פרשני:בבלי:נזיר כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כא ב

חברותא

ורמינהו, סתירה:
מי שאמר "ידי נזירה" ו"רגלי נזירה" לא אמר כלום.
אבל אם אמר "ראשי נזירה" או "כבידי נזירה" הרי זה נזיר.
זה הכלל: אם תלה נזירותו בדבר שהנשמה תלויה בו כגון ראש וכבד הרי זה נזיר.  1 

 1.  ראה ביאור בענין זה ב"קרן אורה".
ואם כן תיקשי: והרי האומר "פי כפיו" אינו אלא כאומר: פי יהיה נזיר כמותו, ואין זו נזירות כיון שאין הפה או השער מן הדברים שהנשמה תלויה בהן!?
אמר תירץ רב יהודה:
דאמר הנוזר הכי, כלומר: היות ושמע את חבירו נוזר ואמר "פי כפיו" נעשה כאומר:
"יעשה פי כפיו מיין", שאם היה אומר כן היה מועיל משום שזה אינו גרוע מ"ידות נזירות".  2 

 2.  א. כתבו התוספות: האומר "פי כפיו מיין" מהני אפילו לרבי שמעון שאמר לעיל ג ב שהנוזר עצמו מן היין לבד אינו נעשה נזיר עד שיזיר מכולן, ומשום דזה לא גרע מידות, ודימו את זה ל"הריני מסלסל" שהוא מועיל לכולי עלמא, ראה לעיל ב א, (וראה שם בתוספות ד"ה הריני), וראה רא"ש לעיל ג ב. ב. הרמב"ם חלוק על תוספות וסובר שאין מועיל אפילו כששמע את חבירו נוזר, אלא אם כן אמר בפירוש "יעשה פי כפיו מיין", ולא כשיטת התוספות ש"נעשה כאומר", וראה ב"קרן אורה".
ונעשה כאומר: "יעשה שערי כשערו" מ לגוז.
שנינו במשנה: הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר:
איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה:
בעל המיפר את נזירות אשתו,  3  האם מיעקר עקר את הנזירות למפרע, וכאילו לא נזרה מעולם, או דילמא אין הבעל עוקר למפרע אלא מיגז גייז (גוזז וחותך) מכאן ולהבא?  4 

 3.  ראה ב"קרן אורה" שצידד לומר, שספק הגמרא כאן אינו בכל נדר אלא בנזירות בלבד.   4.  כבר נזכר נידון זה בגמרא לעיל יט א, ראה שם.
ומפרשינן: למאי נפקא מינה?
לאשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה: "ואני", ושמע בעלה של ראשונה והפר לה את נזירותה -
כי אי אמרת מיעקר עקר הבעל בהפרתו את נזירות הראשונה למפרע, אם כן ההיא נמי אישתראי (אף השניה הותרה), שהרי זה דומה למה ששנינו במשנתנו: הותר האחד - על ידי חכם שהוא עוקר למפרע - הותרו כולן.  5 

 5.  מכאן משמע שטעם המשנה: "הותר הראשון הותרו כולן", הוא משום שהחכם עוקר את הנדר למפרע, ראה בזה בהערה במשנה.
ואי אמרת מיגז גייז והנזירות היתה קיימת בשעה שהתפיסה בה השניה את נזירותה, אם כן איהי אישתראי (אשתו של המיפר הותרה), אבל חברתה אסירא.  6  ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה: מאי, האם מיעקר עקר או מיגז גייז?

 6.  ויש בזה עוד נפקא מינה לדינא כמבואר בהמשך הגמרא ובתוספות.
תא שמע ממשנתנו שהבעל "מיעקר עקר":
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני, אינו יכול להפר; וקא סלקא דעתין שהוא משום שאם יפר הבעל הרי תתבטל הנזירות שקיבל על עצמו, ואינו רשאי לגרום שום דבר שיבטל את נדרו, שנאמר "לא יחל דברו".  7 

