פרשני:בבלי:נזיר מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מב א

חברותא

כדי ללמדך: אף שאסור אתה בלבישת שעטנז, הא גדילים, כן תעשה לך מהם, אפילו באיסור שעטנז.  1  היות שמצות עשה של ציצית דוחה את לא תעשה של "לא תלבש שעטנז".

 1.  ומותר להטיל ציצית של צמר בטלית של פשתן, וציצית של פשתן בטלית של צמר.
אמר מר במשנה בנגעים שהובאה לעיל מ א:
וכולם - נזיר ומצורע ולויים - שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות שלא גילחו אותן, לא עשו ולא כלום:
אמר רב אחא בריה דרב איקא:
זאת אומרת, מכאן למדנו את הכלל:
עשיית רובו של דבר - נחשבת כעשיית כולו, מדאורייתא (דין תורה הוא).
כלומר, פעולה הנעשית ברוב הדבר, נחשבת כאילו נעשית בכולו. וכגון שחיטת רוב הסימנין של בהמה, מתירים את הבהמה באכילה אף על פי שלא שחט את כולן!
ומפרשינן: ממאי (מנין משתמע דין זה) מכאן?
לפי שאמרה תורה: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם, וטמא ראש נזרו. וגלח ראשו ביום טהרתו -
ביום השביעי יגלחנו".
וכפלה התורה "ביום השביעי יגלחנו", אחר שכבר אמרה "וגלח ראשו ביום טהרתו".
ומשמע שהיה הכתוב צריך לשנות ולומר שלא די בגילוח רובו של הראש, אלא צריך שיגלח את כולו - מדגלי רחמנא, היות והוצרכה התורה לגלות גבי תגלחת נזיר, ולומר זאת בפסוק נוסף "ביום השביעי יגלחנו", שחייב לגלח כולו ולא רובו.
הרי למדנו מכאן, כי רק הכא, גבי תגלחת מצוה של נזיר - הוא דאין רובו נחשב ככולו, ואינו נחשב גילוח הראש עד דאיכא תגלחת של כולו -
הא בעלמא - במקום שלא גילתה התורה במפורש שלא די ברוב - יש לנו לומר שרובו של דבר נחשב ככולו.  2 

 2.  כתבו התוספות, דמכל מקום לענין "לא תשחית פאת זקנך" הרי הוא עובר אף שלא נטל אלא כמלא הזוג. וב"אורח מישור" העיר: למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם, והרי בנזיר עצמו אין צריך שיטול את רוב שערו ודי בשערה אחת. ואולם החילוק הוא (וראה ב"ארזי הלבנון"), שבנזיר לא אמרה תורה שלא יגלח את ראשו, עד שנאמר: אינו עובר אלא על כל ראשו או רובו, אלא אמרה תורה "תער לא יעבור על ראשו". ואם כן, כל שערה שבראש הרי היא בכלל האיסור. אבל ב"פאת זקן" אמרה תורה "לא תשחית את פאת זקנך", וחידוש הוא שחייב אפילו על גילוח שלא השחית בו את כל זקנו, או על כל פנים את רובו.
מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא, על מה שאמרנו שהמקור לכך שאינו יוצא ידי חובת המצוה בתגלחת רוב הראש בלבד, ממה שנאמר "ביום השביעי יגלחנו":
והרי האי קרא - בנזיר טמא כתיב!
ואם כן, מנין שאף נזיר טהור צריך שיגלח כולו?
והרי משמעות המשנה בנגעים היא, שגם נזיר טהור, אם שייר בו שתי שערות, לא עשה ולא כלום!?
מחכו עלה במערבא (שחקו על התקפתו של רבי יוסי ברבי חנינא בארץ ישראל), כי: מכדי, הרי זה שנזיר טמא, דאינו מגלח אלא בתער - מנלן? הרי ודאי מנזיר טהור - שנאמר בו: "תער לא יעבור על ראשו", ללמד שתגלחת מצוה שלו היא בתער - יליף לה.
שהרי בתגלחת נזיר טמא, אין פסוק המלמד שתגלחתו היא בתער דוקא.
ואם כן, ליתי נזיר טהור לענין גילוח כל הראש, ולילף מנזיר טמא (יחזור ויבוא נזיר טהור וילמד מנזיר טמא) לענין תגלחת כל הראש:
מה, כמו שנזיר טמא, כשהוא מגלח, כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד (לא עשה ולא כלום), שהרי נאמר "ביום השביעי יגלחנו".
הכא בנזיר טהור נמי: כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד.  3 

