פרשני:בבלי:נזיר לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר לח ב

חברותא

שנינו במשנה: "ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים - והוא הדין כל שאר איסורי נזיר ואפילו משקין - כזית", זו משנה אחרונה היא.
"משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין", וכן שאר כל איסורי נזיר ואפילו אוכלין.
"רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - שהוא שיעור המשקין והאוכלין האסורין לנזיר - חייב":
ומפרשינן טעם מחלוקתם של משנה ראשונה ורבי עקיבא (שהוא כדעת משנה אחרונה):
תנא קמא (היינו משנה ראשונה), הסובר שאפילו המאכלים מגפן היין האסורים על הנזיר, שיעור אכילתם הוא ברביעית, על אף שבכל מקום בתורה שיעור האכילה של מאכלות אסורות הוא בכזית - טעמו הוא:
מדמי  1  להון, לכל איסורי נזיר - לשתיה.

 1.  כפי גירסת הפירוש הראשון שבתוספות.
מדמה הוא את כל איסורי נזיר באכילה, לאיסור של המשקין האסורין לנזיר.
וכשם ששתיה שיעורה ברביעית,  2  כך אוכלים האסורים לנזיר, שיעורם הוא ברביעית ולא בכזית, על אף שבכל התורה כולה שיעור אכילה הוא בכזית.

 2.  א. בתוספות בעירובין ד א מבואר, דשתיה ילפינן בגזירה שוה "שכר שכר" משתויי יין שנכנסו למקדש, שנאמר כאן "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה", ונאמר בשתויי יין "יין ושכר אל תשת", מה שתוי יין ברביעית שהוא שיעור המשכר (על פי מסורת הש"ס שם), אף שתייה של נזיר ברביעית; וממה שאמר הכתוב "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה", כפל הכתוב "לא ישתה" כדי ללמד שאף איסורי אכילה של נזיר הם ברביעית, וראה גם בפירוש הרא"ש כאן. ב. כתבו בשם הגרי"ז להוכיח מזה, ששיעור רביעית בנזיר אינו משום שכך הוא שיעור שתיה, אלא דין מסוים הוא בנזיר, שאם לא כן למה לי גזירה שוה, והרי כל משקין אסורין כגון משקין של ערלה וכלאי הכרם הרי הן ברביעית (כמבואר בתוספות לעיל עמוד א ד"ה אמר), משום שכך הוא שיעור שתייה.
ואילו רבי עקיבא - וכן משנה אחרונה - הסוברים להיפך, שאפילו משקין, שבכל מקום שיעורן הוא ברביעית, מכל מקום בנזיר שיעורן הוא בכזית, טעמם הוא:
כיון דכתיב בנזיר "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. וענבים לחים ויבשים לא יאכל", הרי האות וי"ו של "וענבים", מוסיפה על ענין ראשון, שתיה, ומלמדת:
מה, כמו אכילה שיעורה הוא כזית, שהרי כך קיימא לן בכל מקום, ששיעור אכילה הוא בכזית  3 , אף כל איסורין שבנזיר, אפילו איסורי שתיית יין, הם בכזית.  4  (שנינו במשנה: וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן):  5 

