אף בגוססים היה אסור ליגע, שאין הנזיר מותר ליגע בגוסס, אלא כלומר קרוב לגוססים.
אלא,  26  גמרא גמירי לה (קבלה היתה בידם) שהרג אותם ממש ואחר כך חלצם, הרי שנטמא למת.  27 

 26.  ביאור לשון "אלא" הוא, כי שוב אין צריך לדקדק את לשון הכתוב "ויך ויקח" כי קבלה היא בידם שהיכה אותם תחילה ואחר כך חלצם.   27.  נתבאר על פי התוספות; והמהר"ץ חיות כתב על פי הרמב"ם, שקבלה היתה בידם מהלכה למשה מסיני שנזיר שמשון מותר ליטמא למתים, וכן משמע מרש"י במכות כב א, ולשיטתם לשון "אלא" מתבאר כפשוטו.
וכאן שבה הגמרא למה ששנינו במשנתנו שנזיר עולם מיקל ראשו בתער ומביא שלש בהמות, ושואלת:
ונזיר עולם, היכא כתיב (היכן כתוב) שהוא מותר להקל את ראשו?
ומפרשת הגמרא את מקור הדין מהא דתניא:
רבי אומר: אבשלום בנו של דוד נזיר עולם היה -
שנאמר: ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. והיינו, לשלם את קרבנותיו שהוא צריך להביא כשהוא מיקל את שערו.  28  וממשיכה הברייתא: ומגלח היה אבשלום אחד לשנים עשר חודש.

 28.  א. כתבו התוספות: "וסתם נדר משמע ליה נזירות, ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משום שהכביד עליו שערו (וכמו שנאמר לפני פסוק זה: "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו וגו"') מכלל דנזירות נדר", ביאור תירוצם השני הוא: שמאותו פסוק לבד אין ללמוד שהיה נזיר כי אולי היה מגדל שער שלא מטעם נזירות, אלא שמפסוק "ואשלם את נדרי" אנו לומדים שהיה נדור, ומהפסוק דלעיל אנו מבינים שאותו נדר מכח נזירות הוא שהיה. ב. לעיל בעמוד א כתבו התוספות: "אסמכתא - שמביא שלש בהמות - מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור", ודבריהם שם משלימים את דבריהם כאן, כי אותו נדר שביקש אבשלום ללכת ולשלם לא היה נדר הנזירות, אלא הקרבנות שהוא צריך להביא שאותם צריך הוא ללכת ולשלם, ואילו את הנזירות נוהג הוא בכל מקום שהוא, וזה הוא שאמר אבשלום "אלכה נא ואשלמה את נדרי", וכן פירשו המפרש והמאירי שהנדר הוא קרבנות הנזירות. ג. ב"עיון יעקב" כתב על דברי המפרש, לבאר מה שאמר הכתוב "אלכה נא וגו'. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ארם לאמר, אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה"', דהיינו שנדר בעת צרה לשלם את קרבנות הנזירות, ראה שם. ולפי זה מוכח מכאן שאין נזיר עולם חייב להקל את שערו ולהביא שלש בהמות (ראה בענין זה בהערות במשנתנו), שאם כן אין כאן נדר להבאת קרבנות שהרי מחוייב ועומד הוא, אלא שנדר להקל את שערו ואז יביא את קרבנות הנזירות. ד. המאירי כתב: היתה קבלה בידם שנדר זה נזירות עולם היה, ואפשר שסמכוה ממה שנאמר עליו אחר שבא מגשור שלא היה מגלח אלא מקץ ימים, ולמדו מכאן שנזיר עולם מגלח לפרקים ידועים.
שנאמר: "ובאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" -

דרשני המקוצר