 3.  צריך ביאור: תינח נזיר טהור, אבל מצורע ולויים, מנין שאין אומרים בהם "רובו ככולו", ואם שיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום! ? (והר"ש בנגעים יד ד כתב על כל המשנה: "בנזיר בפרק שלשה מינים מייתי לה, ודריש התם מקראי דבעי תער ולעכב בשתים, וצ"ע). וה"ר עזריאל "בשיטה מקובצת" כתב: "וכן במצורע דכתיב: וגלח את כל שערו. ובלויים נמי כתיב: והעבירו תער על כל בשרם". וה"מפרש" כתב: ואם תאמר, ליגמר מיניה (מנזיר) שאין רובו כולו בכל התורה; הא לא אפשר, משום דהוו נזיר ומצורע שני כתובין הבאין כאחד. ולפי מה שכתב ב"שיטה מקובצת" ניחא גם למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, כי שלשה כתובין הבאין כאחד לכולי עלמא אין מלמדין.
בעי הסתפק אביי: נזיר שגילח ולא גילח יפה, אלא שייר שתי שערות, והמתין מלגלחן עד שחזר וצמח ראשו, וחזר וגילחן לאותן שתי שערות בלבד, מהו?
מי מעכבי, האם מעכבים שערות הראש שצמחו מחדש את גילוח שתי השערות, היות ובשעה שבא לגלח את אותן שתי שערות כבר היה ראשו מלא שיער חדש, ולא חל על גילוח שתי השערות הללו שם של גילוח שער ראשו -
או לא מעכבות שערות הראש החדשות את שם הגילוח של שתי השערות הקודמות?  4 

 4.  כתב ב"קרן אורה", דלפירוש התוספות משמע, שאם גילח את כל שערו ודאי יצא ידי גילוח, אלא שמכל מקום אין לו תקנה כי אינו יכול לגלח מספק את כל ראשו ולעבור על לאו ד"לא תקיפו פאת ראשכם", (לפי מה דקיימא לן "הקפת כל הראש שמה הקפה"). והרמב"ם (נזירות ח ז) כתב: "גלח והניח שתי שערות וצמח ראשו וחזר וגלחו כולן עם אותן שתי השערות, הרי זה קיים מצות גילוח". ופירש ה"כסף משנה" בדעתו, שהוא מפרש כפירוש התוספות, ולכן אם גילח את כל ראשו ודאי מהני, ומאחר שכתב שמועיל אם גילח את כולו, הרי ממילא משמע שאין מועיל גילוח של אותן שתי שערות בלבד, כיון דהוא בעיא דלא איפשיטא. וראה מה שתמה על זה ב"קרן אורה", ולדעתו - בשיטת הרמב"ם - ספק הגמרא הוא אם הוא מעוות שיכול לתקון על ידי גילוח חוזר של הראש, או שמא אין גילוח אחר גילוח, ואולם רה מה שכתב על זה שם.
בעי רבא:
נזיר שגילח את שער ראשו והניח שתי שערות.
ולאחר מכן גילח אחת מהן.
ואחר כך נשרה אחת מאליה - מהו? האם נאמר: כיון שנשתיירו שתי שערות, ולא גילח את שתיהן אלא רק אחת מהן אין זה נחשב לגילוח, כי רק בגילוח שתי שערות יש שם של גילוח.  5 