 3.  רא"ש.   4.  ביאור שיטות התנאים וסוגיית הגמרא נתבארו על פי שיטה אחת בתוספות. אבל דעת רבינו תם היא: א. אוכלים האסורים לנזיר לכולי עלמא הם בכזית, וזו היא ששנינו: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים - והוא הדין כל אוכלים האסורים לנזיר - כזית, וזו אינה משנה אחרונה אלא כולי עלמא מודו בה. ב. משקין האסורין לנזיר נחלקו בהם משנה ראשונה ורבי עקיבא: לדעת משנה ראשונה: שיעורן הוא ככל התורה ברביעית; ולדעת רבי עקיבא: שיעורן הוא בכזית. ג. גירסת הגמרא בביאור דעת תנא קמא (היינו משנה ראשונה): "תנא קמא לא (וכן היא הגירסא בספרים שלפנינו), מדמי להון כל איסורי נזיר לשתיה"; ורבי עקיבא יליף מקרא שאף משקין האסורים לנזיר הם בכזית.   5.  בספרים שלפנינו הובאה בבא זו של המשנה בסוגריים מרובעות, והיינו משום שבפשוטו ביאור המשנה הוא, שהיא באה ללמד את הכתוב בברייתא המובאת כאן, והיינו שאם אכל את כל אלו בבת אחת בלא שהיו התראות מחלקות, הרי הוא חייב ארבע; אבל התוספות במשנה לא פירשו כן, והיינו משום שאין צריך לחדש שהוא חייב על יין בפני עצמו ועל ענבים בפני עצמן כיון שאין טעמן שוה; ומיהו, הרי התוספות כתבו במשנה, שעיקר החידוש הוא חרצנים וזגים שאין צריך לאוכלם זה עם זה ודלא כרבי אלעזר בן עזריה, והרי בחרצנים וזגים צריך להשמיענו שחייב עליהם שתים (וכמבואר בברייתא בהמשך המשנה) היות והם כתובים בלאו אחד "מחרצנים ועד זג לא יאכל"! ? ועל כל פנים לפי פירושם של התוספות, נראה שאין מקום למה שהוסיפו בגמרא קודם הברייתא את הבבא של המשנה "וחייב וכו"', כי אינו ענין למבואר בברייתא כלל.
א. האוכל משם אחד של איסור - כגון נבילה - שני שיעורי איסור בבת אחת, אינו חייב אלא מלקות אחת.
ב. ואפילו אכל את אותן השיעורים בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת, היות שהכל נחשב כאכילה אחת, עד שתהא התראה המחלקת בין אכילה לאכילה.
ג. אבל האוכל משני שמות של איסור - כגון נבילה וטריפה - בין בבת אחת ובין בזה אחר זה, הרי זה לוקה שתים, אף שלא היתה התראה מחלקת ביניהם.
תנו רבנן:
לכך פירטה התורה ואמרה: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", ולא אמרה: "וענבים לא יאכל", כדי לחייב על זה, ענבים לחים בפני עצמו, ועל זה ענבים יבשים בפני עצמו. ואף על פי שטעמן שוה.
כלומר: עשה הכתוב ענבים לחים וענבים יבשים כשני שמות נפרדים של איסור, כדי ללמד שאם אכל כזית מזה וכזית מזה, אף על פי שטעמן שוה, ולא היתה התראה מחלקת ביניהם, הרי זה חייב שתים מלקות.
ומכאן - מהחיוב הנפרד על ענבים לחים ויבשים - אתה דן לכל איסורי נזיר -
מה כאן - ענבים לחים ויבשים - על אף שהוא מין אחד וטעם אחד, אך היות והן שני שמות, (ו) הרי הוא חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.
אף כל שהוא מין אחד וטעם אחד והן שני שמות, הרי זה חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ומפרש לה ואזיל.
ומבארת הגמרא מה הוא אותו מין אחד וטעם אחד שאותו בא התנא לרבות: לאיתויי נזיר שאכל ושתה חמרא חדתא (יין חדש) מיץ ענבים, ועינבי ענבים. שהואיל ושני שמות הן, הרי הוא חייב שתים אף על פי שטעמן שוה.  6 