 7.  א. נתבאר על פי התוספות במשנתנו, והביאו מה שדרשו חז"ל "לא יחל דברו, אבל אחרים מוחלין לו" דהיינו על ידי התרת נדרים, אבל הוא עצמו אינו מיחל לעצמו, ובדבריהם שם משמע קצת שהוא דמיון לאותו דין, אבל בלשונם כאן נראה, שזה הוא ממש אותו דין. ויש להסתפק, אם יסוד דין זה הוא איסור לגרום שיתחלל דברו, או שדין הוא בהלכות התרת והפרת נדרים? וראה בדברי ההפלאה שהובאו ב"ארזי הלבנון" סוף אות יח שמבואר מדבריו שיסוד הדין הוא איסור; ויתירה מזו הביא שם בציונים אות ד, בשם ה"משנה למלך" וה"קרן אורה" שאין זה אלא דין לכתחילה אבל בדיעבד אם היפר מופר, (ולפי זה לשון המשנה "אינו יכול להפר, הוא לאו בדוקא) ; וראה באות ב' ובהערה הבאה. ב. הקשו כאן התוספות: "דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו"; כלומר, שאין דין זה דומה למה שאינו מתיר את הנדר לעצמו, כי כאן זה על ידי גרמא; ולפי דבריהם הוא הדין שהאומר "ואני" על נזירות חבירו, יכול הוא להתיר בתורת חכם את הנדר אף על פי שעל ידי זה יהא מותר נדרו, באר משה; (וראה עוד ב"ארזי הלבנון אות יח, מה שהביא בשם המשנה למלך נזירות ב ד, ובשם ה"הפלאה"). ויש שפירשו את כוונת דבריהם, שהם סוברים שאין "איסור" להתיר נדרי עצמו, אלא מדיני התרת נדרים הוא שאינו מתיר נדרי עצמו, ולפי זה אין שייך לומר שייפקע הכח שיש לו להתיר את נדרי אשתו משום שעל ידי כך יותר נדרו, ואדרבה צריך לומר, כיון שאין הוא מתיר נדרי עצמו, אלא שאת נדר אשתו הוא מיפר ממילא יהיה ניתר אף הנדר שלו ולית לן בה. ג. התוספות הביאו בשם הר"ר אליהו לפרש באופן אחר: אי אמרת בשלמא מיעקר עקר, אינו יכול להפר דפשיטא דקיים לה, שאם לא קיים לה לא היה דיבורו שום דבר (אם יפר לה אחר כך), אלא אי אמרת מיגז גייז אם כן אינו תלוי בדיבורו (שאפילו אם יפר לה אחר כך לא יתבטל דיבורו), וכיון שאין תלוי בדיבורו ממילא הוי מופר". והנה בפשוטו ענין ההקמה עצמה אינה מתיחסת להפרה שנתבטלה בגינה, אלא שאם הבעל "רוצה בקיומו" שוב אינו יכול להפר, אך מדברי התוספות מבואר דעצם מהות ההקמה הוא ביטול ההפרה.
מוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז. אם כן ליפר לאשתו, והוא ליתסר (והבעל ישאר באיסורו), ואם כן למה לא יפר!?
אלא לאו שמע מינה: בעל מיעקר עקר, וכיון שנתבטלה נזירותה למפרע, בטלה אף נזירותו.
ודחינן: לא כאשר הוכחת, אלא לעולם אימא לך דבעל מיגז גייז.
ואכן בדין הוא דליפר לה  8  -

 8.  לכאורה לשון הגמרא תמוה, שהרי כיון שקיים לה אם כן בדין הוא דלא ליפר לה, (ואין לשון זה שייכת, אלא כשבאה הגמרא לומר שאינו מן הדין אלא גזירת חכמים היא, אבל כאן הרי מעיקר הדין הוא! ? ואם נאמר שיסוד הדין שאינו יכול להפר לה, הוא משום "איסור" ד"לא יחל דברו", אם כן יש לפרש "בדין הוא דליפר לה" ואין בכך איסור, אלא שאינו יכול להפר היות והקים.
והיינו טעמא דלא מצי מיפר (אלא משום כך אינו יכול להפר לה): כיון דאמר לה "ואני", כמאן דאמר "קיים ליכי" דמי (כאילו קיים לה את נדר נזירותה ושוב אינו יכול להפר).
ולכן אי מיתשיל אהקמתו (אם יישאל ויתירו לו את הקמתו) מצי מיפר, ואי לא, לא מצי מיפר.  9 

 9.  שנשאלין על ההיקם כשם שנשאלים על הנדר; וראה ב"קרן אורה", מה שכתב לבאר למה הזכירה כאן הגמרא שיכול להשאל על הקמתו; והמאירי כתב: לשון אריכות הוא ללא צורך, שאין ספק שהכל ניתר על ידי חכם, אלא שלשונות אלו של נדרים ונזיר אינם באים בדקדוק כל כך כמו שנתבאר.
תא שמע מהמשנה לקמן כד א שבעל מיגז גייז: האשה שנדרה בנזיר ומלאו ימי נזירותה, והפרישה את בהמתה לחטאת עולה ושלמים שהיא חייבת במלאת ימי נזירותה, ואחר כך הפר לה בעלה.
אם שלו היתה הבהמה שהקדישה האשה, תצא ותרעה בעדר, כלומר: יוצאת היא לחולין, וכמבואר הטעם בגמרא לקמן (כד א), משום שלא הקנה לה הבעל בהמה לקרבנה, אלא אם כן צריכה היא לו, והיות ואינה צריכה לקרבן מאחר שהיפר לה בעלה, הרי שהתברר למפרע שלא חלה קדושה על הקרבן, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
ואם שלה היתה הבהמה, החטאת תמות.  10 