 5.  כן כתבו התוספות ששתי שערות יש בהם שיעור גילוח, ויש מאחרוני זמננו שכתבו מקור לזה משום שמיעוט "שיער" שתים, (ראה רש"י תזריע יג ג, וראה בפירוש הר"ש לתורת כהנים פרק ב אות ב שהמקור הוא מנזיר). והוסיפו, דיש לומר שזה הוא המקור לדין "שתי שערות" שהם מעכבות, ומשום שעדיין ה"שיער" לא נתגלח.
או שמא נאמר, היות ובשעה שגילח את השערה האחת היו בראשו שתי שערות, יש לגילוח השערה האחת שם של גילוח, וכיון שאין השערה האחרונה שנשתיירה מעכבת את שם גילוח כל ראשו, נחשב הדבר שגילח כל שערות ראשו.
אמר תמה ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:
האם נזיר שגילח שערה שערה (כל שערה בנפרד), קא מיבעי ליה לרבא אם תגלחתו כשירה!?
והרי ודאי הדבר, שגם גילוח של כל שערה שערה לחוד נקרא גילוח, כל עוד יש בראש שתי שערות. ולכן פשוט הוא, שכאשר הוא מגלח את אחת השערות מבין שתי השערות האחרונות, נחשב הדבר לגילוח כל הראש! ומה הסתפק רבא?
אלא, אימא, אמור שכך מיבעיא ליה לרבא: מי שהשאיר שתי שערות בראשו, ונשרה אחת תחילה, ואחר כך גילח את האחת שנשתיירה - מהו? מי אמרינן: מצד אחד, הרי הוא מגלח את השערה האחרונה משתי השערות שהשאיר מלגלחן בשעת הגילוח הראשון, ונחשב הדבר שגילח כל שער ראשו.
או שמא, השתא מיהא, כאשר הוא בא לגלח את השערה האחרונה, שיעור גילוח של שיער אין כאן?
אמר ליה: גילוח אין כאן, היות ושיער אין כאן!
ותמהה הגמרא על דבריו:
והרי אי שער אין כאן, היתכן שיש כאן גילוח!? ואם כן, מדוע היה צריך לומר שאין כאן גילוח!
ומשנינן: הכי קאמר -
אף על פי שבסופו של דבר שיער אין כאן, כיון שהוא גילח את השערה האחרונה שהשתיירה, בכל זאת מצות גילוח אין כאן, היות ושיעור גילוח הוא רק בשתי שערות לפחות.
מתניתין:
נזיר חופף את ראשו בנתר ובאדמה לנקות את ראשו, ומפספס את שערותיו (מפרידם בידו), ואף שלפעמים נושרות בכך שערות, כי היות ואינו מתכוין להשיר את השערות מותר לעשות זאת לפי הכלל ש"דבר שאין מתכוין, מותר".  6 

 6.  יש מי שהקשה: הניחא שלא עבר על לאו ד"תער לא יעבור על ראשו" כיון שאינו מתכוין, אולם סוף סוף הרי לא נתקיימה מצות עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"! ?
אבל לא סורק את שערותיו במסרק, וכדמפרש טעמא בגמרא.
גמרא:
ותמהה הגמרא על המשנה שחילקה בין חפיפת שערותיו לבין סריקתן:
הרי מה ששנינו: "נזיר חופף ומפספס" - מני (כשיטת מי היא)!?
הרי ודאי בשיטת רבי שמעון היא, דנחלק על רבי יהודה בכל איסורים שבתורה ואמר: דבר שאין מתכוין, מותר.
ואילו מה ששנינו: "אבל לא סורק" - אתאן לרבנן, כלומר: לרבי יהודה, שנחלק עליו בכל התורה, וסובר "דבר שאין מתכוין אסור" - וכי אפשר לומר כי רישא של משנתנו בשיטת רבי שמעון היא, ואילו סיפא בשיטת רבנן היא!?
אמר תירץ רבה:
לעולם כולה משנתנו בשיטת רבי שמעון היא.
אלא, שכל הסורק את שער ראשו - להסיר נימין המדולדלות (שערות שאינן מחוברות יפה ונוחין לינתק), הוא מתכוין.  7 