 6.  הקשו התוספות: הרי יין חדש וענבים כתובים בתורה בשני לאוין, שהרי אמרה תורה: "מיין ושכר יזיר", ו"יין" הוא יין חדש כמבואר בתרגום, (וכן פירש רש"י בחומש), ואמרה התורה עוד: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", וכיון שחילקם הכתוב לשני לאוין, שוב אין צריך להשמיענו שהוא חייב שתים ואף על פי שהם מין אחד וטעם אחד! ? ותירצו: שמ"יין ושכר יזיר" לבד לא משמע אלא יין חדש מיום הרביעי לסחיטתו מן הענבים שכבר אין טעמו כטעם ענבים, ועד ארבעים יום שנעשה יין גמור, אבל יין חדש ממש (מיץ ענבים) שטעמו כטעם ענבים, לא הייתי יודע שהוא חייב שתים אם שתה אותו עם ענבים שטעמו וטעמם שוה, לכן קא משמע לן שחייב עליהם שתים.
אמר אביי:
אם אכל הנזיר חרצן (כזית מן החרצנים), הרי זה לוקה שתים. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".
וכן אם אכל הנזיר זג (כזית זגים), הרי זה לוקה שתים. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".
ואם אכל כזית חרצן וכזית זג הרי זה לוקה שלש, שתים על שעבר על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ששני שמות הן, והשלישית משום שעבר על "מכל אשר יעשה מגפן היין ".
אבל אינו לוקה שתים על לאו זה אף על פי שאכל שני כזיתים, כי אינו חייב שתיים על שם אחד, אלא אם היו התראות מחלקות ביניהן.
רבא אמר:
אין לוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין", משום ש"אין לוקין על "לאו שבכללות" (לאו הכולל כמה איסורים), ולאו זה הרי כולל את כל אשר יעשה מגפן היין.  7 

 7.  בגמרא פסחים מא ב נחלקו שתי לשונות - לפי פירוש רש"י שם - אם מה שאינו לוקה על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין", היינו דוקא כשאכל חרצן או זג שהוא חייב עליהם עוד מלקות, אבל אם אכל דבר שאינו חייב עליו אלא משום "מכל אשר יעשה מגפן היין", כי אז חייב הוא מלקות, או שאף באופן זה אינו חייב מלקות משום ש"לאו שבכללות" אינו דומה ללאו דחסימה שהוקש ל"ארבעים יכנו". וברש"י שם צייר דבר שהוא חייב עליו רק משום "מכל אשר יעשה מגפן היין" דהיינו עלין ולולבין, וזה צריך ביאור היות וזה הוא רק לרבי אלעזר לעיל לד ב, והיה לו לומר: גוהרקי וענבין דכרין שהן נתרבו מהכלל של "מכל אשר יעשה מגפן היין", כמבואר בגמרא לעיל לה ב; וראה עוד רמב"ם ורמב"ן בספר המצוות שורש תשיעי, מה שכתבו בביאור הסוגיא דפסחים.
מתיב רב פפא לאביי, שהיה מחייב על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל":
רבי אליעזר אומר:
א. נזיר שהיה שותה יין כל היום, ולא היו התראות מחלקות, אינו חייב אלא מלקות אחת על כל השיעורים ששתה.
אבל, אם אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה, שהיו "התראות מחלקות", חייב על כל אחת ואחת מהשתיות שלאחר ההתראות.
ב. אכל הנזיר כזית ענבים לחים וכזית ענבים יבשים, וחרצנים, וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה (ועבר על "מיין יזיר", דהיינו יין חדש), הרי זה לוקה חמש, אף שלא היו התראות מחלקות,  8  כיון שהם חמשה שמות.

 8.  הקשה ב"קרן אורה": הרי בבת אחת ודאי לא אכל חמשה זיתים, ואם התרו בו בתחילה, הרי צריך שיאכלם בתוך כדי דיבור, שאם לא כן יכול לומר "שכחתי", כמבואר בכתובות לג א! ? ותירץ, שאכלם בתוך כדי דיבור, או כיון שהתחיל מיד לעבור על התראה באכילת איסור, אף שלא גמר עד לאחר כדי דיבור הרי הוא חייב. ולכאורה, לפי מה שכתבו האחרונים לעיל בסוגיית "היתר מצטרף לאיסור", שחצי זית חרצן וחצי זית זג משלימים זה את זה, הרי יש לומר שרבי אליעזר סבר כרבי עקיבא ש"היתר מצטרף לאיסור" בנזיר, ולעולם לא אכל אלא כזית אחד; אלא שזה אינו, כי הניחא לרבי יוחנן הסובר שכל איסורי נזיר מצטרפין זה לזה, אבל לרבי אלעזר הסובר שרק במשקין "היתר מצטרף לאיסור", הרי אי אפשר לומר כן, שלא תיקשי עליו מדברי רבי אליעזר; וכן מבואר בתוספות שאכל כזית מכל אחד.
ומקשה רב פפא לאביי: אם כדבריך שלוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין" - ולילקי שש, היה לו להתחייב שש מלקיות, שהרי לדבריך הוא לוקה עוד אחת, על "מכל אשר יעשה מגפן היין".  9 