 10.  המשך המשנה הוא: "ועולה תקרב עולה, והשלמים תקרב שלמים, ונאטכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם".
ואי סלקא דעתך, שהבעל בהפרתו מיעקר עקר את הנזירות למפרע, אם כן הקדש בטעות הוא, ותיפוק (תצא) החטאת לחולין.  11 

 11.  כתבו התוספות: והוי כאדם המפריש בהמתו לנזירות, ונשאל לחכם והתירו, דתנן (לקמן לא ב) דנפקא לחולין, ושם במשנה מבואר הטעם משום דהוי הקדש בטעות; ומשמע מדבריהם שמפרשים את המשנה שם בהתרת חכם על ידי פתח וחרטה, אבל לקמן לא ב ד"ה נשאל, פירשו: כלומר: שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום הוא שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות, ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד.
אלא לאו שמע מינה: בעל מיגז גייז.
ומשנינן: לעולם אימא לך: בעל מיעקר עקר.
והיינו טעמא שהחטאת תמות: דכיון דצריכה קצת כפרה וכפי שיתבאר, אם כן גומרת היא בדעתה להקדיש את החטאת אף אם אינה נזירה,  12  וכיון שקדשה החטאת הוה כחטאת שמתו בעליה  13  שהרי כיון שהיפר לה שוב אינה חייבת בחטאת, והרי גמירי הלכה למשה מסיני שה"חטאת שמתו בעליה" תמות.

 12.  ב"קהלות יעקב" (סימן ו) תמה על זה, שהרי אין החטאת באה בנדבה, וראה מה שכתב בזה.   13.  ב"קרן אורה": נתקשה בזה, דבמתו בעליה אכן יש הלכה למשה מסיני, אבל לא באופן זה, ראה שם. עוד נתקשה ב"קרן אורה": הניחא חטאת שהיא לכפרה, אבל הרי במשנה מבואר שאף עולה ושלמים קדשי, ועל זה תיקשי: הרי בעל מיעקר עקר! ? וראה שם שביאר ביאור מחודש בדברי הגמרא.
והטעם שהיא צריכה קצת כפרה, הוא משום שמשנה זו כרבי אלעזר הקפר  14  היא, שהחטאת באה על שציער את עצמו מן היין, אם כן אף שאינה נזירה ומחוייבת בקרבן, מכל מקום הרי סוף סוף ציערה את עצמה מן היין, ולכן גומרת היא בדעתה ומקדישה את החטאת.  15 

 14.  לעיל יט א, ובהמשך הסוגיא.   15.  א. נתבאר על פי התוספות והרא"ש, ומה שנתבאר שהיא צריכה כפרה קצת, הוא על פי המבואר בסוגיא לעיל יט א, גבי חטאת העוף. ב. הרא"ש הוסיף לבאר למה לא אמרה הגמרא: "הא מני רבי אלעזר הקפר היא", וכדרך שאומרת הגמרא בהמשך הסוגיא (לקמן כב א), שהוא משום שכאן אין אנו דנים לענין הקרבת החטאת אלא לענין שתמות החטאת, ולכן לא הזכירה הגמרא ש"הא מני רבי אלעזר הקפר", וכן כתבו התוספות בתירוץ אחד. ג. עיקר הסברא שהיות וציערה את עצמה מן היין הרי היא מקדישה על כל פנים, צריכה ביאור, כי מאחר ואין היא יכולה להקריב את החטאת וכמבואר בגמרא, אם כן מה תועלת לה בהקדש! ? וראה היטב ב"קרן אורה" הנזכר לעיל בהערה.
תא שמע מן המשנה לקמן כג א שבעל מיגז גייז:
האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, הרי זו סופגת את הארבעים.
והרי היכי דמי, באיזה אופן באה המשנה להשמיענו שהיא לוקה את הארבעים אם עברה על נזירותה?
אילימא דלא היפר לה בעל, וכי צריכא למימר שהיא לוקה את הארבעים אם עברה על נזירותה!? אלא פשיטא דהיפר לה בעל.
ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר את הנזירות למפרע וכאילו לא נדרה בנזיר, אם כן אמאי סופגת היא את הארבעים, והרי אין כאן נזירות כלל!?
אלא לאו שמע מינה: בעל מיגז גייז, והיות ובשעה שעברה על נזירותה היתה הנזירות קיימת ועברה עליה, לכן היא לוקה את הארבעים.
ודחינן: לעולם אימא לך: בעל כשהוא מיפר מעקר עקר את הנזירות למפרע, והמשנה אינה עוסקת במי שהיפר לה בעל; ודקשיא לך: מה חידוש יש במשנה!? אימא לך: לעולם אין כאן חידוש -
ומשום דקתני סיפא דאותה משנה: היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, אינה סופגת את הארבעים, ויש בזה חידוש, ללמדך שלא כרבי יהודה שנחלק במשנה שם וסובר שהיא לוקה מכת מרדות כיון שנתכוונה לאיסור.

דרשני המקוצר