 7.  מדברי התוספות משמע שהם מפרשים כפשוטו, שהוא מתכוין להסירם; ואולם הרא"ש בפירושו וכן רש"י בשבת פא ב, פירשו (וכן הוא ברמב"ם נזירות ה יד, וכתב שם שאינו לוקה, וראה שם ברדב"ז), שאסור הוא אף שאינו מתכוין, משום שבודאי ישרו שערות ו"פסיק רישיה ולא ימות" הוא, שמודה בו רבי שמעון, וראה מה שכתב בזה ה"מגן אברהם" (סימן שג כב), וה"מנחת חינוך" (שעג ח בנדמ"ח). ובכתבים בשם הגרי"ז כתבו, שאמר בשם הגר"ח לפרש את לשון הגמרא "להסיר נימין המדולדלות הוא מתכוין", שאין זו כוונה ממש, אלא דניחא ליה בהשרת אותן שערות, והוי פסיק רישא דניחא ליה, (ראה כתובות ו א תוספות ד"ה האי, ובשאר מקומות). וראה מה שכתב ב"קרן אורה".
מתניתין:
רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.
גמרא:
איבעיא להו, כיצד שנינו במשנתנו:
האם "מפני שהיא משרת את השיער" - תנן, דהיינו כפשוטו, היות והיא משרת את השיער.
או דילמא: לא יחוף הנזיר בשום אדמה "מפני האדמה המשרת" - תנן, כלומר: אף באדמה שאינה משרת גזרו חכמים שלא יחוף הנזיר, גזירה משום אדמה המשרת.  8 

 8.  נתבאר על פי הרא"ש.
ומפרשינן: למאי נפקא מינה?
כגון דאיכא אדמה דלא מתרא (אם מותר לחוף באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער); כי:
אי אמרת "מפני שהיא משרת" תנן, אם כן היכא דידעינן דלא מתרא (באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער), שפיר דמי.
אלא אי אמרת "מפני המשרת תנן", אם כן כלל כלל לא יחוף הנזיר באדמה, וכפי שנתבאר.
ומסקינן: תיקו!
מתניתין:
נזיר שהיה שותה יין כל היום, ולא התרו בו אלא פעם אחת, הרי זה אינו חייב אלא מלקות אחת.  9  אבל אם אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה, כלומר: התרו בו בין שתיה לשתיה, הרי זה חייב על כל אחת ואחת, על כל שתיה ושתיה, שההתראות מחלקות.  10 

 9.  כי כל השתיה נחשבת כמעשה עבירה אחד, כל עוד לא היה מה ש"יחלק" ביניהם.   10.  נתבאר על פי לשון הרא"ש, וראה אריכות ב"קרן אורה" בענין התראה בתחילת השתייה אם שייך שיתחייב שתים.
וכן אם היה הנזיר מגלח את ראשו כל היום (כלומר: מגלח שערה אחר שערה במשך כל היום), הרי זה אינו חייב אלא מלקות אחת.
אבל אם אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח, הרי זה חייב על כל אחת ואחת, היות שההתראות מחלקות את חיובי המלקות.
וכן אם היה מטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת.  11 

 11.  כתבו התוספות בעמוד ב ד"ה כאן בשדה, שאפילו אם נגע בשני מתים כאחד אין הוא חייב על כל מת ומת, ראה שם ובהערות את טעם הדין; ולשון המשנה: היה מטמא למתים מדוקדק לפי זה, וראה בהערה הבאה.
אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא" והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת, ובגמרא בעמוד ב יתבאר באיזה אופן הוא חייב כשההתראות מחלקות.  12 

 12.  דעת אביי אליבא דרב הונא, שאין הוא חייב אלא אם כן פירש תחילה מן המת וחזר ונטמא לו או למת אחר, שאם לא כן, היות ולא הוסיף טומאה על טומאתו שוב אינו חייב על הטומאה, ורק כשפירש וחזר ונגע שהוסיף טומאה על טומאתו (כמבואר בגמרא), הרי הוא חייב. ולפי זה מדוקדק לשון המשנה שאמרה "מטמא למתים" ולא מטמא "למת", כי משנתנו באה להשמיענו שצריך "התראות מחלקות", ואם היתה שונה המשנה: "נטמא למת", היה משמע שהוא מוסיף לגעת באותו מת, ובזה הרי אינו חייב אלא אחת, משום שלא הוסיף טומאה על טומאתו, ולא משום שלא היתה התראה מחלקת; ולכן נקטה המשנה שהיה מטמא "למתים" דמשמע לשני מתים, להשמיענו שאפילו אם פירש מן המת וחזר ונטמא למת אחר (שכך הוא הדרך כשנטמא אדם לשני מתים), אינו חייב אם לא התרו בו בין זה לזה.

דרשני המקוצר