 9.  הקשו התוספות: וליחשוב נמי התנא שכר וחומץ! ? ויש לומר דהא לאו שיורא הוא, אלא משייר מינים, אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם.
אמר ליה אביי לרב פפא: לעולם לוקה הוא אף על לאו זה. אלא שתנא "לוקה חמש", ושייר חיוב מלקות, שלא הזכירה.
ומקשינן: מאי שייר, דהאי שייר? וכי איזה חיוב מלקות נוסף שייר התנא עד שאתה אומר ששייר מלקות על "מכל אשר יעשה מגפן היין", שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד, אלא רק כמה דברים. כי אם נשאר רק דבר אחד בלבד, היה התנא טורח ואומרו, ולא היה מקצר בדבריו ומשמיטו!?
ומפרשינן: שייר התנא גם את המלקות על "לא יחל דברו", שכל העובר על נזירותו, הוא עובר גם על "לא יחל דברו" כשאר הנדרים.
ומבארת הגמרא, שמכל מקום אין הוכחה ממה ששייר התנא "לא יחל דברו" שלוקין על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין". ואף שלכאורה היה לנו לתמוה, שאם תמצי לומר כרבא, שאינו לוקה על לאו זה, אם כן מה עוד שייר התנא ששייר "לא יחל דברו" -
כי אי משום האי - "לא יחל דברו" - לאו שיורא הוא (אין זה שיור), היות וכי קתני (איזה מלקות שונה התנא), מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי (לאו שאינו שייך במקומות אחרין אלא בנזיר).
אבל "לא יחל דברו", הרי איתיה גם בנדרים ולא בנזירות בלבד, ולכן השמיטו התנא מלמנותו.
אמר הקשה ליה רבינא מפרזקיא לרב אשי:
למאן דאמר  10  ש"לא יחל דברו" אינו שיור, ואם כן לא שייר התנא כלום -

 10.  נתבאר על פי לשון התוספות, וראה הערה הבאה.
והא שייר התנא ענבים דבין הביניים (ענבים קטנים שבין הענבים, ואינם גדלים לעולם), שאם אכלם עם שאר איסורי נזיר הרי הוא לוקה עליהם מלקות נפרדת, שהם הרי נתרבו לעיל לד ב ממה שאמרה תורה "מחרצנים ועד זג", ולא אמרה "חרצנים וזג".
ואם כן תיקשי, כיון ש"לא יחל דברו" אינו שיור, מאי שייר עוד התנא ששייר "דבין הביניים"? אלא בהכרח, לוקין על לאו ד"כל אשר יעשה", ושייר התנא הן לאו זה והן לאו ד"בין הביניים"!?  11 

 11.  דברי הגמרא צריכים ביאור: א. קושיית רבינו עקיבא איגר, שהקשה: הרי אף מי שאמר ש"לא יחל דברו" אינו שיור, לא אמר כן אלא ליישב שלא תיקשי: "מאי שייר דהאי שייר", (וכדי שלא נכריח מכאן ששייר התנא עוד לאו ד"מכל אשר יעשה", וכדעת הסובר שלוקין עליו) ; ואם כן, אם נאמר ששייר התנא דבין הביניים, הרי יכולים אנו לומר באמת ש"לא יחל דברו" הוא שיור, ולכך שיירו התנא משום דשייר נמי דבין הביניים! ? ב. הרי התוספות ביארו לעיל (כמובא בהערה לעיל) שאין חשוב שיור אלא אם כן לוקה הוא עוד מלקות על אכילת אותם דברים שהזכיר התנא, אבל מה ששייר התנא אכילת דברים אחרים, אין זה שיור! ?
אלא, אמר רב פפא:
לא תני מידי חמש, כלומר: אל תשנה בלשון הברייתא "לוקה חמש" אלא "לוקה" סתם, ואם תרצה תאמר שלוקה שש.

דרשני המקוצר